קונטרס טעמא דרחמי

בס"ד

קונטרס

טַעֲמָא דְּרַחֲמֵי

ביאור רחב במאמר הזוהר הקדוש לפרשת מטות

"אֵין הָעוֹלָם מִתְנַהֵג אֶלָּא בִּתְרֵי גַּוְונִין"

על הכתוב: "וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם" (במדבר לא, יח)

נערך ונסדר על פי פירוש הסולם ומפרשי הזוהר, בצירוף דברי חז"ל בש"ס ובמדרשים,

פירוש רש"י ומפרשי הפשט, וספרי הקבלה והחסידות

פתח דבר

הנה בפרשת מטות לא נמצא בגוף ספר הזוהר מדרש רצוף כבשאר פרשיות התורה, שכן עיקר הזוהר על סדר התורה מסתיים בפרשת פנחס. ומאמר יחיד נמסר לנו על פרשה זו, הוא המאמר "אין העולם מתנהג אלא בתרי גוונין", הנסוב על הכתוב "וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם". מקורו של מאמר זה בספר זוהר חדש (דפוס שאלוניקי שנ"ז) תחת הכותרת "זהר מפרשת מטות", ומדפוס קושטא תצ"ו ואילך נדפס גם בתוך ספר הזוהר על התורה להשלים הסדר, והוא לפנינו בדפוס ווילנא חלק ג' דף רנט ע"ב.[1]

ומטעם זה לא נתפרש המאמר אצל גדולי מפרשי הזוהר — האור יקר להרמ"ק, אור החמה, מקדש מלך, הרמ"ז וביאורי הגר"א — שפירשו על סדר הדפוסים הראשונים שבהם לא נדפס. ונתבאר בהגהות ניצוצי אורות להחיד"א ובניצוצי זוהר להגאון רבי ראובן מרגליות, ובדורות האחרונים בפירוש הסולם להגה"ק רבי יהודה לייב אשלג זצ"ל ובמתוק מדבש. ובדרך החסידות והעבודה נתבאר בהרחבה על ידי הרה"ק רבי גרשון העניך מראדזין זצ"ל בפירושו על הזוהר "תפארת החנוכי".[2]

וראוי להקדים מה שהובא בשם הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זצ"ל בטעם שלא נמצא זוהר על פרשיות מטות מסעי ורוב ספר דברים — לפי שפרשיות אלו חלות לעולם בימי בין המצרים, ולא היה לחברייא קדישא מוחין לעסוק בגדלות הסודות בימי האבל.[3] ולפי מה שיתבאר בעז"ה יומתק הדבר הפלא ופלא: דוקא המאמר היחיד שנמסר לנו לימים אלו — כל עניינו הוא סוד מיתוק הדינים ברחמים, "טוו בדינא טוו ברחמי", שהיא היא עבודת הימים האלה.

עוד הקדמה צריכה למאמר: כל המאמר שנוי בלשון "תמן תנינן" ו"תנינן", ללמדך שאין עיקרי הדברים מתחדשים בו, אלא נשנים ממה שכבר נתבאר במקומות אחרים בזוהר.[4] ושורש המאמר כולו הוא בזוהר פרשת יתרו (חלק ב' פז ע"ב): שם שאל רבי חייא את רבי אלעזר על היתר יפת תואר, ונתבאר משמו סוד הדין הדבוק בנשות העמים, ושמשם אמר משה "וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו". וכשהגיע בעל המאמר לפרשת מטות עצמה, מקומה של פרשת נשי מדין, חזר ושנה את הסוד במקומו ביתר הרחבה — פותח ב"תרי גוונין" של הנהגת המלכות, וחותם בסוד "עולם חסד יבנה".[5]

מטרת קונטרס זה: להעמיד תחילה את קושיות מפרשי הפשט בפסוקי הפרשה; להעתיק את המאמר כסדרו ולבארו על פי פירוש הסולם והמפרשים; להראות כיצד דרכו של הזוהר מיישבת מן השורש את הקושיות שנתחבטו בהן הראשונים והאחרונים; ולחתום בדרך העבודה העולה מן המאמר על פי ספרי החסידות.

