כנפי בגדיהם

קונטרס

ענין

בגד הכנף והציצית

ועניניהם בתורה ובדברי חז״ל

─────────────────

כולל ביאורים ברמב״ם הל׳ ציצית

ופירוש פרשת ציצית שבספר במדבר ובספר דברים

וחשיבות הבגד בתנ״ך ובארכיאולוגיה

─────────────────

ע״פ שיעורים לדפים כ״ח, ל״ח-ל״ט בשיעורי הש״ס

תוכן העניינים

א. פתיחה – הבגד כמשמיע מהות האדם

ב. מעמד הכנף בעולם הקדמון – עדויות ארכיאולוגיות ומחקריות

ג. הכנף כחותם וכסמל אישיות

ד. פרשת ציצית שבספר במדבר – הפתיל והתכלת

ה. פרשת ציצית שבספר דברים – הגדיל

ו. ביאור שיטות הראשונים: רש״י, הרמב״ם, ומנחת חינוך

ז. מקראות נוספים – שאול ודוד, תמר ויהודה, ונבואת זכריה

ח. יוסף ובגדיו – ענין הציצית והשמירה מן החטא

ט. מדרשי חז״ל ופירושם לאור הנ״ל

י. סיכום ומסקנות

א. פתיחה – הבגד כמשמיע מהות האדם

הרמב״ם בהלכות ציצית (פרק א׳ הלכה א׳) ביאר כי ענין הציצית היא כענף ראשי, ופירש כן בלשון פרשת ציצית כי היא "fringes" כלומר שוליים עם ענפים, אשר כן פי׳ הנביאים את ענינה.(1)

ויש לדקדק בזה, דמה ראה הרמב״ם לפרש כן, ומה יצא לנו בפרטי הענין. והחזו״א כבר הורה לנו כלל גדול, דחז״ל לא באו לפרש לנו אלא ראשי פרקים בלבד, כיון דבימיהם היה הדבר ידוע לכל, ולא ראו צורך לחבר עליו חיבורים מפורטים.(2)

ובמה שהארכנו בשיעורי הש״ס לדפים ל״ח-ל״ט, ראינו בחז״ל ובתורה דבגדו של האדם אינו רק כלי אינסטרומנטלי להגן עליו מן הקור, ולא רק

"כתנות עור" שנתן הקב״ה לאדם ולאשתו (בראשית ג׳ כ״א) משום הגנה גשמית בלבד. אלא יש בו ממד עמוק יותר, כי הבגד הוא "כתנות אור" להראות את מהותו ואישיותו של האדם בפני אחרים.(3)

ובזמן קדמון, כאשר הבגדים היו קשים לעשייתם והיו יקרים מאד בשוק (לא כבימינו ברוך השם שהכל מצוי בזול), היו בני האדם מקפידים על כל פרט ופרט בבגדיהם. ולא רק משום יוקרם, אלא כיון שידעו ושהכירו את משמעות כל חלק וחלק בבגד. ועל כן נחלקו המפרשים בביאור ענין הציצית, כי אכן היו קיימים בה כמה רבדים ומשמעויות עמוקות שונות ביחס לבגד בכלל ולכנף שעליה בפרט.(4)

(1) רמב״ם הלכות ציצית פ״א ה״א: "ציצית שאמרה תורה – רמז לגדיל ושוליים." וע״ש בכסף משנה. וכן ראה ספר המצוות להרמב״ם מ״ע י״ד.

(2) חזון איש – ראה שו״ת ואיגרות החזו״א, שכבר העיר דדרך חז״ל שלא להאריך בדברים שהיו ידועים בדורם.

(3) בראשית רבה (פ״כ י״ב): "כתנות עור – כתנות אור." ועיין בבעל הטורים שם שהצביע על הרמז בחילוף אות א׳-ע׳.

(4) ראה שיעורי הש״ס לדף ל״ח-ל״ט בארוכה, שם נבאר שיטות המפרשים בענין זה.

