Tzitzis — Part 4, Shiur 3

סדרת שיעורים על ציצית

חלק ד' — שיעור ג'

הציצית כמפגש עם ריבונו של עולם

דף מ"א ע"ב — דף מ"ב ע"א

קול הלשון

_______________

א. הקדמה וחזרה

בשיעור זה נמשיך בסדרת השיעורים על ציצית. אנו מחזיקים בחלק ד', שיעור ג'. בסוף השיעור הקודם עברנו על פרשת הציצית בפרשת שלח, שם ראינו את רעיון הציצית כ"כלי זיכרון" (memory device).

א.1 הדימוי של פילון

פילון הביא דימוי: כשם שהשוט (הבאטש) שבידי העגלון על הסוסים — כך לכל אדם יש את ה"שוט" שלו, והוא הציצית. זהו דימוי, תרגיל מחשבתי, עניין פסיכולוגי — חובת גברא, הציצית שבפרשת שלח.

פילון הזכיר שכאשר רואים תכלת, רואים את הקוסמוס (העולם). ומכאן מגיעים להבין שהלוגוס (השכל האלוקי) שברא את כל הקוסמוס — זהו כלי פסיכולוגי שנועד לנגד את החושך.

א.2 חז"ל — עמוק יותר מכלי זיכרון

לכאורה פילון כבר אמר לפני חז"ל את הנקודה ש"תכלת דומה לרקיע". אך אצל חז"ל הדבר עמוק הרבה יותר מסתם כלי זיכרון. למעשה, מדובר בכלי שבא לייצר מפגש — לא רק זיכרון, אלא בשיתוף עם זה הכלי בא לייצר מפגש עם ריבונו של עולם.

כל המשמעויות שדיברנו עליהן עד כה הן אמת: כלי זיכרון, מדים כלפי פנים (בגדי שרד), מדים כלפי חוץ. כל הרעיונות יכולים להתקיים יחד. אך הרעיון שנתפס באופן מוחלט בכלל ישראל, הן בגמרא והן לאחריה, דרך המקובלים, הוא הרעיון שהציצית היא דרך שבה האדם פוגש את הקדוש ברוך הוא.

ב. יוקר התכלת

כדי להבין בחוש מה משמעות התכלת בימים ההם, צריך לתפוס:

התכלת כצבע מביאה את האדם מצד הוויזואליות למצב של השתוות והתפעלות. תכלת היה בגד של אצילים, בגד של מלכים, בגד של כהונה — מפורסם כבגד של כהונה. תכלת וארגמן, שניהם עשויים מהמורקס (חילזון הארגמן), היו דברים יקרים ביותר. תהליך ההפקה היה קשה מאוד. בהמשך, הקיסרים הרומיים כבר לא הרשו לאזרחים רגילים להשתמש בתכלת — רק מעמדות מיוחדים הלכו עם תכלת.

ב.1 התכלת בתורה

היכן פוגשים את התכלת לראשונה בתורה? — תכלת וארגמן במשכן. למעשה: כשמגיעים לארץ ישראל, מה עושים עם הדברים היקרים? זה לאלוקים. התורה באה לומר: דברים נדירים ויפים כאלה שייכים לאלוקים — עליונית בונים מהם משכן.

אומרת התורה על כל יהודי: אני רוצה שכל יהודי על בגדו יהיה לו דבר כזה. עכשיו מובנת היטב המשמעות — זה מונח הרבה מעבר לכלי זיכרון.

ג. חז"ל — "וראיתם אותו" מכוון כלפי הקדוש ברוך הוא

כיצד הגיעו חז"ל להבנה זו? חז"ל דורשים את הפסוקים. בספרי יש דרשה נפלאה:

"וראיתם אותו" — מכוון כבר אל התכלת, "וראיתם אותו" — מכוון כבר אל הקדוש ברוך הוא.

כלומר, דרך הציצית "וראיתם אותו" — רואים את ריבונו של עולם. המשמעות היא שנפגשים עם הקב"ה דרך הציצית. והמחשבה הזו השתלטה לחלוטין — כל הדיונים מובילים עד שהציצית נתפסת דרך מחשבה זו.