פרק א: פשוטו של מקרא וקושיות המפרשים

אלו הם פסוקי הפרשה (במדבר לא, יד-יח): "ויקצף משה על פקודי החיל... ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה. הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה' על דבר פעור ותהי המגפה בעדת ה'. ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה ידעת איש למשכב זכר הרגו. וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם".

ופירש רש"י (פסוק יז): "וכל אשה יודעת איש — ראויה ליבעל, אף על פי שלא נבעלה. ולפני הציץ העבירום, והראויה ליבעל פניה מוריקות".[6] ובגמרא (יבמות ס ע"ב) למד רבי שמעון בן יוחאי מפסוק זה שגיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כשרה אף לכהונה — שנאמר "וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם", "והרי פינחס עמהן" — הרי ש"החיו לכם" נאמר אף כלפי הכהנים שבחיל.[7] ובטעם הריגת הנשים — הכתוב עצמו מפרש: "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם", שהן שהחטיאו את ישראל בפעור בעצת בלעם, כמבואר בסנהדרין: "אלהיהם של אלו שונא זימה הוא" וכו'.[8]

והמתבונן בפסוקים יעמוד על כמה תמיהות:

(א) אם טעם ההריגה הוא "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם" — היה לו לכתוב לתלות את הדבר במי שחטאה והחטיאה; ולמה תלה הכתוב בסימן אחר לגמרי, "ידעת איש למשכב זכר"? וביותר יקשה לדברי חז"ל שאף הראויה ליבעל בכלל, אף על פי שלא נבעלה — והרי תינוקת כבת שלש ודאי לא היתה בדבר פעור, ומה פשעה?

(ב) ומאידך גיסא — הטף בנשים "החיו לכם", ולא עוד אלא שהתורה מכשירתן לגמרי לבוא בקהל, עד שלמדו חז"ל מכאן שכשרות אף לכהונה, "והרי פינחס עמהן". והלא זה עתה נצטוו "צרור את המדינים והכיתם אותם" — והיאך נתקבלו בנות האומה הצוררת הזאת אל תוך הקדושה בשלימות גמורה כזו?

(ג) הזכרים שבטף נהרגו — "הרגו כל זכר בטף" — ומאי שנא נקבות קטנות מזכרים קטנים? אלו ואלו לא חטאו ולא יחטאו מעצמם.

(ד) לשון "החיו לכם" — תיבת "לכם" צריכה ביאור, ולכאורה די היה לומר "החיו".

(ה) מהו ענין הבדיקה דוקא לפני הציץ, ומה ענין הוריקת הפנים לכאן?

ובכל אלה נתחבטו המפרשים. ועתה נבוא ונראה איך מאמר הזוהר, בדרך הסוד, חותך את כולן כאחת — בהעמידו את גדר "יודעת איש" לא כסימן חיצוני על חטא שבעבר, אלא כהגדרת מהות בעצם, כאשר יתבאר.

פרק ב: לשון המאמר ותרגומו

נעתיק את המאמר כסדרו, אות אחר אות (כחלוקת הסולם), ובצד כל אות ביאור קצר בלשון הקודש, ערוך על פי פירוש הסולם ובעקבותיו המתוק מדבש.

אות א

"וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר". תמן תנינן, אמר רבי יהודה: אין העולם מתנהג אלא בתרי גוונין, דאתו מסטר אתתא דאשתכחת חכימת לבא. הדא הוא דכתיב: וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה את התכלת ואת הארגמן. ומאי מתיין — את התכלת ואת הארגמן, גוונין דכלילן בגו גווני.

ביאורו: שנינו שם, אמר רבי יהודה: אין העולם מתנהג אלא בשני גוונים — חסד ודין, לובן ואודם — הבאים מצד ה"אשה" הנמצאת חכמת לב, היא מדת המלכות העליונה שממנה כל הנהגת העולם. זהו שכתוב "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו" — "בידיה" הן חסד וגבורה שבה; ומה מביאות — "את התכלת ואת הארגמן", גוונים הכלולים בתוך גוונים, שהדין כלול ברחמים והרחמים בדין.[9]

אות ב

הדא הוא דכתיב: דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה. וכתיב: בידיה טוו — מאי טוו? אמר רבי יהודה: טוו בדינא, טוו ברחמי. אמר רבי יצחק: אמאי אתקריא אשה? אמר ליה: דכלילא בדינא וכלילא ברחמי.