* * *

ב. מעמד הכנף בעולם הקדמון – עדויות ארכיאולוגיות ומחקריות

בפשוטו של מקרא, פרשת הציצית דיברה בהוה, כלומר מה שהיה ידוע ומקובל בימי קדם – מה היא הציצית ומה ענינה. ואכן מצינו בציורים ובתבליטים ממצרים הקדומה שהמצרים הלכו עם מעין ציצית ועם ענפים בכנף בגדיהם, ולא היה זה דבר חדש שחידשה התורה.(5)

וד״ר יעקב מילגרום (Jacob Milgrom), חוקר מקרא מובהק, הוכיח בשני מאמרים חשובים:(6)

(א) במאמרו "Of Hems and Tassels" שנדפס בירחון Biblical Archaeological Review (יוני 1983) – הוכיח כי שולי הגלימה )

"hem") הראו על מעמדו החברתי של לובשה.

(ב) במאמרו על פרשת ציצית – האריך להוכיח מן התעודות הארכיאולוגיות כי הבגד שימש כזהות החברתית של האדם, וכנף הבגד בפרט.(7)

וסיכום הדברים הוא: כל מה שהיו שולי הבגד נאים וחשובים יותר, כן הראה על גדולת הלובשו ורוממות מעמדו. ובניגוד לעבדים ולאנשים ממעמד נחות, שבגדיהם היו פשוטים בלי כנפים מיוחדות – אלה שהיה להם מעמד חשוב היו מקפידים על עיצוב כנף בגדם ועל שוליו.(8)

ועוד הוכיח ד״ר מילגרום דלכן צותה התורה להשים רק פתיל תכלת אחד בלבד, כיון שהתכלת היתה חומר יקר ביותר (מצבע הארגמן), ורק המלכים היו לובשים אותה בדרך כלל, ואכן נקראו המלכים "blue bloods" – בעלי דם כחול.(9)

(5) ראה תבליטי מצרים מתקופת רעמסס השני (מאה י״ג לפנה״ס) שבהם נראים שולי בגד עם ענפי פרנזים. ועי׳ ד״ר Othmar Keel, "The Symbolism of the Biblical World" (1978), עמ׳ 183-185.

(6) ד״ר יעקב מילגרום (1923–2010) – פרופסור למקרא באוניברסיטת קליפורניה ברקלי, מחבר הפירוש המונומנטלי לספר במדבר בסדרת Anchor Bible. נחשב לאחד מגדולי חוקרי המקרא במאה העשרים.

(7) Jacob Milgrom, "Of Hems and Tassels", Biblical Archaeological Review, Vol. IX No. 3, June 1983, pp. 61-65.

(8) בלשון האכדית כשאמרו "לחתוך שולי הבגד" כוונתם להוריד האדם ממעמדו וגדולתו. וכן מצינו בתעודות מן ארכיב מארי (Mari Archives) שנמצאו בסוריה ממאה י״ח לפנה״ס.

(9) וזהו ג״כ הענין שבגד המלוכה היה ארגמן ותכלת, כדמצינו במגילת אסתר (ח׳ ט״ו): "ומרדכי יצא בלבוש מלכות תכלת וחור," וכן ביחזקאל (כ״ג ו׳) בתיאור שרי אשור "לבושי תכלת."

* * *

ג. הכנף כחותם וכסמל אישיות

ומן החשוב ביותר להבנת ענין הציצית הוא מה שמצינו בתעודות ארכיב מארי (Mari) – שהנביאים שלחו את נבואותיהם יחד עם חלק משולי בגדם !

