שער הפשט והסוד

בס"ד

שַׁעַר

הַפְּשָׁט וְהַסּוֹד

מבוא לקונטרס "אפר הפרה"

דרך הזהר בביאור פרה אדומה,

ובמה נתרחבו והעמיקו דבריו על פני הפשט

מאת

מיכאל אור

פתיחה

פרה אדומה היא חוקת התורה, ועליה תמהו חכמי לב מימות שלמה ועד היום. ובפשוטו של מקרא היא סמל הגבול של השכל: מצוה שאנו מקיימים בלא לרדת לסוף טעמה, ושומרים אותה מפני גזירת המלך. אך הזהר הקדוש לא בא לבטל את החוקה — חלילה — אלא להראות שיש לה טעם, אלא שהטעם עומד במקום גבוה מן השכל המשיג. ובמבוא זה נברר את ההבדל שבין דרך הפשט לדרך הסוד, ובמה הרחיב הזהר והעמיק על פני פשוטו של מקרא.

ולא נכתב כאן לחדש על דברי הקונטרס, אלא להעמיד את הקורא על שיטת הזהר ודרכו — מהי בכלל הדרך שבה הוא קורא את הפרשה, ומדוע אין היא סותרת את הפשט אלא מעמיקה תחתיו. ונפתח בפשט, ונעלה אל הסוד, ונסיים בגדר המבדיל ביניהם והמחבר אותם.

א. הַפְּשָׁט: חוקה והעלם הטעם

בפשוטו, פרשת פרה היא דין טהרה מטומאת מת: פרה אדומה תמימה אשר לא עלה עליה עול, נשחטת מחוץ למחנה, נשרפת עם עץ ארז ואזוב ושני תולעת, ואפרה מעורב במים חיים ומוזה על הטמא בשלישי ובשביעי. והכתוב קראה "חוקה", ובו רמז שאין טעמה גלוי.

ורבותינו הראשונים נטו בה אל ההכנעה. רש"י הביא שהיא גזירה מלפניו יתברך, ועם זה את דרש המדרש ש"תבא האם ותקנח צואת בנה" — כפרה על העגל[1]. והרמב"ם הרחיק לכת וכתב, שאין הטומאה והטהרה דברים טבעיים שבגוף, אלא גזירת הכתוב, ותכליתן ליישב את הנפש וליצור אימה וסדר כלפי המקדש[2]. והרמב"ן הוסיף בה טעמים ורמזים, אך גם הם בתוך מסגרת החוק — דברי מוסר וסמל, לא בירור המנגנון.

ועיקר הפלא שהניחו הראשונים כתעלומה הוא הסתירה: שהפרה מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים העוסקים בה[3]. על זה נאמר "מי יתן טהור מטמא"[4], ועל זה אמר שלמה "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". לפי הפשט נשארת הסתירה פתוחה, סמל לגבול ההשגה האנושית; והעמדת האדם היא בקבלת עול: לקיים ולא להבין.

ב. חידוש הזהר: ממקום ההעלם אל מקום הטעם

כאן בא חידושו של הזהר, ולא לסתור את הפשט אלא להעמיק תחתיו. שהרי גם במדרש מצינו שאמר הקב"ה למשה: "לך אני מגלה טעם פרה, אבל לאחרים חוקה"[5]. הרי שיש טעם, אלא שנתגלה למשה לבדו — לבחינת "חכמה" שאין השכל המשיג מגיע אליה. נמצא ש"חוקה" אינה מצוה שאין לה טעם, אלא מצוה שטעמה גבוה מן הטעם — עומד בנסתר.

ובזה נשתנתה כל השאלה. הפשט שואל "היש טעם?" ומשיב "חוקה". הזהר אינו שואל אם יש טעם, אלא באיזה מישור הטעם עומד. והוא מעתיק את הדיון מן "גזירה בלא טעם" אל "טעם שבמקום עליון" — ובכך אינו פוגם בקבלת העול, אלא מוסיף עליה עומק. שהרי גם לאחר שנתגלה למשה, נשארה לרבים חוקה.

ג. תוכן הסוד: דיאלקטיקה של הדין

ומהו אותו טעם עליון? עיקרו, כמבואר בקונטרס, הוא שהטהרה באה מן השמאל ומן הדין. הפרה היא המלכות המקבלת מן הגבורה ("דקבילת מן שמאלא"), ולכן "אדומה" — גזירת דינא. ולפי שכל ענינה דין ושמאל, היא "לדכאה ולא לקדשא" — לטהרה (הסרת טומאה, שמאל) ולא לקדושה (המשכת אור, ימין).

