קונטרס ציצית — שלח וכי תצא

קונטרס

בענין

מצות ציצית

──────────────────────

שתי פרשיות ושני ביאורים:

חובת גברא וחובת טלית

ראייה וזהות — פילון ויוסף בן מתתיהו

──────────────────────

נכתב ע"פ שיעורו של הרה"ג ר' צבי יונתן מארטאן שליט"א

עם הרחבות ומקורות

* * *

פתיחה

פרשת ציצית נאמרת בתורה בשני מקומות: בפרשת שלח (במדבר טו:לח–מ) ובפרשת כי תצא (דברים כב:יב). לכאורה מדובר באותה מצוה, ואם כן מדוע הוצרכה התורה לכפול אותה? בהשקפה מעמיקה נמצא כי שתי הפרשיות מדגישות היבטים שונים לחלוטין של המצוה, וכל אחת מהן מהווה פתח לשיטה הלכתית ומחשבתית אחרת.

הרה"ג ר' צבי יונתן מארטאן שליט"א עמד על ניגוד עמוק זה בשיעורו, והעלה כי שתי הפרשיות משקפות שתי תפיסות יסוד של מהות המצוה: האחת רואה בציצית כלי להזכרה ולהרחקת האדם מחטא — "חובת גברא"; והאחרת רואה בה סמל של זהות וכבוד — "חובת טלית".

מחלוקת יסוד זו מתפרסת על פני דיונים הלכתיים מרכזיים: חובת גברא מול חובת טלית, חיוב נשים, דין כסות לילה, וזמן ברכת הציצית.

* * *

א. פרשת שלח — הציצית כמזכיר

לשון הפסוק

בפרשת שלח נאמר: "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר טו:לט).[1]

הדגש המרכזי הוא הפועל "וּרְאִיתֶם" — הראייה היא הנקודה המרכזית. מן הראייה בא הזיכרון, ומן הזיכרון בא קיום המצוות. הציצית לפי פרשה זו פועלת כמנגנון פסיכולוגי שנועד לרסן את הלב והעיניים מן הפיתוי.

ביאורו של פילון האלכסנדרוני

פילון האלכסנדרוני, הפילוסוף היהודי מן המאה הראשונה, ביאר את מצות ציצית בדרך המתאימה לפרשת שלח. לדעתו, צבע התכלת מזכיר לאדם את השמים ואת מרחב האלוקות, ומרחיקו מן התאוות הגשמיות.[2] הציצית, לפי פילון, היא תרופה לחולשת האדם — בכל עת שעיניו נוטות לתאוה, ראיית הציצית מחזירתו למוטב. ביאור זה מתאים מאד ללשון: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם".[3]

השלכות הלכתיות

תפיסת פרשת שלח מביאה לכמה מסקנות הלכתיות חשובות:

א) חובת גברא: אם עיקר המצוה הוא ההזכרה לאדם, המצוה מוטלת על האדם ולא על הבגד. ציצית היא "חובת גברא" — חיוב שחל על כל אדם שמכסה עצמו בבגד.[4]

ב) חיוב נשים: אם הציצית היא מזכיר שנועד להציל אדם מחטא, נשים זקוקות לה לא פחות מגברים. לפי שיטה זו נשים חייבות בציצית, כדעת הרמב"ם.[5]

ג) דין כסות לילה: לדעת הרמב"ם, הפטור של כסות לילה אינו תלוי בסוג הבגד אלא בזמן הלבישה: ביום — כאשר רואים את הציצית ונזכרים — כל בגד חייב. בלילה — כאשר אי אפשר לראות — כל בגד פטור.[6]

ד) עלות השחר: המרדכי פסק, והרמ"א הביאו בשו"ע אורח חיים סי' י"ח סע' ג', שמברכים על ציצית כבר מעלות השחר — כיון שהמצוה תלויה בשעה שאפשר לראות, ומעלות השחר ניתן להבחין בין תכלת ללבן.[7]

* * *

ב. פרשת כי תצא — הציצית כמדים

לשון הפסוק

בפרשת כי תצא נאמר: "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ" (דברים כב:יב).[8]

כאן אין זכר לראייה, לא לזיכרון, ולא להרחקה מן החטא. הדגש הוא על "כְּסוּתְךָ" — הבגד שלך, המדים שאתה לובש. הציצית היא חלק מן הבגד עצמו — עיצובו, מראהו, וכבודו.

ביאורו של יוסף בן מתתיהו

יוסף בן מתתיהו (פלאביוס יוספוס) ביאר את מצות הציצית כסמל של זהות ייחודית לעם ישראל. לדעתו, הציצית היא "מדיו של היהודי" — כשם שחייל לובש מדים המזהים אותו עם צבאו, כך ישראל לובשים ציצית המזהה אותם עם עם ה'.[9] זוהי אמירה של כבוד ואחדות, לא אמצעי מניעה מחטא.

