ספר הציצית והבגד

בס״ד

ספר

הציצית והבגד

בענין מצות ציצית ומשמעות הבגד בתורה ובמחשבת ישראל

━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━

כולל:

◆ ביאור שורש ענין הבגד מן התורה ומן הנביאים

◆ עדויות ארכיאולוגיות ומחקריות על הכנף בעולם הקדמון

◆ חקירת שתי פרשיות הציצית שבספר במדבר ובספר דברים

◆ שיטות הראשונים, הפילוסופים, ומדרשי חז״ל

◆ הממד המיסטי והקבלי של מצות ציצית

◆ השוואה תרבותית עם הסביבה הסאסאנית-זורואסטרית

◆ סיפורי המקרא לאור ענין הכנף והציצית

━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━

"כל המקיים מצות ציצית מעלה עליו הכתוב כאילו קיבל פני שכינה"

(בבלי מנחות מ״ג ע״ב)

ע״פ שיעורי בית המדרש — תשפ״ה

תוכן העניינים

פתיחה כללית

חלק ראשון: הבגד ביסודו — שורש ענין הלבוש בתורה

פרק א — המשכן כגן עדן בזעיר אנפין

פרק ב — כתנות עור / אור: הבגד הראשון בתורה

פרק ג — הבגד והבושה: לבוש מלשון לא-בושה

פרק ד — שימושי הבגד: כיסוי, כבוד, ומעמד

פרק ה — בגד ובגידה: מראית עין ואמת הפנים

פרק ו — האנושיות והאישיות: ה״אני״ ע״י הבגד

חלק שני: הכנף בעולם הקדמון — עדויות ארכיאולוגיות

פרק ז — מעמד הכנף בתרבויות קדומות

פרק ח — הכנף כחותם וכסמל אישיות

פרק ט — שורש המילה ״ציצית״ ומשמעותה

חלק שלישי: שתי פרשיות הציצית

פרק י — חלוקה יסודית: במדבר ודברים

פרק יא — פרשת במדבר: חובת גברא וזכירת המצוות

פרק יב — פרשת דברים: חובת הכסות ומדים יהודי

פרק יג — שיטות הראשונים: רש״י, הרמב״ם, ומנחת חינוך

חלק רביעי: שכר אברהם אבינו — חוט, נעל, ומצוה

פרק יד — הדרשה בסוטה ויסודה

חלק חמישי: סיפורי המקרא לאור הכנף והציצית

פרק טו — יוסף ובגדיו: ענין הציצית והשמירה

פרק טז — שאול ודוד: כריתת כנף המלוכה

פרק יז — תמר ויהודה: הפתיל כחותם האישיות

פרק יח — נבואת זכריה: ״והחזיקו בכנף״

חלק שישי: חז״ל — רטוריקה, מדרש, וממד רוחני

פרק יט — ר׳ יוחנן בן דהבאי ומלאכי השרת

פרק כ — ציצית וחגורת ה-Kustīg הזורואסטרית

פרק כא — פילון האלכסנדרוני לעומת חז״ל

פרק כב — מדרשי חז״ל לאור ענין הכנף

חלק שביעי: הממד הקבלי — הטלית כעטיפה אלוקית

פרק כג — יחזקאל: כנף הא-ל

פרק כד — המקובלים: עטיפה כחיבוק אלוקי

פרק כה — הידור מצות ציצית: מחלוקת הגדולים

פרק כו — התפתחות הטלית בדורות

סיכום ומסקנות כוללות

מילון מונחים

ביבליוגרפיה

פתיחה כללית

קונטרס זה הוא פרי מזיגה ועריכה של ארבעה כתבים שנלמדו ונערכו לאורך תקופה: קונטרס בענין הבגד ומשמעותו; קונטרס בענין בגד הכנף והציצית; קונטרס בענין מצות הציצית — שורשה, טעמה, וחקירת שתי הפרשיות; וקונטרס בענין מצות ציצית — עטיפה, מפגש, ומקור יניקה רוחנית. מתוך כוונה להעמיד חיבור שלם ועצמאי, אוחדו כל החומרים לספר אחד, כאשר הרעיונות זורמים ומשלימים זה את זה מראשית ועד אחרית.

הרמב״ם בפירוש המשנה כתב שהא דלא חיברו התנאים חיבור מיוחד לדיני הלכות ציצית ותפילין — מפני שהיו הדינים הללו מפורסמים וידועים ונהוגים בימיהם לכל אדם. (1) ואכן בימי חז״ל נהגו אף הגויים שבסביבם, בין בארץ ישראל בין בבבל בתרבות הסאסאנים, (2) ללבוש ציציות וגדילים בשולי בגדיהם משום כבוד ומעמד חברתי. אולם לאחר שנשתנה העולם ונשתנה הלבוש, הפכו כמה מן הדברים למסתורין — ועל כן מטרת ספר זה להאיר מחדש עומקים שנסתרו.

מגמת הספר היא לעמוד על כך שמצות ציצית — כמו רוב מצות התורה — אינה עומדת בריק. היא צמחה על רקע עולם שבו הבגד, ובמיוחד כנף הבגד, היה לשון מדוברת שכל בר-דעת הבין ממנה מיד: מי הלובש, מה מעמדו, מה אישיותו. ולכן בכל מקום שנדון בספר זה בנושאי לבוש ואיצטלא, בציצית ובתכלת — נזכור שאלו לא היו ״דברים דתיים״ בלבד, אלא שפה תרבותית-חברתית שהתורה לקחה ומילאה בתוכן עמוק ומקודש.

הספר מחולק לשבעה חלקים עיקריים: חלק ראשון עוסק ביסוד ענין הבגד בתורה; חלק שני — בהקשר הארכיאולוגי-תרבותי של הכנף בעולם הקדמון; חלק שלישי — בשתי פרשיות הציצית ובהבדליהן; חלק רביעי — בשכר אברהם אבינו ודרשת חוט ושרוך הנעל; חלק חמישי — בסיפורי המקרא לאור ענין הכנף; חלק שישי — בגישות חז״ל, הפילוסופים, ואגדות המדרש; וחלק שביעי — בממד הקבלי-מיסטי של מצות ציצית. לאחר כל חלק מסוכמות הנקודות המרכזיות, וסוף הספר כולל מילון מונחים מקיף וביבליוגרפיה מלאה.

✦ ✦ ✦

חלק ראשון

הבגד ביסודו — שורש ענין הלבוש בתורה

פרק א: המשכן כגן עדן בזעיר אנפין

העיר הרב ד״ר דוד סבתו (3) כי בתרומת המשכן (שמות כ״ה:ג׳-ז׳) הדגישה התורה ״זהב״ ו״עצי שטים״ ו״אבני שהם״, ובפרשת בראשית (ב׳:י׳-י״ב) הדגישה התורה גם כן את העצים בגן עדן: ״והזהב הארץ ההיא טוב שם הבדלח ואבן השהם״. (4) נמצאת שחינן השוואה ברורה בין המשכן לגן עדן — המשכן ומקדש ה׳ הם הגן עדן בזעיר אנפין.

וכן משמע מהתוספתא בסוכה (5) דניסוך המים בחג במקדש הוא לעורר את הנהר היוצא מגן עדן. וכן מפורש בשיר השירים רבה (6) דדרשו חז״ל ״באתי לגני זה המקדש״ — שהקב״ה שכן במקדש במקום שבו שכן בגן עדן מקדם.

ובבראשית (ב׳:ט״ו) דרש הזוהר הקדוש (7) שהא דצוה הקב״ה את אדם הראשון ״לעבדה ולשמרה״ הוא בעבודת הקרבנות. ואכן בבמדבר (ג׳:ח׳) כתיב על עבודת המשכן גם כן לשון עבודה ושמירה: ״ושמרו את כל כלי אהל מועד ואת משמרת בני ישראל לעבד את עבדת המשכן״. (8) ובשניהם מצינו גם כן לשון ״כרובים״, שכן בגן עדן (בראשית ג׳:כ״ד) ״וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים״, וכן הכרובים היו בקדש הקדשים ונקרא ה׳ ״יושב הכרובים״.

עיין עוד בדברי הרב ד״ר יונתן גרוסמן (9) שהביא ע״פ ר׳ צדוק הכהן מלובלין (10) וכן כתב רש״י בב״ק (דף נ״ה ע״א) (11) דלהבין ענין במובנו האמיתי של התורה צריכים להביט במקום הראשון שמופיע בתורה, שהמקום הראשון שבו מצינו ענין הוא שורש הדבר ועיקרו. מן הכלל הזה נלמד גם לגבי הבגד: המקום הראשון שנזכרו בגדים בתורה הוא הנקודה הקובעת את משמעותם.

פרק ב: כתנות עור / אור — הבגד הראשון בתורה

המקום הראשון שנזכרו הבגדים בתורה הוא ״כתנות עור״ — ויש גורסים ״כתנות אור״ (12) — שעשה הקב״ה לאדם ולחוה כשנגרשו מגן עדן (בראשית ג׳:כ״א). ומכאן למדנו שענין הבגד לפי התורה הוא מה שמעניק לאדם אור וכבוד.

ואכן בגדי כהונה הם גם כן ״לכבוד ולתפארת״ (שמות כ״ח:מ׳-מ״ב), (13) וכדכתיב ״ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת״. ובבראשית רבה (14) כשנאמר ״ויפחד האדם ויאמר: עירום אנכי״ — חזינן דהבושה נקשרת ישירות לחסרון הבגד.

ועיין עוד מה שכתב ר׳ יצחק אברבנאל (15) דהכתנות של אדה״ר הן הפשטה של כבוד גדול שהיה לו מקודם לכן, שמקודם חטא עץ הדעת היה האדם לבוש ב״כתנות אור״ — אור גדול שהיה מגינה עליו. ועיין בספר בראשית רבה (16) שמביא מחלוקת אם כתנות ״עור״ או ״אור״, והביא ר׳ מאיר שבתורתו כתוב ״כתנות אור״.

פרק ג: הבגד והבושה — ״לבוש״ מלשון ״לא בושה״

ע״י חטא עץ הדעת ירדה בושה להאדם — מה שאין כן בבעלי חיים — ולכן הוצרכו לבגדים. ואכן שיבחו חז״ל את עם ישראל בכתובות (דף ח׳ ע״ב) (17) שהמה ביישנים — ״הביאים בנות לביישנים״.

ולכן נקרא הבגד ״לבוש״, כיון שמסיר הבושה — ״לא בושה״. (18) וכדאמרינן בגמ׳ (ב״ב נ״ז ע״ב): ״נכנס לבית המרחץ ולבש בגדיו בבת אחת״ — שהביישן אינו רוצה להיות ערום.

ולכן כשנשתכר נח ואבד את שכלו האנושי, הפשיט בגדיו (בראשית ט׳:כ״א). (19) ונתבייש נח ע״י חם בנו כשהיה ערום בלי בגדים — כיון שלא היה יכול להתבטא את עצמיותו ע״י בגדיו, אבד בכך את אנושיותו, שבה האדם חלוק מבעלי החיים. וכשהחלים ולבש ושב לאנושיותו — קילל את חם במידה כנגד מידה, שיהיו בניו עבדים ויאבדו אנושיותם.

ויש לציין בהקשר זה ענין שתיית היין בפורים עד ״דלא ידע״, (20) והוא לחזור למצב שלפני חטא עץ הדעת — לרק ידיעת המושכלות, האמת והשקר, ולא המפורסמות, הטוב והרע בעיני אחרים. שהרי בחולין (דף קל״ט ע״ב) (21) נרמז המן בפסוק ״המן העץ״ — שהמן הוא כח הסיטרא אחרא של עץ הדעת בגלות.

פרק ד: שימושי הבגד — תשמישם הכפול של הבגדים

בבגדים יש גם שימוש אינסטרומנטלי — לחממו ולכסותו, כבתפילת יעקב (בראשית כ״ח:כ״א): ״ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש". (22) וכן בדוד המלך (מלכים א׳ א׳:א׳): ״ויכסהו בבגדים ולא יחם לו״.

