קונטרס ברכאן על ברכאן

בס"ד

קֻנְטְרֵס

בִּרְכָאָן עַל בִּרְכָאָן

בֵּאוּר מַאֲמַר הַזֹּהַר עַל פְּסוּקֵי פְּתִיחַת פָּרָשַׁת דְּבָרִים

"וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב" — סוֹד תְּרֵין בִּרְכָאָן

עַל פִּי הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת בְּמִדְבַּר (ח"ג קי"ז ע"א–ע"ב)

שֶׁכָּל עִקַּר דְּרָשַׁת הַזֹּהַר עַל פְּתִיחַת פָּרָשָׁתֵנוּ נִמְצֵאת שָׁם, כִּי אֵין זֹהַר עַל פָּרָשַׁת דְּבָרִים בִּמְקוֹמָהּ

עִם בֵּאוּרִים וּמַרְאֵי מְקוֹמוֹת מִדִּבְרֵי הַמְּפָרְשִׁים

מאת

מִיכָאֵל אוֹר

פֶּתַח דָּבָר

דבר פלא הוא בסדר ספר הזוהר הקדוש: על פרשת דברים — הפרשה הפותחת את משנה תורה — אין זוהר במקומה כלל.[1] סדר הזוהר על ספר דברים מדלג מסיום ספר במדבר ישר אל פרשת ואתחנן, ופסוקי פרשתנו נדרשים בזוהר במקומות מפוזרים ברחבי החיבור. וכבר העירו על כך המפרשים, שחלק גדול ממה ששייך לספר דברים נמצא בפרשיות אחרות.[2]

אמנם כד מעיינינן שפיר, מוצאים אנו שעיקר דרשת הזוהר על פסוקי פתיחת פרשתנו — "וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב" (דברים א, י) והפסוק שלאחריו "ה' אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" (שם, יא) — מקומה בפתיחת פרשת במדבר (זוהר ח"ג קי"ז ע"א), בתוך דרשת ר' אבא על המנין.[3] ולא עוד אלא שבאותו הדף נדרשים גם "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ" שבפרשת ואתחנן וגם "הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן" שבפרשת וזאת הברכה — נמצא שכמעט כל ראשי הפסוקים של ספר דברים כנוסים בדף אחד.

ויש להתבונן: מפני מה נקבעה דרשת פסוקי פרשתנו דוקא בפתיחת ספר במדבר, אצל פרשת המפקד? ומהו סוד "תרין ברכאן" שדורש הזוהר בכפילות הברכה שבפסוק? ומה ענין "לית ברכתא דלעילא שריא על מלה דאתמני" — שאין הברכה שורה על דבר המנוי — לפסוקי פרשתנו, שבהם משה רבינו מברך את ישראל דוקא מתוך הזכרת ריבויָם?

בקונטרס זה נלך אות באות בדרשת הזוהר שם, נעמוד על הקושיות העולות מפשוטו של מקרא, ונראה איך דברי הזוהר מאירים את פתיחת פרשתנו באור הסוד — עד שיתבאר שדרשה זו היא היא "הזוהר של פרשת דברים", אלא שנקבעה במקום שענינה מכריע, אצל סוד המנין והברכה.[4]

אוֹת א׳ · פְּתִיחַת רַבִּי אַבָּא — מִנְיָן וְצֶלֶם

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר" (במדבר א, א).רַבִּי אַבָּא פָּתַח: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ וגו'" (בראשית א, כז).

