קונטרס אפר הפרה

בס"ד

קונטרס

אפר הפרה

בסוד פרה אדמה

באור רחב על מאמר הזהר הקדוש

פרשת חקת — "ויקחו אליך פרה אדמה"

(זהר חלק ג', דף ק"פ ע"ב)

מיסד על דברי פרוש הסלם והמתוק מדבש,

עם הערות ומקורות מן הש"ס והמדרש וספרי החסידות

מאת

מיכאל אור

פתח דבר

פרשת פרה אדמה היא ראש ועקר לכל החקים שבתורה, ועליה נאמר "זאת חקת התורה" — חקת התורה כלה. והיא המצוה שעליה אמר שלמה המלך עליו השלום "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני"[1], שכל חכמתו לא השיגה את טעמה. וכך שנינו במדרש רבה, שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: לך אני מגלה טעם פרה, אבל לאחרים חקה[2].

ועקר פלאה הוא הדבר התמוה שבה: שהיא מטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים העוסקים בהכנתה[3]. והשכל האנושי עומד נבהל לפני סתירה זו — שדבר אחד עצמו יפעל שני הפכים. ולא בא הכתוב לומר אלא "חקה", שתקבל הגזרה בלא הרהור. וכבר אמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרין, אלא גזרת מלך היא[4].

ברם, מה שהנגלה מניח אותנו עומדים לפני החתימה — בא הזהר הקדוש ופותח לנו אשנב אל הנסתר. לא לבטל את החקה חס ושלום, שהרי שרש המצוה למעלה מן הטעם, אלא להראות את שרשי הדבר בספירות — כיצד הפרה היא מעשה למטה המכון כנגד המערכת העליונה של הדין והטהרה. וזהו שאמרו: דבר שהוא חקה למטה, יש לו טעם עמק למעלה.

בקנטרס זה נלך מאמר אחר מאמר בדברי הזהר (אותיות י"ח—כ"ו), ונביא בכל אחד את באור הסלם והמתוק מדבש[5], עם הערות מן הנגלה ומספרי החסידות. ולבסוף נוסיף חמשה מבואות — בענין הפרה וחטא העגל, בענין החק ובטול הדעת, בענין הטהרה הבאה מן השמאל והמתקת הדינים, בענין האפר והמים (מיתה ותחיה), ובענין שבת חרות ובינה. והשם יזכנו להשיג מעט מן האור הגנוז במאמר הזה.

מערכת הקנטרס

הקנטרס בנוי כך. תחלה פתח ליסודות — קצור סדר הספירות והקוין, שבלא ידיעתו אין המאמר מובן; שכל לשונות הזהר — "שמאל", "גבורה", "מלכות", "קדוש" ו"טהור" — מנחים על מערכת זו. ואחר כך נלך מאמר אחר מאמר (אותיות י"ח—כ"ו), ובכל אחד נביא תחלה את לשון הזהר ואחריו באור. ולבסוף חמשה מבואות — הפרה וחטא העגל; החק ובטול הדעת; הטהרה מן השמאל והמתקת הדינים; האפר והמים (מיתה ותחיה); ושבת חרות ובינה — וחתימה, ומראי מקומות.

פתח ליסודות — סדר הספירות והקוין

עשר הספירות עומדות בשלשה קוין. קו ימין (חכמה, חסד, נצח) — מדת החסד וההשפעה, בחינת מים ולבן, מדרגת אברהם. קו שמאל (בינה, גבורה, הוד) — מדת הדין והצמצום, בחינת אש ואדם, מדרגת יצחק. קו אמצע (כתר/דעת, תפארת, יסוד) — קו הרחמים המכריע ומאחד את הימין והשמאל, מדרגת יעקב. ולשון הזהר "עמודא דאמצעיתא" הוא קו האמצע.

שש הספירות חסד עד יסוד נקראות ביחד "זעיר אנפין" — ה"מלך", בחינת אות וא"ו שבשם. וספירת מלכות היא ה"נקבא", השכינה, ה"מטרוניתא" — בחינת ה"א אחרונה. וכלל גדול בה: "לית לה מגרמה כלום"[6] — אין לה אור מעצמה, אלא כל מה שבה הוא מה שמקבלת מלמעלה. ולכן "גוונה" משתנה לפי הצד שממנו יונקת: כשמקבלת מן הימין היא לבנה (חסד), וכשמקבלת מן השמאל היא אדמה (דין). וזהו שרש כל המאמר — שהפרה היא המלכות "דקבילת מן שמאלא", ולכן "אדמה".

