Zohar Bo — Sod HaTaninim booklet (English) + ספר סוד התנינים (Hebrew)

הכ"ד לכבוד התורה ולומדיה

מלכיאל קוטלר

ראש ישיבת בית מדרש גבוה

ליקווד, ניו דזשערסי

ובזכות עסק התורה הקדושה יזכה המחבר שליט"א לראות ברכה בעמלו, ויפוצו מעינותיו חוצה, ויזכה להרבות תורה בישראל מתוך הרחבת הדעת ונחת מכל יוצאי חלציו, אכי"ר.

והנה נתבקשתי ליתן הסכמתי על הספר הנכבד הזה, ואף כי אין דרכי ליתן הסכמות על ספרים, מכל מקום לאחר שעיינתי בדברים ראיתי שהמחבר שליט"א טרח ויגע בעומק העיון להבין דברי הזוהר הקדוש בסוגיא עמוקה זו של התנין הגדול ועשרת היאורות, והביא דברים נפלאים בשם בעל הסולם זצ"ל לבאר את הענינים על פי דרך הקבלה.

וראיתי שהמחבר הרה"ג ר' מיכאל אהר שליט"א עמל רבות בספר זה לבאר דברי הזוהר הקדוש פרשת בא בענין סוד התנין הגדול, והעמיק בדברים עד מאד, וסידר את הדברים בטוב טעם ודעת באופן שיהיו מובנים ללומדים.

בעזהשי"ת, אדר ב' תשפ"ו

❧ הסכמה ❧

הצב"י באהלה של תורה

מיכאל אהר

ליקווד, ניו דזשערסי

חודש אדר ב' שנת תשפ"ו לפ"ק

ויהי רצון שיזכני השי"ת להמשיך ולעסוק בתורתו הקדושה, ולהוציא לאור עוד חיבורים לזכות את הרבים, ונזכה כולנו לראות בביאת גואל צדק במהרה בימינו, אמן.

ולא אוכל לסיים בלא להודות מקרב לב לאשת חיל עטרת בעלה, זוגתי היקרה תחי', אשר עמדה לימיני בכל עת, ונשאה בעול הבית והילדים בשמחה ובטוב לבב, כדי שאוכל לשבת ולעסוק בתורה. וכן תודתי נתונה לילדי היקרים שיחיו, אשר סבלו פעמים רבות מהעדרי מן הבית בשעות הלימוד, ומחלו על כבודם לכבוד התורה. יהי רצון שיזכו כולם לגדול בתורה וביראת שמים, ולהקים בתים נאמנים בישראל.

ואחרי שנים של עיון ולימוד, ראיתי לנכון להעלות את הדברים על הכתב, למען יעמדו לדורות, ויהיו לתועלת לכל המבקשים להבין את סודות התורה. ואף שיודע אני שאין בכוחי להקיף את עומק הדברים, מכל מקום אמרתי: "אעשה ואצליח בעזרת השם". וסידרתי את הדברים בתשעה פרקים, כנגד תשעת היאורות הנזכרים בזוהר, והוספתי נספח מיוחד עם פירושי בעל הסולם זצ"ל המאירים את הסוגיא באור חדש.

והנה מנעורי חשקה נפשי בתורת הנסתר, ובפרט בספר הזוהר הקדוש אשר הוא נשמתא דאורייתא. ובהגיעי לסוגיא דתנין הגדול בפרשת בא, נפתח לבי להבין מעט מזעיר מעומק הדברים, ועמדתי על הקשר הנפלא בין עשרת היאורות לעשר הספירות, ובין התנין הגדול לסוד הלויתן ובת זוגו.

"להודות ולהלל לשמו הגדול יתברך ויתעלה, אשר הפליא חסדו עמדי והגיעני לשעה זו שאזכה להוציא לאור ספר זה, העוסק בסודות נשגבים מתורת הקבלה. ואף כי מי אני ומה אני שאזכה לבוא בסוד ה', מכל מקום "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה".

❧ הקדמת המחבר ❧

בס"ד

ספר סוד התנין הגדול

ביאור עמוק על דברי הזוהר הקדוש

פרשת בא

בעניין עשרת היאורות וסוד הלויתן

עם הערות ומראי מקומות מרובים

❧ ❧ ❧

הקדמה

בספר הזוהר הקדוש, פרשת בא, מגלה רבי שמעון בר יוחאי סודות עליונים הקשורים למעלה ולמטה[1]. וזה לשון הזוהר: "השתא אית לגלאה רזין דאינון מתדבקין לעילא ותתא". כלומר, עתה יש לגלות רזים שמתקשרים למעלה ולמטה. ובביאור המילים "בא אל פרעה"[2] ולא "לך אל פרעה", מלמדנו הזוהר כי הקדוש ברוך הוא הכניס את משה אל החדרים הפנימיים, אל תוך תוכם של הקליפות, לראות את סוד התנין הגדול[3] אשר ממנו משתלשלים דרגין רבים.

ובספר זה נבאר בעזרת השם יתברך את עומק הדברים, את סוד התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו, ואת עשרת היאורות המכוונים כנגד עשר ספירות דסטרא אחרא, ואיך שהכל מתנהג בסדר נפלא של בריאה והנהגה עליונה.