ג.1 משמעות חדשה

אנו אומרים כעת משמעות חדשה. דיברנו על כלי זיכרון, דיברנו על מדים — אך כאן יש רעיון שהציצית היא דרך שבה האדם פוגש את הקב"ה. רעיון זה הוא הרעיון שנתפס באופן מוחלט.

עצם הרעיון של "עשייה" — "תעשה ולא מן העשוי" — מראה לנו שציצית היא בגד של קודש שצריך להיעשות, מקדשים אותו, עושים אותו. זה לא סתם מדים (בגדי שרד), אלא זה בא אפילו עמוק יותר — כיצד הציצית נתפסת כבגד של אלוקים.

ד. הגמרא על רב קטינא והמלאך

אתמול למדנו גמרא מאוד מעניינת. ראשית, בגמרא יש מחלוקת האם ציצית היא חובת מנא או חובת גברא. אך לכולי עלמא אין חובה ללכת לקנות טלית ולהטיל ציצית. הנקודה היא רק: כאשר יש לך טלית, כבר יש חובה להטיל עליה ציצית.

ד.1 לשון הגמרא

הגמרא אומרת שרבא בר רב הונא פליגי דמלוכה. מה פירוש "מלוכה"? רבינו גרשום אומר: מלוכה ממש — כלומר, כביכול הקב"ה.

הגמרא מספרת שמלאך מצא את רב קטינא שהיה מכוסה בסדין ("אשכחיה לרב קטינא דמיכסי סדינא") ואמר לו:

"קטינא, קטינא, סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא — מה ציצית מה תהא עליה?"

כלומר: בקיץ אתה לובש סדין (שאינו צריך ציצית), בחורף אתה לובש סרבל — מתי תקיים מצוות ציצית?

ד.2 תצריקה — הרקע הפרסי

רש"י עומד על המילה "תצריקה" (טצדקי) — הוא מעיר שזו מילה מעניינת. הוא מצביע על כך שהיא מופיעה גם בבבא קמא: "כל טצדקי דאית ליה למעבד עביד".

החוקר ישי קיל מראה ש"תצריקה" היא מילה פרסית (פהלווית), C-A-R-R-A-G, המשמשת במקורות זרואסטריים — משמעותה דרך, שיטה להתחמק מחובה. הם משתמשים באותו מושג כשרוצים להתחמק מלבישת לבושי הפולחן.

לא בכדי תפס רש"י שזו מילה מוזרה — זוהי המילה האיראנית שהם משתמשים בה ממש לעניין זה, למי שרוצה להתחמק מלבישת הבגדים הקדושים.

ד.3 העונש: בעידנא דריתחא

מה החידוש שאנו שומעים כאן? חידוש מפתיע: אדם בעידנא דריתחא (בעת כעס שמימי) ייענש על שאינו לובש ציצית. מדוע ייענש? הרי זו חובת מנא, חובת בגד — הוא אינו מחויב לקנות טלית בת ציצית!

דבר זה מביא אותנו לרעיון העמוק יותר: הציצית היא יותר מחיוב הלכתי טכני — זוהי הגנה, התקשרות עם הקב"ה. מי שמתחמק ממנה, נמצא בסכנה בעידנא דריתחא.

ה. פרופסור דניאל בויארין — מלאכים בחז"ל

מי שעומד על הנקודה מה מתכוונים חז"ל כשהם אומרים "מלוכה" — הוא פרופסור דניאל בויארין בספרו. הוא עומד על נקודה מעניינת בגמרא במסכת נדרים.

ה.1 הגמרא בנדרים דף כ' ע"א

הגמרא אומרת:

אמר רבי יוחנן בן דהבאי: ד' דברים סחו לי מלאכי השרת...

ארבעה דברים סיפרו לי מלאכי השרת — המלאכים מוסרים מידע:

חיגרין מפני מה הויין? — מפני שהופכין את שולחנם (בשעת תשמיש). אלמים — מפני שמנשקין באותו מקום. חרשים — מפני שמספרים בשעת תשמיש. סומים — מפני שמסתכלין באותו מקום.

ה.2 חכמים נגד המלאכים

לאחר מכן אומרת הגמרא:

אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי יוחנן בן דהבאי, אבל אמרו חכמים: אין הלכה כרבי יוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה.

הלשון אינה מנוסחת בלשון אוסר ומותר — אין כאן שפה הלכתית. אין כאן נורמטיביות. אלא זוהי שפה אחרת — שפה של מידע, של כוח שליטה, המועברת דרך "מלאכי השרת".