ביאורו: זהו שכתוב "דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה"[10] — הצמר מצד הימין והחסד, והפשתים מצד השמאל והדין. וכתיב "בידיה טוו" — מהו "טוו"? אמר רבי יהודה: טוות בדין וטוות ברחמים — שוזרות ומכלילות ימין בשמאל, עד שדיני השמאל מתבסמים בחסדי הימין. אמר רבי יצחק: למה נקראת "אשה"? אמר לו: מפני שכלולה בדין וכלולה ברחמים — א"ש דין, וה"א רחמים.

אות ג

תא חזי, דאמר רבי אלעזר: כל אתתא בדינא אתקריא, עד דאטעמא טעמא דרחמי. דתניא: מסטרא דבר נש אתי חיוורא, ומסטרא דאתתא אתי סומקא. טעמא אתתא מחיוורא — וחיוורא עדיף.

ביאורו: בא וראה, שאמר רבי אלעזר: כל אשה — בשם "דין" היא נקראת, כי שרשה מקו השמאל, עד שטועמת טעם הרחמים, דהיינו בהנשאה לאיש ששרשו בקו הימין, בחסד וברחמים. ששנינו: מצד האיש בא הלובן שבולד — העצמות והגידים, בחינת החסד; ומצד האשה בא האודם — הבשר והדם, בחינת הדין. טעמה האשה מן הלובן — הלובן גובר בה, ואף על פי ששרשה מן האודם.

אות ד

ותא חזי, אמאי אסירן נשי שאר עמין דידעי משכבי דכורא — משום דתנינן: אית ימינא ואית שמאלא, ישראל ושאר עמין, גן עדן וגיהנם, עלמא דא ועלמא דאתי. ישראל לקבלי דרחמי, ושאר עמין לקבלי דדינא. ותנן: אתתא דאטעמא טעמא דרחמי — רחמי נצחא; אתתא דטעמא טעמא דדינא — דינא בדינא אתדבקת, ועלייהו אתקרי: והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה.

ביאורו: ובא וראה מפני מה נאסרו נשי שאר העמים שידעו משכב זכר: משום ששנינו — יש ימין ויש שמאל: ישראל ושאר העמים, גן עדן וגיהנם, העולם הזה והעולם הבא; ישראל כנגד הרחמים, ושאר העמים כנגד הדין. ושנינו: אשה שטעמה טעם רחמים — בהדבקה באיש מישראל — הרחמים נוצחים ונהפכת כולה לרחמים; ואשה שטעמה טעם דין — בהדבקה בבן נכר שכולו מצד הדין — דין נדבק בדין, ועליהם נאמר "והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה".

אות ה

ועל דא תנינן: הנבעלת לעכו"ם קשורה בו ככלב. מה כלבא תקיפא ברוחיה חציפא — אוף הכא דינא בדינא, חציפא בכולא. הנבעלת לישראל — תנינן, כתיב: ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום. מאי טעמא? משום דנשמתא דישראל אתיא מרוחא דאלהים חיים, דכתיב: כי רוח מלפני יעטוף — משמע דכתיב מלפני. ובגין כך אתתא דהיא בתולתא, ולא אתדבקת בדינא קשיא דשאר עמין, ואתדבקת בישראל — רחמי נצחא, ואתכשרת.

ביאורו: ועל זה שנינו: הנבעלת לנכרי קשורה בו ככלב. מה הכלב תקיף ברוחו וחצוף — אף כאן, דין בדין, חציפות בכל. אבל הנבעלת לישראל — שנינו עליה "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום". ומה הטעם? מפני שנשמת ישראל באה מרוח אלקים חיים, שנאמר "כי רוח מלפני יעטוף" — "מלפני" דייקא, מלפני זעיר אנפין הנקרא אלקים חיים.[11] ולפיכך אשה בתולה, שלא נדבקה בדין הקשה של שאר העמים, ונדבקה בישראל — הרחמים נוצחים, והיא נכשרת ומתתקנת.