א. התנין והלויתן במקרא

המושגים "תנין" ו"לויתן" יוצרים מארג מורכב במחשבת ישראל, ומתפתחים מ"מפלצות ים" קדמוניות במקרא לסמלים מתוחכמים של איזון קוסמי, מאבק רוחני וגמול משיחי בתלמוד, במדרש ובזוהר.

בתנ"ך, המונחים משמשים לעתים באופן חלופי אך נושאים משמעויות שונות: "תנין" מתייחס בדרך כלל ל"מפלצת ים", "דרקון" או "נחש". הוא מופיע בבראשית א', כ"א ("התנינם הגדולים") כבריות החיות הראשונות שנבראו. בספר שמות, מטה אהרן הופך לתנין. "לויתן" נגזר מן השורש "לוה" (לחבר/לעקם), ומתואר כ"נחש עקלתון" או "נחש בריח" (ישעיהו כ"ז, א'). בעוד שלעתים הוא נתפס כמפלצת שיש להכניע, תהלים ק"ד, כ"ו מתאר אותו כמעט כחיית משחק אלוקית: "לויתן זה יצרת לשחק בו".

ב. הלויתן בתלמוד - הסעודה והסוכה

התלמוד הבבלי, בעיקר במסכת בבא בתרא (ע"ד ע"ב - ע"ה ע"א), מספק את התיאורים האגדיים המפורסמים ביותר של יצורים אלה. התלמוד מספר שהקב"ה ברא במקור לויתן זכר ונקבה. אולם כשהבין שאם יפרו וירבו יחריבו את העולם, סירס את הזכר והרג את הנקבה. בשרה "נמלח" ונשמר לצדיקים לעולם הבא.

סעודת הלויתן: לעתיד לבוא, הצדיקים ישתתפו בסעודה מבשר הלויתן. הקב"ה יעשה סוכה לצדיקים מעור הלויתן, והאור הנקרן מעור זה יאיר את העולם כולו. התלמוד מתאר את עיני הלויתן כ"עפעפי שחר" ומציין שנהר הירדן זורם ישירות לתוך פיו.

ג. הלויתן במדרש - כאוס וסדר

ספרות המדרש (כגון בראשית רבה ופרקי דרבי אליעזר) מרחיבה את תפקידם של יצורים אלה במעשה בראשית. מדרש אחד מסביר שהקב"ה ברא את הלויתן כדי למנוע מ"דגים גדולים לאכול דגים קטנים". בהרימו את ראשו פעם בשנה, הלויתן מטיל אימה על הים, ושומר על איזון המונע מכל מין להתרבות יתר על המידה.

תיאורים מדרשיים מתארים קרב קוסמי בסוף הימים בין הלויתן (שליט הים) לבין הבהמות (שליט היבשה). הם יהרגו זה את זה במאבק שמשמש כ"שחיטה" להכשיר את בשרם לצדיקים. מדרש מרתק בספרא דן האם הלויתן כשר, ומסיק שהוא "דג טהור" כיון שיש לו סנפירים וקשקשים.

ד. הלויתן בזוהר ובקבלה

בזוהר ובכתבי הקבלה המאוחרים, הלויתן והתנין אינם עוד רק מפלצות פיזיות אלא מבנים מטאפיזיים. הזוהר (בעקבות ישעיהו) מדבר על "נחש בריח" ו"נחש עקלתון" - אלה מייצגים את הכוחות הזכריים והנקביים של הסטרא אחרא (ה"צד האחר" או הרע).

הזוהר מפרש את "התנינם הגדולים" של בראשית כ"שבעים השרים" - המלאכים השמימיים המפקחים על אומות העולם, כשהלויתן בראשם. בזוהר (פרשת בא), "התנין הגדול" מתואר כרובץ ב"תשעה יאורות" המקבילים לתשע הספירות התחתונות, ומרמזים שה"דרקון" מייצג כוח שיכול לחסום או לתעל אור אלוקי.

ה. פירושים סמליים

הבשר המלוח מייצג את ה"אור הגנוז" של התורה שאינו יכול להתגלות במלואו עד אחרית הימים. הריגת הנקבה מסמלת את "הכנעת" הכוחות הכאוטיים והיוצרניים של העולם הפיזי על ידי הקב"ה כדי לאפשר קיום אנושי יציב. במחשבה החסידית, סנפירים מייצגים "תנועה" (צמיחה רוחנית), בעוד קשקשים מייצגים "הגנה" (שמירת מצוות).

פרק א׳

סוד התנין הגדול ומהותו

א. התנין הגדול המוזכר בזוהר מזוהה עם פרעה מלך מצרים, והוא בחינת הלויתן הזכר שנשאר חי. שכן כתיב "ויברא אלהים את התנינם הגדולים"[4], ודרשו חז"ל שזה הלויתן ובת זוגו. אולם הקדוש ברוך הוא הרג את הנקבה[5], שאלמלא כן לא היה העולם יכול להתקיים מפניהם. ולכן "תנינם" חסר כתיב, בלא יו"ד, לרמז על המיעוט והחיסרון שנעשה בהם.

