הקדמה למסכת חולין

בס"ד

קונטרס

מבוא למסכת חולין

◆◆◆

חלק א

יסודות הסוגיא ועיקר נקודת המסכתא

◆◆◆

מיוסד על שיעורו של

הרה"ג ר' צבי יונתן מרטון שליט"א

שנמסר בעת לימוד מסכת חולין דף ב' עמוד א'

לעילוי נשמת

ר' מרדכי נתן בן ר' נחמן ז"ל

פתח דבר

קונטרס זה כולל את חלקו השני של השיעור הראשון על מסכת חולין, אשר נמסר על ידי כב' מורנו ורבנו הרה"ג ר' צבי יונתן מרטון שליט"א בעת לימוד דף ב' של המסכת. השיעור גופו עסק במבוא ובהקדמה הכללית למסכת, ולקח כפי שעה ומחצה, ובמהלכו פרש כב' מורנו את היסודות העיקריים שעליהם בנויה כל המסכתא, ואת היחס בין הלכות שחיטת חולין לבין כל מערכת הקדשים שלמדנו עד עתה.

המהלך העיקרי שעולה מן השיעור הוא נקודה יסודית: שמסכת חולין אינה רק ספר הלכות של "באטשער" (טבחים), אלא היא הספר אשר מורה איך הקדושה יורדת מן ההר ויוצאת אל בית האדם הפרטי. הלכות שחיטה אינן עוסקות רק בהוצאת הבהמה מספק נבילה, אלא הן הדרך שבה כל יהודי הופך את שולחנו הפרטי לכעין מזבח, ואת אכילתו הפרטית לאכילה של קודש. וזהו פשר הדבר שמסכת חולין נמצאת בסדר קדשים ולא בסדר אחר.

קודם שניכנס לעיקר הענין, נקדים את הפסוקים בספר דברים פרק י"ב, ומשם נצא לדון ביסוד הענין של בשר תאוה, בעיית שפיכות דמים שבאכילת בשר, ובדרכי הפתרון שנתנה התורה בספר ויקרא ובספר דברים, ובמחלוקת חז"ל עם הכתות הקדומות בדרך הבנת היחס בין שני המקראות. ונסיים בנקודה היסודית של מסכת חולין כולה - יצירת מרכזי קדושה מחוץ למקדש דרך השחיטה, נטילת ידיים, ודברי תורה על שולחן האכילה.

בעז"ה שאר חלקי המבוא יבואו בקונטרסים נפרדים, ובכלל זה הביאור הרחב בענין צער בעלי חיים, טעמי המצוה של שחיטה לראשונים, היחס בין השחיטה לטכסי הריטואל של עמי קדם, וביאור פרטי המשנה הראשונה שבמסכתא. השם יזכנו להגדיל תורה ולהאדירה.

פרק א - מהות המבוא ויסוד נושא המסכתא

קודם שניכנס לעיקר השיעור, ראוי לעמוד על מהות המבוא. מבוא פירושו אינטרודוקציה, היינו דרך מסוימת לרבילן (לגלות) מה היא הנושא של המסכתא. כפי שהקדמנו בשיעור הראשון, הולכים אנו במהלך שלפיו שני הדפים הראשונים של המסכתא הם בעצמם המבוא לכל הסוגיא.

והדבר ידוע ומבואר במחקרי הש"ס, שאת שני הדפים הראשונים סדרו האמוראים המאוחרים, ויש אומרים הסבוראים, וזו כבר מחלוקת ומחקר מי בדיוק עשה את המלאכה. אך עכ"פ זוהי סוגיא מאוחרת שמטרתה היא, על ידי היקום (אסיפת המקורות) של ההלכות, ההלכות-דיגע מימרות והיקום של נוסח המשנה, אשר נראה לכאורה כולו מיותר - בעצם בזה רוצים הם לרבילן מה היא הנושא של המסכתא.

וזה מה שעלינו לחבר. איננו ניכנס כעת לתוך הגמרא ממש, אלא נתחיל מהפסוקים, ובעז"ה לאחר מכן נחזור ונסביר שמה שאני רוצה לטעון שהוא נושא המסכתא הוא אותו דבר שעושים אלו אשר חיברו את הפתיחה למסכת.

פרק ב - הפסוקים בפרשת ראה ויסוד היתר בשר תאוה

הפסוקים העוסקים בענין נמצאים בפרשת ראה בספר דברים פרק י"ב. לאמיר נתחיל מפסוק י"א.

"וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם, וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'. וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם, אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם"

כאן בספר דברים מבואר שהקב"ה מרכז את כל העבודות במקום אחד, וזהו הנקרא "ריכוז הפולחן". וכמו שממשיך הכתוב: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה" - וזהו האיסור של העלאה בחוץ[1] - "כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ, שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ"[2]. אין התורה מפרשת איזה מקום הוא, אלא מבטיחה שהקב"ה יבחר מקום ויגלהו על ידי נביאיו.

לאחר מכן בא הפסוק החשוב ביותר לעניננו:

"רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ, הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל. רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ, עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם"

וזהו פסוק קשה, ומה הוא מדבר עליו ומפרש איזה אופן - בזה נחזור ונדון לפנים. כעת נקרא רק את הפסוק. ויעויין רש"י על אתר שהביא מן הספרי, והספרי דן בדיוק מה הוא הפסוק הזה.[3]

והנה כאן ענין נעלה ומחודש. עד עתה הוזכר בתורה לשון "שפיכה" של דם רק על המזבח, כלשון "וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ" אצל המזבח. עכשיו פתאום יש דבר חדש - הדם נשפך על הארץ כמים, כמו מים. עד עתה דם לא היה כמים אלא דבר אחר לגמרי - הוא דם, הוא לא מים. וכאן באה התורה ואומרת: "רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ, עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם". וזהו חידוש גדול הצריך ביאור, כפי שנראה להלן.

והנה לפסוק כ', שהוא הפסוק החשוב ביותר[4]: "כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר" - ותאמר שאתה רוצה לאכול בשר. ומדוע אתה רוצה לאכול בשר? "כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר" - כי נפשך תאוה. ומובן שאין "נפש" כאן כפי שאמרו חז"ל במקומות אחרים, היינו לא הנשמה רוצה לאכול בשר, אלא האדם רוצה לאכול בשר. ואמרה התורה: "בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר" - אתה יכול לאכול בשר תאוה.

וממשיך הכתוב: "כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם". היינו שאתה גר רחוק מהמקום שהקב"ה בחר. בספר דברים יש איסור במות, התורה ריכזה את כל העבודות בירושלים, וזהו המקום שהקב"ה בוחר בו. תחילה הבחירה היתה בשילה, "וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁילוֹ", ולאחר מכן ירדה הבחירה לבית עולמים, "מנוחה ונחלה", כפי שלמדנו בסוף סדר מועד.

ועל כך אומרת התורה: "וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ". התורה אומרת שאז אתה צריך לשחוט מן הבקר ומן הצאן, ואיך לשחוט? "כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ" - כפי שצויתיך.

ועומדת השאלה: היכן צוה הקב"ה איך לשחוט? והרי הפסוק אומר ששחיטה צריכה להיות "כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ". וזוהי השאלה הגדולה שכבר אמרו עליה חז"ל שעל שלוש תיבות אלו "וְזָבַחְתָּ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ" עומדים כל הלכות שחיטה. וכמו שמובא בגמרא חולין דף כ"ח: "מלמד שנצטוה משה על הוושט ועל הקנה"[5]. ולפנים נדבר ביסוד דרשת חז"ל זו.

וממשיך הכתוב: "אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ, הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ. רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ, וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר. לֹא תֹאכְלֶנּוּ, עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם". היינו, אפילו עכשיו שאיני מצריך אותך להביא למקדש, ולכן הדם נשפך על הארץ ולא על המזבח - את הדם אסור לאכול לעולם.

פרק ג - יסוד האיסור משחיטת חוץ בספר ויקרא

על שלוש תיבות אלו - "וְזָבַחְתָּ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ" - עומדים כל הלכות שחיטה. ואני מבאר עכשיו את הפסוקים על פי שיטת ר' ישמעאל בגמרא לפנים בדף י"ז, וכפי שכתב הרמב"ן שזהו פשוטו של מקרא, היינו שיטת ר' ישמעאל היא פשוטו של מקרא[6]. ואילו שיטת ר' עקיבא מצויה לפנים במסכת חולין בסוף הפרק הראשון, ועליה נדבר בעז"ה במקומה.

עכ"פ, בספר ויקרא יש איסור לשחוט בהמה שלא במקום המקדש[7], ואין שום היתר של בשר תאוה. ומה ראינו בויקרא? הקדמנו ודיברנו על כמה נקודות, אך הנקודה הכי מרכזית היא שיש שם בעיה של שפיכות דמים. יש בעיה של שפיכות דמים. שלילך לשחוט בהמה שלא במקדש - יש בה בעיה של שפיכות דמים.

ובמלים אחרות, יש כאן בעיה של רציחה. וכפי שכבר דיברנו אז שהדבר מזכיר את הפסוקים בבראשית, ומה שאמרו חז"ל לגבי אדם הראשון ונח אם הותרו בבשר אם לאו. ולא ניכנס עכשיו לכל החלקים, שאת זה דנו באריכות במנחות, ושורשי הדברים מבוארים שם.

אך נקודת הדברים היא: בספר ויקרא יש איסור לשחוט בהמה שלא במקום המקדש. וכן בספר ויקרא וכן גם בספר בראשית יש בעיה של שפיכות דמים, יש בעיה של רציחה. וכפי שהאריכו בזה בעלי המוסר.