אולם לצד השימוש האינסטרומנטלי, עיקר ענין הבגד הוא לכבד את האדם ולהראות מעמדו. אשר לכן קורעין את הבגד בעת האבלות (23) להראות מצבו הפנימי — שלבו פנימה הוא קרוע ונסדק כמו הבגד. כמו שיהושע וכלב קרעו בגדיהם להראות את אבלם ועצבם על דיבת המרגלים (במדבר י״ד:ו׳). (24)

ופירש רש״י על יהושע הכהן הגדול (זכריה ג׳:ג׳) (25) שהיה לבוש בגדים צואים מחמת שנשאו בניו נשים נכריות — כיון שהבגדים מראים למעמד האדם ולמצבו הרוחני. ולכן זורקין המשיחה על הבגדים גם כן — דהוי כאילו מושחין אותם ממש. (26)

ולכן כשראה יעקב אבינו את כתנת יוסף מלאת הדם — קיבל שנטרף (בראשית ל״ז:ל״ג), (27) כיון שהבגד מגלה ומבטא את מצב בעליו. ולכן נמי הדגיש הנביא (שמואל ב׳ י״ג:י״ח) את חשיבות בגדה של תמר בת דוד כסמל לחרפתה. (28)

וזהו שקורא ר׳ יוחנן למאני ״מכבדותא״ (שבת קי״ג ע״א), (29) ודגשו חז״ל לשנות לבגדים מיוחדים לכבוד שבת ויום טוב. וכן אמרו בשבת (קי״ד ע״ב): ״שנה אדם בגדיו לכבוד שבת — שנה לו הקב״ה שמינית״. (30)

פרק ה: בגד ובגידה — מראית עין ואמת הפנים

הנה בחינת הניגוד לענין הנ״ל — הלטינאית אמרה ״Cucullus non facit monachum״ (31) — הברדס אינו עושהו לנזיר. וכן המשנה באבות (פ״ד מ״כ): ״אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו״. (32)

שהרי ״בגד״ הוא מלשון ״בגידה״ — הבוגד מסתיר פניו בתוך בגדו. (33) ו״מעיל״ הוא מלשון ״מעילה״ (34) — הבגדים יכולים להטעות אחרים במהו מעמדו באמת. ובמשלי (ז׳:י׳): ״ושית זונה ונצרת לב״ — אשת כסיל לבשה שית (בגד) שמראה עצמה כדבר שאינה. (35)

אבל חז״ל אימצו ע״פ התורה שהבגדים הם מה שמשוין את האדם למעמדו. ולכן ״בזמן שבגדיהם עליהם — כהונתם עליהם; אין בגדיהם עליהם — אין כהונתם עליהם״ (זבחים י״ז ע״ב). (36) ועיין בספר החינוך (מצוה ט״ז) (37) שהביא היסוד הגדול: ״האדם נפעל כפי פעולותיו״ — כלומר, אדם נפעל ומתעצב ע״י בגדיו החשובים ומגיע לדרגה הראויה להם.

פרק ו: האנושיות והאישיות — ה״אני״ ע״י הבגד

ביאר הרב ד״ר יוסי פאור (38) דלאחר חטא עץ הדעת שנמשך האדם אחר המפורסמות ושיקולים אתיים בינו לבין אחרים — הוענק לו ה״אני״ והתודעה העצמית. ועי״ז יש לו הבושה לכסות את עצמיותו ולהבדיל ה״אני״ שלו מאחרים.

וזהו מה שכתוב ״בגד״ כשנולד גד — ״ותאמר לאה בגד״ (בראשית ל׳:י״א), ותרגומו ״מזלא״ (אונקלוס שם), (39) דאדם אית ליה מזלא — זהו ה״אני״ שלו אשר לו מראה כיסוי הבגד שחוצץ בינו לבין אחרים.

והיא דאטימולוגיה של ״פרסונה״ — ״Persona״ בלטינית — (40) היא מן התיבה ״Per Sonare״, שזהו המסוה שנותן האדם על פניו במופע תיאטרון, ובזה מהדהד דרך וביטוי על הדמות שלו ועצמיותו. וזהו ענין הפרסונה ואישיות משפטית — שיש לו זכויות עצמיות שנחשב כאישיות משפטית בלעדית וחלוק מהאחר.

ועיין עוד בדברי הנועם אלימלך מליז׳ענסק (41) שכתב שמצות ההדור בגלות היא מצות ציצית. שהרי בגלות, כאשר אנחנו שרויים בין הגויים ורוצים להראות את הזהות היהודית, מצות ציצית בבגדינו היא שמראה את האישיות היהודית. ובזה שב הענין למחשבת יסוד שהזכרנו בפתיחה — שהבגד עם ציצית הוא ההצהרה הגלויה: ״אני יהודי, אני מעם ה׳״.

✦ סיכום חלק ראשון ✦

יצא לנו מן החלק הראשון: (א) הבגד בתורה ובמחשבת ישראל הוא הרבה יותר ממלבוש — הוא ביטוי לאישיות, למעמד, לקשר עם ה׳, ולאנושיות עצמה. (ב) כתנות עור/אור של אדה״ר הן השורש ממנו נובע ענין הבגד בתורה. (ג) הבגד מסיר בושה ומעניק כבוד — ״לבוש״ מלשון ״לא-בושה״. (ד) הבגד הוא כלי כפול: גם מכסה וגם מגלה את מהות האדם. (ה) ה״אני״ וה״פרסונה״ — האישיות המשפטית וזהות האדם — מושרשים בעניין הבגד.

✦ ✦ ✦

חלק שני

הכנף בעולם הקדמון — עדויות ארכיאולוגיות ומחקריות

פרק ז: מעמד הכנף בתרבויות קדומות

בפשוטו של מקרא, פרשת הציצית דיברה בהוה — כלומר מה שהיה ידוע ומקובל בימי קדם, מה היא הציצית ומה ענינה. ואכן מצינו בציורים ובתבליטים ממצרים הקדומה שהמצרים הלכו עם מעין ציצית ועם ענפים בכנף בגדיהם, ולא היה זה דבר חדש שחידשה התורה. (42)

ד״ר יעקב מילגרום (Jacob Milgrom), חוקר מקרא מובהק, הוכיח בשני מאמרים חשובים: (43) (א) במאמרו ״Of Hems and Tassels״ שנדפס בירחון Biblical Archaeological Review (יוני 1983) — הוכיח כי שולי הגלימה (״hem״) הראו על מעמדו החברתי של לובשה. (ב) במאמרו על פרשת ציצית — האריך להוכיח מן התעודות הארכיאולוגיות כי הבגד שימש כזהות החברתית של האדם, וכנף הבגד בפרט. (44)

וסיכום הדברים הוא: כל מה שהיו שולי הבגד נאים וחשובים יותר, כן הראה על גדולת הלובשו ורוממות מעמדו. ובניגוד לעבדים ולאנשים ממעמד נחות שבגדיהם היו פשוטים בלי כנפים מיוחדות — אלה שהיה להם מעמד חשוב היו מקפידים על עיצוב כנף בגדם ועל שוליו. (45)

עוד הוכיח ד״ר מילגרום דלכן צותה התורה להשים רק פתיל תכלת אחד בלבד, כיון שהתכלת היתה חומר יקר ביותר (מצבע הארגמן), ורק המלכים היו לובשים אותה בדרך כלל. ואכן נקראו המלכים ״blue bloods״ — בעלי דם כחול. (46) ויש לצרף לכך את דברי הגב׳ גלפז-הלר (47) שבעידן העתיקה העניקו חשיבות מרובה לבגדי האדם, שהם מתארים מעמדו בדרך שיחתית — דע״י ראיית בגדיו של האדם ניתן להגדיר מיד מה מינו ומה מעמדו.

פרק ח: הכנף כחותם וכסמל אישיות

מן החשוב ביותר להבנת ענין הציצית הוא מה שמצינו בתעודות ארכיב מארי (Mari) — שהנביאים שלחו את נבואותיהם יחד עם חלק משולי בגדם!

הנה בתרבות הקדמונית, כנף הבגד (״hem״) שימש כחותם ממש של האדם, בדומה לטביעת אצבע שלנו בימינו. כיון שאריגת הבגד המיוחדת היתה שונה לכל אדם ולכל בית משפחה, ועל ידה היכירו שלמי הבגד. (48)

ולכן הנביאים, בבואם לשלוח נבואותיהם כתובות, הוסיפו חלק מקצה בגדם — כלומר שלחו את ״חותמם״ להעיד שאכן הם שלחו הדבר הזה ושהוא אמת. (49)

מכאן נבין גם כן מנהג הידוע (שיש אומרים שנמשך עד ימינו) שנושקין את ספר התורה בעת עלייתם אליה, כאשר נוגעים בה בכנף הבגד — כיון שהכנף הוא החותם האישי של הנוגע, וכביכול מאשר בחותמו את דברי התורה. (50)

ועל הכנף שהראה על חשיבות האדם, כרכו בה פתיל שמשמש המשך וחיזוק לחשיבות הכנף. ובפתיל זה הוטבע כביכול חותם האדם, ועל ידו ראו החברה את מעמדו ורוממותו. (51)

ויש לבאר גם מה שנקרא קצה הבגד בשם ״כנף״: כשם שכנף של עוף פורש על עצמו ועל אחרים לשמירה, כן קצה הבגד ״פורש״ להגן על הלובשו — וזהו שנאמר (רות ג׳:ט׳) ״ופרשת כנפך על אמתך״, ו(מלאכי ג׳:כ׳) ״ושמש צדקה ומרפא בכנפיה״, שהוא ביטוי לשמירה ולהגנה. ולכן כשהחתן לוקח אשה, ״פורש כנפו עליה״ (יחזקאל ט״ז:ח׳) — כלומר מכניסה תחת שמירתו ואחריותו. (52)

פרק ט: שורש המילה ״ציצית״ ומשמעותה

יש לדקדק בלשון ״ציצית״ מה משמעותה. יש לומר דתיבת ״ציצית״ קרובה לתיבת ״גדיל״, ומשורש ״ציץ״ שפירושו פרח ובד שזור. (53) בשרשרת הלשון: ״ציץ״ — פרח (שמות כ״ח:ל״ו, ציץ של הכהן גדול); ״מציץ מן החרכים״ (שיר השירים ב׳:ט׳); ו״ציצת ראשו״ (יחזקאל ח׳:ג׳) — בסמיכות לענין קצה וחוט.

ועוד יש לבאר: לשון ״ציצית״ מלשון ״הצצה״ — כ״מציץ מן החרכים״. (54) כלומר, ענין הציצית הוא לא רק קישוט, אלא פתח ״הצצה״ — החלון שדרכו מציץ ה׳ על עם ישראל, ומסמל את הדבקות בין הבורא לנברא. כך דרשו חז״ל בירושלמי ברכות (פ״א ה״ב): ״הרואה את הציצית כאילו קיבל פני השכינה״.

✦ סיכום חלק שני ✦

יצא לנו מן החלק השני: (א) הכנף/שולי הבגד היתה בעולם הקדמון שפה חברתית מוכרת — כנף נאה = מעמד גבוה. (ב) הכנף שימשה כחותם אישי של האדם, ממש כמו חתימה אישית. (ג) פתיל הכרוך בכנף חיזק חותם זה וסמל את זהות לובשו. (ד) ״ציצית״ מלשון ״ציץ/הצצה״ — פתח לאלוקי. (ה) התכלת, בהיותה נדירה ויקרה כצבע מלכות, הוסיפה ממד של קדושה ומלכות אלוקית על הסמל הקיים.