וצריך לידע, שהדין והגבורה אינם רע חס ושלום, אלא כח הגבול והצמצום והיראה. בעוד שהדין ממתק ("דינא רפיא") — הוא גבורה דקדשה, יראת הרוממות, וצנור הטהרה. וכשהדין קשה ובלתי ממתק ("דינא קשיא") ונופל ממדרגתו — נעשה מקום יניקה לסטרא אחרא. נמצא שאותו השמאל עצמו הוא גם שרש הגבורה הקדושה וגם, בנפילתו, שרש הקלפה. ועל הדיאלקטיקה הזאת סובב כל המאמר.

ועוד יסוד שיבוא פעמים רבות — ההבחנה בין "קדוש" ל"טהור". "קדשה" היא הוספה חיובית של אור וקדש הנמשך מן הימין והחסד מלמעלה. "טהרה" אינה הוספה אלא הסרה — הסרת הטמאה — והיא פועלת מן השמאל, הצד הגובל בטמא. הבדל זה הוא המפתח למאמרים כ"א—כ"ג, שבהם נמסרת הפרה לאלעזר ולא לאהרן, ו"איש טהור" אוסף ולא "קדוש".

ובענין הדרך: פרוש הסלם מבאר את הזהר על פי שיטת האריז"ל בסדר הספירות והפרצופים ואורות וכלים, וההגהות הקצרות שבתוך לשון הזהר שלפנינו (כגון 'שהיא מלכות', 'שהוא גבורה דזעיר אנפין') הן מיסודותיו. והמתוק מדבש מבאר בלשון רהוטה הנשענת על הסלם ועל הארי. ואנחנו הולכים בעקבותיהם, ומוסיפים מן הנגלה ומספרי החסידות לקרב הענין אל השכל ואל הלב.

מאמר י"ח — פרה אדמה

"דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה"

דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה. האי פרה לדכיותא קא אתייא, לדכאה למסאבי. פרה דקבילת מן שמאלא. ומאן הוא לשמאלא — שור [שהוא גבורה דזעיר אנפין], כמה דאת אמר ופני שור מהשמאל. אדומה — סומקא כוורדא, דכתיב כשושנה בין החוחים. אדומה — גזרת דינא.

באור

פותח הזהר ואומר, שהפרה "לדכיותא קא אתייא" — באה לשם טהרה, לטהר את הטמאים. וכח הטהרה הזה שיך למלכות, אבל לא מצד עצמה, אלא "פרה דקבילת מן שמאלא" — מלכות המקבלת מן השמאל, מן הגבורה. והשמאל הזה שממנו יונקת הוא "שור" — היא הגבורה שבזעיר אנפין, כמו שמצינו במרכבת יחזקאל "ופני שור מהשמאל לארבעתן"[7]. נמצא שהפרה — בחינת הנקבה של השור — היא המלכות המקבלת מן השור שהוא הגבורה.

וזהו "אדמה" — אדם כורד, כמו שכתוב "כשושנה בין החוחים". והאדם בזהר לעולם רומז לדינא[8], שהוא צבע האש והגבורה. ולכן עצם האדמות מכריז "גזרת דינא" — שהפרה פועלת דרך צנור הדין והשמאל.

והנה כאן גנוז יסוד גדול, שעליו יסוב כל המאמר: שדוקא מצד הדין והגבורה באה הטהרה. וזוהי הסתירה שתמהו עליה בנגלה — שהפרה מטהרת ומטמאה כאחד — שהרי כח הטהרה אינו בא מן החסד המשפיע אלא מן השמאל המכלה. וכאשר הדין נמשך בלא מתוק נעשה מטמא, וכשהוא ממתק בצנור נכון נעשה מטהר. וזהו סוד שיתבאר וילך.

ולפי זה מתישבת הסתירה הגדולה שבנגלה — שהפרה מטהרת את הטמא ומטמאה את העוסק בה. שהרי שני ההפכים יוצאים משרש אחד — מן השמאל והדין. כשהדין מתפשט ועולה בלתי ממתק, הוא מעורר את כחות הטמאה (וזהו הצד המטמא); וכשהוא נתפס וכלה בכלי הפרה, הוא שובר אותם ומטהר (וזהו הצד המטהר). דבר אחד ממש — הדין — פועל שני הפכים, לפי שהוא עומד על הגבול בין הקדשה לטמאה. וזהו הטעם העמק ש"לך אני מגלה" — שבנגלה אין לסתירה ישוב, ורק בנסתר מתגלה ששני הפנים שרש אחד להם.