כיצד כן? הנה בתרבות הקדמונית, כנף הבגד ("hem") שימש כחותם ממש של האדם, בדומה לטביעת אצבע שלנו בימינו. כיון שאריגת הבגד המיוחדת היתה שונה לכל אדם ולכל בית משפחה, ועל ידה היכירו שלמי הבגד.(10)

ולכן הנביאים, בבואם לשלוח נבואותיהם כתובות, הוסיפו חלק מקצה בגדם – כלומר שלחו את "חותמם" להעיד שאכן הם שלחו הדבר הזה, ושהוא אמת.(11)

ומכאן נבין ג״כ מנהג הידוע (שיש אומרים שנמשך עד ימינו) שנושקין את ספר התורה בעת עלייתם אליה, כאשר נוגעים בה בכנף הבגד – כיון שהכנף הוא החותם האישי של הנוגע, וכביכול מאשר בחותמו את דברי התורה.(12)

ועל הכנף שהראה על חשיבות האדם, כרכו בה פתיל שמשמש המשך וחיזוק לחשיבות הכנף. ובפתיל זה הוטבע כביכול חותם האדם, ועל ידו ראו החברה את מעמדו ורוממותו.(13)

ויש לבאר נמי מה שנקרא קצה הבגד בשם "כנף": כשם שהכנף של עוף פורש על עצמו ועל אחרים לשמירה, כן קצה הבגד "פורש" להגן על הלובשו – וזהו שנאמר (רות ג׳ ט׳) "ופרשת כנפך על אמתך," ו(מלאכי ג׳ כ׳) "ושמש צדקה ומרפא בכנפיה," שהוא ביטוי לשמירה ולהגנה. ולכן כשהחתן לוקח אשה, "פורש כנפו עליה" (יחזקאל ט״ז ח׳) – כלומר מכניסה תחת שמירתו ואחריותו.(14)

(10) ראה A. Leo Oppenheim, "The Golden Garments of the Gods" (1949), pp. 172-193. ועי׳ Victor H. Matthews, "Clothing," Anchor Bible Dictionary, Vol. 1, pp. 1126-1131.

(11) מן הניסוחים בתעודות מארי (נמצאו בעיר מארי שבסוריה, כתובות בכתב יתדות): כשהנביא שלח מסר לשלטון, צורף לו שלב מבגדו כ"אוטנטיקציה." ראה Jack Sasson, "Numbers 5 and the Waters of Judgement" (1972).

(12) ועי׳ בשו״ת הרשב״א (ח״ב סי׳ ע״ה) שהזכיר מנהג שנוגעין בציצית לספר תורה בשעת קריאתה, ומנהג יש בידינו בזה.

(13) ועי׳ בדברי ד״ר נחום סרנא (Nahum Sarna) בפירושו לבראשית, בביאור ענין יהודה ותמר (שמובא להלן בפרק ז׳).

(14) ראה רד״ק על מגילת רות ג׳ ט׳ שביאר "ופרשת כנפך" – שהכנף הוא סמל החסות והשמירה. וכן מלבי״ם שם.

* * *

ד. פרשת ציצית שבספר במדבר – הפתיל והתכלת

ויש לדקדק דיש שתי פרשות של ציצית בתורה: פרשת ציצית שבספר במדבר (פ׳ שלח, ט״ו ל״ח-מ״א) ופרשת ציצית שבספר דברים (כ״ב י״ב). ויש הבדל מהותי ביניהן, ומהבדל זה נלמד הרבה.

שכן בפ׳ שלח נאמר: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת" (במדבר ט״ו ל״ח) –

ובה נזכר: "פתיל תכלת" – אך לא נזכרו "גדילים" ו"ארבע כנפות".

ואילו בפ׳ כי תצא נאמר: "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה-לָּךְ עַל-אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ" (דברים כ״ב י״ב) –

ובה נזכר: "גדילים" ו"ארבע כנפות" – אך לא נזכרה כלל "תכלת".

ומהו הפשר בהבדל זה?

ולפי הנ״ל ניתן לבאר: פרשת ציצית שבספר במדבר באה לצוות על הפתיל התכלת שיכרכו סביב הכנף – שהיא הכנף המראה לחשיבות מעמדו של הלובשה. ופתיל התכלת הוא המשך וחיזוק לאותה חשיבות, כסמל יהודי מיוחד בתכלת.(15)

ובזה מובנת שיטת ה"העמק ברכה" (הובא בשיעורנו באות ג׳) שהתכלת היא לעצמה, לכרוך אותה. כלומר שהתכלת מהווה סמל עצמאי ולא רק צבע בעלמא.