✦ ✦ ✦

חלק שלישי

שתי פרשיות הציצית

פרק י: חלוקה יסודית — פרשת במדבר ופרשת דברים

חילקה התורה בין שתי פרשיות הציצית. הנה פסוקי שתי הפרשיות בצד זה:

פרשת שלח (במדבר ט״ו:ל״ח): ״דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת״ — בה נזכר: פתיל תכלת; אך לא נזכרו גדילים וארבע כנפות.

פרשת כי תצא (דברים כ״ב:י״ב): ״גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה-לָּךְ עַל-אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ״ — בה נזכר: גדילים וארבע כנפות; אך לא נזכרה כלל תכלת.

ספר במדבר — פרשת שלח · ספר דברים — פרשת כי תצא

חוט תכלת על כנף הבגד · גדילים בד׳ כנפות הבגד

חובת גברא — להזכיר מצות ה׳ · חובת הבגד — חובת כסות

אידיאלי — ישראל במדבר · ריאלי — ישראל בארצם

נשים מחויבות לשיטת הרמב״ם · נשים פטורות (תרבות פטריארכית)

תלויה בראייה — זיקה לאור היום · אינה תלויה בזמן

פרק יא: פרשת במדבר — חובת גברא וזכירת המצוות

בפרשת ציצית שבספר במדבר הדגש הוא על הגברא — על האדם הלובש. המטרה היא שיזכור את מצות ה׳ ולא יסור אחרי חושיו, כמו המרגלים שנזכרו בראש הפרשה. ואמנם אין בזה הכרח שזו הסיבה היחידה למצוה, אלא שזהו פועל יוצא ממנה.

בספר במדבר — שנאמרה בעת שישראל היו במדבר באופן אידיאלי — נצטוו לשים חוט תכלת על כנף הבגד, להורות על מעמד הלובשה. התכלת, שהיתה יקרה ונדירה ושייכת למלכות, היא הסמל האידיאלי לחשיבות הכנף בחיים אידיאליים של עם ישראל — שיהיו כולם כמלכים, וכולם ישאו סמל של תכלת מלכותית בכנפיהם. (55)

כיון שהתכלת והארגמן היו גוונים נדירים שלא היו מצויים בחיי היום-יום, נדירותם עוררה את האדם בראותו אותם. וכן ביאר פילון האלכסנדרוני (56) שהתכלת היא עזר לימודי לרסן את האדם, שכן הוא רואה בה את גוון השמים המזכיר לו את הקוסמוס כולו והלוגוס האלוקי. וכן אמרו חז״ל (מנחות מ״ג ב׳): ״כנגד מה ניתנה תכלת? אמר הקב״ה: רצועה זו שדומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד״.

לפי פרשת במדבר, כיון שהמצוה תלויה בראייה — ולא ביום ולילה — פסק הרמב״ם (57) שבלילה, שאין רואין את הבגד כראוי, פטור מציצית. ולפי״ז הסיק המרדכי (58) שמברכין על ציצית כבר ממעלות השחר, וכ״פ הרמ״א. וכן פסק הסמ״ע (59) שאין דנין בלילה אלא כשאין נרות כעין יממא, כיון שהכל תלוי בראייה.

פרק יב: פרשת דברים — חובת הכסות ומדים היהודי

בפרשת ציצית שבספר דברים הדגש הוא על הבגד — על כסות הכבוד. ספר דברים, לעומת ספר במדבר, כבר מכיר בכך שאי אפשר לחיות באופן אידיאלי לאורך ימים על פני האדמה. ולכן בפרשת ציצית שבספר דברים, הכירה התורה שמספיק גדיל יפה בקצה הבגד — ״גדלים תעשה לך״ — שאף הוא מסמל חשיבות, אך ללא דרישת התכלת הנדירה. (60)

הגדילים הנאים הנתונים בד׳ כנפות הבגד הופכים אותו למדים ולבוש מיוחד של ישראל, כדוגמת בגדי הכהונה. ולפי״ז המצוה היא חובת הטלית, תלויה בכסות עצמה ולא בזמן.

ד״ר יעקב מילגרום (61) ביאר מטעם זה מדוע הותרה כלאים בציצית: כשם שהכלאים הותר בבגדי הכהונה כסמל לקדושה ומעמד, כן הותר בציצית — כי הציצית מגדירה את לובשה כממלכת כהנים.

ויוסיפון בקדמוניות היהודים (62) הסביר שהציצית היא תג זיהוי במרחב הפוליטי והציבורי, להזהות את לובשה כיהודי בלאומיותו.

ואפשר שלפי זה מבואר גם מה שאמרו חכמים (מנחות ל״ח א׳) שהתכלת והלבן אינם מעכבים זה את זה: כיון שהתכלת (מפרשת במדבר) והגדיל (מפרשת דברים) הם שני סמלים שונים ועצמאיים לחשיבות הכנף, ולפיכך אין זה מעכב את זה. (63) ואכן כן משמע גם במדרש מרבותינו שבצרפת. (64)

ולפי זה יוצא שבזמן הגלות, שאין אנו חיים בחיים האידיאליים ולא נמצאת התכלת בידינו, אין לחוש לתכלת, ומקיימים מצות ציצית בלבן בלבד — ואין חסרון בזה. (65)

פרק יג: שיטות הראשונים — רש״י, הרמב״ם, ומנחת חינוך

שיטת רש״י

רש״י (שמות כ״ח:ל״ד) (66) סבר דמעיל הכהן הגדול לא היתה לה ארבע כנפות כלל, ולפיכך לא היה בה חיוב ציצית. כי הכנף היא תנאי לחיוב ציצית, ואין מעיל גלילי בגדר ״ד׳ כנפות״.

שיטת הרמב״ם וקושיית המנחת חינוך

הרמב״ם לעומת זאת סבר (הל׳ כלי מקדש ח׳:ז׳) דמעיל הכהן הגדול כן היתה לה ד׳ כנפות, ואם כן היה ראוי שיהיה בה ציצית. ועל זה הקשה המנחת חינוך (מצוה ע״ט) (67) קושיה עצומה: אם כן, מדוע לא נצטוו לשים ציצית במעיל? ותירץ הגר״ח קנייבסקי (בדרך חכמה הלכות ציצית) (68) בכמה אנפין.

תירוץ חדש לפי ענין הכנף

אך לפי מה שהתבאר לעיל בענין הכנף, אפשר להציע תירוץ נוסף: הנה בקצה המעיל של הכהן הגדול היו פעמונים ורימונים (שמות כ״ח:ל״ד: ״פעמן זהב ורמון״), והמה שימשו כסמל לחשיבות לובשה — ממש כמו שציצית בכנף הבגד משמשת כסמל לחשיבות.

ואם כן, הפעמונים והרימונים של המעיל הם ה״ציצית״ של הכהן הגדול, ומאחר שכבר יש שם סמל חשיבות בצורת פעמון ורימון, לא נצרכה ציצית נוספת. (69) ואפשר לחזק זאת מהא דאמרינן (זבחים פ״ח ב׳) שבגדי כהונה מכפרין, וכל בגד מכפר על חטא מיוחד. ופעמוני המעיל מכפרין על לשון הרע — ואם כן הפעמונים הם עצם ייעוד הבגד ולא רק קישוט.

✦ סיכום חלק שלישי ✦

יצא לנו מן החלק השלישי: (א) שתי פרשיות הציצית מייצגות שתי מערכות עצמאיות: חובת גברא (במדבר) וחובת הבגד (דברים). (ב) פרשת במדבר — אידיאלית, תלויה בראייה, מצריכה תכלת. (ג) פרשת דברים — ריאלית, תלויה בבגד, מספיק גדיל. (ד) לכן תכלת ולבן אינם מעכבים זה את זה. (ה) פעמוני מעיל הכהן הגדול משמשים כ״ציצית״ של הכהונה.

✦ ✦ ✦

חלק רביעי

שכר אברהם אבינו — חוט, נעל, ומצוה

פרק יד: הדרשה בגמרא סוטה ויסודה

דרש רבא בגמרא סוטה דף י״ז ע״א (70) כי אברהם אבינו, בגין שאמר למלך סדום ״אם מחוט ועד שרוך נעל״ — דהיינו שסירב ליטול אפילו דבר קטן ממנו — זכה לשתי מצוות: מצות חוט תכלת ומצות חליצת הנעל.

טעמא דמילתא: כל עניין הציצית מראה ומסמלת את מעמד הלובשה ואת כבודו בין הבריות, (71) ולפיכך ניתנה לאברהם מצות הציצית כשכר על כך שסירב להתחזק במעמדו ע״י עושר חיצוני ממלך סדום.

וכן זכה למצות חליצת הנעל, שכן המנעל במזרח התיכון הקדום היה סמל לחשיבות ומעמד האיש — שהרי רבים היו הולכים יחפים. והמנעל, כמו הבגד, הוא כיסוי הגוף המורה על כבוד האדם.

הנעל — סמל לאהבה, זוגיות ובעלות

עוד מצינו שהנעל סימלה לאהבה ומיניות, כדכתיב בשיר השירים (ז׳:ב׳): ״מה יפו פעמיך בנעלים״. (72) ומטעם זה נהגו לזרוק נעלים על בני הזוג ביום חתונתם.

הר״י בכור שור והאברבנאל האריכו בפרשת חליצה (73) לבאר כי ע״י הסרת הנעל מסמלת האשה שאינה מקושרת בו עוד. ומכיון שהנעל מסמלת זוגיות ובעלות, כן נהגו לחלוץ נעל בעסקאות העברת נכסים, כדאיתא בסוף מגילת רות.

ויש לציין את ההקבלה המרתקת: החוט (פתיל תכלת) — שהוא סמל למעמד מלכותי — וה״שרוך נעל״ — שהוא סמל לזוגיות ובעלות — שניהם נתנו כשכר לאברהם על אותה זכות אחת: ויתור מרצון על מעמד כוחני. ויש כאן מסר עמוק: אברהם שסירב לעצמת כוח גשמית, זכה לשתי מצוות שמייצגות כוח רוחני — מעמד בפני ה׳ (ציצית) וקשר אינטימי-זוגי (חליצה/נעל).

✦ ✦ ✦

חלק חמישי

סיפורי המקרא לאור ענין הכנף והציצית

פרק טו: יוסף ובגדיו — ענין הציצית והשמירה מן החטא

כתנת הפסים

יעקב עשה ליוסף ״כתנת פסים״ (בראשית ל״ז:ג׳) — כלומר, בגד מיוחד ומפואר עם ״פסים״ (שיש פרשנים המפרשים כי הם הפתולין, הקיפולים, הגדילים שבו). ועל זה קינאו בו אחיו, כיון שראו שיעקב נותן ליוסף בגד של חשיבות ומעמד. (74)

בגדיו של יוסף לאורך הסיפור

הגה התורה על בגדיו של יוסף לאורך כל הסיפור: (א) ״ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי ויעזב בגדו בידה״ (בראשית ל״ט:י״ב) — בסיפור אשת פוטיפר, שנקרע בגד יוסף בידה. (ב) ״ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אתה על יד יוסף וילבש אתו בגדי שש״ (בראשית מ״א:מ״ב) — כאשר עלה יוסף לגדולה, לבש אותו פרעה בגדי מלכות, כי הבגד הוא סמל המעמד.

הציצית והשמירה מן החטא

חז״ל פירשו (מנחות מ״ד א׳) את הפסוק ״וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳״ (במדבר ט״ו:ל״ט) — שהציצית מזכרת לאדם את מצות ה׳ ומונעת אותו מן החטא. (75)

כיון שעניינו של יוסף היה עמוק ביסוד הבגדים ופתיליהם שהראו על חשיבותו ומעמדו — הרי שזהו שהצילו מן החטא. שיוסף ידע שהוא אדם בעל מעמד וחשיבות, ובגדו מעיד על כך, ולא ביזה את עצמו בחטא שייפגע ביסוד חשיבותו. (76)

ובאופן פנימי יותר: כשרצתה אשת פוטיפר לגרום ליוסף שיחטא, ״עזב בגדו בידה״ — כלומר, הניח את מה שמסמל את מעמדו ואת ״כנפו״ — ונמלט. ורמזו חז״ל (סוטה ל״ו ב׳) (77) שיוסף ראה בשעה זו את ״דמות אביו״ שהזכירתו את ערכו ומעמדו, ועי״ז ניצל.