ב. והנה התנין הגדול הזה רובץ בתוך יאוריו, והם תשעה יאורות המכוונים כנגד תשע ספירות תחתונות[6]: חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד. ועוד יש יאור אחד שמימיו שקטים, והוא כנגד ספירת הכתר[7]. ומזה היאור השקט יונקים כל שאר היאורות את פרנסתם.

ג. ומשה רבינו ירא מן התנין הזה, ולא קרב אלא ליאורות שהם בדרגתו, אבל לגביה דחיל ולא קריב, בגין דחמא ליה משתרש בשרשין עילאין[8]. כלומר, משה ראה שהתנין הזה מושרש בשורשים עליונים, ולכן פחד ממנו. ומכאן למדנו גודל כוחו של יצר הרע, שאפילו משה רבינו ע"ה חשש ממנו.

ד. ובראות הקדוש ברוך הוא שמשה ירא, ושגם שאר השליחים הממונים למעלה אינם יכולים להתקרב אליו, אמר הקב"ה: "הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו". והקב"ה בעצמו הוצרך לנהל עמו מלחמה, ולא אחר[9], כמו שנאמר "אני ה׳" - אני ולא מלאך, אני ולא שליח[10].

פרק ב׳

סוד עשרת היאורות והספירות

א. מבואר בזוהר כי עשרת היאורות מקבילים לעשר הספירות של הסטרא אחרא. והנה מצד שמאל, מתוך צינור אחד הנמשך ויוצא מיסוד דז"א[11], יוצאות שלש טיפות המכוונות כנגד שלשת הקווין - ימין, שמאל ואמצע[12] - הכלולות בקו השמאל. וכל טיפה וטיפה מתפרשת לשלש טיפות, ונעשות תשע. ומכל טיפה נעשה יאור אחד, ואלו הם תשעה היאורות שמתחזקים והולכים ושטים וסובבים בכל הרקיעים.

ב. ומה שנשאר מאותן הטיפות - דהיינו כל בחינות הכתר והחכמה שלמעלה מבינה שאינן נמשכות דרך שלשת הקווין[13] - נשארת טיפה אחת שיוצאת בשתיקה ונופלת ביניהם[14]. וממנה נעשה יאור אחד, והוא היאור השקט שהזכרנו, שהוא בחינת הכתר של היאורות.

ג. וביאור העניין הוא כך: כשם שבקדושה יש עשר ספירות המסודרות בשלשה קווין, כן בסטרא אחרא יש עשר כוחות מקבילים. והתנין הגדול נכנס ליאור הכתר שמימיו שקטים ומתחזק בו[15], ושט והולך ונכנס לים שהוא המלכות דאצילות, ושם בולע נונין (דגים) רבים שהם מדרגות הפחותות ממנו, והם נתקנים בו. ואחר כך חוזר לאותו יאור השקט.

ד. ונודע כי ברכות המים של הגן, שהוא מלכות דאצילות, נופלות בו שלש פעמים בשנה, וזה סוד שלשת הקווין - ימין, שמאל ואמצע - שעליהם נאמר "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך". וכאשר נופלות פעמיים, כלומר רק שני קווין ימין ושמאל, מתברך אותו יאור אך לא כל כך, כי חסר הקו האמצעי. וכאשר נופל רק אחד, לא כך, כלומר אינו מתברך כראוי.

פרק ג׳

תשעת התנינים ועשר מאמרות

א. בכל יאור ויאור הולך ושט תנין אחד, ואלו הם תשעה תנינים[16]. וכל אחד ואחד מהם נקוב נקב בראשו, כמו שכתוב "שברת ראשי תנינים על המים"[17]. ואפילו התנין הגדול כך הוא, מפני שכולם נופחים רוחות כלפי מעלה ולא כלפי מטה.

ב. ומבואר בזוהר הקשר הנפלא בין התנינים לעשר המאמרות של מעשה בראשית[18]. שכן כתיב "בראשית ברא אלהים" וכתיב "ויברא אלהים את התנינם הגדולים", ובשניהם כתוב "ברא". ללמדנו שכנגד כל מעשה מעשרת המאמרות[19] במעשה בראשית עומדים עשרה יאורות, ותנין אחד מרפרף ברוח כנגד כל אחד ואחד.

ג. ולכן העולם מזדעזע פעם אחת לשבעים שנה[20], משום שכאשר התנין הגדול מרים את סנפיריו ומזדעזע, אזי כולם מזדעזעים באותם יאורות, וכל העולם מזדעזע והארץ מתחלחלת, כי כולם כלולים בתנין הגדול הזה.

ד. ואמר רבי שמעון: מעשה בראשית החברים עוסקים בו ויודעים בו, אבל מעטים הם היודעים לרמז מעשה בראשית ברזא דתנין הגדול. ולכן למדנו שכל העולם אינו משתלשל אלא על סנפיריו של התנין הזה[21]. והדבר נפלא מאד.

פרק ד׳

הבדלת האור מן החושך

א. מבאר הזוהר כי בתחילה, לפני שהתחיל התיקון, "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום"[22]. והיינו שהתנין הגדול נשב רוח על פני התהום והחשיך אותו, ולא היה מרפרף למטה. עד שבא רוח אחר מלמעלה, נשב והכה באותו רוח והשקיטו[23]. וזהו שכתוב "ורוח אלהים מרחפת על פני המים".