מאמר י"ט — תמימה

"תמימה" — שור תם ושור מועד

תמימה — מאי תמימה. כמה דתנינן, שור תם ושור מועד. שור תם — דינא רפייא. שור מועד — דינא קשיא. אוף הכא תמימה — דינא רפייא, גבורה תתאה [שהיא מלכות], דא היא תמימה. גבורה עלאה [שבזעיר אנפין] — דא היא דינא קשיא, והיא יד החזקה תקיפא.

באור

מפרש הזהר את "תמימה" לא רק מלשון שלמות, אלא מלשון "תם" — מן ההלכה של שור תם ושור מועד. שור תם, שעדין לא נגח שלש פעמים, משלם חצי נזק — דין רך ומרפה; ושור מועד, שהועד ונגח, משלם נזק שלם — דין קשה[9]. ושתי מדרגות הדין הללו מכונות כנגד שתי מדרגות הגבורה.

הגבורה התחתונה — היא המלכות — נקראת "דינא רפייא", דין רך וממתק, וזו היא "תמימה". והגבורה העליונה, שבזעיר אנפין, היא "דינא קשיא", והיא "יד החזקה תקיפא"[10]. ומכאן, שהפרה היא "תמימה" — שפועלת מן הדין הרך הממתק שבמלכות, ולא מן הדין הקשה. וזה גופו סוד היותה מטהרת ולא מחרבת: כי הדין הממתק הוא צנור הטהרה, והדין הקשה הבלתי ממתק הוא שרש אחיזת הקלפה. הפרה רותמת את הדין הרך — ולכן היא מטהרת.

מאמר כ' — אשר אין בה מום ולא עלה עליה על

אשר אין בה מום — כמה דאת אמר כלך יפה רעיתי ומום אין בך. אשר לא עלה עליה עול — "על" כתיב [חסר וא"ו], כמה דאת אמר ונאם הגבר הוקם על. מאי טעמא — בגין דהיא שלומי אמוני ישראל, ועליה לאו היא אלא עמה. אשר לא עלה עליה על — היינו דכתיב בתולת ישראל, בתולה ואיש לא ידעה.

באור

"אשר אין בה מום" — וזה כמו "כלך יפה רעיתי ומום אין בך"[11]. כי כאשר מאירה במלכות הארת החכמה, מתרפאים כל המומים והפגמים — שהרי הפגם בא מן החסרון ומן השמאל הבלתי ממתק, ואור החכמה משלים ומרפא הכל, ואז "כלך יפה".

"אשר לא עלה עליה על" — ודורש הזהר ש"על" כתוב חסר וא"ו, ואפשר לקראתו "על" (למעלה), כמו שכתוב "ונאם הגבר הוקם על"[12]. והטעם: "בגין דהיא שלומי אמוני ישראל"[13] — שהיא השלום והאמונה, וזווגה עם זעיר אנפין אינו "עליה" (בכפיה מלמעלה) אלא "עמה" (בהשואה ובשלום). אין על ואין כפיה, כי אין כח זר השולט עליה.

ועוד: "בתולת ישראל", "בתולה ואיש לא ידעה"[14] — שהמלכות בטהרתה היא "בתולה", שלא שלט בה שום כח חיצון וזר. וזה מכון כנגד טהרתה שהפרה פועלת: אין על זר, אין חיצוניות, אין נגיעת הסטרא אחרא — וכך סמוך הדבר אל סוף המאמר (רעיא מהימנא) "והזר הקרב — לית רשו לסטרא אחרא".

מאמר כ"א — ונתתם אותה אל אלעזר

ונתתם אותה אל אלעזר — מצותה בסגן, ואוקמוה. מאי טעמא ליה ולא לאהרן. אלא אהרן שושבינא דמטרוניתא. ועוד דאהרן לא אתי מסטרא דטהור, אלא מסטרא דקדוש, ובגין דדא אתייא לטהרה — לא אתייהיב ליה.

באור

שואל הזהר: מדוע נמסרה הפרה לאלעזר הסגן, ולא לאהרן הכהן הגדול בעצמו. ומשיב שני טעמים. האחד: "אהרן שושבינא דמטרוניתא" — אהרן הוא השושבין של המטרוניתא, השכינה (מלכות); הוא המזוג ומקרב אותה אל המלך[15], ושרשו בחסד — הימין, בחינת "קדוש". והשני, והוא העקר: "אהרן לא אתי מסטרא דטהור אלא מסטרא דקדוש" — אהרן בא מצד "קדוש" ולא מצד "טהור".

וכאן יש להבחין בין שני לשונות אלו — "קדוש" ו"טהור". "קדשה" היא הוספת אור וקדש חיובי הנמשך מלמעלה, מן הימין והחסד. "טהרה" היא הסרת הטמאה, והיא פועלת מן השמאל — מן הצד הגובל בטמא. עבודת אהרן היא להמשיך קדשה (חסד), ועבודת הפרה היא להסיר טמאה (דין, שמאל). ולפיכך אין הפרה — הבאה לטהרה — נמסרת לאהרן שהוא מצד הקדש, אלא לאלעזר.