פרק טז: שאול ודוד — כריתת כנף המלוכה

בספר שמואל א׳ (פרק כ״ד) מסופר כי דוד כרת בסתר את כנף מעיל שאול במערת עין גדי, ואחר כן ״הכה לב דוד אותו״ — כלומר דוד הצטער מאד על שעשה כן.

ועל פי הנ״ל מובן הדבר יפה: דוד לא רק כרת חתיכת בד — הוא פגע בכבוד המלכות של שאול, כיון שהכנף היתה כחותמו ואישיותו של המלך. לכרות כנף המלך הוא לגרוע ממלכותו ולהשפילה. (78)

ולכן כאשר הראה דוד לשאול את הכנף הכרותה, הכיר שאול שבידי דוד היה להורגו ולא עשה כן, ועל כן ביקש ממנו שישבע לו שלא יכרית את זרעו — ״ועתה הנה ידעתי כי מלוך תמלוך״ (שמואל א׳ כ״ד:כ״א). (79)

ועיין במדרש שוחר טוב (תהלים ז׳ ד׳) שפירשו שדוד כרת ״ציציתו של שאול״ — הרי שהמדרש הבין שהכנף הכרות היא ציצית ממש. (80) וזה מסכים לכל הנ״ל: שכריתת הכנף של המלך שקולה לפגיעה בעצם אישיותו.

פרק יז: תמר ויהודה — הפתיל כחותם האישיות

כשהתכסתה תמר בצעיף ותפסה מקומה על הדרך, ויהודה לא הכירה ובא עליה, ביקשה ממנו ״חותמך ופתילך ומטך״ (בראשית ל״ח:י״ח). ואחר כן כשצוה יהודה לשורפה, שלחה לו את שלשת החפצים הללו ואמרה ״הכר נא״ (שם כ״ה).

ביאר ד״ר נחום סרנא (Nahum Sarna) (81) דבקשת ״הפתיל״ של תמר מיהודה מתפרשת על רקע האמור לעיל: הפתיל שהיה ביד יהודה הוא הפתיל שסביב כנף בגדו — כלומר חותמו ואישיותו ממש. ולכן כאשר הראתה אותו לו, הכיר מיד שהם שלו.

ובבראשית רבה (פ״ה:ט׳) (82) אכן קישרו חז״ל בין פתיל יהודה לבין ענין מצות ציצית — ועל פי האמור לעיל מובן הקשר: שניהם ענינם הפתיל שבכנף הבגד שמסמל חשיבות האדם ואישיותו.

פרק יח: נבואת זכריה — ״והחזיקו בכנף איש יהודי״

בנבואת זכריה (ח׳:כ״ג) נאמר: ״כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם״.

ועל פי הנ״ל יש לפרש: כנף הבגד מראה על אישיותו וחשיבותו של לובשה. ולכן לאחוז בכנף האיש היהודי הוא להידבק בגדולתו ולבקש להצטרף אליו. כיון שהגויים יראו את כנף הבגד של האיש היהודי עם ציציותיו, ויבינו שהוא אדם עם מעמד וחשיבות — ועל כן יבקשו לדבוק בו. (83)

✦ סיכום חלק חמישי ✦

יצא לנו מן החלק החמישי: (א) יוסף — ידיעת מעמדו ע״י בגדיו הצילתו מן החטא; ״עזב בגדו״ = עזב חשיבותו = ניצל. (ב) דוד ושאול — כריתת הכנף = פגיעה בעצמות הזהות המלכותית. (ג) תמר ויהודה — הפתיל שבכנף = חותם אישי ממש. (ד) זכריה — הגויים יאחזו בכנף היהודי כסמל לדבקות בגדולה אלוקית.

✦ ✦ ✦

חלק שישי

חז״ל — רטוריקה, מדרש, וממד רוחני

פרק יט: ר׳ יוחנן בן דהבאי ומלאכי השרת

הסוגיה בנדרים ומשמעות ״המלאך״

בגמרא נדרים דף כ׳ ע״א (84) מספרת הסוגיה על ר׳ יוחנן בן דהבאי שאמר שמלאכי השרת הגידו לו שיש בנים עם בעלי מומין מחמת פעולות שעושין בני אדם בשעת תשמיש. ויש לתת לב: לא נקט ר׳ יוחנן בן דהבאי בלשון ״אסור״ או ״מותר״ — שהיא לשון הלכתית — אלא בלשון עובדתית גרידא: ״כך אמרו לי מלאכי השרת.״ ועל זה אמר ר׳ יוחנן דאין הלכה כמותו.

ד״ר דניאל בויארין עמד על תופעה זו (85) וביאר דכשאמרו חז״ל ״מלאך אמר״ רצו להכניס אל הדיון מקור שהוא מחוץ לקורפוס ההלכה הרשמי. הלכה בנויה על שרשרת סמכות: תנאים, אמוראים, מדרשי הלכה — ורק מקורות שבתוך קורפוס זה יכולים לחייב פסיקה. לכן כאשר הביא ר׳ יוחנן בן דהבאי ״מלאך״ כמקור — מייד ביטל ר׳ יוחנן את כוחו של המקור, שכן סמכות ההלכה אינה יונקת ממה שמחוץ לקורפוסה.

אמימר ופנימיות המקור

בא אמימר ופירש (86) ד״מלאכי השרת״ שהביא ר׳ יוחנן בן דהבאי — הם החכמים עצמם, שנקראים כן ״מלאכי השרת״ בשל ניכרות קדושתם. ופירש רש״י שם שמלובשים הם בציצית. ועל ידי זה — הכניס אמימר את אמירת המלאכים אל תוך קורפוס ההלכה, שכן אם הם החכמים — ניתן לדון עמם ולחלוק עליהם.

ר׳ קטינא ורב ומלאך הציצית

ובסוגייתן בנדרים — הובאה עוד מעשה: מלאך אמר לרב קטינא דלא יבקש ״טצדקי״ (87) — היינו: אל יבקש תירוצים ואמתלות — לפטור עצמו מהציצית, שהרי מענשין בה בעידן ריתחא. (88) ולשון ״טצדקי״ — שהיא לשון ארמית-פרסית — כבר מעוררת אותנו לדון בהשפעת הסביבה הפרסית על עולם הציצית, כפי שנעמוד עליה בפרק הבא.

פרק כ: ציצית וחגורת ה-Kustīg הזורואסטרית

ד״ר ישי קיל וספר שושנת יעקב

בספר שושנת יעקב — שהוא ספר הזיכרון לגאון המחקר ד״ר יעקב אלמן ז״ל שעסק כל ימיו בהשפעת הסביבה הסאסאנית-זורואסטרית על חז״ל (89) — טען ד״ר ישי קיל (90) טענה מרתקת: הפרסים והאמגושות נהגו לחגור תמיד חגורה קדושה הנקראת Kustīg. (91) ייחודה של חגורה זו שהיא אינה חגורה גרידא, אלא לבוש פולחני בעל משמעות תיאולוגית עמוקה.

ד״ר שאול שקד הרחיב (92) וביאר שהחגורה הלז נועדה להחליק ולהפריד בין חלק העליון של הגוף — שבו השכל, הנשמה, והקדושה — ובין חלק התחתון של הגוף — שבו הערוה. ולכן חשבו הזורואסטרים חטא חמור ללכת ולו רגע אחד בלי חגורה זו.

שש נקודות הקבלה מרתקות

ד״ר קיל מנה שש נקודות הקבלה מדהימות בין ה-Kustīg לבין הציצית:

(א) שקולה כנגד כל המצות: כמו שפסק הספרי דמצות ציצית שקולה כנגד כל המצות כולן — כן האמינו הזורואסטרים על ה-Kustīg שהיא שקולה כנגד כל חיובי הדת.

(ב) ראיית ה׳ בציצית: כמו שקבע ר״מ שהרואה הציצית רואה כביכול הקב״ה ואת הוד כסא כבודו — כן פירשו בספרי פלאבי (ספרי קודש זורואסטריים) על ה-Kustīg.

(ג) שכר על אי-הפסק: כמו שנמסר שרב נחמן קיבל שכר על שלא הלך ד׳ אמות בלי ציצית — כן כתבו הזורואסטרים שאסור ללכת רגע אחד בלי ה-Kustīg.

(ד) הרסנת הגוף: כמו שחז״ל פסקו שאסור לתפלה כשלבו רואה ערותו — כן חגרו הפרסים את ה-Kustīg לבדל הקדוש מן הגשמי.

(ה) גוונים ויוקר: ה-Kustīg היתה עשויה בכמה גוונים ונחשבת לבוש מכובד ויקר, כמו שהציצית נעשית עם חוט תכלת יקר ומיוחד.

(ו) ״טצדקי״ — לשון פרסית: ביאר ד״ר קיל דתיבת ״טצדקי״ בגמרא אינה ארמית טהורה אלא מגיעה מן השורש הפרסי — שהשתמשו בו הספרים הזורואסטריים כדי לתאר מי שמבקש לפטור עצמו מחיוב פולחני חגורת ה-Kustīg. וזהו הרמז הבלשני לזיקה בין שני העולמות.

פרשנות מאוזנת

בוודאי שאין לומר שמצות ציצית נגזרה מן הזורואסטריות — חלילה. ציצית היא מצוה מן התורה הניתנת בסיני, ומקורה בפרשת שלח (במדבר ט״ו:ל״ח-מ״א). אלא שחז״ל הבבלים, שחיו בתוך הסביבה הסאסאנית-פרסית, אמצו ושיקפו בלשונם ובאגדותם את הרעיונות והמשמעויות שהם עצמם ראו בחגורה הפרסית הקדושה — ויישמו אותם כמדרש ופרשנות לקיום מצות ציצית שקיבלו מסיני.

פרק כא: פילון האלכסנדרוני לעומת חז״ל

פילון — ציצית כמתקן קוסמי-רציונלי

פילון האלכסנדרוני (93) עמד על מצות ציצית לאור הרקע ההלניסטי-פלטוני. לפילון, ראיית הציצית מזכירה לאדם את הקוסמוס ואת הלוגוס האלוקי — ע״י יוקר התכלת שנייחד לה׳ בתרומת המשכן — ובכך מרסן את חושי האדם ומחזיר אותו אל ה׳. הציצית, על פי פילון, היא כלי — מכשיר פנדגוגי — לריסון האדם. הקוסמוס שולח אות לנפש: אל תסיר אחרי חושיך. זוהי תפיסה מרחוק — מדיאטורית.

חז״ל — ציצית כמפגש ייחסי

שונה לחלוטין היא תפיסת חז״ל. הגמרא (94) קובעת שהמקיים מצות ציצית כאילו קיבל פני שכינה — לא ״מתקרב״ לשכינה, אלא ״קיבל פניה״. ״קבלת פנים״ היא פגישה, מפגש עין בעין בין שני ישויות. הציצית — על פי חז״ל — יוצרת מפגש ייחסי בין הלובש לבין הקב״ה.

וכן ידועה דרשת חז״ל (מנחות מג׳ ע״ב) שהתכלת דומה לים, הים לרקיע, והרקיע לכסא הכבוד. אין זה רק לימוד קוסמולוגי — אלא ״ראיה״ של ממש: הרואה ציצית — כאילו מביט בכסא הכבוד. וכשיש ראיה — יש מפגש.