ב. וזהו שלמדנו שהקדוש ברוך הוא הכה רוח ברוח וברא את העולם. ו"ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"[24], מפני שהאור העליון האיר והכה על גבי הרוח שנשב, והסתלק מעל התהום ולא חיפה אותו. וכיון שהתהום נאור והרוח הסתלק, אזי היה אור.

ג. והאור הזה האיר על ראש התנין הגדול, ומים היו יוצאים מתוך חוטמו לזון את שאר הדרגות, ורוח נשב למעלה. ומנהירו של האור הזה, היה יורד אורו ומנצנץ לשבעים ושנים נהורות של השמש שהוא זעיר אנפין[25]. וכיון שאותם האורות נרשמו בתוך השמש למטה, היו רשעי עולם יודעים בהם והיו עובדים לשמש.

ד. וכיון שהסתכל הקב"ה באותם רשעים, העלה את אורו וגנז אותו[26]. ולמה גנזו? מפני שאותו תנין היה עולה ויורד והכה באותם יאורות עד שגנזו ולא נתגלה. וזרע אותו זרועא בצדיק אחד שהוא היסוד דז"א[27], שהוא הגנן של הגן. וזריעה שזרע בגן, בגניזו בטמירו של האור הזה - כלומר, הגניזה היא עצמה כמו זריעה, שממנה יצמח ברכה לעתיד לבוא.

פרק ה׳

הנחש הבריח והתנין

א. "ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים"[28] - מבואר בזוהר שזהו הנחש הבריח[29]. ולמה נקרא בריח? מפני שסוגר לשני צדדים, שהם שני הקווים ימין ושמאל, ואינו מניח לקו האמצעי המיישב ביניהם להתפשט[30]. ואינו יוצא להזיק לעולם אלא פעם אחת ליובל.

ב. ובספרים הקדמונים אמרו שזהו נחש עקלתון, שהוא בעקימה תמיד, והביא קללות על העולם שהרי הוא הסית את חוה[31]. וכשזה הנחש קם, נשבר תוקפו של התנין ואינו יכול לעמוד, עד שאיבד גופו. כי הקב"ה כופף אותו בתוך הים כשנכנס אליו, והוא דורך על תוקפו של הים. ותוקפו של הים הוא התנין, כמו שכתוב "ודורך על במתי ים"[32].

ג. וכשהנחש הזה קם, כתיב "והרג את התנין אשר בים"[33], שהוא התנין הגדול. ולכן כתיב "הנני עליך". והנחש הזה הוא "מארת" חסר וא"ו, שהוא לשון קללה, כמו שכתוב "מארת ה' בבית רשע"[34], מפני שהוא מביא קללות לכל. והוא תקיף עליו בתוקפו של אותו נהר גדול הנקרא חדקל[35].

ד. והנחש הזה הוא ביבשה. וכשיוצאים זה בזה למלחמה, זה שביבשה מתחזק תמיד, כי כל דרכיו ותוקפו ביבשה הוא, ואוכל עפר תמיד, כמו שכתוב "ועפר תאכל כל ימי חייך"[36]. זה גדל בעפר וזה גדל במים. נחש שנתגדל במים אינו חזק כמו זה שנתגדל ביבשה[37], ולכן כתיב "מארת" חסר.

ה. והנחש הזה מזדמן לגבי התנין שבמים. ואף על פי שמזדמן לגביו, אינו נלחם בו, אלא הקב"ה לבדו הורג אותו מתוך הים, כמו שביארנו, בגלל גסות הרוח שבו, שאמר "לי יאורי ואני עשיתיני"[38].

פרק ו׳

העשבים והאור הגנוז

א. "ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע"[39] - הארץ היא סוד המלכות, והעשבים הם האור הצומח מזריעת האור הגנוז[40]. וזהו הסוד: כאשר התנין הגדול היה נושב רוח בנקב שבראשו ומרפרף כלפי מעלה, היה הופך את כל העשבים ליבשות, עד שרוח אחר נשב באותו רוח והשקיטו למטה, ועשבים צמחו כבראשונה.

ב. מצד שמאל ומתוך היאור השקט יוצאות בעירין (חיות) למיניהן[41], והולכות להתקרב לגבי העשבים ואינן יכולות, וחוזרות למקומן. וכל היאורות הולכים ושטים עם התנין השולט בהם, וסובבים את העשבים ואינם יכולים להזיקם.

ג. וכשהיאור השקט חוזר למקומו, עולה ויורד, ומפני שמימיו שקטים הולך בשתיקה[42]. והתנין הגדול עולה לגבי שאר היאורות, ועשבים כולם מגדלים סביב היאור השקט. ואז עולה התנין ומתרבה ביניהם, וחוזר לכל היאורות.

ד. ומכאן נלמד סוד גדול: העשבים הם האור הנזרע שצומח ונותן פירות של קדושה, והתנין והיאורות מנסים להתקרב אליהם ולינוק מהם, אך אינם יכולים כאשר הרוח העליון שולט. וזהו סוד המאבק התמידי בין כוחות הקדושה לכוחות הטומאה.