אות ו

ותא חזי, כתיב: כי אמרתי עולם חסד יבנה. מאי חסד? הוא חד מכתרי עילאי דמלכא, דנשמתא דישראל קרא לה קודשא בריך הוא חסד — על תנאי דיתבני, ולא ישתיצי חסד מעלמא; משמע דכתיב יבנה. בגין כך תנינן: מאן דשצי חסד מעלמא — אשתיצי הוא לעלמא דאתי. ועל דא כתיב: לא תהיה אשת המת החוצה — בגין למעבד חסד עם מיתא, ואתעביד בנינא, דכתיב: עולם חסד יבנה.

ביאורו: ובא וראה, כתוב "כי אמרתי עולם חסד יבנה". מהו חסד? — הוא אחד מכתרי המלך העליונים, הראשונה שבשבע ספירות הבנין. ונשמת ישראל — קרא לה הקדוש ברוך הוא "חסד", על תנאי שתִבָּנה ולא ייפסק החסד מן העולם, וזה שדקדק הכתוב "יבנה". ומכאן שנו: מי שמכרית חסד מן העולם — נכרת הוא מן העולם הבא. ועל כן נאמר "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר" — כדי לעשות חסד עם המת, שייבנה ויתקיים, כמו שכתוב "עולם חסד יבנה".

פרק ג: "תרי גוונין" — שני גווני ההנהגה

יסוד המאמר: כל הנהגת העולם יוצאת אל הפועל על ידי מדת המלכות, הנקראת כאן "אשה חכמת לב", והיא כלולה משני גוונים — לובן ואודם, חסד ודין. וכמו שנתבאר בריש הזוהר על "כשושנה בין החוחים": "מה שושנה אית בה סומק וחוור, אוף כנסת ישראל אית בה דין ורחמי";[12] וכן אמרו: "בתרין גוונין אתברי עלמא — בימינא ובשמאלא", ו"תרין גוונין, חוור וסומק — רחמי ודינא".[13] ואין לך גוון והנהגה בעולם שאינם נמשכים משני שרשים אלו ומהתכללותם זה בזה.

תכלת וארגמן — "גוונין דכלילן בגו גווני": התכלת היא גוון הדין שבמלכות, וכמאמרם: "תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד" — סוף כל המדרגות, מקום הדין;[14] והארגמן — הכללת כל הגוונים זה בזה. וכן דרשו בזוהר: "תכלת וארגמן — חד, לאתקשר בחד", ושהתכלת שדינה תקיף מתמתקת ונכללת בסוד הארגמן.[15] נמצא שהנשים חכמות הלב, הטוות ומביאות "את התכלת ואת הארגמן", עבודתן היא היא סוד הכללת הדין ברחמים — "גוונין דכלילן בגו גווני".

צמר ופשתים: הצמר לבן ורך — גוון החסד, כמקרא "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו", ובדניאל נאמר בכבוד העליון "לבושה כתלג חִור ושער ראשה כעמר נקא";[16] והפשתים מצד הדין — הוא קרבנו של קין, "זרע פשתן". ומפני כך נאסרה תערובתם ליחיד — כלאים ושעטנז — שאין ביד היחיד לחברם, ולא הותרו יחד אלא בציצית ובבגדי כהונה, מקום המיתוק וההתכללות.[17] ו"אשה חכמת לב" — היא המלכות — "דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה": דורשת ומחברת את שני הגוונים, "טוו בדינא, טוו ברחמי".

אשה — אש ה': ולכן נקראת "אשה": א"ש מצד הדין, וה"א מצד הרחמים — על שם ההתכללות. וכבר קדמה לזה דרשת רבי עקיבא: "איש ואשה — זכו, שכינה ביניהן; לא זכו, אש אוכלתן", ואמר רבא שם שאשה של אשה יוקדת וצורפת יותר משל איש — כי שרשה מן הגבורה.[18] הרי שהזוהר כאן אינו מחדש דרשה, אלא מגלה את פנימיותה של דרשת חז"ל: הה"א שבאשה היא טעימת הרחמים, ההופכת את האש מאוכלת — למאירה.

