Kuntres on Zohar Naso (Raya Mehemna) — לשון קודש edition

בס״ד

פרשת נשא

שִׁירַת הַלְוִיִּם — וְשִׁירָתֵנוּ

עיון בדברי הזוהר הקדוש (רעיא מהימנא) על פרשת נשא

מבוא

הזוהר הקדוש (ברעיא מהימנא) פותח ומבאר את גדרי העבודה אשר היתה מסורה לכהנים וללוים בבית המקדש, וכיצד עבודה זו מכוונת כנגד שורש נשמתם ועצם מהותם. עיקר עבודת הכהן קשורה בהקרבת הקרבנות אשר היו קריבים על גבי המזבח; ואילו עבודת הלוי היא השיר, וכמו שאמרו “כהנים בעבודתם ולוים בשירם ובזמרם”.

ומבאר, כי מעשה הקרבת הקרבנות — וממילא הכהנים אשר על ידם נעשית עבודה זו — שרשו מעולם החסד, שהוא בחינת מסירת הנפש ועצם ענין הנתינה וההשפעה. אכן הלוים, אשר עצם מהותם מבחינת הגבורה[1], עבודתם מתגלה על ידי המתקת הדינין, לעורר ולהמתיק את הדין ואת הקושי אשר בעולם.[2]

פסוק ט׳

מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל הַבָּא לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא בְּאֹהֶל מוֹעֵד (במדבר ד, מז). פקודא דא, להיות הלויים משוררים במקדש. ואף על גב דאוקימנא לעילא, הכא צריך לחדש מילין, דהא כהן איהו מקריב קרבנא, ואיהו מיכאל. לוי איהו גבריאל. איהו צריך לנגנא.

הנה מצוה זו ענינה, שיהיו הלוים משוררים במקדש. ואף על פי שכבר ביארנו זאת לעיל — דהיינו גדרי עבודת הכהנים והלוים — מכל מקום הכא צריך לחדש בו דברים. דהנה הכהן הוא המקריב את הקרבן, והוא כנגד המלאך מיכאל[3] אשר הוא מבחינת ספירת החסד[4], כי החסד הוא בחינת הכהן. ואילו הלוי הוא כנגד גבריאל[5], אשר הוא בחינת הגבורה, והגבורה היא הנקראת לוי.[6]

וכמו שנתבאר למעלה, הואיל ועצם מהות הלוי הוא מעולם הגבורה אשר בו שרשי הדינין וקושי העולם, על כן עבודתם ומלאכתם במקדש היא על ידי שירה של קדושה[7], להפוך אותה גבורה ולהעלותה לבחינת תיקון. מה שאין כן עבודת הכהן[8], ענינה להשפיע ולהיטיב לזולת, שזהו עצם גדר החסד.

ועל דרך זה, שני המלאכים הנזכרים בכתובים — מיכאל וגבריאל — כל אחד מהם עומד בצד שכנגדו מן הספירות חסד וגבורה. מיכאל הוא מצד החסד, וגבריאל הוא מצד הגבורה. ולפיכך מיכאל הוא בבחינת הקרבת הקרבנות, וגבריאל הוא בבחינת הלוי ומעולם השיר.

ומביא הזוהר הקדוש את הכתוב:

יוֹמָם יְצַוֶּה ה׳ חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי

ורזא דמילה: יוֹמָם יְצַוֶּה ה׳ חַסְדּוֹ — דא חסד, כהנא רבא; דמיכאל איהו כהן הדיוט לגבי מאריה, ועם כל דא דהדיוט, איהו אצל מאריה — מלך דחיות הקודש איהו. וברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך, והאי איהו יומם יצוה ה׳ חסדו.

וביאור רזא דמילה: “יומם” רומז על האור הבהיר ועל החסד הבלתי בעל גבול ועל רצון הטוב אשר באור ה׳. וכאן מפרש הזוהר הקדוש, כי בעת אשר היום מאיר, אזי יצוה ה׳ עליך את חסדו וישלח אליך את המלאך מיכאל לעזרך. וספירת החסד נחשבת ככהן גדול, והמלאך מיכאל נחשב ככהן הדיוט[9]. וזהו שאמר הכתוב “ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך”, דקאי על ברכת המלאך מיכאל.[10]

פסוק י״א

וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי — דא גבורה. שִׁירֹה: בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאל. וגבריאל דאורייתא שלוחיה, לאתעסקא באורייתא, וצריך לשוֹרר ולנגן בחדוה בחמרא דאורייתא, ויקיים: קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת.

“וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי” — דא גבורה דזעיר אנפין. כי “שירֹה” קרובה במשמעה ל“בכור שורו הדר לו” ול“פני שור מהשמאל”. והנה תיבת “שירה” ותיבת “שור”, אותיותיהן שוות. והשור רומז על צד שמאל אשר במרכבה[11], אשר כידוע השמאל לעולם רומז על הגבורה. וגבריאל הוא שלוחא דגבורה, ועליו מוטל לשורר ולנגן בשמחה ביין של תורה[12], ולעסוק בתורה, ולקיים “קומי רֹני בלילה לראש אשמורות”.

ולהאיר את הקושי ואת החושך הזה, אנו משתמשים בשירה. ובימינו אלה, אשר אין לנו את הלוים לשורר, יכולים אנו להשתמש בשירת לימוד התורה, לפעול אור כעין זה. וזהו שאמר הכתוב להקיץ ולקום בחצות הלילה לשורר.