פרק ז׳

הבדלת המים והנונים

א. כשנתפרשו המים העליונים הקדושים[43], כל היאורות נתפרשו ונכנסו לתוך היאור השקט שהוא המברר מכולם, ונכנסים ויוצאים בו שלש פעמים ביום. וכל הנונים (דגים), שהם דרגות ונשמות המתגדלים בתוך היאורות, נתפרשו אלו מאלו, ונקראים "לילות" כי הדרגות של השמאל נקראות "לילה".

ב. ואלו הם ראשים לכל הנונים שיוצאים החוצה, ואלו שולטים על כולם. ואלו נקראים "בכורי מצרים"[44], ומכאן נתפזרו החוצה הבכורות[45], וכולם ניזונים מהשקאת היאורות. והתנין הגדול שולט על כולם.

ג. וכל זה נעשה בפרישות המים העליונים מן התחתונים, כמו שכתוב "ויהי מבדיל בין מים למים". ונרשמו מים עליונים קדושים ונפרשו למעלה, ומים תחתונים נפרשו כולם אלו מאלו - קדושים ושאינם קדושים. ולכן נקראים מלאכים עליונים "פרושים"[46], מפני שנפרשו אלו מאלו למיניהם.

ד. ומכאן למדנו את סדר הבריאה ואיך שהכל מסודר בחכמה נפלאה, שגם כוחות הטומאה משרתים את תכלית הבריאה ומקבלים חיותם מהקדושה בצורה מוגבלת ומדודה, כדי שיוכל העולם להתקיים.

פרק ח׳

ארבעת הנהרות ומלכות בבל

א. כאשר יוצאים ומתפרשים ארבעת הנהרות היוצאים מגן עדן, הנהר הנקרא פישון[47] נופל באותו יאור השקט ונכלל בו. ולכן מלכות בבל נכללת בזה, שהרי פישון הוא מלכות בבל. וזהו מפני שפישון הוא הנהר הראשון מארבעת הנהרות, ובבל היא הראשונה מארבע המלכויות, כמו שנאמר "אנת הוא רישא די דהבא"[48].

ב. ומיאור זה השקט ניזונים ומתמלאים כל שאר היאורות[49]. שכן היאור השקט הוא בחינת הכתר של כל היאורות, ומשם נמשכת החיות לכל השאר. וכל זה מסודר בסדר נפלא של השפעה והנהגה.

ג. ונודע שכאשר הזרע של האור הזה צמח בגן שהוא המלכות, התעורר התנין הגדול לצד השני, לנהר גיחון[50]. ונתחלקו מימי נהר גיחון, שביל אחד שלו הולך בתוך אותו זרע שהצמיח בגן, ומאיר בו ברבות הזרע הזה, ונקרא "גיחון".

ד. ומתוך אותה רבות של הזרע הזה, נתעלה לרבות שלמה המלך כאשר נתעלה למלכות[51], ככתוב "והורדתם אותו אל גיחון" וכתוב "ומשח אותו שם". "שם" דווקא ולא במקום אחר, מפני שידע דוד המלך זאת[52], ומימות אחרים נתעלו למלכות אחרת, וזאת היא מלכות שהיא חזקה.

פרק ט׳

סיכום הדברים והוראותיהם

א. מכל הנאמר למדנו כי הקב"ה ברא את העולם בחכמה נפלאה[53], ואף הסטרא אחרא והכוחות המנגדים משרתים את התכלית האלוקית. התנין הגדול, עם כל עוצמתו, מוגבל ומדוד, ואינו יכול לפעול אלא במידה שהותרה לו מלמעלה.

ב. הריגת הנקבה של הלויתן מלמדת אותנו שהקב"ה מצמצם את כוחות הרע כדי שהעולם יוכל להתקיים. ובעתיד לבוא, כשיתקן הכל, יעשה הקב"ה סעודה לצדיקים מבשר הלויתן[54], ועורו יהיה לסוכה שתאיר באור הגנוז מששת ימי בראשית[55].

ג. האור הגנוז שנזרע בגן הוא התקווה הגדולה, שממנו יצמח אור חדש לעתיד לבוא. והעשבים הצומחים סביב היאור השקט מסמלים את הקדושה המתרבה בעולם למרות התנגדות כוחות הטומאה. וכמו שכתוב "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"[56].

ד. ועל האדם להבין שהמלחמה בין הטוב לרע היא תמידית, וכשם שהקב"ה נלחם בתנין הגדול בעצמו ולא על ידי שליח, כן עלינו להתחזק בעבודת ה' ולבטוח בו שינחנו בדרך הישרה ויגאלנו מכל צר ואויב.

ה. ויהי רצון שנזכה להבין סודות התורה הקדושה, ונראה בקרוב בגאולה השלמה, כשיתגלה האור הגנוז ויאיר לכל העולם כולו, ויהיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד[57], אמן כן יהי רצון.