פרק ד - הבעיה היסודית: אכילת בשר כשפיכות דמים

נקודת המוסר ועומק הבעיה

עכשיו, מהו הפתרון של התורה לבעיה זו? תחילה צריך להבין את עומק הבעיה עצמה. ולאחר שדיברנו באריכות בענין זה במסכת מנחות, יש לקוות שיהיה קל יותר להתחבר לנקודה, אבל היא עדיין נקודה עמוקה ביותר.

והנקודה היא: אכילת בשר אינה פעולה פשוטה. אינני מדבר בפשטות שיש שיניים ואוכלים בשר, כפי שאמר הכתוב "וְעוֹדֶנּוּ הַבָּשָׂר בֵּין שִׁנֵּיהֶם". אבל אם יש לאדם איזה תודעה (קונשייענס), אם יש לו איזו מוסריות, מבחינה מוסרית אין זו פעולה פשוטה כלל. ואני רוצה להוסיף עוד נקודה - גם נפשית. מבחינת המוסר ומבחינת הנפש אין זו פעולה פשוטה.

הקושי המוסרי בעולם של אז

היום אין זה כל כך קשה לאכול בשר. יש אנשים שיש להם קונשייענס, אפילו היום, אבל היום אנו איננו חיים יחד עם הבהמות. עולם הבהמות אינו חלק מחיינו. כשאתה בא לסטור, אתה רואה דברים ארוזים. הרבה אנשים אפילו אינם רואים יותר מן האריזה שלפניהם.

אבל בעולם של פעם, בעולם הקדום, הבהמות היו חלק בלתי נפרד מן המשק המשפחתי. ולא רק זאת אני רוצה להבליט, אלא לעיתים קרובות הפסוקים עצמם מעידים שנוצרו קשרים רגשיים בין בני המשפחה לבין הבהמות. בין בני אדם, "שור וחמור עבד ואמה ובעל הבית" - השור במיוחד בפסוק זה, אבל הענין מובן.

בדרך כלל כאשר אדם מגדל בהמות - ושאלו אנשים שיש להם חיות מחמד - בעולם הקדום היה נוצר קשר רגשי בין בני המשפחה, במיוחד בין הילדים, לבין הבהמות שגדלו עמהם במשק. ובמלים אחרות, לשחוט בהמה לצורך אכילה באופן טבעי מעורר תחושה של בעיה נפשית. אתה חי עמהם, הם בעלי חיים, יש להם הרגשים, אתה יכול אפילו להתחבר אליהם במין דרך - וכעת אתה הולך והורג אותם, אתה לוקח את חיותם. אין זה דבר פשוט כלל.

איך מתמודדים עם הבעיה

איך מתמודדים עם דבר כזה? איך הדבר אינו נתפס אפילו בעיני האדם עצמו? נניח כעת מה שהפסוק אומר - וודאי חשוב מה שהפסוק אומר - אבל הפסוק יותר מ"סתם הפסוק" של ויקרא ובראשית. הפסוק כביכול אומר לנו שהריגת בהמה היא רציחה. התורה מגלה לנו מציאות. המציאות היא שכאשר חיים עם בהמות, מקבלים עמהן קשר.

אביא דוגמה: כאשר מישהו הורג כלב של מישהו אחר, כולנו יודעים, ממש כאילו יושבים שבעה. ואין זאת בדיחה. אינני אומר שזו אותה דרגה של כלב, אבל כאשר חיים עם הבהמה - לא "mass production", אלא כל איש יש לו משק ביתו הפרטי, ויש לו בחצר כמה עיזים וכדומה - לשחוט עיזה שאתה מכיר כל יום, שאתה מגדל כל יום, אין זה דבר פשוט. וזה דבר בעייתי בעצם.

וחישבו בעצמכם: אדם אינו יכול לעבור את סדר היום ולהיהפך לרוצח. הוא נעשה בעצם רוצח. שהרי אף שאין זה אותה דרגה של בעל חיים כמו אדם, מ"מ אם נסתכל על הדבר, אין זה רק מה שאומר הפסוק שהוא בא בחכמה גדולה ובמדרגה גבוהה לחדש שבעל חי גם הוא רציחה. הפסוק מגלה איך אדם בעצם מרגיש בזה. אמת שקשה לנו להתחבר משום שאיננו רגילים בזה, אבל יש אנשים אפילו היום שרואים את כל ההיסטוריה של הפרה איך הגיעה לבית המטבחיים, רואים את בית המטבחיים, ומשום כך יש היום אנשים שיש להם בעיה לאכול בשר.

אבל אני אומר עכשיו, ואני רוצה להבליט את הנקודה: יש כאן בעצם בעיה. הבעיה לא נוצרה על ידי הפסוק. הפסוק רק מגלה בעיה אמיתית. יש בעיה ענקית שצריך לפתור.

הבעיה הכפולה - אכילה הכרחית וחומרת הרציחה

מצד שני, האדם צריך לאכול בשר. עכשיו אתה יכול להיכנס ולשאול, למה הוא צריך לאכול בשר? למה הוא לא יכול לאכול רק עשבים ופירות? בסדר, אין זאת הסוגיא עכשיו. העובדה היא שהאדם רוצה לאכול בשר, ויש סוברים שהוא צריך לאכול בשר, ויש המחזיקים שאפילו בריאותו תלויה בזה.

אבל איך מתמודדים? איך אפשר לאכול בשר ובעצם להיות רוצח? לא יכול להיות דבר כזה שאתה תוכל לאכול בשר והמחיר יהיה שאתה תהרוג משהו. המחיר יהיה שאתה תשפוך דם. ומה פירוש "תשפוך דם"? פירושו שפיכות דמים. וכבר אמרה התורה בספר ויקרא שאם אתה שוחט דבר חוץ מבית המקדש אתה שופך דמים.

וזוהי בעיה ענקית. איך מתמודדים עם הבעיה הזו? נראה את הפתרון בפרק הבא.

פרק ה - הפתרון של ספר ויקרא: העלאת האכילה לקודש

הדרך לפתור את הבעיה היא דרכו של ספר ויקרא. הפתרון של ספר ויקרא הוא חידוש. ספר בראשית היה כידוע "נאסר", הפתרון של ספר בראשית היה "נאסר ומותר", ובספר ויקרא חוזר ונאסר משום שיש כעת פתרון. בספר ויקרא חוזר ונאסר משום שיש כעת פתרון.

כל סעודה - סעודה של קודש

ומהו הפתרון? הפתרון הוא שכל סעודה שאתה עושה תהיה סעודה של קודש. כל סעודה היא סעודה של קודש, סעודה של קדשים. שהרי גם ישראל יכול לאכול שלמים. ובעצם מה שקורה הוא שאתה לוקח את השחיטה, והשחיטה יוצאת מהיות פעולה של רציחה סתמית, פעולה שרירותית, פעולה פשוטה של רציחה, פעולה חיותית של תאוה - "כיון שאני חושק כל כך, ויש לי הכוח, אעשה את הרצון שלי ואשפוך את דמו" - וכל זה מתבטל.

בעצם מה שעושים הוא, שאכילת הבשר כבר אינה פעולה פשוטה של רצח, אלא היא מתעלה. כל ההלכות ופרטי פרטים של השחיטה, של שחיטת קדשים, היא מכניסה את האדם תחת כנפי השכינה.

הכנסה תחת כנפי השכינה

במלים אחרות: בזה שאני אומר שאני מביא את הדבר לקודש, אני מביאו ל"בעל החיים" (Owner of Life) - אין זה דבר שאני פשוט הולך ושופך דם. איני שופך אותו על הארץ, אני שופך אותו על המזבח. אין זה "עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם", אני מניחו על המזבח, אני מביאו לבורא יתברך. ברגע שאני מביא את הדבר לבורא, בזה אין זאת רציחה.

אין זה Random act של רציחה. שהרי קודם כל - והנקודה הראשונה היא - שמעצם הדבר שיש כאן כמה תילי תילים של הלכות, הענין נעשה לא-Random. אינו מעשה אקראי. אינני הולך סתם לשבור או לשפוך דם. הוא מעשה מחושב, מעשה שיש בו כללים של טקסים שונים, וזה מה שגורם שהוא יוצא מהיות רציחה אקראית. אין זאת רציחה אקראית, אין זה סתם שתאותך לא יכולת להתגבר עליה ולכן רצחת. אלא הוא מעשה מחושב שאתה מביא בו את הבהמה אל הקודש.

עומק הענין - חיי האדם דרך הבהמה

ובאמת, מצד אחד יש כאן עומק יותר מזה. שהרי זהו הדבר האולטימטיבי שאדם יכול לעשות - להביא את חייו אל הריבונו של עולם. אך הקב"ה אינו רוצה קרבן אדם, ולכן אמר שהבהמה, ובמיוחד הדם של הבהמה, יכולה לייצג אותך. וכמו שראינו באריכות בסדר קדושים.

היוצא: שבמקום מעשה של תאוה רציחתית בעלמא של שפיכת דם, בעצם איני שופך דם - שהרי איני שופך את הדם על הרצפה אלא על המזבח. וזהו עיקר הענין.

וננסה לקבע את הנקודה בלבנו: ספר ויקרא נותן פתרון נורא לבעיית הרציחה. הבעיה היא בעיה שאם אדם מתבונן בה, הוא יכול להתחבר אליה אפילו היום. ואני מנסה שתורתנו תהיה תורה חיה, ונוכל להתחבר לתורה ולהבין מה רוצה התורה. ובעיה כזו של רציחה - אומרת התורה בספר ויקרא - היא נלקחת בזה שהמעשה אינו מעשה רציחה אקראית, אינו מעשה של שפיכות דמים, משום שאיני שופך את הדם על הארץ אלא על המזבח, ומביאו לבורא יתברך.