למעשה רואים כאן מאבק מי בעל הסמכות: האם המלאכים או החכמים. חכמים אינם מקבלים את דברי המלאכים — לא מטעם "תורה לא בשמים היא", אלא מפני שזהו ז'אנר אחר שנכנס לכאן.

ה.3 אמימר: "מאן מלאכי השרת — רבנן"

עכשיו מה עושה הגמרא בהמשך? אומר אמימר:

מאן מלאכי השרת? — רבנן. מיהם מלאכי השרת? — חכמים.

מדוע נקראים "מלאכי השרת"? — "מצויינים כמלאכי השרת". ומה פירוש "מצויין כמלאכי השרת"? רש"י אומר: עטופים בציצית — לבושים בציצית כמלאכים!

אם כן, אלו מלאכים רבניים — אין מדובר כאן במלאכים ממש. בויארין אומר: הדרך שבה הגמרא מתמודדת עם זה בהמשך היא שהופכים את המלאכים לבשר ודם, כדי שיהיה אפשר לנהל שיח (דיאלוג) בנושא.

הוא עושה טרנספורמציה: הוא רוצה להפוך את זה למחלוקת רבנית. כי אם המלאכים הם מלאכים ממש, אין מחלוקת אפשרית — כשם שאי אפשר להתווכח עם מדע.

ה.4 מלאכים כ"דעות מבחוץ"

בויארין טוען שכאשר יש מלאכים בחז"ל, יש לחשוב שבצורת המקורות הכוונה היא שמדובר בעצם בדבר מבחוץ שנכנס. חז"ל מכניסים פעמים רבות דעות מבחוץ באמצעות הצבת "הגוי ששואל", "המטרוניתא ששואלת" — שפעמים רבות רוצים לייצג רעיונות כמו סוקרטס — מעלים את כל הרעיונות ודרך כך אפשר לחדש יותר.

אין זה אומר שמקבלים הכול — אך יש רעיונות בחוגינו שיש להם תולדה, ז'אנר אחר שנכנס לכאן. צריך רק להכיר בכך.

ו. הקוסטי הזרואסטרי — תרבות מקבילה

בספר הזיכרון "שושנת יעקב" (ליעקב אלמן ז"ל) יש מאמר של החוקר ישי קיל (Yeshai Kiel): "Redesigning Tzitzit in the Babylonian Talmud in the light of the literature of the Zoroastrian custom". יעקב אלמן היה יהודי חסידי, אחד הראשונים (יחד עם שאול שקד) שהשתמשו בתרבות הפרסית, התרבות הזרואסטרית, כדי להבין יותר דברים בתלמוד הבבלי.

ו.1 הגמרא בזבחים י"ט — החגורה

הגמרא מספרת מעשה שהונא בר נתן, ראש הגולה, כשנפגש עם יזדגרד (הקיסר הפרסי), יזדגרד הרים לו את החגורה (ההמיינא) למקום הנכון. אמר לו:

"ממלכת כהנים וגוי קדוש כתיב בכו" — באותה שעה קיים "והיו מלכים אומנייך".

ידוע על החגורות הפרסיות — היו להם כללים שלמים באיזה מקום בדיוק להניחן.

ו.2 שאול שקד על הקוסטי

שאול שקד כתב מאמר "No talking during a meal: Zoroastrian themes in the Babylonian Talmud" ובו הוא מדבר על הקוסטי (kusti). הקוסטי הוא החגורה שזרואסטרי חייב ללבוש סביב המותניים כל היום — כשם שבחור חסידי הולך כל היום עם גארטל (חגורה).

שקד כותב שהחגורה מסמנת את ההפרדה בין שני חלקי הגוף: החלק העליון — מושב המחשבה והדיבור, והחלק התחתון — מקום הפעולות הגופניות. זהו למעשה עניין "מחיצה בין ליבו לערוה".

ו.3 מקבילות בין הקוסטי לציצית

לקוסטי היו גם מעין חוטים מסביבו, צבעים בהירים — כמו תכלת וצבעים יפים אחרים. זו היתה "תפארת האל" — הצבע האלוקי.