ועוד יש לעיין בלשון "ציצית" מה משמעותה: יש לומר דתיבת "ציצית" קרובה לתיבת "גדיל," ומשורש "ציץ" שפירושו פרח ובד שזור, ועיין בשיעורנו לדף כ״ח שהרחבנו בענין זה.(16)

(15) ראה ב"העמק ברכה" (לרבי אברהם מסוכוטשוב, בנו של ה"אבני נזר"), בפרשת שלח, שהאריך בביאור חשיבות התכלת לעצמה. ועי׳ ג״כ בדברי הנצי״ב ב"העמק דבר" שם.

(16) ראה בשיעורנו לדף כ״ח ובשרשרת הלשון: "ציץ" – פרח (שמות כ״ח ל״ו, ציץ של הכהן גדול), "מציץ מן החרכים" (שה״ש ב׳ ט׳), ו"ציצת ראשו" (יחזקאל ח׳ ג׳) – בסמיכות לענין קצה וחוט.

* * *

ה. פרשת ציצית שבספר דברים – הגדיל

ומן הבדל שבין שתי הפרשות נלמד יסוד חשוב בענין תורת ספר דברים כנגד תורת ספר במדבר.

כפי שהארכנו בשיעורינו לדף י׳ ולדף י״ב: ספר במדבר עוסק בחיים באופן אידיאלי, כפי שהיה ראוי שיחיה עם ישראל – בגילוי שכינה, בענן ה׳, בנבואה ובנסים גלויים. ואותה אידיאליות מתבטאת ג״כ בפרשת הציצית שם:

התכלת – שהיא יקרה ונדירה, ששייכת למלכות – היא הסמל האידיאלי לחשיבות הכנף בחיים אידיאליים של עם ישראל. שיהיו כולם כמלכים, וכולם ישאו סמל של תכלת מלכותית בכנפיהם.(17)

אבל ספר דברים, לעומת זאת, כבר מכיר בכך שאי אפשר לחיות באופן אידיאלי כזה לאורך ימים על פני האדמה. ולכן בפרשת ציצית שבספר דברים, הכירה התורה שמספיק גדיל יפה בקצה הבגד – "גדלים תעשה לך" – שאף הוא מסמל חשיבות, אך ללא דרישת התכלת הנדירה.(18)

ואפשר שלפי זה מבואר ג״כ מה שאמרו חכמים (מנחות ל״ח א׳) שהתכלת והלבן אינם מעכבים זה את זה: כיון שהתכלת (מפרשת במדבר) והגדיל (מפרשת דברים) הם שני סמלים שונים ועצמאיים לחשיבות הכנף, ולפיכך אין זה מעכב את זה. ואכן כן משמע גם במדרש מרבותינו שבצרפת.(19)

ולפי זה יוצא דבזמן הגלות, שאין אנו חיים בחיים האידיאליים ולא נמצאת התכלת בידינו, אין לחוש לתכלת, ומקיימים מצות ציצית בלבן בלבד (גדיל בלי תכלת) – ואין חסרון בזה.(20)

(17) ראה מנחות מ״ד א׳: "כנגד מה ניתנה תכלת? אמר הקב״ה: רצועה זו שדומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד." – הרי שהתכלת מסמלת מלכות ועליונות.

(18) ועי׳ ב"הכתב והקבלה" (הרב יעקב צבי מקלנבורג) על דברים כ״ב י״ב, שביאר שהגדיל הוא שם לכנף מעוצב ונאה בפני עצמו.

(19) ראה פסקי ריא״ז למנחות פ״ד, ובתוספות הרא״ש מנחות ל״ח א׳, בשם "רבותינו שבצרפת," שמשמע מדבריהם כפי הנ״ל.

(20) ואכן נפסק להלכה (שו״ע או״ח ט׳ ה׳): "עכשיו שאין לנו תכלת, מטילין חוטי לבן." ועי׳ ב"בית יוסף" שם שדן אם יש חיוב לחפש תכלת בזמן הזה.