המציאות המעשית של אכילת בשר

עכשיו צריך להבין את הנקודה. ספר ויקרא הוא מציאותי מאוד. הפשט שלו הוא: אדם נורמלי אינו אוכל לבדו בהמה. שהרי בעופות איננו מוצאים את זה, ויש לנו דין "אין שחיטה לעוף מן התורה", ולכן בעוף ובדגים אין הסוגיא נוהגת. אך בבהמה, שהיא העיקר בעניננו - אדם אינו שוחט בהמה לעצמו לבד. אין לו, במיוחד בעולם הקדום, יכולת לשמור על הבשר טרי, אין לו מקרר. אז מתי אוכלים בהמה? אוכלים בהמה כאשר עושים סעודה.

אומרת התורה: ראה, הפתרון לבעיה שאתה רוצה לאכול בשר הוא לוודא שהסעודה תהיה סעודה קדושה, סעודה של קודש, סעודה של שלמים. ובכך יש לך פתרון. מצד אחד אתה יכול לאכול בשר, וזו המציאות איך אדם אוכל בשר - יחיד אינו אוכל בשר בדרך כלל, אלא הוא אוכל בשר כשהוא מתחלק עם כמה אנשים ועושים סעודה. אומרת התורה: בסדר, אבל הסעודה - אל תסתכל כך, אל תאמר שהתורה הגבילה אותך בכך שאתה חייב להביא הכל לבית המקדש. בעצם התורה אומרת: ראה, הסעודה שאתה עושה, שהרי אינך הולך לאכול לבד, צריכה להיות סעודה של קודש. ואיך היא סעודה של קודש? על ידי שאני מביא אותה כקרבן, אני מביא אותה כקרבן שלמים.

ועל ענין השלמים דברנו במבוא לסדר קדשים. השלמים בעצם הוא סעודה של בני האדם עם הקב"ה, כמו שאמרו "משולחן גבוה קזכו". אנו בעצם אוכלים על שולחנו של הריבונו של עולם. וזהו רעיון ספר ויקרא.

פרק ו - חידוש ספר דברים: "כי ירחק ממך המקום"

עד כאן הוא כל זמן שיש בית המקדש, או בזמן שכל ישראל גרים סביב בית המקדש. אז אתה יכול לומר: אתה רוצה לאכול בשר? אין שום בעיה, אבל צריך שתהיה סעודה של קודש. הבעיה היא כאשר ספר דברים מדבר.

וכאן בא ספר דברים ואומר: "כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם". וחלק מן ה"כי ירחק ממך המקום" הוא טאקע משום שספר דברים אומר שיש ריכוז של כל הפולחן למקום אחד בירושלים. אז מה קורה ב"כי ירחק"? כאשר אתה גר רחוק, אומרת התורה שאז אני מתיר לך לאכול בשר, אני מתיר לך לשחוט בשר אפילו חוץ לבית המקדש[8].

ולכאורה, ספר דברים, כפי שכבר דברנו, ספר דברים בדרך גדולה הוא הפשט המעשי, היפך מן הספרים האחרים שבהם המגמה היא יותר אידיאלית. כפי שראינו בכמה וכמה הלכות, ספר דברים הוא בעצם הממוצע בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. וכמו שדיברנו מן האבני נזר ומאחרים, מן המהר"ל, ש"משה מפי עצמו אמרן", שהוא תורה מצד המקבלים, וכפי שהארכנו בשיעורים הקודמים.

בעצם, ספר דברים אומר כך: כיון שאתה רוצה לאכול בשר, וגם אתה רוצה לנוח, "כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם". וכבר דברנו שספר דברים, האדם בו הוא גם חלק מן הברית, ובכלל דברנו היום בארוכה שהבורא של התנ"ך הוא בורא שיש לו דיאלוג עם בני אדם, ושהאדם הוא קשור. וכבר אמר רבי יד יוסף בפירושו על מסכת הוריות[9] שזה מה שחז"ל הבינו מן התורה גופא. ראו חז"ל בתורה גופא שאין הקב"ה מטריח כביכול את האדם, וכמו שאמר הנביא ירמיהו. ואומרת התורה שאז שאתה רחוק מן המקום ("כי יחם ממך המקום") אינך צריך לשאת אל בית המקדש, ויש לך היתר.

פרק ז - יסוד המחלוקת בין חז"ל לכתות בית שני

לפני שנמשיך, חשוב להבליט נקודה גדולה. יש מחלוקת בין הכתות מימי בית שני לבין חז"ל איך לגשת אל הפסוק. וזוהי מחלוקת חשובה ועיקרית שיש לעמוד עליה.

שיטת כת קומראן

בקומראן יש מגילה חשובה הנקראת "מגילת המקדש"[10]. לפי מגילה זו, בשר תאוה אינו מותר אלא ב"כי ירחק", כאשר אתה גר רחוק מבית המקדש. ומהו שיעור "ירחק"? אומרים הם: השיעור הוא שלושת ימי הליכה. והיכן רואים בתורה רמז לזה? רואים אצל משה רבינו עם פרעה כשאמר "דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר" - "מהו דרך?" ולמדו כך את הפסוק. הם מבינים ש"כי ירחק" פירושו שאתה נמצא במרחק שלושה ימי הליכה מירושלים, ואז התורה נותנת היתר.

וזהו המהלך שלפיו לומדים בקומראן את הכתוב "כי ירחק" בדברים י"ב. ובמלים אחרות, לפי הכתות מימי בית שני, כמו קומראן, ולאחר מכן נראה גם בקראים, מה שכתוב בויקרא י"ז עומד על מכונו ולא נתבטל. אלא מה? בדברים י"ב הוגבל ההיתר רק לאלו שגרים רחוק מן המזבח.

שיטת חז"ל - דברים מבטל ויקרא

מה שאין כן לפי חז"ל - וחז"ל אומרים בפירוש, אביא דוגמה אחת והוא משנה בערלה[11] - לחז"ל מותר בשר תאוה אפילו בירושלים. וזאת מפני שחז"ל למדו את "כי ירחק" אחרת. הם מבינים שהפסוק "כי ירחק ממך המקום" אינו מגדיר את תחום החלות של היתר בשר תאוה, אלא הוא כביכול הסיבה שבגללה התבטל איסור ויקרא י"ז.

היינו, בזה שנתחדש "מקום אשר יבחר ה'", נוצרה מציאות חדשה: שהמקום ירחק עכשיו מהרבה אנשים. ובגלל זה התבטלה ההלכה הישנה שבויקרא י"ז, ובמקומה באה הלכת ספר דברים, שמעכשיו והלאה אין שום איסור של בשר תאוה, ושוב אין יסוד לאסרו אפילו בירושלים.

וזהו החילוק איך חז"ל לומדים את "כי ירחק". "כי ירחק" אינה מגדירה את תחום חלות ההיתר של בשר תאוה, אלא היא הסיבה כביכול לכך שעכשיו התבטל איסור ויקרא י"ז.

ביאור הרמב"ן

וכך מבאר זאת הרמב"ן על התורה דברים י"ב כ' בלשונו הזהב[12]:

"וְאֵין טַעַם 'כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם' שֶׁיִּהְיֶה מֻתָּר בְּהַרְחָקַת מָקוֹם בִּלְבַד. אִם כֵּן יֵאָסְרוּ יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם בִּבְשַׂר תַּאֲוָה? אֲבָל אִם כֵּן יִסּוֹדֵי הַדָּבָר, יְדַבֵּר הַכָּתוּב לְכָל יִשְׂרָאֵל וְיֹאמַר לָהֶם, כִּי כַּאֲשֶׁר יַרְחִיב ה' אֶת גְּבוּלְכֶם וְלֹא תִהְיוּ כֻלְּכֶם יוֹשְׁבִים סָבִיב לַמִּשְׁכָּן, אֲזַי יִהְיֶה לָכֶם בְּשַׂר חֻלִּין מֻתָּר, כִּי אִי אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיוּ כֻלְּכֶם הוֹלְכִים מִמָּקוֹם רָחוֹק אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'".

היינו ש"כי ירחק" אינו מגדיר את חלות ההיתר אלא קובע את סיבת הביטול של איסור ויקרא י"ז. שכיון שנתחדש "המקום אשר יבחר ה'", נוצרה מציאות חדשה שהמקום רחוק מהרבה אנשים, ולכן בטלה ההלכה הראשונה של ויקרא י"ז.

פרק ח - שיטת חז"ל מול שיטת הכתות

מכאן אנו רואים נקודה יסודית שדיברתי עליה הרבה פעמים בשיעורים שעברו. נסכם בלשון של ד"ר רבי דוד הענשקא ז"ל במאמרו "קדושת ירושלים בין חז"ל להלכה עתידית", ואצטט בלשונו[13]:

"כידוע אסרה התורה בויקרא י"ז א' לשחוט בשר חולין, ואכילת בשר מותרת שם רק לאחר שחיטתה כקדשים והקרבתה על המזבח, והלכה זו נאמרה שם כחוקת עולם. בדברים י"ב כ'-כ"ב, לעומת זאת, מתירה התורה במפורש שחיטת חולין ואכילתם בכל מקום, ואף נתנה טעם לחידוש זה: 'כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך', 'כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשום שמו שם'. ואכלת בשר בכל אות נפשך. הנה, חז"ל ראו את ההלכה שבויקרא כבטלה מכח המציאות החדשה, וההלכה מתייחסת אליה בספר דברים. ולכן התירו אכילת בשר תאוה בכל מקום ללא מגבלות אף בירושלים. המציאות המדברית של מחנה ישראל המרוכז כולו מסביב לאהל מועד מתבטלת בארץ ישראל ללא שוב, וכאן מחליפה אותה מציאות של ישיבה בכל מקום, המחייבת הלכה שונה של ספר דברים."