והזוהר הקדוש מבאר באריכות, כיצד “השירה” של דברי תורה קאי על מי שלומד בלילה, וכיצד אברי הגוף הגשמיים אשר על ידם נעשה הדיבור מכוונים כנגד הספירות העליונות. כי בעצם, הגוף ואבריו אשר בהם אנו משתמשים להוצאת הקול, הם בבחינת “כלי הנגינה”, על דרך נימי הכינור אשר בהם היה דוד המלך עליו השלום מזמר שירות ותשבחות לפני הקב״ה בחצות הלילה.

פסוק י״ב

וייומא באשמורות כמה סליחות ותחנונים ובקשות, בכל מיני רנה בגרוניה, דאיהו ככנור לאפקא ביה קלא, בשית כנפי ריאה עם וורדא, בשית עזקאן דקנה.

ויאמר באשמורות הבוקר כמה סליחות ותחנונים ובקשות, בכל מיני רינה אשר בגרונו — אשר הוא ככנור להוציא בו את הקול — בשש כנפי הריאה, דהיינו חמש אונות הריאה[13], עם אונת הוורד (שהיא אונה קטנה ורידית הסמוכה לריאה), ובשש טבעות קנה הנשימה, אשר רומזות לאות וי״ו המכוונת כנגד זעיר אנפין.

ביאור הדברים: הכלי אשר בו נעשית השירה נקרא כאן בשם זעיר אנפין. כי כשם שהאור יורד ונמשך מבינה אל המדרגות התחתונות ונקרא זעיר אנפין, כך גם כאן — בעת אשר השיר המתחיל ממקום פנימי יוצא לפועל ומתגלה על ידי כלי האדם הזה, אשר יש בו ששה חלקים גשמיים, ויכול לכלול בתוכו ולכוון את הקול — נקרא הוא בשם זעיר אנפין, אשר הוא גם כן בחינת המספר שש, לפי שיש בו כל הספירות התחתונות.

ודא ו׳. ויפוק ליה מליבא, דתמן בינה, כמה דאוקמוה מארי מתניתין: הלב מבין. יפוק בן מבינה, מבן י־ה, דאיהו ו׳, דאיהו אפרוח בשית גדפין. ויסלק ליה בשית עזקאן דקנה, דאינון שש מעלות לכסא.

וזהו “ודא ו׳”. וצריך שיצא הקול מן הלב, אשר שם שורה הבינה. וכמו שאמרו בעלי המשנה “הלב מבין”. יצא ה“בן” — שהוא זעיר אנפין — מן הבינה, מן “בן י־ה”. כי אותיות “בינה” הן “בן י־ה”, והוא בחינת וי״ו, הרומזת לאפרוח בעל שש כנפים — דהיינו זעיר אנפין, אשר יש בו שש ספירות: חסד גבורה תפארת נצח הוד ויסוד. ויעלה אותן על ידי שש טבעות הקנה, אשר הן שש מעלות לכסא. כי חסד גבורה תפארת נצח הוד ויסוד דזעיר אנפין הן שש מעלות אל הבינה, הנקראת כסא אל החכמה.

והנה שיר זה — דקאי על לימוד שירת התורה — צריך שיהיה מקורו מן הלב, ככל השירות. ומאי טעמא? לפי שהלב נקרא בשם ספירת הבינה, בחינת ההשגה והרגש וההבנה. ועל כן, כשם שכידוע זעיר אנפין נמשך אחר ספירת הבינה, כך גם כאן הקול ממש מתחיל בספירת הבינה העליונה, שהיא הלב. ויתירה מזו, אותיות “בינה” הן “בן י־ה”, רמז למה שהבן — הוא זעיר אנפין — יוצא ונולד מן הבינה.

סיכום

הזוהר הקדוש בא לבאר ולהאיר את ענין השיר והזמרה, כמשל וכרמז להתקשרות עם הבורא יתברך על ידי לימוד התורה, ובפרט בלילה ובשעה המוקדמת של הבוקר. ומדמה את הקם בהשכמת הבוקר לומר שירות ותשבחות ולעסוק בתורה — לעבודת הלוים אשר היו משוררים בבית המקדש.

והנה מתבאר מכל זה, כי הזוהר הקדוש משתמש במשלים ובמליצות לקשר את העולם הגשמי עם העולם הרוחני: אברי הגוף הגשמיים רומזים על הספירה העליונה דזעיר אנפין; וכן שקולו של כל אדם ואדם משמש ככינור היכול להוציא את אותן “שירות” נאות — אשר ענינן בכאן תפלות והתבוננות מעומק הלב. ועוד, כדרכו תמיד, חוזר הזוהר הקדוש על ענינו, כי לשלמות עבודת הבורא יתברך נדרשים בה יחד שני היסודות: גם בחינת החסד וגם בחינת הגבורה.

כי אמנם יש צורך במעשה הקרבנות הרבים בלא מספר, אך יש גם צורך בהתבוננות העמוקה ובהמתקה הנדרשת בעת אשר פוגע בנו החושך, ואין אנו מרגישים בנו את הכח להיות במצב של נתינה והשפעה — ואין בידינו אלא לזעוק כלפי מעלה בתפלה, שיסייע בעדנו לעבור את הלילה הארוך.