הנפקא מינה: החפצא של הטלית

מכאן נגזרת נפקא מינה גדולה לגבי החפצא של הטלית עצמה. חז״ל קבעו (95) שעכו״ם שעשה ציצית — פסולה. שורש הפסול הוא שהציצית צריכה להיעשות לשם יצירת מפגש ייחסי בין בני ישראל לקב״ה — ולכן הבגד עצמו נעשה חפצא של קדושה בידי הלובשו. אבל אצל פילון — שהציצית היא רק כלי פנדגוגי — אין צורך שהכלי ייעשה ע״י ישראל.

הריטב״א בספר הזיכרון (96) טען שאפילו הרמב״ם לא האמין באמת את כל מה שכתב בנוגע לגשמות האל, וכתב את דבריו רק לנבוכים שבדורו. ואולי זהו הרמז שגם הרמב״ם, עמוק בלבבו, קרב אל גישת חז״ל של המפגש הייחסי.

פרק כב: מדרשי חז״ל לאור ענין הכנף

לאור כל הנ״ל יש לבאר גם כמה מדרשים שלכאורה דחוקים, ועל פי הנ״ל יבואו על מקומם.

א. בראשית רבה (פ״ה:ט׳)

חז״ל קשרו את פתיל יהודה (בפרשת יהודה ותמר) לענין מצות ציצית. ועל פי הנ״ל מובן: כיון שפתיל יהודה שעל כנף בגדו הוא ממש אותו ענין של ציצית — שניהם הם הפתיל שעל כנף הבגד שמסמל חשיבות האדם. (97)

ב. מדרש שוחר טוב (תהלים ז׳:ד׳)

דרשו שם שמה שכרת דוד במערה הוא ״ציצית של שאול״. ועל פי הנ״ל מובן: כיון שהכנף היא חותמו ואישיותו של שאול המלך, הרי שכריתתה היא ממש פגיעה בציצית — בסמל חשיבותו. (98)

ג. ויקרא רבה (כ״ג:י׳) — אגדת ציצית

האגדה המפורסמת ביוחאי שבת בסוריה, שנמנע מן החטא בזכות ציצית שהכתה על פניו. ועל פי הנ״ל מובן: הציצית הכאיבה לו — כלומר, הרגיש בכנף בגדו שמסמל את מעמדו ואישיותו, ועל ידי כך נזכר שאסור לו לבזות את עצמו בחטא. (99)

ד. חז״ל ותכלת

חז״ל אמרו (מנחות מ״ג ב׳) שהתכלת ״דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד״. ועל פי הנ״ל יש לפרש: התכלת, בהיותה צבע של מלכות, מסמלת כבוד ורוממות. ולכן כאשר רואה אדם את התכלת שבכנפו, הוא מתעלה ורואה עצמו כעומד לפני מלך מלכי המלכים. (100)

ה. ירושלמי ברכות — קבלת פני השכינה

כלשון הירושלמי בברכות (פ״א ה״ב): (101)

״הרואה את הציצית — כאילו קיבל פני השכינה״

ובמדרש שיר השירים (102) דרשו: ״יפה את רעיתי״ — על הציצית. שע״י תכשיט זה מתעורר הבעל, שהיא כביכול הקב״ה, בישראל שהיא כאשתו כביכול. וזהו לשון ״ציצית״ מלשון ״הצצה״, כ״מציץ מן החרכים״.

✦ סיכום חלק שישי ✦

יצא לנו מן החלק השישי: (א) הרטוריקה של ״מלאך אמר״ בחז״ל היא שיטה להכניס מקורות מחוץ לקורפוס ההלכה, אך ניתן לחלוק עליה. (ב) השוואה עם Kustīg הזורואסטרית מראה עד כמה חז״ל ראו בציצית לבוש פולחני ממשי. (ג) שונה תפיסת פילון (ציצית=כלי פדגוגי) מתפיסת חז״ל (ציצית=מפגש ייחסי). (ד) המדרשים על ציצית מבוארים יפה על רקע ענין הכנף כחותם וכאישיות.

✦ ✦ ✦

חלק שביעי

הממד הקבלי — הטלית כעטיפה אלוקית

פרק כג: יחזקאל — כנף הא-ל

בנביא יחזקאל (ט״ז:ח׳) כתוב: ״ואפרש כנפי עליך ואכסה ערותך״. (103) הנביא מתאר כיצד פרש ה׳ את בגדו על בת ישראל — ובזה כיסה ערותה, כלומר נכנס עמה לקשר של אינטימיות ובריתיות. ולשון ״כיסוי״ בלשון הנביאים אכן מציינת לעיתים יחס אינטימי (עיין בועז לרות, רות ג׳:ט׳). ואם כן, כשאנו מתעטפים בטלית — הרי אנו נעטפים תחת ״כנפי״ הקב״ה ממש כפי שתיאר יחזקאל.

פרק כד: המקובלים — עטיפה כחיבוק אלוקי

המקובלים האריכו בזה עוד יותר. (104) בפרי עץ חיים שער הציצית (פ״א) ביאר ר׳ חיים ויטאל בשם האר״י ז״ל שהטלית היא בחינת ״מקיף״ — אור מקיף, אור שמקיף ומחבק את הנשמה מבחוץ. ולכן כשמתעטפים בטלית, אין זה רק מעשה חיצוני — אלא חיבוק נשמתי ממש, שהא-ל חובק את נשמת האדם מסביב.

ובספר הרוקח (סי׳ שס״ו) כתב: ״כשמתעטפים בציצית — שכינה מתעטפת עמהם״. כלומר: לא רק שהאדם נכנס לחסות ה׳ — אלא שהשכינה עצמה מתעטפת ביחד עמנו, ונוצרת שותפות של עטיפה.

עוד כתב הרמב״ן בפירושו לתורה (במדבר ט״ו:ל״ח) שהציצית דומה לחותם המלך שנותנו לעבדו, ועבד הנושא חותם מלך — מלכות מלכו על גבו. (105)

פרק כה: הידור מצות ציצית — מחלוקת ר״ש שקאפ ור׳ ברוך שמואל

מסורת ר׳ חיים שמואלביץ׳

סיפר ר׳ חיים שמואלביץ׳ (ראש ישיבת מיר ירושלים) שהגרא״י סולובייצ׳יק (106) הביא בשם אביו הגרי״ד שבקרניץ נתכנסו גדולי ישיבות — ובהם ר׳ שמואל רוזובסקי (ברכת שמואל) ור׳ שמעון שקאפ — ועלתה שאלה: האם שייך הידור ״זה א-לי ואנוהו״ במצות ציצית על הטלית עצמה — שאינה מגוף המצוה, שמגוף המצוה הם החוטים בלבד?

ראיית ר׳ חיים שמואלביץ׳ מרש״י

הביא ר׳ חיים שמואלביץ׳ ראיה ממה שפירש רש״י בבבא קמא ט׳ ע״ב: (107) ״יקנה טלית נאה״ — שזהו הידור מצוה. ורש״י כתב ״טלית״, לא ״ציצית״ — משמע שגוף הבגד שייך בהידור.

יישוב ע״פ עומק המצוה

אמנם יש לומר, (108) עפ״י מה שנתבאר לעיל, דבמצות ציצית שאני — שהטלית היא עצם גוף העטיפה, שהיא מהות המצוה. שהרי לא שייך ״קבלת פני שכינה״ בלא שיהיה גוף הטלית נאה ומרשים. לכן במצות ציצית — הטלית הנאה היא עצמה חלק ממפגש הייחסי עם הא-ל, ולא רק הידור חיצוני.

פרק כו: התפתחות הטלית בדורות — מבגד לבגד קודש

בימי חז״ל הטלית היתה בגד יומיומי רגיל — חולצה רחבה בת ארבע כנפות — שהיו מניחים בה ציציות. אבל בימינו (109) — אין אנו לובשים חולצות בנות ארבע כנפות, ולכן הטלית (קטן וגדול) נעשה בגד מיוחד שאין אנו לובשים אותו אלא לשם מצות ציצית בלבד.

ונמצא שבימינו אנו — קרה דבר נפלא: הטלית עצמה הפכה לבגד קודש מובהק. כבר אין היא ״בגד שיש בו ציציות״ — אלא בגד א-לי שנלבש אך ורק לשם עטיפה ומפגש עם הא-ל. ובזה הגענו בהתפתחות הטבעית ההיסטורית אל מה שרמז הנביא יחזקאל: הבגד עצמו הוא כנף ה׳ שבו אנו מתעטפים.

הסיפור המופלא

מעשה שסיפרו על אחד שנתן מתנה לאחד ליתנה לבנו לפותחה כשיעשה בר מצוה — בשעה שהנותן כבר לא יהיה בחיים. כשפתח הנער את המתנה — ראה טלית. וכתב לו הנותן: ״כשתרגיש שאתה לבד — התעטף בה, וזכור שאינך לבד. שאתה מתעטף בצעיף הקב״ה — וש ה׳ עמך ואינו עוזבך.״

הרי שאפילו אנשים פשוטים מרגישים את עומק הרעיון הלז — שהטלית אינה בגד בלבד, אלא חיבוק הא-ל. וכך הולכת ומתגלה, דרך ימי הדורות, משמעות שנסתרה בפסוקי הנביא ונתפרשה ע״י חז״ל, המקובלים, והחסידות.

✦ סיכום חלק שביעי ✦

יצא לנו מן החלק השביעי: (א) יחזקאל מתאר את ה׳ כ״פורש כנפיו״ על ישראל — ובזה הטלית היא כנף ה׳. (ב) המקובלים ביארו שהטלית היא ״אור מקיף״ — חיבוק נשמתי של הא-ל. (ג) הטלית הנאה שייכת בהידור מצוה כי היא עצם גוף המפגש עם השכינה. (ד) בימינו, הטלית הפכה מבגד יומיומי לבגד קודש — ובזה הושלמה ההתפתחות הרוחנית.

✦ ✦ ✦

סיכום ומסקנות כוללות

יצא לנו מן כל הספר:

(א) הבגד בתורה ובמחשבת ישראל הוא הרבה יותר ממלבוש — הוא ביטוי לאישיות, למעמד, לקשר עם ה׳, ולאנושיות עצמה.

(ב) כתנות עור/אור של אדה״ר הן השורש ממנו נובע ענין הבגד בתורה — הבגד נותן לאדם את כבודו ומסיר את בושתו.

(ג) הכנף שבקצה הבגד היתה בעולם הקדמון חותם אישי ממש — ולכן ציצית בכנף = חותם זהות ואישיות.

(ד) פרשת במדבר מגדירה חובת גברא (ראייה, זכירה, מניעת חטא) — ופרשת דברים מגדירה חובת הבגד (מדים יהודיים, תג זהות).

(ה) שכר אברהם — חוט ונעל — שניהם סמלים למעמד ולזוגיות, ניתנו כשכר על ויתור מרצון על כוח גשמי.

(ו) סיפורי המקרא — יוסף, שאול ודוד, תמר ויהודה, זכריה — כולם מדברים בשפת הכנף כחותם ואישיות.

(ז) חז״ל ראו בציצית מפגש ייחסי-אישי עם הא-ל, בניגוד לפילון שראה בה כלי פדגוגי בלבד.

(ח) ההשוואה עם ה-Kustīg הזורואסטרית מלמדת עד כמה חז״ל השרישו את מצות ציצית כלבוש פולחני ממשי.

(ט) המקובלים ביארו שהטלית היא ״אור מקיף״ — חיבוק נשמתי של הא-ל, ממש כ״ואפרש כנפי עליך״ (יחזקאל).

(י) בימינו, הטלית הפכה מבגד יומיומי לבגד קודש מובהק — ובזה הגענו לשיא ההתפתחות הרוחנית של מצות ציצית.

״ונזכה לראות ״והחזיקו בכנף איש יהודי״ — בגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.״

✦ ✦ ✦

הערות שוליים ומקורות

(1) רמב״ם, פירוש המשניות, הקדמה למסכת ברכות. וז״ל: ״ולפי שהיו ידועין הדינים האלו אצל כל אחד ואחד לא הוצרך לחבר בהם חיבור מיוחד...״. ועי׳ גם בחזון איש — שו״ת ואיגרות — שכבר העיר דדרך חז״ל שלא להאריך בדברים שהיו ידועים בדורם.