וכאן בא החילוק היסודי עם הכתות:

"לא כן היא עמדת ההלכה הכיתתית. היא רואה את דגם המחנה המדברי כאידיאה יסודית ונצחית, וההלכה של ספר דברים צריכה בהכרח להשתלב בתוכה ולא להחליפה, הן במגילת המקדש והן במגילת מקצת מעשי התורה. ופירשו אפוא שדין בשר תאוה במקומו עומד - אסור לשחוט חולין בירושלים כשם שאסור היה לעשות כן במדבר - והיתרו של ספר דברים מתייחס רק למקומות הרחוקים מירושלים, באופן שמצות ספר ויקרא עומדת במקומה."

שורש המחלוקת - איזה ספר הוא הדומיננטי

וכבר דברנו פעמים רבות שהנפקא מינה הגדולה בין ויקרא לדברים היא דרך הכתות. לכתות, ספר ויקרא וספרים אחרים - ב"ספר הכוהנים" כפי שכינוהו - הוא הספר הדומיננטי, וספר דברים צריך להתפרש לאורו. לעומת זאת, חז"ל הלכו בדרך הפוכה. חז"ל הולכים בדרך שספר דברים הוא הקובע, וספר ויקרא צריך להתפרש על פי ספר דברים[14].

וברוך השם השנה ראינו מציאה גדולה: דברי רבנו סעדיה גאון בענין זה. שם אומר הרס"ג מפורש שהמהלך של "מחוץ למחנה" הוא הפשוטו של מקרא בויקרא, אך הוא אומר שבספר דברים אין שם בכלל "מחוץ למחנה" אלא "בשעריך". ולכן עלינו לפרש את ויקרא לאור ספר דברים. ומדוע? אומר הרס"ג: שספר דברים הוא "הואיל משה באר את התורה הזאת", שספר דברים הוא הפירוש לכל שאר הספרים, וכמו שאמרו "משה מפי עצמו אמרן". ממש זוהי הנקודה שעמדנו עליה הרבה פעמים.

פרק ט - אבל מה נעשה עם הבעיה היסודית?

עכשיו, ראיתי לרצוי להבליט נקודה חשובה. לכאורה אפשר היה להרחיב את המחלוקת ולומר: ראו, לחז"ל הענין מעשי ופשוט, ולכן הולכים הם בדרך של ספר דברים. אין זה סתם שהתורה אינה מגדירה תחומי היתר, אלא התורה אומרת את הסיבה שעבורה התבטל הדבר וגמרנו. ובמלים אחרות: אין כבר את הענין שאדם אוכל בשר כאכילה של קודש, מפני שגרים רחוק מדי, ואין הדבר מעשי, וגמרנו.

עכשיו, מדוע אינני שבע רצון מההסבר הזה? משום שקודם כל, איני מבין: ספר ויקרא הרי טיפל בבעיה. איך מטפלים עכשיו בבעיה הזאת? אני מבין, אתה נמצא בצרה שהפסולים שספר ויקרא נותן הם פסולים שאינם באמת אידיאליים, אלא רק מפני שגרים במדבר סביב המשכן, או שגרים כמו אנשי הכת בקומראן במערות יחד. שהרי כאשר גרים מפוזרים - וזה רוב כלל ישראל - והתורה מדברת לכל אחד, יש סיבה לבטל את האיסור. בסדר. אבל איך מטפלים עכשיו בבעיה הזאת? זוהי בעיה ענקית.

והרי דברנו, אפילו היום אם אדם אינו חולה בבעיה הזאת, הקפדה ודאי קיימת כאשר הבהמות הן חלק מן המשק הבית של האדם, מה עושים עם השפיכות דמים? איך מטפלים עכשיו בבעיית השפיכות דמים? זוהי שאלה חשובה שיש להעלות לרקע הדברים. ולמדנו מ"שיש אורות גדולים יותר כשמתעמקים בענין, ולא תמיד שתי הדעות מנותקות זו מזו לחלוטין".

ובמלים אחרות: אף שמצד אחד אנו רואים חילוק בין חז"ל לכתות, מצד שני "הַכֹּל מֵרוֹעֶה אֶחָד נִתָּנוּ" (קהלת י"ב י"א). ראשית - וכבר דברנו פעמים רבות בכלל - אין זה כל כך פשוט אפילו להעמיד דבר כמחלוקת חזיתית של חז"ל מול כתות אחרות. הרי זמן הכתות שעליהן אנו מדברים, ספציפית קומראן, הוא כמה מאות שנה לפני הזמן שחז"ל כתבו את חיבוריהם.

אפשר לומר שהם ראשית התנוצצות של הדרך לדרוש פסוקים שהם עושים, אך לא באותה רמה של חז"ל. ייתכן שזו ההתחלה, ובמשך הזמן הענין התפתח, וחז"ל אכן התבטאו אחרת. אך מי אומר להעמיד את הדבר כעימות?

התשובה היא שיש מקומות שזה כמעט גלוי. ולעיתים קרובות מתפקסים על העימות, ואין מה לדבר. אבל מצד שני יש להבין: "הַכֹּל מֵרוֹעֶה אֶחָד נִתָּנוּ". וזה מה שאני רוצה להוציא כעת.

חז"ל אכן אינם מוותרים על דרכם בלימוד הפסוקים, אך אי אפשר פשוט לדחות כל הסתכלות אחרת. אי אפשר לומר בקלות: "אוקיי, חז"ל אומרים אחרת, אז מה זה שייך?" שהרי שנים רבות גם אנו החזקנו כמותם, ובסך הכל השתנה משהו ביחס. ואני שומע שדבריהם של חז"ל הגיוניים יותר מבחינת המציאות, וכמו שדברנו פעמים רבות. אבל סוף דבר: מה עושים עם הבעיה? יש בעיה, יש בעיה גדולה.

פרק י - הלכה חיצונית שנכנסה לפנים

לפני שנעבור לפתרון האמת, יש להבליט נקודה חשובה שכתב עליה ד"ר רבי דוד הענשקא במאמרו "הלכה חיצונית שנכנסה לפנים"[15]. ההלכה החיצונית פירושה הלכה שמעיקר הדין שייכת לכתות החיצוניות (קומראן, קראים, וכדומה), שלפי דרך הבנתם בפסוקים יוצא כך, אך הענין שב והגיע לפנים בית המדרש דרך פירושי כמה ראשונים.

הוא שואל שאלה יסודית: מה הדין של בשר תאוה בחוץ לארץ? לכאורה, על פי דרכם של חז"ל, נראה שאין כאן שום שאלה - אם דברים י"ב מבטל את ויקרא י"ז לחלוטין, ממילא בכל מקום ובכל זמן מותר בשר תאוה. אך לפי השיטה הכיתתית, שלפיה בשר תאוה לעולם לא נתבטל אלא רק הותר בתנאים מסויימים שהוגדרו בדברים י"ב, יש מקום לטעון שההיתר הוא רק במקום ובזמן שהתורה אומרת.

התורה אומרת "בִּשְׁעָרֶיךָ", וזה בארץ ישראל. ויש להוסיף - גם בזמן שיש קרבנות בארץ ישראל. ואז אפשר לומר: התורה התירה שפיכת דם הבהמה על יסוד שיש כפרה על המזבח בארץ ישראל. אמנם מעשית אולי לא יביאו את הבשר למזבח, ואין זה כל כך מעשי משום "כי ירחק", אבל כל ארץ ישראל אפשר לראותה כמזבח באופן מסויים. וזה מתחבר ללומדות של חז"ל

כלשון המכילתא[16]: "עַד שֶׁלֹּא נִבְחֲרָה יְרוּשָׁלַיִם הָיְתָה כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּשֵׁרָה לַמִּזְבֵּחַ", או כלשון אבות דרבי נתן פרק כ"ו: "כָּל הַקָּבוּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ קָבוּר תַּחַת הַמִּזְבֵּחַ, לְפִי שֶׁכָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל רְאוּיָה לְמִזְבֵּחַ".

וממילא יש מקום לומר שלפי חז"ל אין איסור של בשר תאוה - אינני צריך מזבח להסיר את הבעיה של בשר תאוה. אבל אם אומרים שבעצם יש בעיה של בשר תאוה, הדבר שמתיר אותה הוא ההקרבה שעושים. ועל זה אומרת התורה: בזמן שיש קרבנות, ובזמן שאתה בארץ ישראל "בשעריך", ובזמן שיש קרבנות, אז התורה מתירה. אבל בחוץ לארץ, ואפילו בארץ ישראל לאחר החורבן, אין שום היתר, ואיסור בשר תאוה במקומו עומד.

שיטת אבלי ציון והקראים בירושלים

והאמת היא שזוהי שיטת אבלי ציון. אבלי ציון היו קבוצה שגרה בארץ ישראל, והם הקראים הירושלמיים. ואיני נכנס כעת לחילוק בין הקראים הירושלמיים לקראים בבבל, שיש ביניהם חילוקים והקראים הירושלמיים יותר רבניים במובן מסויים, אך נחלקים על חז"ל בכמה ענינים. אבלי ציון כתבו חיבורי הלכה קראית. הם סוברים שאין היתר אכילת בשר בגלות מטעם תאוה. וכמו שאומר ספר המצוות לענן[17], "בקר וצאן מותר לנו לאכול רק בשעריך", ודקדק הפסוק "וְאָכַלְתָּ שָׁם" להורות שדוקא שם מותר לאכול ולא בלעדיו. וכן הוא בכתבי קירקיסאני, אלקומסי, ויפת בן עלי. ויפת בן עלי סובר שאכילת בשר, בזמן שיש מזבח, יכולה לעזור אפילו לחו"ל.