הקושיא — מה ענין בריאת האדם למפקד ישראל

יש להבין: פרשת במדבר פותחת בציווי המפקד, ומה ראה ר' אבא לפתוח דוקא בפסוק "ויברא אלקים את האדם בצלמו"? מה ענין צלם אלקים אצל מנין?[5]

התירוץ — המנין מגלה שכל אחד עולם מלא

ונראה לבאר על פי המבואר בהמשך דברי הזוהר שם, שהאדם נברא "דו פרצופין", כלול מתרין דרגין דכר ונוקבא, שלמות הכוללת עליונים ותחתונים.[6] המנין אינו עשיית ישראל לערימת מספרים — אדרבה, ענינו להעמיד כל אחד ואחד מישראל בפני עצמו, כמטבע חשוב הנמנה אחד אחד. וזהו שפתח בצלם: המנין מגלה שכל יחיד מישראל נושא צלם שלם, ולכן דוקא אצל המנין באים כל עניני הברכה שידרוש להלן — כי ברכה צריכה כלי שלם לשרות בו.[7]

אוֹת ב׳ · "וְהִנְּכֶם הַיּוֹם" — סוֹד תְּרֵין בִּרְכָאָן

"וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב" (דברים א, י) — לְבָתַר מַה כְּתִיב? "ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" (דברים א, יא)!תְּרֵין בִּרְכָאָן הֲווֹ. חַד — "ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם וגו'" — הָא חַד. לְבָתַר — "וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" — לְאוֹדָאָה עֲלַיְיהוּ בִּרְכָאָן עַל בִּרְכָאָן.

הקושיא — כפילות הברכה בפסוק

בפשוטו של מקרא הפסוק כפול: "יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים" — הרי ברכה; "וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" — הרי ברכה שניה. ולמה חילקן הכתוב? וכבר עמד רש"י על קושיא זו מדברי הספרי — שאמרו לו ישראל: משה, אתה נותן קצבה לברכתנו ("אלף פעמים"), והקב"ה כבר הבטיח את אברהם "אשר אם יוכל איש למנות" וכו', והשיב להם: זו משלי היא, אבל הוא "יברך אתכם כאשר דבר לכם".[8]

תירוץ הזוהר — ברכה על הברכה

אך הזוהר מגלה כאן יסוד אחר לגמרי: אין כאן שתי ברכות מקבילות, אלא ברכה על ברכה — "לאודאה עלייהו ברכאן על ברכאן". הברכה הראשונה היא הברכה עצמה; והשניה — הודאה על הראשונה, שנעשית ברכה חדשה. הברכה, כשמודים עליה, אינה נשארת כמות שהיא — היא מולידה ברכה נוספת.[9] ולפי זה כפל הלשון מדוקדק: "יוסף עליכם" — התוספת; "ויברך אתכם" — הברכה שמכח ההודאה על אותה תוספת עצמה.

ונראה לבאר בעומק הענין: זהו סוד השייך למהותו של ספר דברים כולו. משנה תורה כולו הוא "ברכאן על ברכאן" — משה חוזר על כל התורה, ובחזרתו אינו רק כופל אלא מוסיף ומעלה. וכשם שהודאה על ברכה מולידה ברכה, כך חזרת התורה מולידה תורה — תורה שבעל פה מתוך תורה שבכתב.[10]

אוֹת ג׳ · הַמּוֹנֶה שֶׁבַח חֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ מְבָרְכוֹ

וְאִי אִיהוּ מָנֵי שְׁבָחָא דְּחַבְרֵיהּ וְלָא אוֹדֵי עֲלֵיהּ בִּרְכָאָן — הוּא נִתְפָּס בְּקַדְמִיתָא מִלְּעֵילָא. וְאִי אִיהוּ מְבָרֵךְ לֵיהּ — הוּא מִתְבָּרֵךְ מִלְּעֵילָא.וּבִרְכָתָא בָּעֵי לְבָרְכָא לָהּ בְּעֵינָא טָבָא וְלָא בְּעֵינָא בִּישָׁא. וּבְכֹלָּא בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רְחִימוּתָא דְּלִבָּא!וּמַה מַאן דִּמְבָרֵךְ לְחַבְרֵיהּ בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּיבָרֵךְ לֵיהּ בְּעֵינָא טָבָא בְּלִבָּא טָבָא — מַאן דִּמְבָרֵךְ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, דְּבָעֵי עֵינָא טָבָא וְלִבָּא טָבָא וּרְחִימוּתָא דְּלִבָּא!