מאמר כ"ב — כל מלה דהאי פרה בשבע

כל מלה דהאי פרה היא בשבע — שבע כבוסים וכו', והא אתמר. מאי טעמא — בגין דהיא שבע שני שמטה, ובת שבע אתקרי, ועל דא כל עובדוי בשבע. תא חזי, כל מאי דאתעביד מהאי פרה — בגין לדכאה ולא לקדשא. ואף על גב דאתייהיב לסגן, הוא לא שחיט ולא שריף, בגין דלא ישתכח דינא בסטרוי. וכל שכן אהרן דאיהו בדרגא שלים יתיר, דלא בעי לאשתכחא תמן ולאזדמנא תמן.

באור

כל עניני הפרה הם בשבע — שבע הזאות, שבע כבוסים, וטהרה ביום השביעי. והטעם: שהמלכות היא "שבע שני שמטה" — הכוללת את שבע הספירות התחתונות (חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות), ונקראת "בת שבע"[16] — בת השבע. ולכן כל מעשיה בשבע.

וחוזר הזהר ומדגיש: כל הנעשה מן הפרה הוא "לדכאה ולא לקדשא" — לטהר ולא לקדש — היינו שהיא פועלת בתחום הסרת הטמאה (שמאל, טהרה) ולא בהמשכת הקדשה (ימין). ואפלו אלעזר, שקבל אותה, אינו שוחט ואינו שורף בעצמו — את מעשי הדין ממש — "בגין דלא ישתכח דינא בסטרוי", כדי שלא ידבק בו הדין. וכל שכן אהרן, שהוא במדרגה שלמה יותר (חסד) — אין ראוי שיהיה שם כלל. והוא יסוד גדול: שהעומדים בצד הקדשה והחסד צריכים להשמר ולהתרחק מעבודת הדין הקשה, שלא תאחז בהם.

מאמר כ"ג — עץ ארז ואזוב ושני תולעת

האי פרה, כיון דאתעביד אפר, בעי למשדי ביה עץ ארז ואזוב ושני תולעת, והא אלין אתמרו. ואסף איש טהור — ולא קדוש. והניח מחוץ למחנה במקום טהור, דהא טהור לא אקרי אלא מן סטרא דמסאב בקדמיתא.

באור

לאחר שנעשית הפרה אפר, משליכים לתוכה עץ ארז ואזוב ושני תולעת. ושלשתם רומזים אל המעבר מן הגבה אל הנמוך אל הדין: עץ ארז — הגבה והגאה; אזוב — השפל והענו; שני תולעת — האדם, רמז לדין[17]. והענן הנסתר בזה: ששרש הטמאה הוא הישות והגאוה (כמו הארז הגבה), ותקונה על ידי השפלה והכנעה (כמו האזוב) ומתוק הדין (שני תולעת).

והאוסף את האפר הוא "איש טהור" — ומדגיש הזהר: "ולא קדוש". ושוב כל תחום הפרה הוא טהרה (שמאל) ולא קדשה (ימין). והאפר מנח "במקום טהור", כי השם "טהור" עצמו אינו נאמר אלא מתוך הצד שהיה תחלה "טמא" — "דהא טהור לא אקרי אלא מן סטרא דמסאב בקדמיתא". שהרי הטהרה היא הסרהמןהטמאה, ומטבעה קשורה אל הצד הגובל בטמאה. בלא טמאה קודמת אין משמעות לשם "טהור". וזהו היסוד החוזר: הטהרה אינה נפרדת מן השמאל ומן הדין, אלא היא הפעלה מכונת של השמאל הממתק.

מאמר כ"ד — רזא דכלא: למי נדה חטאת היא

רזא דכלא, האי דכתיב למי נדה חטאת היא — בגין דכל דינין תתאין וכל אינון דאתו מסטרא דמסאבא, כד איהו ינקא מסטרא אחרא ויתיבת בדינא, כמה דאת אמר מלאה דם הודשנה מחלב — כדין כלהו מתערי ומסתלקי ושראן בעלמא. כיון דעבדי האי עובדא דלתתא, וכל האי דינא באתר דא דהאי פרה, ורמאן עלה עץ ארז וגו' — כדין אתחלש חילא דלהון, ובכל אתר דשראן אתברו ואתחלשו וערקין מניה, דהאי חילא דלהון אתחזי כגוונא דא לגבייהו; כדין לא שראן בבר נש ואתדכי.