נספח

לשון הזוהר הקדוש

אמר רבי שמעון, השתא אית לגלאה רזין, דאינון מתדבקין לעילא ותתא, מה כתיב בא אל פרעה, לך אל פרעה מבעי ליה, מאי בא. אלא, דעייל ליה קודשא בריך הוא, אדרין בתר אדרין, לגבי תנינא חדא עילאה תקיפא, דכמה דרגין משתלשלין מניה. ומאן איהו. רזא דהתנין הגדול.

ומשה דחיל מניה, ולא קריב אלא לגבי אינון יאורין, ואינון דרגין דיליה, אבל לגביה דחיל ולא קריב, בגין דחמא ליה משתרש בשרשין עילאין.

כיון דחמא קודשא בריך הוא דדחיל משה, ושליחן ממנן אחרנין לעילא, לא יכלין לקרבא לגביה. אמר קודשא בריך הוא, הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו. וקודשא בריך הוא אצטריך לאגחא ביה קרבא, ולא אחרא. כמה דאת אמר, אני ה', ואוקמוה רזא דחכמתא דהתנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו לאינון מארי מדין, דידעין ברזין דמאריהון.

❧ תם ונשלם שבח לאל בורא עולם ❧

מפתח מקורות

תנ"ך

בראשית א', ב'-כ"א; ב', י"א-י"ד; ג', א'-י"ד

שמות י', א'; י"ב, י"ב, כ"ט

דברים ט"ז, ט"ז | ישעיהו י"א, ט'; כ"ז, א' | יחזקאל כ"ט, ג'

תהלים ע"ד, י"ג | משלי ג', ל"ג | איוב ט', ח' | דניאל ב', ל"ח | זכריה י"ד, ט'

תלמוד בבלי

בבא בתרא ע"ד ע"ב, ע"ה ע"א | חגיגה י"ב ע"א | סנהדרין צ"ז ע"א | ראש השנה ל"ב ע"א | יומא ע"ה ע"א

מדרשים

בראשית רבה ז', ד'; י"א, ב'; ט"ז, ב' | מדרש תהלים ע"ד | מכילתא | אבות ה', א'

ספר הזוהר

הקדמה י"א ע"ב | בראשית ל"א ע"ב, ל"ג ע"א, קכ"ה ע"א-ע"ב | נח נ"ט ע"ב | בשלח נ"ב ע"א

בא ל"ו-ע"ב | תרומה קס"ג ע"א | פנחס רל"ו ע"ב | תיקוני זוהר תיקון ס"ט, תיקון ע'

ספרי קבלה

ספר הבהיר סימן י"א | ספר עץ חיים, שער הכללים פרק א', שער מ"ב פרק א'

פרדס רמונים, שער הנתיבות נתיב ד' | פירוש הסולם על הזוהר | פירוש אור יקר

פרשנים

רש"י | רד"ק | מצודת דוד | תרגום יונתן

נספח ב׳

פירוש הסולם לרבי יהודה אשלג זצ"ל

(בעל הסולם)

פתח ר"ש ואמר, ויברא אלקים את התנינים הגדולים וגו'. מקרא זה בארוהו. אבל ויברא אלקים את התנינים, הוא סוד, זהו לויתן ובת זוגו. תנינם, חסר י' כתוב, משום שהרג את הנקבה, והקב"ה העלה אותה לצדיקים. ובארוה. וע"כ לא נשאר אלא תנים הגדול אחד. ודע שלויתן דג טהור הוא, כמ"ש חז"ל (חולין ס"ז ע"ב).

א. שורש הלויתן ומקומו

פנימיות הדברים הוא. כי לויתן ובת זוגו, שורשם גבוה מאד, כי הים ה"ס המלכות מבחינת החכמה, והחשוב מכל בריות שבים, הוא הלויתן. הרי שהוא כללות החכמה שבים. אמנם אינו נמשך מחכמה עצמה, אלא מן הבינה שחזרה לחכמה, בסוד הקו שמאל, שבה המכונה נקודת השורק.

ועל כן כתוב עליהם, ויברא אלהים את התנינים הגדולים, כי הבינה נקראת בריאה. אמנם לא נקבע מקומו בים עצמו, שהוא מלכות דאצילות, אלא מקום הוכן בעולם הבריאה שמחוץ לאצילות, למטה מן מלכות דאצילות, וה"ס עשרה יאורים שמביא ר"ש לפנינו.

ב. ביאור הריגת הנקבה

ולא יקשה לך אם הם ממדרגות הקדושה, למה נהרגו, כי הנקבה נהרגה מיד, וכן נהרג אח"כ גם הזכר, בסו"ה, והרג את התנין אשר בים. והתשובה הוא, כי הריגה פירושו ביטול מדרגתו, ושיבה לאצילות, ובאמת בגמר התקון, יתבטלו כל ג' עולמות בי"ע וישיבו לאצילות.

ג. תכלית בריאת הנקבה

וכן אין להקשות, אם היה הכרח להרג את הנקבה כדי שלא תחרב העולם כמ"ש להלן, א"כ למה ברא אותה מלכתחילה. והענין הוא, כי הריגה זו נאמר רק מבחינת מה ששמשה ללויתן, אבל לא נתבטלה לגמרי, כי ממנה ניזונות נשמות הצדיקים. וז"ש וסלקא קב"ה לצדיקיא.