הקושיא — מפני מה "נתפס בקדמיתא"

דין חמור מחדש כאן הזוהר: המונה שבחו של חברו — מזכיר מעלותיו, מספר בריבויו — ואינו חותם בברכה, "נתפס בקדמיתא מלעילא", הוא נתפס תחילה מלמעלה. וצריך ביאור: מה חטא בכך שסיפר שבח חברו? אדרבה, לכאורה מצוה עשה![11]

התירוץ — הזכרת השבח פותחת דין

והביאור: מנין ושבח מעוררים השגחה עליונה על הדבר הנמנה — "עינא", עין המסתכלת. וכשהעין נפתחת, נבחן הדבר: אם נלוית לה ברכה בעין טובה — נמשך שפע; ואם נמנה השבח ולא נלוית לו ברכה — נשארה ההסתכלות בלא המשכה, ומדת הדין מוצאת מקום להיאחז.[12] וזה גופא מה שעשה משה בפרשתנו: "וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב" — הרי מנה שבחם וריבויָם של ישראל, ולכן מיד הסמיך "יֹסֵף עֲלֵיכֶם... וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם" — שלא להיתפס. נמצא סמיכות הפסוקים בפרשתנו היא היא מקור הדין הזה, וממנה למד הזוהר לכל מונה שבח חברו.[13]

ומסיים הזוהר בקל וחומר: אם המברך את חברו צריך עין טובה ולב טוב — המברך את קונו על אחת כמה וכמה, שצריך "עינא טבא ולבא טבא ורחימותא דלבא". ומכאן יסוד גדול בכוונת הברכות כולן: אין הברכה מטבע של דיבור בלבד, אלא המשכה התלויה באיכות הלב המברך.[14]

אוֹת ד׳ · יִשְׂרָאֵל מֵאָן אֲתַר אִתְבָּרְכָן

אָמַר לֵיהּ: "יִשְׂרָאֵל מֵאָן אֲתַר אִתְבָּרְכָן?" אָמַר לֵיהּ: "וַוי לְעָלְמָא דְּלָא מַשְׁגִּיחִין! וְלָא מִסְתַּכְּלִין בְּנֵי נָשָׁא בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא עִלָּאָה!"תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּאִשְׁתְּכָחוּ יִשְׂרָאֵל זַכָּאִין קַמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא — בְּחַד אִילָנָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא דִּמְזוֹנָא דְּכֹלָּא בֵּיהּ, הֲוָה מִתְבָּרֵךְ מֵאֲתַר דְּכָל בִּרְכָאָן כְּנִישִׁין בֵּיהּ. וְיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא הֲווֹ מִתְבָּרְכָן מֵאֲתַר דְּכָל אִינּוּן בִּרְכָאָן נָפְקִין בֵּיהּ וְלָא מִתְעַכְּבֵי לְמֵיפַק.הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם" (תהלים קלג, ג). וְדָא אִיהוּ נְהִירוּ דְּעָלְמָא, דִּכְתִיב: "מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ" (תהלים נ, ב).

הקושיא — למה נקבעה שאלה זו כאן

אחר שביאר סוד תרין ברכאן, שואל הזוהר שאלת יסוד: ישראל — מאיזה מקום מתברכים? ולכאורה מקומה של שאלה זו בדרשות הברכות בכלל, ומה ענינה לכאן?[15]

התירוץ — הברכה יורדת דרך האילן העליון

אלא שכאן משלים הזוהר את התמונה: הברכה שמשה ממשיך בפרשתנו אינה נוצרת בפיו — היא נמשכת מ"אילנא עלאה קדישא דמזונא דכלא ביה", האילן העליון שכל המזון תלוי בו, המתברך מ"אתר דכל ברכאן כנישין ביה" — המקום שכל הברכות כנוסות בו.[16] וישראל למטה מתברכים מן המקום שהברכות יוצאות ממנו "ולא מתעכבי למיפק" — בלא עיכוב. וסמך לדבר מן הכתוב "כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה" — "שָׁם" דייקא, יש מקום שממנו הברכה מצֻוָּה ויורדת כטל חרמון על הררי ציון.[17]