פרק ד: "כל אתתא בדינא אתקריא"

עיקר חידושו של המאמר במימרא דרבי אלעזר: "כל אתתא בדינא אתקריא, עד דאטעמא טעמא דרחמי". שורש הנוקבא מקו השמאל ומן הגבורות, ואין דיניה מתבסמים אלא על ידי חיבורה בזכר ששרשו בחסד; וכמו שנתבאר בזוהר: "בסטרא דדכורא שריא חסד, בסטרא דנוקבא שריא דינא... ובגין לאתבסמא דא בדא — מתקשרן דא בדא".[19]

וראייתו מדברי חז"ל בנדה: "שלשה שותפין יש באדם... אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין; אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין" — הלובן, גוון החסד, מן האב; והאודם, גוון הדין, מן האם.[20] וכשהאשה "טועמת מן הלובן" — בנישואיה לאיש — "חיוורא עדיף": הלובן גובר ומבסם את שורש האודם שבה. הרי הגוף עצמו — עצמות לבנות מבפנים ובשר אדום מבחוץ — עשוי כסוד הזה של דין הנבנה על יסוד של חסד.

ולשון "טעמא דרחמי" מדוקדקת היא, ולא נמצאה בכל הזוהר אלא כאן.[21] כי הטעימה הראשונה היא הקובעת: הביאה הראשונה היא העושה את האשה כלי, כמאמרם "אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי",[22] ובסוד הזוהר — הבעל הראשון מניח בה רוחא בביאה קדמאה, וכל קבלתה מכאן ואילך היא דרך אותו כלי ראשון.[23] נמצא שהטעימה הראשונה — של רחמים או של דין — קובעת את מהות הכלי כולו. וזה כל יסוד הפרשה, כאשר יתבאר.

פרק ה: "דינא בדינא אתדבקת" — סוד איסור נשי העמים

שורש המאמר בזוהר יתרו: רבי אלעזר היה מהלך בדרך ורבי חייא עמו. אמר רבי חייא: כתוב "וראית בשביה אשת יפת תואר" — מה הטעם שהתירה תורה, והרי כתוב "לא תתחתן בם"? אמר לו: "בעוד דברשותייהו קיימי" — כל האיסור בעודן ברשות העמים ובדינם, אבל משנעקרה ונתגיירה ונכנסה לרשות הקדושה — אפשר לה להתתקן. והוסיף שם: אין לך אשה בשאר העמים כשרה כראוי, שהרי נסמכה פרשת יפת תואר לבן סורר ומורה — "כל הנושא יפת תואר יש לו בן סורר ומורה" — משום "דקשיא למעבר מינה זוהמא"; "וכל שכן ההיא דאתנסיבת בקדמיתא — דדינא בדינא אתדבק... וקשיא זוהמא למעבר מינה. והיינו דאמר משה: וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו".[24] הרי מפורש ששורש דין נשי מדין נעוץ במאמר זה, והמאמר דפרשתנו — פירושו והרחבתו.

ימינא ושמאלא: ישראל אחוזים בימין — "ישראל לקבלי דרחמי" — ושאר העמים בשמאל ובדין; גן עדן בימין וגיהנם בשמאל; העולם הבא ביו"ד, שהיא חכמה וימין, והעולם הזה בה"א.[25] ולפיכך: הנדבקת בישראל טועמת טעם רחמים — "רחמי נצחא" — ודינה שבשורש מתבסם ומתעלה; והנדבקת בבן העמים — נוסף דין על דינה, "דינא בדינא אתדבקת", אודם על גבי אודם, ושוב אין לובן שימתיקנה.

"קשורה בו ככלב": לשון זו כצורתה לא מצאנוה בחז"ל שלפנינו, והיא כהרכבת שני מאמרים: "הנבעלת לערל קשה לפרוש" — שנאמר בדינה בת יעקב;[26] ומאמר רבי אלעזר ביוסף הצדיק: "לשכב אצלה — בעולם הזה; להיות עמה — לעולם הבא", שהעבירה "קשורה בו ככלב";[27] והזוהר גילה ששני הלשונות אחד הם: הקשר והקושי לפרוש — קשר של דין בדין הוא.