(2) על תרבות הסאסאנים בבבל ולבושיהם, עי׳ בספרו של י. נויזנר, ״יהדות בבבל בתקופת הסאסאנים״, כרך ב׳. וכן: Mary T. Boatwright, ״Roman Clothing״ בביאור משמעות הבגד בעולם הקדמון.

(3) הרב ד״ר דוד סבתו, שיעורים בפרשת תרומה ותצוה, ישיבת ״שיח יצחק״, ירושלים. עי׳ עוד בספרו של ר׳ יצחק ברויאר, ״ישועת עולמים״, עמ׳ רמ״ה, שדן בהקבלה בין המשכן לגן עדן.

(4) בראשית ב׳:י׳-י״ב: ״ונהר יצא מעדן להשקות את הגן... ושם הנהר הראשון פישון... שם הזהב. וזהב הארץ ההיא טוב שם הבדלח ואבן השהם״. והשוה שמות כ״ה:ג׳-ז׳ שמנה כל חומרי המשכן. עי׳ עוד בר׳ יהודה הלוי, כוזרי, מאמר א׳ סימן צ״ז.

(5) תוספתא סוכה, פ״ג ה״י: ״ניסוך המים... כדי לעורר את הנהר היוצא מגן עדן״. וכן הוא בירושלמי סוכה פ׳ ד׳.

(6) שיר השירים רבה, ה׳:א׳ (א׳): ״באתי לגני — למקום שהיה בתחילה, אצל גן עדן״. וכן הוא ביומא נ״ד ע״ב. ועי׳ בתיקוני זוהר תיקון מ״ה שמאריך בהקבלה זו.

(7) זוהר, בראשית, דף כ״ז ע״א: ״לעבדה ולשמרה — אלין פקודין דאורייתא״. ועי׳ עוד בזוהר חדש, בראשית, דף י׳ ע״ג.

(8) במדבר ג׳:ח׳: ״ושמרו את כל כלי אהל מועד ואת משמרת בני ישראל לעבד את עבדת המשכן״. עי׳ בספר ״המשכן והמקדש״ לרב ד״ר שניאור לוין.

(9) הרב ד״ר יונתן גרוסמן, שיעורים בתנ״ך, ״מרכז לבר-אילן״. עי׳ מאמרו ״עקרון ״פתח בו״ בפרשנות המקרא״.

(10) ר׳ צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת בראשית (אות א׳): ״שכל דבר יש לו ראשית, וראשיתו הוא שורש הדבר ועיקרו, ומכאן לדון על כל הגוף״.

(11) רש״י, ב״ק נ״ה ע״א ד״ה ״פתח בו״: ״כל הפרשה כולה נלמד ממנו, שהתחיל הכתוב בו״.

(12) בראשית ג׳:כ״א: ״ויעש ה׳ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם״. ועי׳ בירושלמי שבת פ׳ ט״ז ה״א שמביא מחלוקת אם כתנות ״אור״ כתוב בתורתו של ר׳ מאיר. בראשית רבה (פ״כ:י״ב): ״ר׳ מאיר אמר: כתנות אור, שלבשם כדי שיהיו מאירים כשמש״. עי׳ עוד בפרקי דר׳ אליעזר, פרק כ׳.

(13) שמות כ״ח:א׳-ב׳: ״ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת״. ועי׳ ברמב״ן שם שמאריך לבאר שבגדי כהונה הם בגדי מלכות.

(14) בראשית רבה, פרשה י״ט (ג׳-ה׳). ועי׳ עוד בבמדבר רבה, פרשה ל׳.

(15) ר׳ יצחק אברבנאל, פירוש על התורה, בראשית ג׳:כ״א. שם מאריך על שינוי מעמד האדם לאחר החטא.

(16) בראשית רבה, פרשה כ׳ (י״ב): ״ר׳ מאיר אמר: כתנות אור, שלבשם כדי שיהיו מאירים כשמש״.

(17) כתובות ח׳ ע״ב: ״אמר רבא: ישראל קדושים הן, הביישנים בהם...״. ועי׳ עוד ביבמות עט ע״א שמנה ישראל ביישנים כאחת הסגולות הלאומיות.

(18) עי׳ ב״בן יהוידע״ (בן איש חי) על גמ׳ שבת קי״ג ע״א, שמביא הדרש ״לבוש״ — ״לא בוש״. וכן בשו״ת ״דברי חיים״ (רבי חיים מצאנז) ח״א.

(19) בראשית ט׳:כ׳-כ״ה. עי׳ ברמב״ן שם שמאריך לבאר שחטא חם היה גדול.

(20) מגילה ז׳ ע״ב: ״חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי״. ועי׳ ברמ״א (או״ח תרצ״ה:ב׳) ובמ״ב שם.

(21) חולין קל״ט ע״ב: ״המן מן התורה מנין? — ״המן העץ״ (בראשית ג׳:י״א)״. ועי׳ ביפה עינים שם.

(22) בראשית כ״ח:כ׳-כ״ב. עי׳ ברש״י שם שמפרש ״ובגד ללבש״ — תכריכין.

(23) מו״ק כ״ד ע״א: ״מצוה לקרוע״. ועי׳ ביו״ד סי׳ ש״מ שמפרט דיני קריעה.

(24) במדבר י״ד:ו׳: ״ויהושע בן נון וכלב בן יפנה... קרעו בגדיהם״. עי׳ ברש״י ורמב״ן שם.

(25) רש״י, זכריה ג׳:ג׳. ועי׳ עוד ברד״ק שם.

(26) כריתות ה׳ ע״ב: ״המשיחה על הבגד הוי כאילו משח את גופו״. ועי׳ ברמב״ם הל׳ כלי המקדש פ׳ א׳ ה׳ א׳.

(27) בראשית ל״ז:ל״ג. עי׳ ברש״י ורמב״ן שם, ועי׳ במדרש הגדול שמאריך בענין הכתנת.

(28) שמואל ב׳ י״ג:י״ח. עי׳ ברש״י ומצודות שם על חשיבות הבגד לציון מעמד.

(29) שבת קי״ג ע״א: ״מאני מכבדותא — דלבוש ביקרא״. ועי׳ בגמ׳ שם שמספר כיצד ר׳ יוחנן היה מכבד בגדיו.

(30) שבת קי״ד ע״ב: ״כל המכבד שבת ניצול מגיהנם״. ועי׳ ברמב״ם הל׳ שבת פ׳ ל׳ ה׳ ב׳. ועי׳ עוד בשו״ע או״ח סי׳ ר״ס ס״ב.

(31) מימרא לטינית: ״Cucullus non facit monachum״. ובאנגלית: ״The hood does not make the monk״. הובאה ע״י שייקספיר במחזה ״Hamlet״ ועוד.

(32) אבות פ״ד מ״כ: ״הוא היה אומר: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו״.

(33) בגד = בגידה: עי׳ בספר שורש מילון עברי לר׳ דוד קמחי (רד״ק) ערך ״בגד״. וכן ב׳ מלכים א׳:ו׳: ״ובני ישראל הכו בגד״.

(34) מעיל = מעילה: עי׳ ברד״ק, ספר השורשים, ערך ״מעל״. וכן ויקרא ה׳:ט״ו.

(35) משלי ז׳:י׳. עי׳ ברש״י ואבן עזרא שם.

(36) זבחים י״ז ע״ב. ועי׳ ברמב״ם, הל׳ ביאת המקדש, פ׳ ה׳ ה׳ א׳. ועי׳ עוד בסנהדרין פ״ג ע״א.

(37) ספר החינוך, מצוה ט״ז (בגדי כהנים): ״האדם נפעל לפי פעולותיו, ומחשבותיו ורצונותיו נמשכות אחר הדברים אשר הוא מתעסק בהם תמיד...״.

(38) הרב ד״ר יוסי פאור (Jose Faur), ״הכוח שבאלפבית: מחשבה יהודית ומחשבה מערבית״, עמ׳ מ״ב ואילך.

(39) אונקלוס, בראשית ל׳:י״א: ״ואמרת לאה: אתא מזלא״. ועי׳ ברש״י שם ובבעל הטורים.

(40) על אטימולוגיה של ״persona״: עי׳ בספרו של Emile Benvéniste, ״Problems in General Linguistics״, עמ׳ 363. ועי׳ עוד בכוזרי לרבינו יהודה הלוי, מאמר א׳ סי׳ ל״א.

(41) נועם אלימלך, פרשת שלח (על מצות ציצית). וז״ל: ״ולכן אמרו ז״ל שמצות ציצית שקולה כנגד כל המצות, כי ע״י הציצית מראה האדם לכל שהוא מבני ישראל״. ועי׳ עוד בקדושת לוי, פרשת שלח.

(42) ראה תבליטי מצרים מתקופת רעמסס השני (מאה י״ג לפנה״ס) שבהם נראים שולי בגד עם ענפי פרנזים. ועי׳ ד״ר Othmar Keel, ״The Symbolism of the Biblical World״ (1978), עמ׳ 183-185.

(43) ד״ר יעקב מילגרום (1923-2010) — פרופסור למקרא באוניברסיטת קליפורניה ברקלי, מחבר הפירוש המונומנטלי לספר במדבר בסדרת Anchor Bible.

(44) Jacob Milgrom, ״Of Hems and Tassels״, Biblical Archaeological Review, Vol. IX No. 3, June 1983, pp. 61-65. וכן: Jacob Milgrom, Numbers (JPS Torah Commentary), Philadelphia, 1990, עמ׳ 410-414.

(45) בלשון האכדית כשאמרו ״לחתוך שולי הבגד״ כוונתם להוריד האדם ממעמדו. וכן מצינו בתעודות מן ארכיב מארי (Mari Archives) שנמצאו בסוריה ממאה י״ח לפנה״ס. עי׳ ג״כ: A. Leo Oppenheim, ״The Golden Garments of the Gods״ (1949), pp. 172-193.

(46) וזהו ג״כ הענין שבגד המלוכה היה ארגמן ותכלת, כדמצינו במגילת אסתר (ח׳:ט״ו): ״ומרדכי יצא בלבוש מלכות תכלת וחור״, וכן ביחזקאל (כ״ג:ו׳) בתיאור שרי אשור ״לבושי תכלת״.

(47) ד״ר גב׳ גלפז-הלר, שיעורים בתרבות העולם העתיק, סדרת שיעורים על זבחים דף פ״ח. ועי׳ עוד: Victor H. Matthews, ״Clothing״, Anchor Bible Dictionary, Vol. 1, pp. 1126-1131.

(48) ראה A. Leo Oppenheim, ״The Golden Garments of the Gods״ (1949). ועי׳ Victor H. Matthews, ״Clothing״, Anchor Bible Dictionary, Vol. 1.

(49) מן הניסוחים בתעודות מארי (נמצאו בעיר מארי שבסוריה, כתובות בכתב יתדות): כשהנביא שלח מסר לשלטון, צורף לו שלב מבגדו כ״אוטנטיקציה״. ראה Jack Sasson, ״Numbers 5 and the Waters of Judgement״ (1972).

(50) ועי׳ בשו״ת הרשב״א (ח״ב סי׳ ע״ה) שהזכיר מנהג שנוגעין בציצית לספר תורה בשעת קריאתה.

(51) ועי׳ בדברי ד״ר נחום סרנא (Nahum Sarna) בפירושו לבראשית, בביאור ענין יהודה ותמר.

(52) ראה רד״ק על מגילת רות ג׳:ט׳ שביאר ״ופרשת כנפך״ — שהכנף הוא סמל החסות והשמירה. וכן מלבי״ם שם.