ובזה מתיישבת הסתירה שהניח הפשט. שני ההפכים — מטהרת ומטמאת — יוצאים משורש אחד. כשהדין מתפשט ועולה בלתי ממותק הוא מעורר את כוחות הטומאה (וזהו הצד המטמא); וכשהוא נתפס וכלה בכלי הפרה הוא שובר אותם (וזהו הצד המטהר). דבר אחד ממש — הדין — פועל שני הפכים, לפי שהוא עומד על הגבול בין הקדושה לטומאה. וכאן יתרון הסוד על הפשט: שהפשט לא היה יכול לומר מה האפר "עושה", והזהר נותן מנגנון — כיצד המעשה למטה שובר כוחות עליונים ומבריחם.

ד. במה נשתנה הסוד מן הפשט

חמשה צירים מבדילים בין שתי הדרכים, ולא בפרט אלא בעצם אופן הקריאה:

(א) מהעלם למנגנון. הפשט מניח את הסתירה כתעלומה; הזהר אינו מבטל את החוק אלא מעתיק את טעמו למישור עליון ומראה את פעולתו.

(ב) מסמל לפעולה. לפי הפשט (וכן דרך הרמב"ם) המצוה מלמדת את העושה ומיישבת את נפשו. לפי הזהר המצוה פועלת — מחלשת ושוברת כוחות עליונים ממש. לא משל בלבד אלא מעשה בעולמות.

(ג) מחוק קבוע לדרמה עליונה. הפשט: דין קבוע. הזהר: ארוע חי — המלכות יונקת מן הסטרא אחרא, הדינים מתעוררים ומתפשטים, והמעשה למטה שוברם. המצוה היא רגע במחזה עליון מתמשך.

(ד) לשון מקודדת. הזהר קורא כל תיבה כרמז מדויק: "תמימה" דרך שור תם, "אלעזר ולא אהרן" דרך קדוש וטהור, "שבע" דרך בת-שבע והמלכות, "עול" חסר וי"ו דרך החירות. הפשט קורא את התיבות כפשוטן; הזהר כצופן צפוף.

(ה) מפרט לכלל. הפשט: טהרה אחת מני רבות. הזהר: "טומאה וטהרה כללא עילאה דאורייתא" — הפרה עומדת בנקודת המפגש של כל הטומאה וכל הטהרה, ציר שעליו סובבת כל המערכת.

ה. ארבעה רבדים — פרד"ס

ויש לסדר את הדברים בארבעה רבדים, וכמראה כיצד הסוד שורש לכולם:

פשט — הטקס וקבלת החוק. רמז — סמל המוסר: ארז (גאוה) ישפל כאזוב, שני התולעת (דין) ימותק; הכנעה ומיתוק היש. דרש — כפרה על העגל, "תבא האם ותקנח". סוד — הדיאלקטיקה של הדין והשמאל המבוארת בקונטרס.

וטענת הזהר היא, שהסוד אינו רובד רביעי בשורה אחת עם השאר, אלא השורש שממנו הם ענפים. הרבדים החיצונים הם לבושים של הפנימי: הסמל המוסרי והדרש ההיסטורי הם השתקפויות, במישורים נמוכים, של אותה דיאלקטיקה עצמה — מיתוק הדין ושבירת היניקה. לכן אין הפשט והסוד שתי קריאות מתחרות, אלא חיצון ופנים של דבר אחד.

ו. גדר וסייג: הסוד משמש את הנגלה

ולבל יטעה הקורא, צריך גדר. אין גילוי הסוד נותן רשות לעזוב את החוק או להקל בו. אדרבה — אף לאחר שנתגלה הטעם למשה, נשאר לרבים "חוקה", והגילוי עצמו היה "לך אני מגלה" — למשה לבדו, בצנעה. הסוד מעמיק את היראה ואינו מחליף את הקיום; קבלת העול נשארת, והסוד מוסיף בה עומק.

ובזה גופו נעוץ טבע ה"חוק": שאינו "דין בלא טעם", אלא מצוה שכולה פנים ואין בה אחור — אטומה מבחוץ דווקא מפני שפנימיותה כה עמוקה. ובמקום שהפנים כל כך עמוק, החיצון נראה כסתום. נמצא שהחוק אינו העדר הטעם אלא רוב הטעם, פנימיות גמורה שאין לה מעטה חיצון להאחז בו השכל.

חתימה

נמצא הפשט שומר את הגבול — מעמיד את האדם על קוצר השגתו ומלמדו הכנעה; והסוד פותח את העומק — מראה שתחת החוק הסתום פועם טעם עליון, דיאלקטיקה של דין וחסד, טומאה וטהרה. ושניהם אמת ושניהם צריכים: הפשט בלא הסוד — חוק אטום; הסוד בלא הפשט — חכמה התלושה ממעשה. ובחיבורם, "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם". ויהי רצון שנזכה לטהרה שלמה בביאת גואל צדק במהרה בימינו, אמן.

◆