הנקודה החשובה היא: אין הכוונה שחכמים הושפעו מהזרואסטרים (או להפך). אלא, כפי שנאמר, כשמדובר ברעיונות של לבוש רוחני — כיצד מתייחסים ללבוש קדוש — כאן שתי התרבויות חולקות את אותם רעיונות מתוך העומק של משמעות הלבוש הדתי.

ו.4 השוואות ספציפיות

קיום כל המצוות: הספרי אומר "וראיתם אותו — כל המקיים מצוות ציצית מעלים עליו כאילו קיים כל המצוות". במקורות הזרואסטריים על הקוסטי נאמר גם: "כל הצדיקים והמעשים הטובים אזורים כמו קוסטי באור" — עם לבישת הקוסטי כאילו מקיימים כל המעשים הטובים.

שמירה מחטא: בגמרא מנחות רואים שציצית שומרת מחטא. אצל הזרואסטרים החגורה מזכירה תמיד את האל, ומונעת מחטוא.

אי הליכה ד' אמות בלי ציצית: גמרא שבת קי"ח ע"ב — רב נחמן בר יצחק: "תיתי לי דקיימית מצות ציצית". רב יוסף מספר: אביו עמד על סולם, כשנקרע חוט ציצית לא ירד עד שהיו לו ציצית. במקורות זרואסטריים נאמר: "אפילו לזמן קצר אין להימצא בלי החגורה" — בדיוק כשם שאין הולכים ד' אמות בלי ציצית.

עונש על אי לבישה: בסוגיית קטינא שומעים שיש סכנה כשאין הולכים עם הלבוש. במקורות פרסיים נאמר גם: "כסכנה מתחזקת ומתעוררת כשלא לובשים חגורה זו".

אלו השוואות מעניינות המראות כיצד כל תקופה מעניקה לבגד קול אחר. לבגד קודש יש קול מיוחד, שפעמים רבות משותף לתרבויות השוכנות יחד.

ז. העומק: הציצית כמפגש עם הקב"ה

עכשיו מגיעים לעיקר. יש כמה דרכים לגשת לרעיון זה:

ז.1 מצד התכלת — מדיום של ראייה

לפי חז"ל, הציצית אינה "תזכורת" לבנה. להפך — זהו מדיום של ראייה, של גילוי שכינה. הפתיל תכלת אינו רק פעולה אופטית של התבוננות בבגד. להפך: זוהי פעולה שמשקפת, שמתגלית — דרכה יכול האדם להגיע למדיטציה ויזואלית.

השרשרת: תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד. הציצית היא קצה החבל המקושר לכסא הכבוד. העין האנושית עוברת דרך כל התחנות עד שמגיעה.

ז.2 מצד הבגד — להתעטף בבגד של אלוקים

זו הנקודה העיקרית. הטלית נתפסת כפי שראינו מרוח הזמן — כבגד האלוקי שנמצא עליך. במילים אחרות: אתה מתעטף בבגד של אלוקים. אתה חוסה בצל העליון.

זהו דימוי עמוק מאוד של קבלת חסות מהקב"ה: כשאני מתעטף בטלית, למעשה אני לוקח את בגד האלוקים, אני נתפס בבגד, אני רוצה להיות בשותפות, אני רוצה לחסות בצל העליון.

ז.3 יחזקאל ט"ז:ח — "ואפרוש כנפי עליך"

כפי שהנביא יחזקאל אומר (פרק ט"ז פסוק ח'):

"ואעבור עליך ואראך, והנה עתך עת דודים, ואפרוש כנפי עליך ואכסה ערותך, ואשבע לך ואבוא בברית אתך נאם ה' אלוקים, ותהיי לי."

זהו הרעיון: הקב"ה פורש כנפיו. אותו דבר כמו הנאמר על הטלית — אני מתעטף בטלית. בציצית יש עניין של עיטוף. חז"ל לקחו את כל מושג העיטוף בציצית: להתעטף בציצית היינו להתעטף בבגד של הקב"ה.

ז.4 כנף הבגד — כל המשמעויות

כל המשמעויות שלבגד נמצאות כאן: הוא מגן, הוא מביא כבוד, הוא מביא תפארת — האדם חוסה בו. בטלית אנו מבקשים למצוא: הגנה, להיות תחת צל כנפו של הקב"ה.