ומהו ענין הכלב? — "דינא חציפא, דינא תקיפא יתיר מכלא, דכתיב: והכלבים עזי נפש".[28] הכלב הוא הדין כשהוא עומד לבדו בלא מיתוק — עז, חצוף, ו"לא ידעו שבעה": אין הדין יודע שובע לעולם, וכענין "לעלוקה שתי בנות הב הב", וכבר רמזו שקול נביחת הכלב — "הב הב" — תובע לעולם ואינו מתמלא.[29] ובזוהר בשלח נתבאר שקליפת הכלב נולדת דוקא מחיבור שאינו כתיקונו: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו... מבין סטרא דלהון נפיק... דאקרי כלב, ודא חציפא מכלהו"[30] — והוא הוא סוד הכלאים דלעיל: חיבור דין בדין, תחת חיבור דין ברחמים, מוליד את הכלב.

וכנגדו — "ואתם הדבקים": "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום" — נשמת ישראל מרוח אלקים חיים היא, "כי רוח מלפני יעטוף", ולכן הנדבקת בישראל נדבקת כביכול בחיים עצמם. ובזה יובן עומק האיסור "ובעל בת אל נכר" שהשוו חז"ל לעבודה זרה ממש — "כל הבא על הכותית כאילו מתחתן בעבודת כוכבים"[31] — כי מכניס ברית קודש, מקום גילוי החסד, ברשות הדין והסטרא אחרא.

פרק ו: יישוב הפרשה על פי הזוהר

א. גדר "יודעת איש" — מהות ולא עונש. לדרך הפשט, הריגת הנשים היא תגובה ועונש — "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם" — ועל זה הוקשו הקושיות דלעיל, שהרי הסימן שנתנה תורה אינו "מי שחטאה" אלא "ידעת איש". אבל לדרך הזוהר נתהפכה הקערה: "ידעת איש למשכב זכר" — במדינית — אינו סימן חיצוני לחטא שבעבר, אלא הגדרת מהות בהוה: כיון שידעה משכב זכר מבני מדין, "טעמה טעמא דדינא", ונעשה בה "דינא בדינא" — קשר עצמי שאינו בר תיקון, "קשיא זוהמא למעבר מינה". לא נידונו על מה שהיה, אלא על מה שהן: אי אפשר היה עוד להכשירן ולהכניסן לכלל ישראל, ונשארו קשורות בקליפת מדין "ככלב"; והשארתן בקרב המחנה — השארת פתחו של פעור פתוח.[32]

ב. "וכל הטף בנשים... החיו לכם" — כח המיתוק. ומאידך, הבתולה שלא נדבקה עדיין בדין — עומדת וקיימת בה מלוא האפשרות לטעום טעם רחמים: "אתתא דהיא בתולתא ולא אתדבקת בדינא קשיא דשאר עמין, ואתדבקת בישראל — רחמי נצחא, ואתכשרת". ונפלא הדבר, שלשון הזוהר "ואתכשרת" מכוונת ממש כנגד ההלכה העולה מפסוק זה עצמו: גיורת פחותה מבת שלש — "כשרה לכהונה", שנאמר "וכל הטף בנשים... החיו לכם", "והרי פינחס עמהן".[33] התורה מעידה שבנות אלו נכשרות בתכלית ההכשר — עד לכהונה, עד לפינחס המקנא לברית בעצמו — כי משנעקרו מרשות הדין קודם שנקשרו בו, שוב "חיוורא עדיף", והרחמים נוצחים.

ג. "לכם" דייקא. ובזה מיושב הדקדוק: "החיו לכם" — חיותן תלויה ב"לכם": על ידי שתידבקנה בכם, בישראל הדבקים באלקים חיים, תבואנה אל החיים. והוא המקרא שהביא הזוהר עצמו לראיה: "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום". ודוק, שפסוק זה עצמו נאמר בתורה בסמוך ובניגוד למעשה פעור: "כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלקיך מקרבך, ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום" — הנצמדים לפעור מזה, והדבקים בה' מזה.[34]

ד. זכרים ונקבות שבטף. מעתה מבואר גם החילוק בין זכרי הטף לנקבותיו: הזכר — משפיע הוא, נושא בעצמו את עצם כח האומה ודינה; אין בו "טעימה" שתהפכנו, שאינו מקבל אלא נותן. אבל הנקבה — כל מהותה מקבלת, ומהותה נקבעת על פי מה שתטעם: נקבה שלא טעמה — אפשר להעבירה מרשות לרשות, שתטעם מן הלובן ותוכשר; זכר — אין בו ציור זה כלל.[35]