גישה זו מדגישה את הממד הציבורי-חברתי של הציצית, ומשתלבת עם דברי חז"ל על גדולת מצות ציצית[10] ועם ביאורים אחרונים שראו בה הצהרת שייכות.[11]

השלכות הלכתיות

תפיסת פרשת כי תצא מביאה לכמה מסקנות הלכתיות שונות לחלוטין:

א) חובת טלית: אם עיקר הציצית הוא להיות מדים נכבדים, המצוה מוטלת על הבגד — על כל בגד בעל ארבע כנפות שיש בו ממד של כבוד. לפי זה ציצית היא "חובת טלית" — חיוב הנגרר מן הבגד עצמו.[12]

ב) פטור נשים: אם הציצית היא מדים של כבוד לפי הנורמות של החברה הפטריארכלית של התקופה, הרי שמדים אלו שייכים לגברים. נשים פטורות מציצית לא בהכרח מכלל מצות עשה שהזמן גרמא, אלא מפני שמדים אלו אינם שלהן.[13]

ג) דין כסות לילה לפי ר"ת והרא"ש: לדעת ר"ת והרא"ש, הפטור תלוי בסוג הבגד ולא בזמן הלבישה: בגד שנועד לשינה ולכיסוי בלילה — אינו בגד-כבוד, ולכן פטור מציצית אפילו אם לובשים אותו ביום. ובגד יום נכבד — חייב בציצית גם אם לובשים אותו בלילה.[14]

* * *

ג. השוואה מסכמת

פרשת כי תצא · פרשת שלח · נושא

"גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ" · "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ" · דגש הפסוק

זהות וכבוד לאומי · הזכרה, הרחקה מחטא · טעם המצוה

יוסף בן מתתיהו · פילון האלכסנדרוני · מפרש קלאסי

חובת טלית · חובת גברא · אופי החיוב

פטורות (מדים גבריים) · חייבות (גם הן צריכות הזכרה) · נשים

תלוי בסוג הבגד (ר"ת, רא"ש) · תלוי בזמן הראייה (רמב"ם) · כסות לילה

פחות רלוונטי · מעלות השחר (מרדכי, רמ"א) · זמן ברכה

* * *

ד. דיון: שאלת חיוב הנשים

הכלל של מצות עשה שהזמן גרמא

השיעור העלה שאלה עקרונית: הכלל שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא — האם הוא כלל עצמאי שממנו נגרר הפטור בציצית, או שמא הוא לא יותר מ"סימן" המצביע על מצות שנשים פטורות מהן, ואילו הטעם האמיתי של הפטור הוא אחר?[15]

לפי גישת פרשת שלח: גם אם הציצית תלויה בזמן (ביום ולא בלילה), עדיין יש טעם לחייב נשים, כי הזיכרון והשמירה מן החטא שייכים לכולם. ואכן, הרמב"ם — הפוסק כחובת גברא — הוא גם הפוסק שנשים חייבות.[16]

לפי גישת פרשת כי תצא: הפטור של נשים אינו מן הכלל של מע"שהז"ג, אלא מטעם אחר לגמרי: בגד-הכבוד המזהה שייך לגברים בחברה הפטריארכלית.[17] פטורן של נשים הוא עניין מהותי, לא פרוצדורלי.

שתי גישות — שני עולמות

מכאן ניתן להבין שני עולמות שלמים: האחד רואה בציצית מצוה פנימית ואישית, כלי לעבודת הנפש. השני רואה בה מצוה חיצונית וציבורית, ביטוי לשייכות ולזהות. ואפשר ששניהם נכונים גם יחד — שתי הפרשיות בונות יחד תמונה שלמה ומלאה של מצות ציצית.[18]

* * *

סיכום

מצות ציצית מופיעה בתורה בשני הקשרים שונים, ושניהם מהווים פתח לשיטות הלכתיות ומחשבתיות שונות. פרשת שלח מציגה את הציצית כמכשיר הזכרה — "וּרְאִיתֶם" — ומכאן נובעת שיטת הרמב"ם: חובת גברא, חיוב נשים, ותלות הפטור בזמן הראייה.

פרשת כי תצא מציגה את הציצית כמדים של כבוד — "כְּסוּתְךָ" — ומכאן נובעת שיטת ר"ת והרא"ש: חובת טלית, פטור נשים, ותלות הפטור בסוג הבגד.

המחלוקת ההלכתית בין הראשונים אינה מחלוקת טכנית בלבד, אלא נובעת מהבנה שונה ביסוד של מהות המצוה. שתי הגישות ביחד מלמדות שהציצית היא מצוה עשירה ורב-ממדית: כלי לעבודת הנפש מצד אחד, וסמל של זהות וכבוד מצד שני.

יהי רצון שנזכה לקיים מצות ציצית מתוך כוונה שלמה

ולהגיע על ידה לזיכרון המצוות ולאהבת ה' יתברך