באור

זהו לבו של המאמר, "רזא דכלא". מגלה הזהר את מקור כחה של הטמאה — ובפרט טמאת המת, שהיא תחום הפרה. כל הדינים התחתונים וכל הבאים מצד הטמאה — מאימתי שואבים הם כח? בשעה שהמלכות, מקור חיי כל העולמות, "ינקא מסטרא אחרא ויתיבת בדינא" — יונקת מן הסטרא אחרא ויושבת בדין, כמו שכתוב "מלאה דם הודשנה מחלב"[18] — מלאה דם, דשנה מחלב, ציור של דין גמור. באותה שעה כל כחות הטמאה מתעוררים, עולים, ומתפשטים בעולם.

ומהו התקון? לבצע את הדין למטה, במתכון ובכלי מגבל — היא הפרה, שהיא בעצמה צנור השמאל והדין הממתק. "כיון דעבדי האי עובדא דלתתא... ורמאן עלה עץ ארז" — כאשר שורפים את הפרה ומשליכים בה את סמלי ההכנעה (ארז, אזוב, שני) — "אתחלש חילא דלהון" — נחלש כחם של כחות הטמאה. בכל מקום ששלטו הם נשברים ובורחים, "דהאי חילא דלהון אתחזי כגוונא דא לגבייהו" — שהם רואים את כחם שלהם עצמו (הדין) מפעל וכלה כנגדם, ולכן הם נסים — ואינם שורים עוד על האדם, והוא נטהר.

ויש להוסיף, שעצם היותה "חקה" הוא נשקה כנגד הסטרא אחרא. שכן אמרו שפרה היא מן הדברים "שהשטן ואמות העולם משיבין עליהן" — והשטן כחו בסברא ובטעם הנפרד, וכשאדם מקבל את הגזרה באמונה למעלה מן הטעם — נטל ממנו נשקו. וכשם שזהמת הנחש נכנסה לעולם דרך "עץ הדעת" — השכל הנפרד החומד לדעת — כך טהרתה דרך בטול הדעת לפני החק. וזהו עמק "אשר לא עלה עליה עול": שאין עליה על של שכל זר, אלא חרות האמונה.

וזהו המנגנון העמק של הטהרה: לא בהעמדת חסד כנגד הדין, אלא בהתוית הדין עצמו וכלויו בכלי מגבל. הקלפה יונקת מן הדין; וכשמפעילים את הדין במקום מכון ושורפים בו את הישות — נשבר כחה, שכלה לה המזון. והם, בראותם את נשקם שלהם (הדין) פנוי ושפוך, נסים. וכבר רמזו בספרי החסידות לענין זה: ששבירת הסטרא אחרא באה דוקא על ידי "דינא רפיא" — דין ממתק והמתקת הדינים בשרשם[19].

ויש בזה גם תשובה לשאלה: למה דוקא טמאת המת היא החמורה בכלן, ועליה הצרכה הפרה. לפי שהמות הוא התגלית הגדולה ביותר של הסתלקות החיים והסתרת האור — הצמצום והדין בתכליתם. והסטרא אחרא, שכל יניקתה מן הדין, אוחזת שם ביותר. ועל כן אין מספיק להמשיך חסד פשוט, אלא צריך להביא את הדין עצמו אל כלי מגבל ולשרף שם את הישות — ואז כלה מזונה של הסטרא אחרא בעצם מקום אחיזתה, והיא בורחת. וזהו "וערקין מניה" — הם בורחים, שאין להם עוד ממה לינק.

מאמר כ"ה — מי נדה, וכללא עלאה דאורייתא

ועל דא אתקרי מי נדה — מייא לדכאה, כד עלמא שארי בדינא וסטרא מסאבא אתפשט בעלמא. הכא אתכלילן כל זינין מסאבא וכל זיני דכיו. ובגין כך טומאה וטהרה כללא עלאה דאורייתא, ואוקמוה חברייא. אמר רבי שמעון: אלעזר, עבדת דלא יימרון חברייא מלה אבתרך.

באור

ולכן נקראים "מי נדה" — והשם נושא שתי משמעיות. מצד אחד "נדה" מלשון טמאה, כעת ש"העולם שרוי בדין והצד הטמא מתפשט בעולם" — כמו טמאת הנדה. ומצד שני "נדה" מלשון הזאה והרחקה, "מייא לדכאה" — מי טהרה[20]. ובזה גופו סוד הענין — שאותה התבה כוללת את הטמאה ואת הטהרה כאחד.