* * *

ו. ביאור שיטות הראשונים: רש״י, הרמב״ם, ומנחת חינוך

שיטת רש״י:

רש״י (שמות כ״ח ל״ד) סבר דמעיל הכהן הגדול לא היתה לה ארבע כנפות כלל, ולפיכך לא היה בה חיוב ציצית. כי הכנף היא תנאי לחיוב ציצית, ואין מעיל גלילי בגדר "ד׳ כנפות."(21)

שיטת הרמב״ם:

הרמב״ם לעומת זאת סבר (הל׳ כלי מקדש ח׳ ז׳) דמעיל הכהן הגדול כן היתה לה ד׳ כנפות, ואם כן היה ראוי שיהיה בה ציצית. ועל זה הקשה המנחת חינוך (מצוה ע״ט) קושיא עצומה: אם כן, מדוע לא נצטוו לשים ציצית במעיל?(22)

ותירוץ הגר״ח קנייבסקי (בדרך חכמה הלכות ציצית):

האריך הגר״ח קנייבסקי בביאור הסוגיא ותירץ בכמה אנפין. ועי״ש.(23)

תירוץ חדש לפי הנ״ל:

אך לפי מה שהתבאר לעיל בענין הכנף, אפשר להציע תירוץ נוסף: הנה בקצה המעיל של הכהן הגדול היו פעמונים ורימונים (שמות כ״ח ל״ד: "פעמן זהב ורמון"), והמה שימשו כסמל לחשיבות לובשה – ממש כמו שציצית בכנף הבגד משמשת כסמל לחשיבות.

ואם כן, הפעמונים והרימונים של המעיל הם ה"ציצית" של הכהן הגדול, ומאחר שכבר יש שם סמל חשיבות בצורת פעמון ורימון, לא נצרכה ציצית נוספת.(24)

(21) רש״י שמות כ״ח ל״ד, ד״ה "על שוליו": "המעיל עגול ואין לו כנפות." וכ״כ בעל הטורים שם. ועי׳ ב"אור החיים" שם שדן בזה בארוכה.

(22) מנחת חינוך מצוה ע״ט, ד״ה "ודע": "לפי שיטת הרמב״ם שיש למעיל ד׳ כנפות, קשה למה לא נצטוו לשים ציצית? ואין לומר שהיא כולה תכלת ופטורה, שהרי לא כל המעיל תכלת."

(23) גר״ח קנייבסקי, דרך חכמה הלכות ציצית פ״ג, אות ק׳: תירץ בין ע״פ ד׳ כנפות שאינן שוות, ובין ע״פ שהיא בגד מצוה הפטור. ועי״ש.

(24) ואפשר לחזק זאת מהא דאמרינן (זבחים פ״ח ב׳) שבגדי כהונה מכפרין, וכל בגד מכפר על חטא מיוחד. ופעמוני המעיל מכפרין על לשון הרע. ואם כן הפעמונים הם עצם ייעוד הבגד ולא רק קישוט.

* * *

ז. מקראות נוספים – שאול ודוד, תמר ויהודה, ונבואת זכריה

א. מקרה שאול ודוד:

בספר שמואל א׳ (פרק כ״ד) מסופר כי דוד כרת בסתר את כנף מעיל שאול במערת עין גדי, ואחר כן "הכה לב דוד אותו" – כלומר דוד הצטער מאד על שעשה כן.

ועל פי הנ״ל מובן הדבר יפה: דוד לא רק כרת חתיכת בד – הוא פגע בכבוד המלכות של שאול, כיון שהכנף היתה כחותמו ואישיותו של המלך. לכרות כנף המלך הוא כלומר לגרוע ממלכותו ולהשפילה.(25)

ולכן כאשר הראה דוד לשאול את הכנף הכרותה, הכיר שאול שבידי דוד היה להורגו ולא עשה כן, ועל כן ביקש ממנו שישבע לו שלא יכרית את זרעו – "ועתה הנה ידעתי כי מלוך תמלוך" (שמואל א׳ כ״ד כ״א).(26)

ב. מקרה תמר ויהודה:

כשהתכסתה תמר בצעיף ותפסה מקומה על הדרך, ויהודה לא הכירה ובא עליה, ביקשה ממנו "חותמך ופתילך ומטך" (בראשית ל״ח י״ח).