יש גם נקודה של כיסוי, וכיסוי הוא גם נקודה של אינטימיות. "ואפרוש כנפיך על אמתך" — מגיעים למעין אחדות, והנקודה היא: זוהי האינטימיות שיש לנו עם הקב"ה.

ח. הטלית — חוויה, לא רק זיכרון

ח.1 "הצעיף של אלוקים" (The Shawl of God)

סיפור יפה הממחיש את הנקודה: מישהו הגיע לברית/לידה של ילד עם מתנה — קופסה. הוא אמר: "אני מקווה שכבר לא אהיה בחיים בבר המצווה שלך, אבל אז תפתח את זה." האיש שנתן את המתנה היה אדם מאוד מחובר לרוחניות, לדתיות.

כשהילד פתח את המתנה, היה כתוב (בערך):

"There will be a time when you get older, there will be a time that you'll be alone. And you will be alone and sad and feeling very sad and being alone. And you will wrap yourself with the shawl of God and you will feel secure and feel beloved."

זוהי הטלית. כשאדם מרגיש בודד, עולם קשה — הוא מחפש כל בוקר להתעטף בטלית, להתכרך בצעיף (shawl) של אלוקים, ולהיות תחתיו.

ח.2 "וראיתם אותו" — לא זיכרון אלא חוויה

חז"ל אומרים "וראיתם אותו" — זוהי הדרך שבה אלוקים מתגלה לנו במצוות ציצית. זה לא סתם "למען תזכרו" — כלי זיכרון. להפך: זיכרון הוא תמיד מקום שבו הדבר אינו נמצא בפועל, אני זוכר חוויה מסוימת. אך "וראיתם אותו" היא החוויה של משהו עכשיו — לא זיכרון אלא ראייה. זה הרבה יותר חזק מזיכרון.

אדם נכנס תחת הטלית — הוא עטוף בקב"ה. הוא אומר: אני לא לבד. אני תחת צלו של הבורא. הוא אוהב אותי, הוא מחזיק אותי, הוא כאן.

ח.3 רש"י בבא קמא ע"ט ע"ב

אצל רש"י מוצאים: "צילא דספר תורה נורא, לימוד נורא, טלית נורא, ציצית נורא." כלומר: זה לא סתם הטלית — הנקודה היא הציצית. הציצית מציינת את כנף הבגד, כנף הבגד מציין את כל הבגד, ונקודת הציצית היא העיטוף — להיאחז בכל הטלית, בתחושה, במפגש של קבלת פני השכינה.

סיפור מופלא על ר' שמעון שקאפ ור' ברוך בער, כשהלכו בקראנענץ בלי חפץ של מצווה (ציצית), והבחור ר' חיים סטוצינער (ר' חיים שמואלביץ) הזכיר את דברי רש"י — והיה זה לימוד גדול.

ט. קבלה — "אור המקיף"

בקבלה נקרא הדבר "אור המקיף" — הציצית היא "אור המקיף" של האדם. האר"י הקדוש בנה רבות על רעיון זה, וכן אחרים אחריו.

הרעיון קיבל במשך הדורות עוד ועוד עומק: הציצית אינה סתם בגד, אלא היא למעשה דבר המקרין את ה"אור האלוקי" שעל הנשמה. בספרי קבלה רבים, חוטי הציצית הם כצינורות המורידים את האורות מלמעלה.

הכול בנוי על רעיון קבלת פני השכינה — במובן מסוים, זה לא סתם "למען תזכרו" — זה "וראיתם אותו": לא כלי זיכרון אלא ראייה.

י. סיכום

הציצית מצד הטלית — מצד זה שהולכים עמו כל הזמן, גם בלילה — זו ציצית שונה לגמרי ממה שדיברנו עד כה. כאן באים כל הרעיונות של ציצית:

מצד התכלת: הצבע כמדיום של ראייה, השרשרת אל כסא הכבוד.

מצד הבגד: מה משמעות פריסת כנפיים, מה משמעות להיות דבוק תחת טליתו של הקב"ה.

מצד המפגש: עטוף בקב"ה, האינטימיות של קבלת פני השכינה.

מצד ה"אור המקיף": הממד הקבלי שהאר"י הקדוש הרחיב.

יש עוד היבט שבו הציצית נראית — ואותו נמשיך בשיעורים הבאים.

* * *

לחיים רב! קול הלשון — עולם של שיעורים יהודיים.