"הכא אתכלילן כל זינין מסאבא וכל זיני דכיו" — בעבודה אחת זו נאספים כל מיני הטמאה וכל מיני הטהרה, כל הקשת. וזהו ש"טמאה וטהרה כללא עלאה דאורייתא" — שענין טמאה וטהרה הוא הכלל הגדול שבתורה, שכל המערכת תלויה בו. הפרה עומדת בנקדת המפגש של כל הטמאה וכל הטהרה — הציר שעליו סובבת כל המערכת. ולבסוף שבח רבי שמעון את אלעזר בנו, שמצוי את הענין עד תמו, עד שלא יוסיפו החברים על דבריו.

מאמר כ"ו — רעיא מהימנא

שכינתא תתאה — פרה אדמה, והזר הקרב

(רעיא מהימנא) פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום וגו'. אסור לחרוש בשבת חרישה דשור, דאתמר על גבי חרשו חורשים. ושכינתא תתאה איהי פרה אדמה מסטרא דגבורה. תמימה מסטרא דחסד, דאיהו דרגא דאברהם, דאתמר ביה התהלך לפני והיה תמים. אשר אין בה מום מסטרא דעמודא דאמצעיתא. אשר לא עלה עליה עול מסטרא דשכינתא עלאה, דאיהי חירו. באתר דאיהי שלטא, והזר הקרב — לית רשו לסטרא אחרא לשלטאה: לא שטן, ולא משחית, ולא מלאך המות, דאינון מסטרא דגיהנם. (עד כאן רעיא מהימנא)

באור

הרעיא מהימנא מוסיף רבד, ומכון את תארי הפרה כנגד הספירות מצד השכינה התחתונה (מלכות). פותח באסור חרישה בשבת — חרישת השור — ורמז "על גבי חרשו חורשים"[21], כי השור הוא הגבורה, ושבת היא בחינת המנוחה והחרות שאין בה שליטה לכחות הדין.

וארבעה תארים — ארבעה קוין:

"פרה אדמה" — מצד הגבורה (האדם, השמאל). "תמימה" — מצד החסד, שהוא מדרגת אברהם, שנאמר בו "התהלך לפני והיה תמים"[22] — ו"תמים" כאן מצד שלמות החסד. "אשר אין בה מום" — מצד עמודא דאמצעיתא (תפארת), המאחד והמרפא ומסיר כל מום. "אשר לא עלה עליה עול" — מצד השכינה העליונה (בינה), "דאיהי חירו" — שהיא החרות[23] (בינה נקראת 'עולם החרות' ו'דרור', ומשם אין על). נמצאת הפרה האחת ארוגה מכל הקוין — גבורה, חסד, תפארת ובינה.

"והזר הקרב" — במקום שחרות הבינה שולטת, אין רשות לזר (הסטרא אחרא) לשלט: "לא שטן, ולא משחית, ולא מלאך המות" — כלם מצד הגיהנם. וכאן נקשר כל המאמר לראשו: הפרה המטהרת מטמאת המת — שרשה במקום שבו אין למות אחיזה כלל, בחרות העליונה של בינה. היא מטהרת מן המות לפי שהיא מושכת מאותו עולם חרות שאין בו מלאך המות — וזהו סודה האחרון והגבה.

ונמצא לפי הרעיא מהימנא, שהפרה אינה שיכת לשמאל בלבד, אלא השכינה התחתונה כלולה מכל הקוין, וכל תאר מתאריה משריש אותה בקו אחר: גבורה (אדמה), חסד (תמימה), תפארת (אין בה מום), ובינה (לא עלה עליה עול). וזו אינה סתירה למה שנתבאר לעיל שהפרה מן השמאל, אלא השלמה: עקר פעלתה — הטהרה — מן השמאל, אך כדי שיהיה השמאל ממתק ולא מחריב, צריך שיהיה כלול מן החסד והתפארת ויינק מחרות הבינה. דין שאינו כלול מן הימין הוא דין קשה ומחריב; דין הכלול מכל הקוין הוא "תמימה" — ומטהר.

מבואות והרחבות

מבוא א' — הפרה וחטא העגל

דרשו רבותינו: "תבא האם ותקנח צואת בנה"[24] — משל לבן שפחה שטנף פלטרין של מלך; תבא אמו ותקנח. כך תבא הפרה ותכפר על מעשה העגל. ולעינינו נפתח בזה רמז נפלא לפי דרך הזהר: העגל הוא בן השור והפרה — בן הגבורה. וחטא העגל היה עוות ושבוש של צד השמאל והדין — משיכת הגבורה אל החיצוניות. ועל כן באה הפרה — הגבורה המתקנת והממתקת — לתקן את העגל, הגבורה המקלקלת.