ולפי זה מתבאר סדר הפסוקים בפרשתנו על מכונו: "ה' אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם" — משה תולה את הברכה בשרשה, באלקי אבותיכם, באילן שנטעו האבות ונשתלו בו שרשיו; ורק אחר כך "וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם" — הירידה אליכם למטה. הברכה צריכה כתובת עליונה קודם שיש לה כתובת תחתונה.[18]

אוֹת ה׳ · "וְאָהַבְתָּ" — לֵית בִּרְכָתָא שָׁרְיָא עַל מִלָּה דְּאִתְמְנֵי

"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וגו'" (דברים ו, ה). תָּא חֲזֵי הָא אוֹקְמוּהָ — לֵית בִּרְכָתָא דִּלְעֵילָא שָׁרְיָא עַל מִלָּה דְּאִתְמְנֵי.וְאִי תֵּימָא יִשְׂרָאֵל אֵיךְ אִתְמְנוּן? אֶלָּא כֻּפְרָא נָטְלֵי מִנַּיְיהוּ, וְהָא אוֹקְמוּהָ. וְחוּשְׁבָּנָא לָא הֲוֵי עַד דְּיִתְכְּנִישׁ כָּל הַהוּא כֻּפְרָא וְסָלִיק לְחוּשְׁבָּנָא.וּבְקַדְמִיתָא מְבָרְכָן לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, וּלְבָתַר מָנָאן הַהוּא כֻּפְרָא, וּלְבָתַר מְהַדְּרִין וּמְבָרְכִין לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. אִשְׁתְּכָחוּ דְּיִשְׂרָאֵל מִתְבָּרְכִין בְּקַדְמִיתָא וּבְסוֹפָא, וְלָא סָלִיק בְּהוּ מוֹתָנָא.

הקושיא — סתירת המנין והברכה

כאן מגיע הזוהר אל לב הסוגיא, והקושיא עולה מאליה: הרי כלל בידינו ש"אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין",[19] ואין ברכה עליונה שורה על דבר שנמנה — ואיך אפוא נמנים ישראל? ויתירה מזו לפרשתנו: איך מנה משה את שבחם "כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב" וסמך לזה ברכה — והלא המנין דוחה את הברכה?[20]

התירוץ — כופר, וברכה בתחילה ובסוף

ומתרץ הזוהר בשלשה: ראשית, ישראל אינם נמנים לגולגלותם אלא על ידי כופר — מחצית השקל — "וחושבנא לא הוי עד דיתכניש כל ההוא כופרא", המנין חל על הכופר ולא על האנשים.[21] שנית, סדר קבוע יש: מברכים את ישראל תחילה, מונים את הכופר, וחוזרים ומברכים — "אשתכחו דישראל מתברכין בקדמיתא ובסופא". והשלישית היא נתינת הטעם: "בגין דברכתא לא שריא במניינא, כיון דאסתלק ברכתא — סטרא אחרא שארי עלוי ויכיל לאתזקא" — משנסתלקה הברכה מחמת המנין, נמצא מקום פנוי, והפנוי נתפס.[22]

ונראה לבאר דזהו גופא סוד "תרין ברכאן" שבפרשתנו: שני צדי המנין הם. "יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים" — ברכה שבקדמיתא, קודם שהזכיר קצבה ומספר; "וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" — ברכה שבסופא, ברכה בלא קצבה כלל, "כאשר דבר לכם" — כהבטחת האבות שאין בה מנין. משה עצמו נהג בפסוק זה כסדר מחצית השקל: הקיף את המנין בברכה מלפניו ומלאחריו.[23]

אוֹת ו׳ · "הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן" — שְׁלָמָא דְּכֹלָּא

"הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן" (דברים לג, ב). וְדָא נְהִירוּ — כַּד יַנְהִיר, יַנְהִיר לְכֻלְּהוּ עָלְמִין.וְכַד הַאי נְהִירוּ אִתְעַר — כֹּלָּא הוּא בְּחַבְרוּתָא! כֹּלָּא הוּא בִּרְחִימוּתָא! כֹּלָּא הוּא בִּשְׁלִימוּ! כְּדֵין הוּא שְׁלָמָא דְּכֹלָּא — שְׁלָמָא דְּעֵילָּא וְתַתָּא!הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ" (תהלים קכב, ז).

הקושיא — חתימה מסוף התורה

הזוהר חותם את המהלך בפסוק מן הפרשה האחרונה שבתורה — "הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן" שבברכת משה. ויש להבין את סדר הדרשה: פתח בפסוקי ריש דברים, עבר ל"ואהבת" שבואתחנן, וסיים בוזאת הברכה — הרי פרש כאן את ספר דברים מראשו לסופו. מה ראה על ככה?[24]

התירוץ — מן הברכה הפרטית אל שלום הכל

ונראה לבאר שזהו גמר המהלך כולו: התחיל בברכת יחיד לחברו, העלה לברכת משה לישראל, וסיים בהארה שכשהיא מאירה — "ינהיר לכלהו עלמין", מאירה לכל העולמות כולם, ואז "כלא הוא בחברותא, כלא הוא ברחימותא, כלא הוא בשלימו" — הכל בחיבור, הכל באהבה, הכל בשלמות. תכלית כל הברכות אינה תוספת פרטית זו או זו, אלא "שלמא דכלא — שלמא דעילא ותתא", שלום העליונים והתחתונים כאחד.[25]

ומעתה יתבאר היטב מפני מה נקבעה כל הדרשה הזו דוקא בפתיחת פרשת במדבר ולא בפרשת דברים במקומה: ספר במדבר פותח במנין — והמנין הוא נקודת הסכנה, המקום שהברכה מסתלקת ממנו והדין נאחז בו. דוקא שם הוצרך הזוהר להעמיד את כל תורת הברכה: תרין ברכאן, עין טובה, האילן העליון, כופר בקדמיתא ובסופא. ופסוקי פרשתנו — "והנכם היום... יוסף עליכם... ויברך אתכם" — הם הם המקרא המלמד את כל זה, שהרי משה מנה וברך, מנה וברך. נמצא שאין כאן זוהר "חסר" על פרשת דברים, אלא זוהר שגלה ממקומו אל המקום שענינו מוכרע בו — וכשקוראים את פרשת דברים, שם הוא מקומו לחזור.[26]

טַבְלַת סִכּוּם

מקור · קושיא · תירוץ

אות א — במדבר א, א; בראשית א, כז · מה ענין "ויברא... בצלמו" למפקד · המנין מעמיד כל יחיד כצלם שלם — כלי לברכה

אות ב — דברים א, י–יא · כפילות "יוסף עליכם... ויברך אתכם" · תרין ברכאן — ברכה, והודאה עליה שהיא ברכה חדשה

אות ג — זוהר שם · למה המונה שבח חברו בלא ברכה "נתפס" · שבח פותח עין; בלא ברכה בעין טובה — נאחז הדין

אות ד — תהלים קלג, ג; נ, ב · ישראל מאן אתר אתברכן · מאילנא עלאה, אתר דכל ברכאן כנישין ביה — "כי שם צוה"

אות ה — דברים ו, ה; שמות ל, יב · לית ברכתא על מלה דאתמני — ואיך נמנו ישראל · כופר במקום גולגולת, וברכה בקדמיתא ובסופא

אות ו — דברים לג, ב · למה חתם בפסוק מסוף התורה, ולמה כל הדרשה בבמדבר · תכלית הברכות — שלמא דעילא ותתא; והדרשה נקבעה אצל סוד המנין

◆