(53) ראה בשיעורים לדף כ״ח ובשרשרת הלשון: ״ציץ״ — פרח (שמות כ״ח:ל״ו), ״מציץ מן החרכים״ (שיר השירים ב׳:ט׳), ו״ציצת ראשו״ (יחזקאל ח׳:ג׳).

(54) שיר השירים רבה פרשה ב׳, על הפסוק ״מציץ מן החרכים״. ועי׳ זח״ג קע״ה ב׳ בענין ציצית ומציץ.

(55) ראה מנחות מ״ד א׳: ״כנגד מה ניתנה תכלת? אמר הקב״ה: רצועה זו שדומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד.״

(56) פילון האלכסנדרוני, De Specialibus Legibus I, 14:85-87. ועי׳ בהקדמתו לחוקים לפרטיהם. ועי׳ מחקר: Naomi G. Cohen, Philo Judaeus: His Universe of Discourse (Frankfurt, 1995), pp. 144-156.

(57) עי׳ בשיטת הרמב״ם בהל׳ ציצית פ״ג ה״ז-ח׳ בדין הלילה, ובמ״ש הכסף משנה שם.

(58) מרדכי מגילה סימן תת״א. וכ״פ הרמ״א באו״ח סי׳ י״ח ס״ג. ועי׳ בביאור הגר״א שם.

(59) סמ״ע חו״מ סי׳ ז׳. ועי׳ בנתיבות שם בביאור הדברים.

(60) ועי׳ ב״הכתב והקבלה״ (הרב יעקב צבי מקלנבורג) על דברים כ״ב:י״ב, שביאר שהגדיל הוא שם לכנף מעוצב ונאה בפני עצמו.

(61) ד״ר יעקב מילגרום, Numbers (JPS Torah Commentary), עמ׳ 410-414. וכן ב-Leviticus שלו בביאור ענין הכלאים.

(62) יוסיפון, קדמוניות היהודים, ספר ד׳ פ״ח. ועי׳ בנוסח המדויק שם.

(63) מנחות ל״ח א׳. ועי׳ בפסקי ריא״ז למנחות פ״ד, ובתוספות הרא״ש שם.

(64) ראה פסקי ריא״ז למנחות פ״ד, ובתוספות הרא״ש מנחות ל״ח א׳, בשם ״רבותינו שבצרפת״.

(65) נפסק להלכה (שו״ע או״ח ט׳:ה׳): ״עכשיו שאין לנו תכלת, מטילין חוטי לבן.״ ועי׳ ב״בית יוסף״ שם שדן אם יש חיוב לחפש תכלת בזמן הזה.

(66) רש״י שמות כ״ח:ל״ד, ד״ה ״על שוליו״: ״המעיל עגול ואין לו כנפות.״ וכ״כ בעל הטורים שם.

(67) מנחת חינוך מצוה ע״ט, ד״ה ״ודע״: ״לפי שיטת הרמב״ם שיש למעיל ד׳ כנפות, קשה למה לא נצטוו לשים ציצית?״.

(68) גר״ח קנייבסקי, דרך חכמה הלכות ציצית פ״ג, אות ק׳: תירץ ע״פ ד׳ כנפות שאינן שוות ועוד. ועי״ש.

(69) ועי׳ בזבחים פ״ח ב׳ שבגדי כהונה מכפרין — ופעמוני המעיל מכפרין על לשון הרע. ואם כן הפעמונים הם עצם ייעוד הבגד.

(70) סוטה י״ז ע״א. וע״ע בגמ׳ שם את הדרשה המלאה של רבא על שכר האבות.

(71) ראה מ״ש בשיעור לדף מ׳ בביאור ענין הכנף ומשמעותה בהלבוש הקדום. ועי׳ גם מנחות מ״ג ע״א.

(72) שיר השירים ז׳:ב׳. ועי׳ במדרש שיר השירים רבה שם דייק מהפסוק זה ענין הציצית.

(73) ר׳ יוסף בכור שור על פרשת כי תצא, ואברבנאל שם. וראה גם ברמב״ן ובשפ״א בביאור ענין החליצה.

(74) פירוש ״כתנות פסים״: רש״י פירש ״פסים״ כמין בגד עם פסים. ואונקלוס תרגם ״כתנת שין״. ויש מהמפרשים שפירשו ״פסים״ כרמז לארבעת מאורעות יוסף. ועי׳ ב״פסיקתא רבתי״ פ״ג.

(75) מנחות מ״ד א׳ — אגדת הסומא שנמנע מן הזנות בזכות ציצית. ועי׳ בתוספות שם.

(76) ועי׳ בספר ״נפש החיים״ לרב חיים מוולוז׳ין (שער ד׳) שביאר שהאדם הגדול יודע שיש לו קשר לגבוה ממנו.

(77) סוטה ל״ו ב׳: ״ותדבק אשת אדניו בבגדו... באותה שעה באה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון.״ ועי׳ ב״בן יהוידע״ של ר׳ יוסף חיים שביאר שם.

(78) ועי׳ ברד״ק ובמלבי״ם על שמואל א׳ כ״ד שביארו שכריתת הכנף היתה עלבון חמור למלכות שאול.

(79) שמואל א׳ כ״ד:כ״א. ועי׳ בפירוש רד״ק שם.

(80) ועי׳ במדרש שוחר טוב (תהלים ז׳:ד׳) שפירשו שדוד כרת ״ציציתו של שאול״. ועי׳ ב״ערוך לנר״ (הג׳ יעקב עטלינגר) שדן בזה.

(81) Nahum Sarna, ״Understanding Genesis״ (1966), p. 212, ו-״Genesis״ (JPS Torah Commentary, 1989), pp. 267-269.

(82) בראשית רבה פ״ה:ט׳: ״בזכות מה זכו ישראל לציצית? בזכות פתילו של יהודה.״ ועי׳ ב״מהרז״ו״ שם.

(83) ראה בפירוש הרד״ק על זכריה ח׳:כ״ג שביאר ״כנף״ כסוף בגד, ובמלבי״ם שם שביאר שהאחיזה בכנף היא ביטוי לדבקות.

(84) נדרים כ׳ ע״א. ועיין ג״כ שבת סד׳ ע״ב ויבמות קג׳ ע״ב ובתוספות שם. ועיין ג״כ ירושלמי נדרים פ״ג ה״ב.

(85) ד״ר דניאל בויארין, Carnal Israel: Reading Sex in Talmudic Culture (University of California Press, 1993), עמ׳ 47-56. ועיין ג״כ מאמרו ״The Eye in the Torah״ ב-Critical Inquiry 16 (1990).

(86) ראה פירוש רש״י לנדרים כ׳ ע״א ד״ה ״מלאכי השרת״ שכתב: ״מלובשים בציצית״. ועיין ג״כ ירושלמי ברכות פ״ה ה״א.

(87) נדרים כ׳ ע״א ד״ה ״טצדקי״. פירוש רש״י: ״טצדקי — תנצולי״. ועיין ג״כ מהרש״א ח״א שם.

(88) בבלי מנחות מ״א ע״א: ״הלך רב קטינא במקום עכו״ם ומצאו מלאך. א״ל: קטינא קטינא! בשעת שלמא — סרבלא, בעידן ריתחא — מה?... דמענשי ביה בעידן ריתחא״.

(89) ספר שושנת יעקב: מחקרים בתרבות חז״ל לזכרו של ד״ר יעקב אלמן, בעריכת לורה Lieber ואחרים (Eisenbrauns, 2012). ד״ר יעקב אלמן ז״ל (1945-2019) היה מהחוקרים המרכזיים בתחום השפעת הסביבה הסאסאנית-זורואסטרית על חז״ל.

(90) ד״ר ישי קיל, ״ציצית וחגורת ה-Kustīg הזורואסטרית: מקבילה תרבותית בין יהודים לפרסים בבבל הסאסאנית״, בתוך ספר שושנת יעקב.

(91) החגורה הדתית הזורואסטרית הנקראת Kustīg עשויה משישים וחמשה חוטים של צמר לבן, ונחגרת שלש פעמים סביב המותנים. ועיין: Mary Boyce, A History of Zoroastrianism, vol. II (Leiden, 1982), pp. 216-219.

(92) ד״ר שאול שקד, ״Payman: An Iranian Idea in Contact with Greek Thought and Judaism״, Transition Periods in Iranian History (Paris, 1987). ועיין ג״כ: Irano-Judaica, vols. I-VI (Jerusalem, 1982-2008).

(93) פילון האלכסנדרוני (Philo Alexandrinus), De Specialibus Legibus I §§ 88-97. ועיין ג״כ: De Vita Mosis II §§ 133-135.

(94) בבלי מנחות מ״ג ע״ב ופירש״י שם.

(95) בבלי מנחות מ״ב ע״ב: ״עכו״ם שעשה ציצית — פסולה״. ועיין שם פירוש רש״י ותוספות. ועיין ג״כ שו״ע אורח חיים סי׳ י״ד ס״א.

(96) ריטב״א, ספר הזיכרון, ענין האגדות. ועי׳ בהקדמת הרמב״ם לפרק חלק בביאור שיטתו בהגדות חז״ל.

(97) בראשית רבה פ״ה:ט׳: ״בזכות מה זכו ישראל לציצית? בזכות פתילו של יהודה.״ ועי׳ ב״מהרז״ו״ שם.

(98) מדרש שוחר טוב (תהלים ז׳:ד׳). ועי׳ ב״ערוך לנר״ שדן בזה בתשובותיו בענין כריתת כנף שאול.

(99) ויקרא רבה כ״ג:י׳. ועי׳ ב״מתנות כהונה״ שם. וגרסא שנייה מובאת במנחות מ״ד א׳ עם שינויים.

(100) מנחות מ״ג ב׳. ועי׳ ב״מרש״א״ שם שביאר הענין בעומק.

(101) ירושלמי ברכות פ״א ה״ב. וכ״ה בספרי על פרשת שלח. ועי׳ ג״כ ספרי במדבר פרשת שלח סי׳ קט״ו: ״שקולה מצות ציצית כנגד כל המצות כולן שנאמר ועשיתם את כל מצותי״.

(102) שיר השירים רבה פרשה ב׳, על הפסוק ״מציץ מן החרכים״. ועי׳ זח״ג קע״ה ב׳ בענין ציצית ומציץ.

(103) יחזקאל ט״ז:ח׳. ועיין פירוש הרד״ק ומצודת דוד שם. ובתרגום יונתן בן עוזיאל שם פירש דכנף-בגד רומז לתפילין וציצית.

(104) ועיין בזוהר חדש שיר השירים ס״ו ע״ד; ובספר הבהיר סי׳ צ״ב; ובספר הרוקח סי׳ שס״ו שכתב: ״כשמתעטפים בציצית — שכינה מתעטפת עמהם״. ועיין ג״כ: פרי עץ חיים שער הציצית פ״א מאת ר׳ חיים ויטאל בשם האר״י ז״ל.

(105) ועיין ג״כ בשו״ת הרשב״א ח״א סי׳ ת״ל שכתב דהמתעטף בציצית כאלו מתכסה בכנפי השכינה.

(106) ועיין בשו״ת הגרי״ד: R. Joseph B. Soloveitchik, ״The Lonely Man of Faith״, Tradition 7:2 (1965). ועיין ג״כ: הרי״ד סולובייצ׳יק, איש ההלכה — גלוי ונסתר (ירושלים תש״ל) עמ׳ 18-35.

(107) בבלי שבת קל״ג ע״ב: ״זה א-לי ואנוהו — התנאה לפניו במצות: עשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, שופר נאה, ציצית נאה...״. ועיין ג״כ תוספות שם ד״ה ״נאה״.

(108) ועיין בחידושי הגרא״י סולובייצ׳יק על הרמב״ם (שיעורים לזכר אבא מארי ח״ב) ושם הסביר המחלוקת. ועיין ג״כ: ר׳ שמואל רוזובסקי, קובץ שמועות (ב״ב תש״ן), סי׳ מ״ה.