ה. הציץ והוריקת הפנים. ועל דרך זו יש להוסיף טעם בבדיקת הציץ: שנינו "ציץ מכפר על עזות פנים — כתיב הכא: והיה על מצח אהרן, וכתיב התם: ומצח אשה זונה היה לך".[36] והנה לדרך הזוהר, הנדבקת בדין נעשית "חציפא בכולא" — ככלב עז נפש. נמצא הציץ, שכנגד עזות המצח, הוא הבודק והמגלה: העומדת לפניו, אם יש בה מדבקות הדין ועזותו — הדין שבפנימיותה נחשף, ו"פניה מוריקות", שהירקון גילוי הדין והפחד הוא. ובזה מתיישבת גם קושיית "ראויה ליבעל": הזוהר אוחז בפשוטו של מקרא — "ידעת" ממש, שעצם הידיעה היא שורש דינן;[37] אלא שכל שראויה ליבעל, ועומדת בתוך אומה ששטופה בזמה לשם עבודה זרה — כבר עומדת היא על סף הדבקות, וטעימת הדין קרובה אצלה כטבע; והציץ הוא שהכריע בכל אחת ואחת אם כבר נגע בה הדין אם לאו — בדיקת שמים, לא אומדן בשר ודם.

ו. העולה מן הדברים. נמצאת דרך הזוהר חובקת את הכל: הסימן שנתנה תורה — "ידעת איש" — הוא הוא הטעם; החילוק בין הנשים לטף — חילוק שבין "נקשר בדין" ל"עומד להיתקן"; "לכם" — גילוי מקור החיות; והציץ — גילוי הנסתר שבלב. ומה שאמר הכתוב "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם" — הוא הצד הגלוי של אותו קשר עצמו: אותה דבקות של דין בדין היא שנתלבשה במעשה פעור — "ויצמד ישראל לבעל פעור", לשון צמידות ודבקות — ועצת בלעם, שידע ש"אלהיהם של אלו שונא זימה", לא היתה אלא להוריד את ישראל מן הדבקות ברחמים אל הדבקות בדין.[38]

פרק ז: "עולם חסד יבנה" — חתימת המאמר בסוד היבום

לכאורה יש לתמוה: מה ראה המאמר לחתום בענין היבום, שאינו מענין הפרשה? אלא שאחר שביאר את כח האיש הישראלי למתק ולבנות את האשה, חוזר המאמר אל שורש הכח הזה עצמו: נשמת ישראל עצמה קרויה "חסד". העולם נברא בדין ולא היה יכול להתקיים "עד דאושיט ימינא עליה" — "כי אמרתי עולם חסד יבנה";[39] והנשמה קרויה חסד "על תנאי דיתבני" — שהחסד מהותו השפעה ובנין, וחסד שאינו בונה — בטל שמו ממנו.

ומכאן לסוד היבום: "ויבן ה' אלקים את הצלע" — "אתרמזי רזא דיבום... כיון שלא בנה שוב לא יבנה, הדא הוא דכתיב: אשר לא יבנה את בית אחיו".[40] המת בלא בנים — חסד שלא נבנה; והיבם עושה "חסד עם המת" ובונהו, בנין ממש. ומדה כנגד מדה: "מאן דשצי חסד מעלמא — אשתיצי הוא לעלמא דאתי", שהעולם הבא ביו"ד ובימין כנ"ל, והמכרית את החסד — מכרית את עצמו משרשו.