נמצא שהעגל והפרה שניהם ממשפחת השור והגבורה, אלא שזה דין שיצא מגבולו וזו דין ממתק במקומו. וזהו "תבא האם" — תבא הגבורה השלמה האמהית ותתקן את פריצת הדין של העגל. ובזה מתישב העמק שבדבר — שכפרת החטא באה דוקא מאותו צד עצמו שממנו נפרץ, אלא לאחר מתוקו ותקונו.

ועוד דקדקו המפרשים, שהעגל הוא ולד השור, והשור הוא הגבורה; ואף הזהב שממנו נעשה הוא בחינת הדין והאש (זהב מצד הגבורה). נמצא שכל ענין העגל הוא בצד השמאל שפרץ מגדר מתוקו. ולפיכך דוקא הפרה האדמה — הגבורה האמהית הממתקת, אדמה כנגד אדמה — באה לכפר. והנה בעגל כתיב "ויזר על פני המים וישק את בני ישראל"[25] — ברור הדין על פני המים לענש; וכנגדו בפרה נותנים את האפר על המים החיים — אותו צרוף של דין ומים, אלא שכאן הוא לטהרה ולחיים. העגל ברר את הדין למיתה, והפרה מבררת אותו לטהרה.

מבוא ב' — חק ובטול הדעת

הפרה היא "חקת התורה", ראש החקים, ועקר עבודתה בבטול הדעת לפני גזרת המלך. וכבר האריכו בספרי החסידות[26] שעקר החק הוא במקום שבו העבודה לבטל את דעת עצמו לפני רצון הבורא, והבטול הזה הוא עצמו הטהרה: שהרי שרש הטמאה הוא הישות והגסות — ה"דעת" הנפרדת החושבת עצמה ליש — והסרתה היא הטהרה.

וזה מכון עם דברי הזהר "אשר לא עלה עליה על" — שאין עליה על של שכל זר וחיצוני, אלא קבלת הגזרה באמונה שלמה למעלה מן הטעם. וזהו גם סוד "בתולה" — נקיה מנגיעת השכל הנפרד. הענוה ובטול היש הם האזוב המשלך אל האפר, והם המטהרים.

מבוא ג' — טהרה מן השמאל והמתקת הדינים

העולה מכל המאמר הוא יסוד אחד גדול: שהטהרה באה מן השמאל, לא מן הימין. אין הדרך להסיר טמאה בהעמדת חסד פשוט כנגדה, אלא במתוק וכלוי הדין עצמו בשרשו. שהרי הטמאה יונקת מן הדין; ובעוד שהדין קשה ובלתי ממתק — הוא מזון לחיצונים; וכשהוא ממתק בשרשו ("דינא רפיא") — הוא עצמו נעשה צנור הטהרה השובר אותם.

וזהו סוד האדמות שהיא תמימה — דין שהוא רך; וזהו שאין מוסרים אותה לאהרן שהוא חסד, כי אין הטהרה פועלת בלשון ימין אלא בלשון שמאל ממתק. וכן עבודת האדם: לא לברח מן הדין ומן המדות הקשות שבו, אלא למתק אותן בשרשן — להפך את אש הכעס לאש הקדשה, את היראה הנפולה ליראת הרוממות. והוא הוא דרך ה"אתכפיא" וה"אתהפכא" שבספרי החסידות, ששבירת הסטרא אחרא והפיכתה באה מתוך עבודה באותו כח עצמו שממנו היא יונקת.

וסדר העבודה רמוז בארז והאזוב ושני התולעת המשלכים אל האפר: תחלה להכיר את הארז הגאה שבלב, אחר כך להשפילו עד האזוב, ולשרף בשני התולעת את אש הדין הקשה ולמתקה. וזהו ה"דינא רפיא" של האדם — לא לבטל את היראה והגבורה אלא למתקן, להפך את אש הכעס והתאוה לאש של מעלה. וזה גם פשר "מי נדה" שהוא תבה אחת לטמאה ולטהרה: שאותה מדה עצמה, כשהיא נפולה מטמאה, וכשהיא ממתקת מטהרת.

מבוא ד' — אפר ומים: מיתה ותחיה

מעשה הטהרה אינו באפר לבדו אלא בערוב האפר עם המים החיים — "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים". והאפר הוא בחינת העפר והמיתה והדין — "כי עפר אתה"; והמים חיים הם בחינת החסד והחכמה והשפע העליון המחיה. וערוב השנים — אפר ומים — הוא חבור הדין עם החסד, המיתה עם החיים.