ואחר כן כשצוה יהודה לשורפה, שלחה לו את שלשת חפצים אלו ואמרה "הכר נא" (שם כ״ה).

ובאר ד״ר נחום סרנא (Nahum Sarna) דבקשת "הפתיל" של תמר מיהודה מתפרשת על רקע האמור לעיל: הפתיל שהיה ביד יהודה הוא הפתיל שסביב כנף בגדו – כלומר חותמו ואישיותו ממש. ולכן כאשר הראתה אותו לו, הכיר מיד שהם שלו.(27)

ובבראשית רבה (פ״ה ט׳) אכן קישרו חז״ל בין פתיל יהודה לבין ענין הציצית – ועל פי האמור לעיל מובן הקשר: שניהם עניינם הפתיל שבכנף הבגד שמסמל חשיבות ואישיות.(28)

ג. נבואת זכריה:

בנבואת זכריה (ח׳ כ״ג) נאמר: "כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם."

ועל פי הנ״ל יש לפרש: כנף הבגד מראה על אישיותו וחשיבותו של לובשה. ולכן לאחזוק בכנף האיש היהודי הוא להדבק בגדולתו ולבקש להצטרף אליו. כיון שהגויים יראו את כנף הבגד של האיש היהודי עם ציציותיו, ויבינו שהוא אדם עם מעמד וחשיבות – ועל כן יבקשו לדבוק בו.(29)

(25) ועי׳ במדרש שוחר טוב (תהלים ז׳ ד׳) שפירשו שם שדוד כרת "ציציתו של שאול" – הרי שהמדרש הבין שהכנף הכרות היא ציצית ממש. וזה מסכים לכל הנ״ל.

(26) ועי׳ ברד״ק ובמלבי״ם על שמואל א׳ כ״ד שביארו שכריתת הכנף היתה עלבון חמור למלכות שאול, ולכן הכה לב דוד אותו.

(27) Nahum Sarna, "Understanding Genesis" (1966), p. 212, ו"Genesis" (JPS Torah Commentary, 1989), pp. 267-269.

(28) בראשית רבה פ״ה ט׳: "בזכות מה זכו ישראל לציצית? בזכות פתילו של יהודה." ועי׳ ב"מהרז״ו" שם.

(29) ראה בפירוש הרד״ק על זכריה ח׳ כ״ג שביאר "כנף" כסוף בגד, ובמלבי״ם שם שביאר שהאחיזה בכנף היא ביטוי לדבקות ולרצון ללכת יחד.

* * *

ח. יוסף ובגדיו – ענין הציצית והשמירה מן החטא

כבר הוזכר שחשיבות הבגד ופרטיו מתגלה בבולטות בסיפור יוסף.

כתונת הפסים:

יעקב עשה ליוסף "כתנת פסים" (בראשית ל״ז ג׳) – כלומר, בגד מיוחד ומפואר עם "פסים" (שיש פרשנים המפרשים כי הם הפתולין, הקיפולים, הגדילים שבו). ועל זה קינאו בו אחיו, כיון שראו שיעקב נותן ליוסף בגד של חשיבות ומעמד.(30)

בגדיו של יוסף לאורך הסיפור:

הגה התורה על בגדיו של יוסף לאורך כל הסיפור:

(א)

"ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי ויעזב בגדו בידה" (בראשית ל״ט י״ב) – בסיפור אשת פוטיפר, שנקרע בגד יוסף בידה, ועם בגדו "הוכח" כביכול ונשלח לבית הסוהר.