(109) ועיין: שבלי הלקט סי׳ כ״ד. ועיין ג״כ ב״ח אורח חיים סי׳ ח׳. ועיין ג״כ: מ״ב סי׳ ח׳ ס״ק א׳ שכתב דבזמנינו שאין דרך ללבוש בגד ד׳ כנפות — הרי הטלית קטן כולו לשם מצות ציצית.

✦ ✦ ✦

מילון מונחים

מילון זה מכיל את עיקרי המונחים המופיעים בספר, עם הסבר קצר לכל ערך.

ארגמן: צבע סגול-אדמדם יקר ונדיר שהופק מחילזון הארגמן. שימש בעיקר למלכים ולאצילים בעולם הקדמון, ומכאן הביטוי ״blue bloods״.

אור מקיף: מונח קבלי (בפרי עץ חיים) לאור אלוקי שמקיף ומחבק את האדם מבחוץ, להבדיל מ״אור פנימי״ שחודר פנימה. הטלית מייצגת בחינת ״אור מקיף״.

גדיל: חוט שזור או קלוע בכנף הבגד. בפרשת דברים (כ״ב:י״ב) נצטוו ישראל לשים ״גדילים״ בד׳ כנפות כסותם — ללא דרישת תכלת.

גברא / חיוב גברא: חיוב המוטל על האדם עצמו, בניגוד ל״חיוב חפצא״ — חיוב המוטל על הדבר עצמו. בדרך כלל שיטה עצמאית בהבנת מצוות.

חפצא של קדושה: מונח הלכתי לחפץ שיש בו קדושה עצמית, כספר תורה, מזוזה, ציצית כשרה — להבדיל מחפץ גשמי ללא קדושה עצמאית.

כנף: שולי הבגד וקצהו. בעולם הקדמון שימש הכנף כחותם אישי של האדם ומראה מעמדו. בציצית — הבסיס שעליו קושרים את הציצית.

כתנות אור/עור: כתנות שעשה ה׳ לאדם ולחוה בצאתם מגן עדן (בראשית ג׳:כ״א). מחלוקת ר׳ מאיר: ״כתנות אור״ — בגדי אור אלוקי; לעומת הגרסה הרגילה ״כתנות עור״.

Kustīg: חגורה פולחנית קדושה של הזורואסטרים. עשויה מ-65 חוטי צמר לבן, נחגרת שלוש פעמים. מסמלת הפרדה בין הקדוש לגשמי בגוף האדם. יש לה הקבלות רבות עם מצות ציצית.

לבוש: בגד. נגזר לפי דרש מ״לא-בוש״ — הבגד מסיר בושת האדם ומחזיר כבודו. מלמד שהבגד הוא לא רק כלי גשמי אלא ביטוי לאנושיות.

לוגוס: מונח פילוסופי-יווני (Logos) המציין את ה״שכל האלוקי״ השוכן בקוסמוס. פילון האלכסנדרוני השתמש במונח זה לתיאור האיך שהתכלת מזכירה לאדם את הסדר האלוקי.

מגיף: ראה: אור מקיף.

מלאכי השרת (בהקשר ר׳ יוחנן בן דהבאי): כינוי שנתן ר׳ יוחנן בן דהבאי לחכמים עצמם שהיו לבושים ציצית. ד״ר בויארין ביאר שמקורות ״מלאך אמר״ הם רטוריקה תלמודית להכניס מקורות חוץ-הלכתיים.

מציץ מן החרכים: ביטוי מתוך שיר השירים (ב׳:ט׳). מדרש חז״ל דרש: ״ציצית״ מלשון ״הצצה״ — חלון שדרכו הא-ל מציץ על ישראל אהובו.

פרסונה (Persona): מלטינית Per Sonare — הדהוד דרך. המסוה שנותן שחקן על פניו. משמש כמשל ל״אני״ ולאישיות המשפטית שמקבל האדם — ממש כמו בגדו שמציג אותו לעולם.

פתיל תכלת: חוט יחיד צבוע בצבע תכלת (כחול-ים) שהיה קשור בציצית לפי פרשת במדבר. הופק מחלזון מיוחד. סמל למלכות ולמעמד עליון.

ציצית: החוטים הקשורים בכנפי הבגד למצות ציצית. מלשון ״ציץ״ (פרח) ומלשון ״הצצה״. מסמלת (א) מעמד ואישיות; (ב) תג זהות יהודי; (ג) מפגש ייחסי עם הא-ל.

קבלת פני השכינה: לשון הירושלמי (ברכות פ״א ה״ב): ״הרואה את הציצית כאילו קיבל פני השכינה״ — מפגש פנים-אל-פנים, לא רק התקרבות.

קורפוס הלכתי: המכלול השלם של מקורות ההלכה: משנה, תלמוד, מדרשי הלכה. רק מקורות הנמצאים בתוך קורפוס זה יכולים לחייב פסיקה הלכתית (לפי ניתוחו של בויארין).

תכלת: צבע כחול-תכלת שהופק מחלזון מיוחד. שימש לצביעת חוט הציצית, לבגדי הכהונה, ולבגדי מלכות בעולם הקדמון.

טצדקי: מלה ארמית-פרסית שפירושה ״תנצולי — תירוצים ואמתלות״. ד״ר קיל הוכיח שמקורה בפרסית הזורואסטרית, ומשמשת בדיון על מי שמנסה לפטור עצמו מחיוב פולחני.

✦ ✦ ✦

ביבליוגרפיה

מקורות תורניים ומסורתיים

◆ תלמוד בבלי: מסכת נדרים (כ׳ ע״א), מנחות (לח׳-מג׳), שבת (קי״ג-קי״ד, קל״ג), ברכות (כד׳-כה׳), בבא קמא (ט׳), סוטה (י״ז, ל״ו), כתובות (ח׳), זבחים (י״ז, פ״ח), חולין (קל״ט)

◆ תלמוד ירושלמי: נדרים (פ״ג ה״ב), ברכות (פ״א ה״ב, פ״ה ה״א), מנחות (פ״ד ה״א), שבת (פ״ט), סוכה (פ״ד)

◆ ספרי במדבר, פרשת שלח, סי׳ קט״ו

◆ בראשית רבה: פרשיות י״ח, י״ט, כ׳, פ״ה

◆ שיר השירים רבה: פרשה ב׳, פרשה ה׳

◆ ויקרא רבה: כ״ג

◆ מדרש שוחר טוב (תהלים ז׳)

◆ מדרש תנחומא, פרשת שלח

◆ תוספתא סוכה, פ״ג

◆ זוהר: בראשית כ״ז; זוהר חדש שיר השירים ס״ו; תיקוני זוהר תיקון מ״ה

◆ רמב״ם: הלכות ציצית, הלכות כלי המקדש, הלכות ביאת המקדש, הלכות תפלה, הלכות שבת, הלכות איסורי ביאה, ספר המצוות (מ״ע י״ד), פירוש המשניות

◆ שולחן ערוך ומשנה ברורה: אורח חיים סי׳ ח׳, ט׳, י״ג, י״ד, י״ח, ע״ד-ע״ה, ר״ס, ר״מ, תרצ״ה; יורה דעה סי׳ ש״מ

◆ ספר החינוך: מצוות ט״ז, ע״ט, שפ״ו

◆ ספר הרוקח, ר׳ אלעזר מגרמייזא, סי׳ שס״ו

◆ פרי עץ חיים, ר׳ חיים ויטאל, שער הציצית פ״א

◆ נועם אלימלך (ר׳ אלימלך מליז׳ענסק), פרשת שלח ופרשת בראשית

◆ קדושת לוי (ר׳ לוי יצחק מברדיטשב), פרשת שלח

◆ פרי צדיק (ר׳ צדוק הכהן מלובלין), פרשת בראשית ופורים

◆ ר׳ יצחק אברבנאל, פירוש על התורה (בראשית ג׳, דברים כ״ב)

◆ ר׳ יוסף בכור שור, פירוש התורה (פרשת כי תצא)

◆ העמק ברכה (ר׳ אברהם מסוכוטשוב), פרשת שלח

◆ העמק דבר (הנצי״ב, ר׳ נפתלי צבי יהודה ברלין), פרשת שלח

◆ הכתב והקבלה (ר׳ יעקב צבי מקלנבורג), דברים כ״ב

◆ מנחת חינוך (ר׳ יוסף בן משה בבא), מצוה ע״ט

◆ ר׳ שמואל רוזובסקי (ברכת שמואל), קובץ שמועות, סי׳ מ״ה

◆ גר״ח קנייבסקי, דרך חכמה, הלכות ציצית

◆ שיעורי הגרא״י סולובייצ׳יק, שיעורים לזכר אבא מארי ח״ב

מחקר מדעי ומקורות אקדמיים

◆ Boyarin, Daniel. Carnal Israel: Reading Sex in Talmudic Culture. University of California Press, 1993.

◆ Boyarin, Daniel. "The Eye in the Torah: Ocular Desire in Midrashic Hermeneutic." Critical Inquiry 16 (1990).

◆ Boyce, Mary. A History of Zoroastrianism, vol. II. Leiden: Brill, 1982.

◆ Cohen, Naomi G. Philo Judaeus: His Universe of Discourse. Frankfurt: Peter Lang, 1995.

◆ Irano-Judaica, vols. I-VI. Jerusalem: Ben Zvi Institute, 1982-2008.

◆ Keel, Othmar. The Symbolism of the Biblical World. New York: Crossroad, 1978.

◆ Kreyenbroek, Philip. Sraosha in the Zoroastrian Tradition. Leiden: Brill, 1985.

◆ Lieber, Laura et al. (eds.). Shoshannat Yaakov: Jewish and Iranian Studies in Honor of Yaakov Elman. Eisenbrauns, 2012.

◆ Matthews, Victor H. "Clothing." Anchor Bible Dictionary, Vol. 1, pp. 1126-1131.

◆ Milgrom, Jacob. "Of Hems and Tassels." Biblical Archaeological Review, Vol. IX No. 3, June 1983, pp. 61-65.

◆ Milgrom, Jacob. Numbers (JPS Torah Commentary). Philadelphia: Jewish Publication Society, 1990.

◆ Milgrom, Jacob. Leviticus (Anchor Bible). New York: Doubleday, 1991.

◆ Oppenheim, A. Leo. "The Golden Garments of the Gods." JNES 8 (1949), pp. 172-193.

◆ Sarna, Nahum. Genesis (JPS Torah Commentary). Philadelphia: Jewish Publication Society, 1989.

◆ Sarna, Nahum. Understanding Genesis. New York: Schocken Books, 1966.

◆ Sasson, Jack. "Numbers 5 and the Waters of Judgement." 1972.

◆ Shaked, Shaul. "No Talking During a Meal: Zoroastrian and Jewish Table Manners." Irano-Judaica III (1994), pp. 19-29.

◆ Shaked, Shaul. "Payman: An Iranian Idea in Contact with Greek Thought and Judaism." Transition Periods in Iranian History (Paris, 1987).

◆ Skjærvø, Prods Oktor. The Spirit of Zoroastrianism. New Haven: Yale University Press, 2011.

◆ Soloveitchik, Joseph B. "The Lonely Man of Faith." Tradition 7:2 (1965).

◆ Faur, Jose (יוסי פאור). הכוח שבאלפבית: מחשבה יהודית ומחשבה מערבית. ירושלים, 2006.

◆ גלפז-הלר, שיעורים בתרבות העולם העתיק (סדרת שיעורים על מסכת זבחים).

◆ גרוסמן, יונתן. שיעורים בתנ״ך. מרכז ישיבה, אוניברסיטת בר-אילן.

◆ סבתו, דוד. שיעורים בפרשת תרומה ותצוה. ישיבת ״שיח יצחק״, ירושלים.

━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━

תם ונשלם שבח לא-ל בורא עולם

ויהי נועם ה׳ אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו

━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━━