שיטת האבן עזרא

ועכשיו לעיקר הענין - אילו ספרים אצלנו (כלומר בתוך תורת הראשונים) מביעים דעה דומה. הענשקא מביא קודם כל את האבן עזרא. כותב האבן עזרא בויקרא י"ז ב'[18]:

"וְזֹאת הַמִּצְוָה תְּלוּיָה גַם בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, רַק בְּכָל מָקוֹם שֶׁקָּרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, וְהַקָּרוֹב יְדַעְנוּ מִדִּבְרֵי קַבָּלָה, כִּי אִם הָיָה הַמָּקוֹם רָחוֹק יִזְבַּח וְיֹאכַל בָּשָׂר כְּאַיָּלוֹת"

האבן עזרא אומר במפורש שאיסור בשר תאוה עומד במקומו אפילו בזמן בית המקדש, וממילא רק מקום שהוא רחוק מירושלים אפשר ללכת ולשחוט ולאכול. ולא רק זאת, אלא האבן עזרא, שהוא ראשון, תולה את הענין כמה רחוק "בקבלה", היינו בקבלה מחז"ל - שהרי אז יודעים את ההגדרה של קרוב ורחוק. אך באמת לפי הקבלה אין שום איסור של בשר תאוה בכלל אפילו בירושלים.

ועל כן כנגד דבריו השיג ר' משולם ראטה בספרו "מבשר עזרא": "זה נגד ההלכה, כי מדברי קבלה אין לו מקום וזכר בש"ס בשום מקום אזא מין אמירה של האבן עזרא".

והאמת היא שהאבן עזרא חוזר על אותו יסוד במקום נוסף, בויקרא י"ז ח'[19]. ומה הוא אומר שם? אומר האבן עזרא: "דבר ככתוב למעלה" - על הפסוק "וְעַל הַדָּם" - "דָּבָר כַּכָּתוּב לְמַעְלָה, כִּי הִזְהִיר עַל עֵץ נְטִיעָה שֶׁלֹּא יֹאכַל מִפִּרְיוֹ עַד הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית, גַּם כֵּן בְּשַׂר תַּאֲוָה לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיִּזְרֹק דָּמוֹ עַל מִזְבַּח ה' אִם הָיָה קָרוֹב לִמְקוֹם הַמִּקְדָּשׁ".

והוא מביא ראיה ממעשה שאול בשמואל א' י"ד ל"ד: "הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תֶחֶטְאוּ לַה' לֶאֱכֹל עַל הַדָּם", "כִּי הָאָרוֹן עִמּוֹ". והוא מפרש: "כי כן כתוב 'ואין לאכול על הדם כאילו אוכלים זבחים לשדים'". לפי האבן עזרא לא הותרה שחיטת חולין כאשר באו לארץ ישראל, שהרי שנים לאחר מכן במחנה שאול במכמש היו עושים את שלמיהם ומזרקים הדם על המזבח. שאכילת בשר חולין מותרת רק בריחוק מקום, אבל במחנה שהארון היה שם היו צריכים לעשות שלמים בקירוב מקום. כך אומר האבן עזרא.

שיטת רבנו סעדיה גאון ובאור החת"ם סופר

עכשיו לראיה השניה. בפירוש המיוחס לרבנו סעדיה גאון על דניאל פרק י"ג כתוב[20] שהיהודים בבבל לא אכלו בשר. שהנביא דניאל לא אכל בשר. וזה לשונו:

"שֶׁלֹּא אָכְלוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה בָּשָׂר בָּקָר וָצֹאן בְּגָלוּת בָּבֶל, כִּי לֹא רָאוּי לִשְׁחוֹט כְּמוֹת שֶׁהוּא שׁוֹחֵט בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה לְמַעַן זְרוֹק הַדָּם וְקַטֵּר הַחֵלֶב"

וזהו ממש פלא. ואמנם רבים אמרו שזה לא רבנו סעדיה גאון. אך החת"ם סופר בחולין דף ק"ז ע"א הביא דבריו וביארם[21]. הוא מבאר ש"בשר תאוה להתרחק אלא משום שירחק ממך המקום, והמקום אינו רחוק אלא מפני איסור במות". מדוע המקום רחוק? משום שיש איסור במות. "שהרי אם אפשר להעמיד מזבח בכל מקום, כבר אין כאן טענה של ריחוק מקום". מעתה, אומר החת"ם סופר: "כי בגלות בבל היו הבמות מותרות, שהקדושה ראשונה אף של ירושלים מיד קידשה רק לשעתה, ובטלה עם החורבן".

זהו חשבון שעושה החת"ם סופר. אבל הרי בעצם זה מחזיר את הדין הלכה למשה מסיני שאפילו לפי חז"ל בטל, ואין שום איסור של בשר תאוה. זהו מה שהחת"ם סופר אומר תוך כדי שהוא מבאר את הרס"ג. ובמלים אחרות, החת"ם סופר סובר בדעת הרס"ג שאיסור הבמות הוא משום קדושת המקדש. ברגע שזה בטל, חזרו והותרו הבמות. ומכאן, כשם שהותרו במשך חורבן שילה, גם בגלות בבל אין טענה של ריחוק מקום, שהרי אפשר היה בכל מקום להעמיד מזבח ולהקריב בשר תאוה.

אגב, למעשה לא היה ביד הגולה לקיים מזבח כפי שהחת"ם סופר מציין, אך די באפשרות ההלכתית לבטל את איסור בשר תאוה על מכונה. וזהו דברי החת"ם סופר.

שיטת חכמת מנוח

וכן הביא הענשקא מספר חכמת מנוח על מסכת ביצה דף ק"א, וכך הוא אומר במפורש[22]:

"בִּירוּשָׁלַיִם לֹא הָיָה רַשַּׁאי לִשְׁחוֹט שׁוּם בְּהֵמָה לֶאֱכוֹל אֶלָּא לִשְׁלָמִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר 'כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם', וְדָרְשׁוּ חַזַ"ל בְּרִחוּק מָקוֹם אַתָּה זוֹבֵחַ וְאֵין אַתָּה זוֹבֵחַ בְּקֵרוּב מָקוֹם, כְּמוֹ שֶׁהָיָה בַּמִּדְבָּר"

ואמנם אומר החכמת מנוח שיש מדרש כזה בחז"ל, אבל בחז"ל מבואר גם להיפך, וכפי שהבאנו את הרמב"ן והמשנה בערלה. אבל זה עוד דוגמה איך הלכה חיצונית נכנסה לפנים.

שיטת ר' יוסף קרא

והוסיף הענשקא נקודה - שלא רק האבן עזרא וחכמת מנוח והחת"ם סופר, אלא גם ר' יוסף קרא, שהוא ראשון לפני האבן עזרא, בפירושו לשמואל א' י"ד ל"ב. ולשון ר' יוסף קרא:

"שֶׁכָּל הָעָם אוֹכְלִין הַבָּשָׂר כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִזְרַק הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְנִקְרָא זֶה כְּמוֹ לֶאֱכוֹל עַל הַדָּם, שֶׁהוּא כְּמוֹ לִשְׁחוֹט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי. וּבְפֶּסַח אֵין לוֹ לִשְׁחוֹט אֶת הַפֶּסַח וַעֲדַיִן חָמֵץ קַיָּם, אַף כָּאן לֶאֱכוֹל עַל הַדָּם, לֶאֱכוֹל הַבָּשָׂר וַעֲדַיִן דָּם קַיָּם. וְאַל תְּשִׁיבֵנִי וְאַל תֹּאמַר לִי, וַהֲלֹא חֻלִּין הָיוּ וְאֵין טָעוּן זְרִיקַת דָּם, דָּא, כִּי לְאַחַר שֶׁחָרַב שִׁילֹה וְהֻתְּרוּ הַבָּמוֹת, וְכָל אֶחָד בּוֹנֶה בָּמָה בַּחֲצֵרוֹ וּמַקְרִיב בָּהּ, כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׁחֹט אֶת הַשּׁוֹר אוֹ כֶּבֶשׂ וָעֵז וְאֵינוֹ זוֹרֵק אֶת הַדָּם וְאֵינוֹ מַקְטִיר הַחֵלֶב עַל הַמִּזְבֵּחַ, נֶאֱסַר לוֹ בְּשַׂר תַּאֲוָה"

והוא מפרש: "כי ירחיב ה' את גבולך... כי תאוה נפשך לאכול בשר" - "ירחיק המקום אשר יבחר ה' אלוקיך, ואמרת, אלו בשביל שירחיקך המקום שתצטרך לילך לירושלים שתזבח שור או כבש ועז, אבל כשיקרב לך המקום שאתה זובח ומקטיר בבמה, ואתה שוחט שור או כבש ועז אפילו חולין, יהא לך רשות לאכול בשר תאוה ועדיין לא נזרק, ואתה עומד בלא 'לא תאכלו על הדם'".

מסקנת הענין

ומסיים הענשקא במאמרו "הלכה חיצונית שנכנסה לפנים" בנקודה חשובה[23]:

"דומה שיש בדברים כדי להדגים את שפע הידע בתחומים נוספים. למרות הקרעים, הוויה יהודית שבארצנו לכל פלגיה מיוסדת על המדרש והלכה של התורה. דברנו אולי הרבה על הדיפרנציות הענקיות בדרך מסויימת, אבל כן יש דברים שכמעט משותפים, מקור משותף זה הוא הרקע לפגישות נפתלות כאלו ואחרות. כי הוא אף השיטה המקוטעת עולה באופן אימננטי ממדרש הכתובים, וכיון שהשיטות המקוטעות אינן פלא, סתם משניות, הם דורשים גם את הפסוקים. כפי שיש לצפות שתפיסתן לא תעלם מכל וכל, ואין לך הלכה שאין לה שורש בתורה".