(ב)

"ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אתה על יד יוסף וילבש אתו בגדי שש" (בראשית מ״א מ״ב) – כאשר עלה יוסף לגדולה, לבש אותו פרעה בגדי מלכות, כי הבגד הוא סמל המעמד.

הצינור לציצית:

בהמשך חז״ל המשיכו ופרשו דהציצית שומרת מן החטא כמו דמצינו ביוסף. ופירשו (מנחות מ״ד א׳) את הפסוק "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳" (במדבר ט״ו ל״ט) שהציצית מזכרת לאדם את מצות ה׳ ומונעת אותו מן החטא.(31)

וענינו של יוסף ובגדיו:

כיון שעניינו של יוסף היה עמוק ביסוד הבגדים ופתיליהם, שהראו על חשיבותו ומעמדו – הרי שזהו שהצילו מן החטא. שיוסף ידע שהוא אדם בעל מעמד וחשיבות, ובגדו מעיד על כך, ולא ביזה את עצמו בחטא שייפגע ביסוד חשיבותו.(32)

ובאופן פנימי יותר: כשרצתה אשת פוטיפר לגרום ליוסף שיחטא, "עזב בגדו בידה" – כלומר, הניח את מה שמסמל את מעמדו ואת "כנפו" – ונמלט. ורמזו חז״ל שיוסף ראה בשעה זו את "דמות אביו" שהזכירתו את ערכו ומעמדו, ועי״ז ניצל.(33)

(30) פירוש "כתונת פסים": רש״י פירש "פסים" כמין בגד עם פסים, עיין רש״י שם. ואונקלוס תרגם "כתנת שין." ויש מהמפרשים שפירשו "פסים" כרמז לארבעת מאורעות יוסף: פוטיפר, סוחרים, ישמעאלים, מדינים. ועי׳ ב"פסיקתא רבתי" פ״ג.

(31) מנחות מ״ד א׳ – אגדת הסומא שנמנע מן הזנות בזכות ציצית. ועי׳ בתוספות שם שביארו הענין.

(32) ועי׳ בספר "נפש החיים" לרב חיים מוולוז׳ין (שער ד׳) שביאר שהאדם הגדול יודע ומרגיש שיש לו קשר לגבוה ממנו, ועל ידי כך הוא נמנע מן החטא.

(33) סוטה ל״ו ב׳: "ותדבק אשת אדניו בבגדו... באותה שעה באה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון." ועי׳ ב"בן יהוידע" של ר׳ יוסף חיים שביאר שם.

* * *

ט. מדרשי חז״ל ופירושם לאור הנ״ל

ולאור כל הנ״ל יש לבאר ג״כ כמה מדרשים שלכאורה דחוקים, ועל פי הנ״ל יבואו על מקומם.

א. בראשית רבה (פ״ה ט׳):

חז״ל קשרו את פתיל יהודה (בפרשת יהודה ותמר) לענין מצות ציצית. ועל פי הנ״ל מובן: כיון שפתיל יהודה שעל כנף בגדו הוא ממש אותו ענין של ציצית – שניהם הם הפתיל שעל כנף הבגד שמסמל חשיבות האדם.

ב. מדרש שוחר טוב (תהלים ז׳ ד׳):

דרשו שם שמה שכרת דוד במערה הוא "ציצית של שאול."

ועל פי הנ״ל מובן: כיון שהכנף (שעליה הציצית) היא חותמו ואישיותו של שאול המלך, הרי שכריתתה היא ממש פגיעה בציצית – בסמל חשיבותו.(34)

ג. ויקרא רבה (כ״ג י׳) – אגדת ציצית:

האגדה המפורסמת ביוחאי שבת בסוריה, שנמנע מן החטא בזכות ציצית שהכתה על פניו.

ועל פי הנ״ל מובן: הציצית הכאיבה לו – כלומר, הרגיש בכנף בגדו שמסמל את מעמדו ואישיותו, ועל ידי כך נזכר שאסור לו לבזות את עצמו בחטא.(35)

ד. חז״ל ותכלת:

חז״ל אמרו (מנחות מ״ג ב׳) שהתכלת "דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד."

ועל פי הנ״ל יש לפרש: התכלת, בהיותה צבע של מלכות, מסמלת כבוד ורוממות. ולכן כאשר רואה אדם את התכלת שבכנפו, הוא מתעלה ורואה עצמו כעומד לפני מלך מלכי המלכים.(36)

(34) ועי׳ ב"ערוך לנר" (הג׳ יעקב עטלינגר) שדן בזה בתשובותיו בענין כריתת כנף שאול.

(35) ויקרא רבה כ״ג י׳. ועי׳ ב"מתנות כהונה" שם. וגרסא שנייה מובאת במנחות מ״ד א׳ עם שינויים.

(36) מנחות מ״ג ב׳. ועי׳ ב"מרש״א" שם שביאר הענין בעומק.

* * *

י. סיכום ומסקנות

לאחר כל הנ״ל, נסכם את עיקרי הדברים:

א. הבגד בתורה ובתפיסה הקדמונית הוא לא רק כיסוי גשמי, אלא מייצג ומשמיע את אישיות האדם ומעמדו החברתי.

ב. הכנף (שולי הבגד) היה הסמל העיקרי לאישיות האדם – שכן כנף חשובה הראתה על מעמד גדול ורם.

ג. על הכנף כרכו פתיל, שהיה כחותם האדם ומסמל חשיבותו.

ד. פרשת ציצית שבספר במדבר ציוותה להוסיף פתיל תכלת על הכנף – כסמל יהודי לחשיבות, על בסיס מה שהיה קיים בתרבות הקדמונית.

ה. פרשת ציצית שבספר דברים ציוותה על גדיל בלבד – כיון שדברים מדבר בחיים המציאותיים ולא בחיים האידיאליים.

ו. מכל הסיפורים שנדונו – שאול ודוד, תמר ויהודה, זכריה, יוסף – עולה בבהירות שהכנף ופתילה היו מושג חי ומוכר לאנשי התנ״ך, ולא ציווי "מופשט" בלבד.

ז. חז״ל ביטאו עובדות אלה במדרשיהם ואגדותיהם, ועל פי הנ״ל המדרשים מבוארים יפה.

─────────────────────────────────────

יהי רצון שנזכה לקיים מצות ציצית מתוך הבנה ואהבה, ולהבין עומק כוונת התורה בכל מצוותיה.

ונזכה לראות "והחזיקו בכנף איש יהודי" – בגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.

─────────────────────────────────────

מקורות וביבליוגרפיה

מקורות תורניים:

רמב״ם – הלכות ציצית, הלכות כלי המקדש, ספר המצוות

שולחן ערוך אורח חיים, סימן ט׳

מנחת חינוך, מצוה ע״ט

גר״ח קנייבסקי, דרך חכמה הלכות ציצית

העמק ברכה (לרבי אברהם מסוכוטשוב)

העמק דבר (הנצי״ב)

בראשית רבה, פ״ה ט׳; פ״כ י״ב

מדרש שוחר טוב, תהלים ז׳ ד׳

ויקרא רבה, כ״ג י׳

מנחות מ״ד א׳; מ״ג ב׳; ל״ח א׳

סוטה ל״ו ב׳

מקורות מחקריים:

Jacob Milgrom, "Of Hems and Tassels," Biblical Archaeological Review, Vol. IX No. 3, June 1983

Jacob Milgrom, "Numbers" (JPS Torah Commentary), Philadelphia, 1990

Nahum Sarna, "Genesis" (JPS Torah Commentary), Philadelphia, 1989

Nahum Sarna, "Understanding Genesis," New York, 1966

A. Leo Oppenheim, "The Golden Garments of the Gods," JNES 8 (1949)

Othmar Keel, "The Symbolism of the Biblical World," New York, 1978

Victor H. Matthews, "Clothing," Anchor Bible Dictionary, Vol. 1

Jack Sasson, "Numbers 5 and the Waters of Judgement," 1972