ד. סוד עשרת היאורים

עשרת היאורים הם בחינת עשר ספירות דבריאה שמתחת למלכות דאצילות. ועל כן התנינים שבהם מקבילים לעשר המאמרות, כי גם הם נבראו בסוד הבריאה. וזהו שנאמר "ויברא" ולא "ויעש" או "וייצר", להורות על מדרגת הבינה שהיא שורש הבריאה.

❧ תם ונשלם שבח לאל בורא עולם ❧

ה. מעשה בראשית וסוד התנין

והארץ היתה תהו וגו': אמר ר' שמעון, מעשה בראשית, החברים עוסקים בו ויודעים בו. אבל מועטים המה היודעים לרמז מעשה בראשית בסוד התנים הגדול. ועל זה למדנו, שכל העולם משתלשל ונמשך מן הסנפיר של זה, של התנין הגדול.

וע"כ יש להבין, איך הוא נרמז בכל מעשה בראשית. פירוש: כיון שכל מעשה בראשית הוא בסוד החכמה, כמ"ש "כולם בחכמה עשית". והתנים הגדול, הוא כללות החכמה, כנ"ל בתחילת המאמר, ע"כ בהכרח הכל נמשך ממנו. ודוקא מן הסנפירים שלו, שה"ס המלכות שלו, משום שאין הארת החכמה מתגלה רק מן המלכות. וז"ש, דכל עלמא לא משתלשלא אלא על סנפירוי דדא.

ו. יאור השוקט והתנין הגדול

בוא וראה, כתוב, והארץ היתה תהו ובהו וגו'. למדנו "היתה", מקודם לכן, דהיינו שהיתה תהו מטרם שהתחיל התיקון. ובארנוהו. כי באותו יאור הראשון, דהיינו יאור השוקט, שאמרנו, הנה כאשר תנין הגדול נכנס בו, הוא מתמלא בהארת החכמה, ושוחה, ומכבה הנצוצים שהתלקטו - העולמות שנחרבו מתחילה.

דהיינו בעת שבירת הכלים, שיצאו אז ניצוצים, שהם דינים, לכל הצדדים, ועתה, התנים הגדול מכבה ומבטל הדינים האלו. כי החכמה מכבה כל הדינים.

ז. תשעת התנינים ומיעוט קו השמאל

אלו תנינים האחרים שאמרנו, היו ולא היו. כי אין הארתם נגלה בהם, ודומים כמו שלא היו. ולמה כן? הוא מפני שנחלש כחם כדי שלא יחריבו את העולם. חוץ פעם אחת לע' שנה, שהם מתחזקים בכח התנים הגדול ההוא, והוא בלבדו מתחזק. ואם הנוקבא שלו היתה חיה אצלו, לא היה יכול העולם לסבול אותם.

פירוש: כבר דברנו מזה לעיל, שהחכמה אינה מתגלה בשום ספירה מהמדרגה, רק בספירת המלכות שבמדרגה. והטעם הוא, כי בתחלה אחר שיצאו ב' הקוין, ימין ושמאל, נעשה מחלוקת ביניהם שממחלוקת הזו יצא הגיהנם, והיה העולם נחרב, עד שיצא קו האמצעי ומיעט את קו השמאל שלא יאיר אלא ממטה למעלה.

והארה שממטה למעלה נבחנת לאור המלכות, שה"ס אור נקבה. ולפיכך אין החכמה הבאה משמאל יכולה להאיר בט"ס ראשונות, שה"ס אור הזכר המשפיע ממעלה למטה, אלא במלכות לבדה, המשפעת ממטה למעלה, שהוא בחינת ו"ק דג"ר. וכבר ידעת, שהמלכות מרומזת באחת לע' שנה כנ"ל.

ח. הריגת הנוקבא ומסך דחירק

וזה אמרו, אינון תנינין אחרנין הוו ולא הוו, כי אע"פ שנבראו, הם כלא היו, כי אין הארתם, שהיא חכמה, מתגלה בהם, משום שאין החכמה מתגלה בט"ס ראשונות. "בגין דאתחלש חילייהו" - שנחלש כחם על ידי קו האמצעי, שמיעט את אור הזכר מן הארת החכמה, "דלא יטשטשון עלמא" - כדי שיפסק המחלוקת והשמאל יכנע לימין, ולא יחרב העולם מחמת המחלוקת.

"בר לשבעים שנין חד זמנא" - דהיינו רק במלכות שלהם, "אינון אתתקפו בחילא דהאי תנין הגדול" - הם מתחזקים, כי נגלה האור בהמלכות שלהם המאירה ממטה למעלה המקבלת מתנין הגדול. "והאי איהו בלחודוי לאתתקפא" - כי התנין הגדול הוא כללות אור החכמה כנ"ל.

אמנם גם התנין הגדול אינו מאיר רק בבחינת מלכות שלו, דהיינו רק ממטה למעלה, שאומר, "דכלהו נפחין רוחין לגבי עילא" - שהוא בחינת ו"ק דג"ר. וז"ש "ואלמלא נוקבא קיימת לגביה לא יכיל עלמא למסבל לון" - כי אין הזכר יכול להשפיע ממעלה למטה רק אם הוא ביחוד דכר ונוקבא, אבל אם הוא בלי נוקבא, הוא בבחינת ו"ק וחסר ג"ר.