וזוהי נקודה חשובה. מה שאני רוצה להבליט מתוך הנקודה הזו: גם אם נאמר שהלכה חיצונית לעולם לא נכנסת, כלומר לא כמו החת"ם סופר ולא כמו החכם צבי ולא כמו האבן עזרא ולא כמו ר' יוסף קרא ולא כמו המהרש"ל - אפילו נאמר שלא נכנסת - אי אפשר לומר שחז"ל אינם ערים לבעיה שספר ויקרא וספר בראשית מציבים. אלא שמצד שני אין הדבר מעשי, ולכן באה הלכת ספר דברים.

פרק יא - יסוד נושא המסכתא: השראת הקדושה מחוץ למקדש

וטענתי בעצם, וזהו רעיון הגדול של כל המסכתא, היא כך: מסכת בכלל באה כדי לטפל בבעיה. מסכת חולין באה לתת מסגרת של קודש אפילו לא במקדש. לתת מסגרת של קודש אפילו לא במקדש.

ומה קורה במסכת חולין? באמצעות כך שחז"ל מתעמקים ומפתחים מלא הלכות איך לשחוט, הם בעצם לוקחים את השחיטה מלהיות מעשה אקראי של רציחה בעלמא. השחיטה מקבלת תחילה את האופי של מעשה מחושב, ולא של רציחה אקראית. אינה אגרסיה ופעולת שפיכת דם, אלא יותר עמוק מזה.

חז"ל ויצירת קדושה ביתית

וזהו שעומק יותר: בעצם מה שחז"ל עושים, הוא נושא של "המשך ברכות" - אבל מסכת חולין בעצם מראה לנו שאינה ספר של חוקי בית מטבחיים. אלא רואים איך הקדושה יורדת מן הר הבית. היא יורדת לבחוץ, והיא הולכת איתנו לכל בית יהודי. וכל בית יהודי בעצם - כל בית יהודי של כל איש ואשה מישראל - נעשה מקדש. והמזבח, המטבח של היהודי - נעשה מקדש. וזה בעצם הלכות שחיטה. הלכות שחיטה זה זה.

מהות השחיטה כביטוי לעיקרון

יש המבארים שעיקר השחיטה - בכמה דרכים שונים - יש בה כעין שחיטת קודש לחוץ. שחיטת קדשים מובאת אל החולין שבחוץ. דווקא משום ש"כי ירחק ממך המקום" אמרה התורה, עכשיו השחיטה היא בעצם טקס. הטקס שבדרך כלל עושים אותו פנימה - עכשיו אתה אומר משהו חדש: אינך צריך את המקום, אינך צריך את הזמן, ואין צריך הגבלות מצומצמות. שהרי בכל בית יהודי, בכל מקום, בכל זמן - אפשר בעצם לעשות כעין שחיטת קדשים. אפשר בעצם לעשות כאן שחיטת קדשים. וזה הוא העיקר. ומשום כך מסכת חולין נמצאת בסדר קדשים. וזה הוא היסוד.

האידיאל של ספר ויקרא לא בטל

וזה מה שאני מבליט: זה הוא הרעיון איך, אפילו ש"כי ירחק" שייך לפי ספר דברים, אבל ספר ויקרא לא נתבטל. האידיאל של ספר ויקרא לא נתבטל. הפרקטיקה של ספר ויקרא נתבטלה - שהרי הפרקטיקה היא ספר דברים - אבל האידיאל של ספר ויקרא לא נתבטל.

וצריך לעצור על נקודה זו ולהתבונן בה: בעצם, יש מקום אחד שבו השכינה שורה - בית המקדש. כך מתבטא בנוסחאות התפילה, "אין עוד מלבדו", "אפס בלתך גואלנו". אך בעולם של פעם זו אינה אמירה פשוטה כלל. לא כל מקום הוא של השראת השכינה, אלא יש מקום מסויים אחד שבו ובו בלבד שורה השכינה.

ובעצם מה שחז"ל אומרים, ואיך הם לומדים, לפי דרכם: עכשיו, מובן שאיני אומר שצריך ללמוד דווקא בזמן החורבן. ייתכן שזה היה כן לפני החורבן - מרגע שבאו לארץ ישראל לא היו צריכים את הדרשה, בבית שני כבר. אך מובן שהרעיון הזה תפס מקום הרבה יותר גדול אחר החורבן.

וזה התחבר לרעיון הכללי של חז"ל שכבר דברנו בשיעורים שעברו, שהם עשו - ולקחו את המקדש, ועכשיו המקדש הוא מקדש wireless, מקדש נייד שהולך עם כל יהודי בבית כל יהודי. וכבר דברנו בזה הרבה פעמים. וזהו בעצם רעיון מסכת חולין.

פרק יב - שולחנו של אדם מכפר

עכשיו, יש לעבד את הנקודה הזו. ראשית, לפי דרכי בנקודה זו, יש בכך המשך לסוף המסכתא הקודמת. סיימנו את המסכתא הקודמת בענין בית חוניו. בית חוניו - דברנו בו בשבועות בלילה - היא הדוגמא של מעורר שלא חייב להיות שיש רק מרכז אחד של קדושה בירושלים, אלא יש עוד מרכזי קדושה. וזוהי אחת הדרכים ליצור אלטרנטיבה כביכול היום כאשר אין בית המקדש - לשמור על העולמות של הקדושה.

חז"ל למעשה דחו את הרעיון של בית חוניו, יש מחלוקת אם הוא לשם שמים או לא. דברנו בזה בשבועות בלילה, ואולי נדבר על המקדש שהיה על הר גריזים בעז"ה ונשוב לרעיון של מקדשות אחרים. אבל סוף סוף - מה היא האלטרנטיבה? אומרת המשנה במסכת חולין: השחיטה היא האלטרנטיבה.

המקבילה בסוף מסכת מנחות

היינו שיש קשר אפילו למה שלמדנו בסוף מסכת מנחות. והאמת היא שהקשר הוא עמוק יותר. הקשר אליו הוא: חז"ל אומרים לנו - וכבר אמרנו - שמי שמבין מה היא עולם של בית המקדש, מבין שכאשר פתאום אין בית המקדש נוצרת בעיה גדולה ועצומה. איך מתמודדים עם הבעיה הזו?

וזהו השיח שדברנו בו פעמים רבות, שחז"ל נתנו תמורות במצב שאין בית המקדש. וכפי שדברנו, מדיום אחד הוא תורה. ויש מדיום של גמילות חסדים, וכבר דברנו בזה. ויש מדיום של בתי כנסיות, "מקדש מעט". ועכשיו ברצוני לדבר על המדיום של "שכינת אדם מכפרת".

לשון הגמרא בברכות

וכך אומרת הגמרא בברכות דף נ"ה ע"א[24]:

"כְּתִיב 'הַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלֹשׁ אַמּוֹת גָּבְהוֹ', וּכְתִיב 'וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה''. פָּתַח בְּמִזְבֵּחַ וְסִיֵּם בַּשֻּׁלְחָן. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְהוּ: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, מִזְבֵּחַ מְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל, וְעַכְשָׁיו שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר עָלָיו"

שני פירושים בענין

אמת שחז"ל מקשרים את הענין בהמשך לפסוק "וַיְדַל מֵעַם הָאָרֶץ וַיַּרְב לוֹ לֶחֶם", וכך פירשו רש"י ובעלי התוספות במסכת מנחות צ"ז שהענין נוגע לגמילות חסדים ולחם לעניים. לפי זה נוגע הענין לצדקה וחסד, מה שנותנים לעני.

אבל אני סובר שגם זה אמת, אך הלשון הפשוט "שולחנו של אדם" מורה לכאורה כפשוטו: שולחנו של אדם שאינו מזכיר כלל הכנסת אורחים או צדקה, מורה על הרעיון שהאכילה עצמה הנעשית באוירה של קדושה היא היא שמכפרת.

לא באופן של אנשי קומראן, אלא לא באופן של כת. אצל חז"ל - דברנו על כך - חז"ל אינם "צדיקים" במובן זה. ואיני אומר חס ושלום שאינם צדיקים ואינם חסידים, אלא חז"ל הם חכמים. ומה עושים חכמים? איך זה נעשה קדושה חסידית אצל חכמים?

לימוד מן המשנה באבות

אומרת המשנה הקדושה באבות פרק ג' משנה ג'[25]:

"רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר 'כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם'. אֲבָל שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה''"

וזהו עומק הענין. אצל חסידים יהיו עוסקים במקווה לפני האכילה, ב"פראנצעס" (פנים שטוב), ובכל הענין. ואיני בא כאן בלשון קלה, אלא אני רוצה שתתפסו את הנקודה. וזו הנקודה, כמו שאמרתי לעיל, שאכן באנשי האיסיים יש מהלך דומה, כך שגם הוא מהלך שראוי להבליטו, אך בחז"ל מצאנו את הרעיון. וזהו דומה לדעת האיסיים בעצם.

אבל מה היא סעודה כזו? סעודה שמדברים בה דברי תורה. דברי תורה - זוהי סעודה. סעודה שמדברים בה דברי תורה.