וקשר הדברים לפרשה מחוור מאליו: אף "החיו לכם" מעשה חסד הבונה הוא — ליטול נפש העומדת בצד הדין ולבנותה בבנין הקדושה, "עולם חסד יבנה" כפשוטו. וחותם הענין — פינחס: הוא שקינא לברית, "בקנאו את קנאתי", ובו נתקנה האש הזרה להיות אש-ה"א, וזכה ל"בריתי שלום"; והוא העומד בראש מלחמת מדין, "וכלי הקדש וחצוצרות התרועה בידו" — כי כל המלחמה הזאת מלחמת הברית היא.[41]

פרק ח: בדרך העבודה — על פי ספרי החסידות

א. תפארת החנוכי להרה"ק מראדזין. כל המאמר נתבאר בדרך העבודה על ידי הרה"ק רבי גרשון העניך מראדזין, ותורף דבריו: מדת ה"אשה" שבנפש היא מדת ההוצאה אל הפועל — כח ה"שיהיה"; והיא עצמה קרובה אל הדין, כי אין דבר יוצא אל הפועל בלא צמצום, גבול והכרעה. אש ההתלהבות שבנפש — "אשה" — כשמצטרפת ל"איש" של חסד, מולידה "בנים אתם לה' אלקיכם"; וכשמצטרפת לאש זרה — אש ואש שאין בהן לא יו"ד ולא ה"א — נשרף הכל.[42] ועל "עזי נפש לא ידעו שבעה" ביאר: הנפש כלי קבלה בלא גבול היא — "וגם הנפש לא תמלא" — וכשמתמלאת מצד העבירה, אין המילוי מתאחד בה לעולם, והצמאון לופף אותה "ככלב"; וכשהיא לקדושה — היא היא מעלת ישראל בתורה, "בשכר שהתורה חביבה על ישראל... שלא עמדנו על כל טעמיה, ועדיין חביבה עלינו כשעה ראשונה".[43]

ב. המתקת הדינים בשרשם. "טוו בדינא, טוו ברחמי" — הוא הכלל הגדול המקובל בשם מרן הבעל שם טוב, שאין הדינים נמתקים אלא בשרשם: אין דוחים את הדין ואין שוברים אותו, אלא מעלים אותו וכוללים אותו בשורש הרחמים — "גוונין דכלילן בגו גווני". לא ביטול האש — אלא נתינת ה"א בתוכה.[44]

ג. מדין — מדון. ובספרי חב"ד נתבאר ש"מדין" מלשון מדון ומריבה — קליפת הפירוד ושנאת החנם, ההיפך הגמור מן החסד והאהבה; ומלחמת מדין, מלחמתו האחרונה של משה רבינו, היא ביעור שורש הפירוד, כדי ש"עולם חסד יבנה".[45] ולפי זה, חתימת המאמר בחסד אינה יציאה מן הענין, אלא היא היא תכליתה של מלחמת מדין: כליון ה"דינא בדינא" — כדי שיבנה העולם בחסד.

ד. עבודת בין המצרים. פרשת מטות לעולם נקראת בבין המצרים, ימי הדין. והמאמר האחד שנמסר לנו בה — הוא עצמו מורה את עבודת הימים: לא לברוח מן הדין, אלא לטוותו ברחמים; למצוא באש — את הה"א. והם הם דברי הרה"ק מקוריץ שהובאו לעיל; והוא ענין "מטה" שנתבאר בשפת אמת — ענף שנכרת מן האילן ונתקשה ונתייבש, ואף על פי כן שם "מטה" עליו, לשון תוקף וממשלה, שכח האילן גנוז בו וסופו להתחדש; כך ישראל בגלותם, וכך הימים האלה עצמם — שעתידים ליהפך לששון ולשמחה.[46]

סיום

העולה מכל המאמר: התורה תלתה את דין נשי מדין ב"ידעת איש למשכב זכר" — ובא הזוהר וגילה שאין זה סימן אלא סיבה: האשה, ששרשה בדין, נקבעת מהותה בטעימתה הראשונה; טעמה מדינם של העמים — "דינא בדינא אתדבקת" ואין לה תקנה, וטרם טעמה — "רחמי נצחא ואתכשרת", עד שכשרה לכהונה ו"פינחס עמהן". בזה נתיישבו הסימן והחילוק, ה"לכם" והציץ, זכרי הטף ונקבותיו — והכל עולה אל החתימה: "כי אמרתי עולם חסד יבנה".

ויהי רצון שנזכה לטוות דיננו ברחמים, "טוו בדינא טוו ברחמי", ולראות בבנין עולם החסד ובהפיכת ימים אלו לששון ולשמחה, במהרה בימינו אמן.