וזהו עמק טהרתה דוקא מטמאת המת: שהטהרה מן המות נעשית על ידי המשכת החיים (מים) אל תוך עצם מקום המות (אפר). וכן סים הרעיא מהימנא — ששרשה במקום שאין בו מלאך המות, בחרות העליונה של בינה, עולם שכלו חיים. ורמז יש בזה אל התקון העתיד, שבו "בלע המות לנצח" ותתבטל טמאת המת לגמרי — היא הטהרה השלמה של הפרה העשירית לעתיד לבא[27].

וכן בעבודת האדם בכל יום: האדם בעצמו "עפר", ונשמתו מים חיים. וכשחוטא נעשה כמת, ותקונו בתשובה הוא כהזאת מי הנשמה על אפר הגוף — חבור המים העליונים אל העפר. וזו היא הפרה הפנימית — להחיות את העפר שבו על ידי המשכת חיי הנשמה, עד שאין למות בו אחיזה.

מבוא ה' — שבת, חרות ובינה

הרעיא מהימנא פתח דוקא באסור חרישה בשבת — מלאכת החורש הנעשית בשור. ואין זה דרך אגב, אלא יסוד: השור הוא הגבורה והדין, ועבודתו היא טרח ששת ימי המעשה. ושבת היא המנוחה, חדל מלאכת הדין, בחינת "עולם הבא" ו"חרות". ולכן אסור לחרש בה בשור — שאין הגבורה רודה ועובדת ביום המנוחה.

ובזה נקשר ראש הרעיא מהימנא לסופו: ש"אשר לא עלה עליה עול" הוא מצד השכינה העליונה, בינה, "דאיהי חירו". שבת ובינה והפרה — שרשם אחד: המקום שבו נח השור, שאין בו על ואין בו שליטה לזר. וכשם שאמרו שאש של גיהנם שובתת בשבת[28] — שבעולם החרות אין רשות לגיהנם, כך במקום שרשה של הפרה "לית רשו" לשטן ולמשחית ולמלאך המות. וזהו עמק היותה מטהרת מן המות: שמושכת מעולם שכלו שבת, שאין בו מות כלל.

מראי מקומות

להשלמת העיון, רשימת עקרי המקורות שנזכרו בקנטרס, לפי ענינם; ומה שלא נתפרש כאן — מבאר בהערות שבשולי הגליון.

מקרא: בראשית י"ז א', כ"ד ט"ז; שמות ל"ב כ'; במדבר י"ט (פרשת פרה); שמואל ב' כ' י"ט וכ"ג א'; ישעיה כ"ה ח' ול"ד ו'; יחזקאל א' י'; עמוס ה' ב'; תהלים קכ"ט ג'; איוב י"ד ד'; שיר השירים ב' ב' וד' ז'; קהלת ז' כ"ג.

ש"ס ומדרשים: יומא י"ד ע"א, מ"ג ע"א וס"ז ע"ב; בבא קמא פ"א מ"ד וב' ע"א; סנהדרין ס"ה ע"ב; משנה פרה פ"ג ופ"ד; במדבר רבה י"ט; תנחומא חקת; פסיקתא דרב כהנא פרה; קהלת רבה ז'.

זהר ומפרשיו: זהר חלק ג', פרשת חקת, דף ק"פ ע"ב; פרוש הסלם להגרי"ל אשלג זצ"ל; מתוק מדבש להרר"ד פריש זצ"ל; ועין רמב"ן במדבר י"ט ב', ורש"י שם בשם רבי משה הדרשן.

קבלה וחסידות: כתבי האריז"ל (שער הכונות ולקוטי תורה, חקת) בענין המתקת הגבורות; שפת אמת על פרשת חקת; לקוטי הלכות להרר"נ מברסלב, הלכות פרה אדמה. ומה שהוספנו מדילן לא בא אלא לעורר, והמשכיל יוסיף לקח.

חתימה

הנה ראינו, שפרה אדמה — חקת התורה, שהשכל עומד נבהל לפניה — בהאיר עליה אור הזהר, מתגלה בה כל הדיאלקטיקה של הדין והחסד, השמאל והימין, הטמאה והטהרה. שהטהרה אינה הפך הדין אלא תכליתו הממתקת; שאין דבר נקרא "טהור" אלא מתוך הצד שהיה טמא; וששרש הטהרה מן המות הוא בחרות העליונה שאין בה מות.

וכל זה אינו רק ענין מעלה, אלא צורת עבודת האדם: למתק את דיניו בשרשם, לבטל את דעתו לפני החק, להשפיל את הארז הגאה שבו עד האזוב — ובזה להטהר. ויהי רצון שנזכה לטהרה שלמה, "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם", בביאת גואל צדק ובנין בית מקדשנו במהרה בימינו, אמן.

◆