המקבילה לסימפוזיון הרומי

ויש מקבילה לדבר זה בעולם הרומי. בעולם הרומי גם יש דבר כזה - סעודה אינה דבר ריק. סעודה אינה דבר אקראי. יושבים בסעודה, יש את ה"סימפוזיון", מתפלפלים, כל הויכוחים הפילוסופיים נעשו בסעודות. וחז"ל עשו לנו את ה"סימפוזיון" שלנו. כל סעודה שיושבים בה שלשה שאכלו ומדברים דברי תורה, אומרים חז"ל היא דבר עצום. אומרים חז"ל כאילו אכלו משולחנו של מקום.

היינו, הביטוי שמופיע תמיד בחז"ל ש"כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, משולחן גבוה קזכו" - בעצם הוא קורה כאשר יושבים שלשה שאכלו יחד ומדברים דברי תורה.

פרק יג - הקבלה למנהג כת קומראן ורעיון הסעודה הקדושה

וכאן יש להעיר נקודה חשובה. היו יהודים שבזמן שהיה בית המקדש לא היו שבעי רצון ממנו - אנשי קומראן. וכבר דברנו שהם הלכו מבית המקדש למערות. ולמעשה נמנעו מלהשתתף בעבודת המקדש. אז איך היה להם תחליף? הם רצו לאכול בשר, ולא היה להם הכרח לאכול בשר. איך היה תחליפם לאכילת בשר?

הסעודה כתחליף למקדש

רואים בבירור מן הכתבים של קומראן שאכילה משותפת קיבלה אצלם אופי של "סקרד" (sacred). וזה שימש אצלם כתחליף לאכילת קדשים. הסעודות תפסו מקום עצום בחיי הכת. הם קוראים לסעודה "טיש" - כל סעודה היא טיש. אינו סתם שאוכלים, אלא אוכלים סביב שולחן. כל הכת ביחד אוכלת על שולחן אחד. ואין זה סתם אכילה, אלא אכילה שאוכלים לפני הקב"ה, עם תודעה שזוהי סעודה קדושה.

וזה היה כעין ה"ריפלייסמנט" (תחליף) שלהם לבית המקדש. שהרי הם טענו שאינם יכולים ללכת לבית המקדש. וזה מקור גדול הוא מיוסף בן מתתיהו.

עדות יוסיפון על האיסיים

יוסף בן מתתיהו (יוסיפון) במלחמות היהודים ב' פרק ח' סעיף ה'[26], כשהוא מתאר את האיסיים - וכבר דנו פעם אם האיסיים נכללים או לא, אך לעניננו עתה אין נפקא מינה - אומר על סעודותיהם:

"וְאַחֲרֵי זֹאת מִתְאַסְּפִים לְמָקוֹם אֶחָד, וְחוֹגְרִים אֲזוֹרֵי בַד" - לובשים בגדים לבנים - "וְרוֹחֲצִים אֶת בְּשָׂרָם בְּמַיִם קָרִים, וְאַחֲרֵי טָהֳרָתָם הֵם פּוֹנִים כֻּלָּם לְמָדוֹר אֶחָד" - למקום מסויים שבו עורכים את השולחן.

וממשיך: "אֲשֶׁר אֵין רְשׁוּת לָבוֹא בוֹ לְאִישׁ זָר" - שאיש זר אינו יכול להיכנס. היינו אתה מוכרח להיות חלק מהם. מי שאינו חסיד אינו יכול להיכנס. צריך להיות חלק מהדבר. זה "אקסקלוסיבי".

"וַאֲשֶׁר לֹא מֵחֲבֻרָתָם, וְהֵם הוֹלְכִים בְּטָהֳרָה כְּהוֹלְכִים לְמָקוֹם קָדוֹשׁ. וּבְבוֹאָם לִמְקוֹם הַסְּעוּדָה הַזֶּה, וּבְבוֹאָם שָׁמָּה, וְהַכֹּהֵן מִתְפַּלֵּל לִפְנֵי אָכְלָם" - הכהן עושה ברכה לפני האכילה. "אַחַר כִּלּוֹתָם לֶאֱכוֹל קוֹרֵא הַכֹּהֵן תְּפִלּוֹת שׁוֹנוֹת. כָּךְ הֵם פּוֹתְחִים וְגוֹמְרִים אֶת סְעוּדָתָם בִּתְפִלָּה לֵאלוֹקִים הַמְחַלֵּק חַיִּים, וְאַחַר זֹאת הֵם פּוֹשְׁטִים אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ וְשָׁבִים לַעֲשׂוֹת אֶת מְלַאכְתָּם".

וזהו דבר חזק עצום. הם נתנו לעצמם תחליף לעבודת הקרבן, על ידי שיצרו את ה"וייבס" של מקום המקדש כסעודה קדושה.

חז"ל - בלי כת ובלי טישים מיוחדים

והאמת היא שזוהי בעצם העצה שחז"ל נותנים לאחר החורבן. ולא בזמן שיש בית המקדש. אלא לאחר החורבן בעצם. וזהו מה שאומרים חז"ל בגמרא בברכות שהבאנו לעיל: "ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו" - "ועכשיו", ולא בזמן הבית.

וצריך להדגיש: חז"ל אינם "צדיקים" באופן של כת. אצל חז"ל אין צריך "כת" מסויימת, אלא כל אדם מישראל. כל סעודה שיושבים בה שלשה שאכלו ואומרים עליה דברי תורה - די בזה. ובמלים פשוטות יותר: די בכך שאדם אוכל ומדבר דברי תורה בסעודתו, להפוך את שולחנו לכעין מזבח.

פרק יד - נטילת ידיים וטהרת הקודש: הרחבת קדושת המקדש לחולין

וכאן עומדים אנו על נקודה נוספת ועיקרית הקשורה לעצם נושא המסכתא: נטילת ידיים לאכילת חולין. ולכאורה הדבר תמוה ביותר - הלא נטילת ידיים מעיקר דינה היא מדיני טהרת הקודש, ומה ענין לאכילת חולין?

רבן גמליאל ויסוד הדבר

מצינו בדברי חז"ל בסדר אליהו רבה פרק כ"ו[27] יסוד גדול בדבר זה:

"מִכָּאן הָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹכֵל חֻלִּין בְּטָהֳרָה וְאוֹמֵר לְתַלְמִידָיו, לֹא לַכֹּהֲנִים בִּלְבָד נִתְּנָה קְדֻשָּׁה, אֶלָּא לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם וְלַיִּשְׂרְאֵלִים. מִכָּאן אָמְרוּ כָּל הַמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם סִימָן רַע לוֹ"

והרי לנו יסוד הדבר במפורש: הקדושה אינה נחלת הכהנים בלבד, אלא של כל ישראל. ועל ידי נטילת ידיים יכול כל אדם מישראל להפוך את אכילתו לכעין אכילת כהן בקדשים. וזהו דבר עצום ונפלא, שמראה איך חז"ל פעלו להוריד את הקדושה ממקדש אל בית כל יהודי.

טעם הלבוש בנטילת ידיים

וכך כתב בעל הלבוש באורח חיים סימן קנ"ח[28] שטעם נטילת ידיים בזמן הזה היא כדי שמהרה יבנה בית המקדש. וכוונת דבריו ברורה: נטילת ידיים אינה מצוה עצמאית של "טהרת אכילה", אלא אנו מתאמנים כל פעם שאוכלים פת לעשות זאת באופן של אכילת קודש, כאילו כבר נבנה בית המקדש ואנו אוכלים בטהרה.

וזהו בעצם המשך ישיר ממה שעמדנו עליו בפרקים הקודמים: אכילה של היהודי - אינה אכילה בעלמא. כל אכילה היא בעצם כעין אכילת קדשים. ועל ידי שאנו נוטלים את ידינו, אנו ממירים את שולחננו למקדש מעט, ואת אכילתנו לעבודת הקודש.

הקבלה לטבילת אנשי קומראן

ועדיין נשאר רושם של הקדמתנו הקודמת: גם אנשי קומראן היו רוחצים את גופם במים קרים לפני הסעודה, כפי שעמדנו עליו מדברי יוסף בן מתתיהו. אך מובן שיש הבדל יסודי - אצל הכת, היתה זו טהרה כיתתית הדורשת כניסה למקווה לפני הסעודה, ואצל חז"ל די בנטילת ידיים בלבד, ובלי הכרח של מקום קדוש מיוחד.

והדבר מורה על דרך חז"ל הכללית: לא ליצור כת מצומצמת המגלמת את הקדושה, אלא לפזר את הקדושה בין כל ישראל, וכל אחד יכול לזכות בה במידה השוה לפי קיומו את ההלכות הפשוטות. וזהו "הדמוקרטיזציה של הקדושה", אם תרצה לומר כן.

פרק טו - דברי הספרי על "כאשר צויתיך"

עכשיו ברצוני לחזור אל גוף השחיטה עצמה. אמרנו שכל מסכת חולין באה למנוע את הבעיה של "שפיכות דמים", ולתת אופי של קדושה אל השחיטה. ומקור הדבר במפורש בדברי הספרי, אשר עומד ביסוד דרשות חז"ל בכל הלכות שחיטה.

לשון הספרי

כך הוא לשון הספרי על הפסוק "וְזָבַחְתָּ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ"[29]:

"מַה קָּדָשִׁים בִּשְׁחִיטָה אַף חֻלִּין בִּשְׁחִיטָה, אוֹ מַה קָּדָשִׁים בִּמְחִצָּה אַף חֻלִּין בִּמְחִצָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר 'וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ'"

והנה ראינו במפורש: הספרי לומד את כל הלכות שחיטת חולין מן הלכות שחיטת קדשים. השחיטה היא אותה שחיטה - אבל המקום והזמן שונים. בקדשים יש מחיצה, יש מקום מיוחד; בחולין אין מחיצה, אלא "בשעריך" - בכל מקום שאתה רוצה. אבל גוף השחיטה - שניהם שווים.