וע"כ כיון שקו האמצעי מיעט את הג"ר דג"ר דקו שמאל ע"י מסך דחירק - נהרגה בזה הנוקבא של הלויתן, שהוא התנים הגדול, ונשאר הלויתן זכר בלי נקבה, שהוא ו"ק דג"ר, המאיר רק ממטה למעלה. ומיעוט זה הוא הכרח, שעי"ז עשה קו אמצעי שלום בין ימין ושמאל, וז"ש "לא יכיל עלמא למסבל לון" - שהיה הכרח להורגה.

ט. תהו ובהו וארבע פעולות קו האמצעי

עד שלא הרג הקב"ה את הנוקבא של הלויתן, הארץ היתה תהו. תהו היתה, ולאחר שהרגה, היתה הארץ. "ובהו" - שפירושו, שהתחילה הארץ להתקיים. "וחשך על פני תהום" - הוא משום, שהפעולה שעשה, עד לא האירה.

ביאור הדברים: כי נתבאר לעיל שד' פעולות נוהגות בקו אמצעי בבואו לעשות שלום בין ב' הקוים ולחברם זה בזה: א) ה"ס צמצום א'. ב) המסך דצמצום א'. ג) צמצום ב'. ד) הוא המסך דצמצום ב', שבו יוצא קומת החסדים ליחד ב' הקוין זה בזה.

ובזה תבין ב' הענינים הנאמרים כאן בתנין הגדול: א) שהרג לנוקביה. ב) שגם מחץ ראשו של הזכר עצמו, וניקב נקב בראשו, בסו"ה "שברת ראשי תנינים" וגו'. כי הם ב' מיני מסכים הנ"ל דצמצום א' וב', הבאים עם המסך דחירק שבקו אמצעי, שבמסך דצמצום א' הרג את הנוקבא של התנים הגדול, ובמסך דצמצום ב' מחץ ראשו של הזכר.

י. הנקב בראש התנין ומסך דצמצום ב'

וז"ש, "עד לא קטיל קב"ה לנוקבא הארץ היתה תהו" - דהיינו שנמשכה עליה כח הצמצום א', שהוא הכנה אל ביאת המסך דצמצום א' על ידי קו האמצעי. "ולבתר דקטיל לה הוה בהו" - דהיינו אחר שקו האמצעי גילה המסך דצמצום א' ההורג את הנוקבא דתנין, ויצא עליו קומת הזווג שהיא קומת רוח, נמתקה הארץ על ידי המסך הזה, ונקראת בשם "בהו" - שראתה להתקיים ע"י קומת רוח הזאת, שיצאה על מסך דצמצום א'.

"וחשך עד לא הות נהירא עובדא דעבד" - כי האור חזר ונעלם ולא האיר ונעשה חשך, וחשך זה עבר לבחי' צמצום ב', דהיינו שהגיע עד הבינה. ובזה נעשה הכנה למסך דצמצום ב'.

יא. מחיצת ראש התנין והכנעת הנחש

מה עשה הקב"ה? מחץ ראשו של הזכר דתנינים הגדולים - דהיינו ע"י המסך דצמצום ב' שה"ס עלית המסך דמלכות במקום בינה, ונעלמה הג"ר דבינה וכן כל המדרגות שמתחת הבינה, שגם התנים הגדול בתוכן, והעלמת הג"ר של התנין ע"י הדינים של הבינה, עשתה נקב בראשו, שהוא הג"ר שלו.

והתנין נכנע, משום, שהתהום למטה שה"ס המלכות במקומה, לא היה מאיר. ועתה ע"י עלית המלכות למעלה לבינה, יצא עליו קומת רוח המאיר שה"ס "ורוח אלקים מרחפת" וגו' - ע"כ נכנע הנחש וקיבל המסך דצמצום ב', שה"ס הנקב שנעשה בראשו.

יב. קומת רוח דצמצום א' וסוד המרחף

שואל: מהו הטעם, שהמסך דצמצום א', לא היה מאיר? ומשיב: משום שהתנין הזה הגדול היה משיב רוח על התהום והחשיך אותו, ולא היה מרחף למטה.

פירוש: כי קומת רוח היוצאת על מסך דצמצום א', אינה ראויה לקבל ג"ר לעולם. וז"ש, שהתנין הגדול היה משיב קומת רוח דצמצום א' על התהום והחשיך אותו, שלא יהיה ראוי לקבל אור לעולם, שהרוח, בעת שהוא למטה, במלכות הבלתי ממותקת בבינה - אינו מרחף.

כי "מרחף" פירושו, שהרוח מתנענע לכאן ולכאן, כלומר שאין בו קביעת הקומה, ועודנו ראוי לקומה גבוה יותר. ורוח הזה דצמצום א' לא היה מרחף, אלא נקבע בקומת רוח הזו בקביעות, כי הרוח דצמצום א' אינו ראוי עוד להתעלות יותר. וז"ש, "ולא מרפרפא לתתא".

❧ תם ונשלם שבח לאל בורא עולם ❧