משמעות הלימוד

וזה מה שבארתי לעיל: השחיטה היא טקס, היא אינה רציחה אקראית. ובהוצאת השחיטה ממסגרת בית המקדש, התורה לא ביטלה את האופי הקדוש שלה - אלא הסירה רק את הגבולים הגיאוגרפיים. עצם השחיטה - היא היא הטקס של "כאשר צויתיך", המורה על כל הלכות השחיטה הניתנים מסיני.

וכך אומרת התורה: "וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ, וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ". התיבות "כאשר צויתיך" הן מפתח של כל המסכתא. אינן באות בכדי, אלא הן מורות שיש הוראה מן השמים בכל ענין שחיטת חולין, ובה אנו דנים בכל מסכת חולין.

הלכות שחיטה כהלכות קודש

וזה ענין הסדר במשנה: הלכות שחיטת חולין מובאות בסדר קדשים. ולפי דברינו זה מובן ביותר - שאף אם השחיטה היא של חולין, בכל זאת אופייה הוא של קדשים. ולכן גם הסדר הוא של קדשים. וכל מסכת חולין הוא בעצם הפרק של איך עושים שחיטת קדשים מחוץ למקדש - שזהו מהלך החיים של היהודי הרגיל לאחר חורבן הבית.

פרק טז - שני קולות בחז"ל: ריטואל מול פרקטיקה

עכשיו אני מעיר על נקודה דקה: בדרשות חז"ל על "כאשר צויתיך" יש לכאורה שני קולות הנשמעים זה לצד זה, וצריך להתבונן בהפרש שביניהם.

הקול הראשון - שחיטה כקדשים

הקול הראשון הוא קולו של הספרי שהבאנו לעיל: "מה קדשים בשחיטה אף חולין בשחיטה". כאן הדגש הוא על האופי הריטואלי של השחיטה - שהיא דומה לשחיטת קדשים. השחיטה היא בעצם טקס. וזהו הקול שעמדנו עליו לאורך כל הקונטרס.

הקול השני - הלכה למשה מסיני

אך יש קול אחר בגמרא חולין דף כ"ח ע"א[30]:

"רַבִּי אוֹמֵר, 'וְזָבַחְתָּ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ', מְלַמֵּד שֶׁנִּתְרַבּוּ לְמֹשֶׁה הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, רֹב אֶחָד בָּעוֹף וְרֹב שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה"

כאן הדגש כבר אינו על הדמיון לקדשים, אלא על תוכן ספציפי של הלכות שחיטה - דינים פרקטיים: כמה צריך לשחוט, כמה סימנים בעוף, כמה בבהמה. אין זה רק "אופי" של קדשים, אלא הלכות עצמאיות שניתנו על דרך הלכה למשה מסיני.

היחס בין שני הקולות

ואני מעיר: יש לדון אם דעות אלו חולקות זו על זו או שמא משלימות. ייתכן ששתי הדעות חולקות בעצם משמעות הביטוי "כאשר צויתיך". לשיטה אחת - הצדדים הריטואליים של השחיטה הם העיקר, ולכן השחיטה ככלל היא דבר אחד עם שחיטת קדשים. לשיטה השניה - יש כאן מערכת הלכות עצמאית, שניתנה למשה מסיני בפני עצמה, ושוב אין מקום ליצור "אחדות" בין שחיטת חולין לקדשים.

ואחר העיון, נראה שאף אם יש כאן שתי דעות נפרדות בעיקרה, מכל מקום שניהם מגיעים לאותה מסקנה מבחינת הריטואל: השחיטה אינה רציחה אקראית, אלא היא מעשה שתורה ציותה במפורש "כאשר צויתיך", ועל ידי כך היא יוצאת מן הגדר של שפיכות דמים. בין אם זה משום הדמיון לקדשים ובין אם זה משום הלכה למשה מסיני - בלאו הכי השחיטה היא טקס, ולא רציחה.

ארץ ישראל כמזבח

ודבר זה מתחבר לעוד נקודה בחז"ל. במכילתא דרבי ישמעאל פרשת יתרו[31] נאמר: "עַד שֶׁלֹּא נִבְחֲרָה יְרוּשָׁלַיִם הָיְתָה כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּשֵׁרָה לַמִּזְבֵּחַ". ומובא באבות דרבי נתן: "כָּל הַקָּבוּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ קָבוּר תַּחַת הַמִּזְבֵּחַ, לְפִי שֶׁכָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל רְאוּיָה לְמִזְבֵּחַ".

ויש כאן יסוד עצום: בעצם ארץ ישראל כולה היא בכוח מזבח. ירושלים נבחרה - אבל הכוח של הקרבה והקדושה אינו מוגבל לירושלים בלבד. וזהו רעיון העומק שגומר את שיטת חז"ל: הקדושה אינה ממוקדת רק במקום אחד, אלא היא יכולה להתפזר בכל ארץ ישראל, ובכל יהודי באשר הוא, ובכל שולחן וסעודה.

פרק יז - צער בעלי חיים: הביטוי המשפטי לשפיכות דמים

ונחתום את הקונטרס בנקודה אחרונה הקשורה לכל מהלך זה. עמדנו על כך שיסוד הבעיה של אכילת בשר חולין הוא משום שפיכות דמים, ושעצם השחיטה מקבלת אופי טקסי כדי להסיר ממנה את האופי של שפיכות דמים.

איסור צער בעלי חיים

והנה, יש בחז"ל יסוד גדול של "צער בעלי חיים דאורייתא". וכבר עסקו רבים בענין, ויש לדון אם הוא מן התורה או מדרבנן, ויש מן הראשונים שאמרו שהוא דאורייתא ויש שאמרו שהוא דרבנן. אך מעבר לכל זה - יש נקודה עמוקה: צער בעלי חיים הוא בעצם הביטוי המשפטי של היסוד שעמדנו עליו, של הבעיה היסודית בלקיחת חיים מן הבעל חי.

היינו, התורה אסרה "שפיכות דמים" של בעל חי על ידי ההגבלה של שחיטה - שהשחיטה צריכה להיות באופן מוגדר, באופן של "כאשר צויתיך". אך מעבר לכך, יש מסגרת כללית של "צער בעלי חיים", שמורה על אותו עיקרון: אסור ליהודי לראות בעל חי כמכשיר רגיל ולהתאכזר עליו.

היחס בין שחיטה לצער בעלי חיים

ויש סתירה לכאורה: הלא השחיטה היא בעצמה צער בעלי חיים גמור! איך התורה התירה שחיטה אם יש איסור צער בעלי חיים?

התשובה ברורה לפי דרכנו: השחיטה הותרה דווקא משום שהיא נעשית באופן של טקס, של "כאשר צויתיך". באופן הזה השחיטה אינה צער בעלי חיים מטעמים של אכזריות וזלזול, אלא היא קיום מצוה, מעשה קודש. אך מעבר לכך, כל מעשה אחר של גרימת צער לבעלי חיים שלא בהיתר מפורש - נשאר באיסורו.

וזהו עומק הענין: התורה לא התירה שחיטה כדבר נייטרלי, אלא העלתה אותה למדרגת קודש. ובכך ביטלה מן השחיטה את ה"אקראיות" של שפיכות דמים, אך השאירה את האיסור הכללי על כל מעשה אכזריות שאינו במסגרת הקודש.

הפרושים אחר החורבן

ועיין בגמרא בבא בתרא דף ס' ע"ב[32] בענין הפרושים שנמנעו מאכילת בשר ושתיית יין אחר חורבן הבית. ויש לדון בעומק שיטתם: האם זה מצד אבילות לבד, או שמא הבינו שאחר החורבן בטל היסוד המתיר אכילת בשר, ושוב חזרה הבעיה של שפיכות דמים על מכונה. ואם כי חז"ל לא קיבלו דרכם זו למעשה, מכל מקום יש בה הד עמוק לבעיה היסודית שעסקנו בה כל הקונטרס.

סיכום וחתימה

ובזה נחתום את דברינו. ראינו איך ספר ויקרא הציב את הבעיה - שאסור לאכול בשר ללא מסגרת של שלמים, כי בלעדיה זוהי שפיכות דמים. וראינו איך ספר דברים נתן את ההיתר - שכשירחיב ה' את גבולנו ולא נוכל לבוא תמיד למקדש, נשחוט בכל מקום ובלבד "כאשר צויתיך".

וראינו את המחלוקת היסודית בין חז"ל לבין הכתות בפירוש "כי ירחק" - חז"ל סוברים שספר דברים מבטל את האיסור של ויקרא לגמרי, והכתות (קומראן, קראים) סוברים שספר דברים רק מצמצם את ההיתר למקום של ריחוק ממש.

וראינו איך חז"ל לא הסתפקו בעצם ההיתר של "כי ירחק", אלא יצרו מסגרת שלמה של קדושה בחולין - הלכות שחיטה כעין הלכות קדשים, נטילת ידיים כעין טהרת כהנים, סעודה משותפת עם דברי תורה כעין שולחנו של מקום. וזוהי בעצם נקודת היציאה של מסכת חולין: לבנות מסגרת של קודש בחולין, שתעמוד במקום עבודת הקרבן.

ויהי רצון שמתוך לימוד מסכת חולין נזכה לראות בבנין בית המקדש במהרה בימינו, ושוב יעלו ישראל לרגל, ויחזרו השלמים למקומם, ויהיה שולחננו עם המזבח אחד. ויקויים בנו "וְזָבַחְתָּ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ" כפשוטו, אמן ואמן.

* * *

לעילוי נשמת

ר' מרדכי נתן בן ר' נחמן ע"ה

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים