קונטרס פורים (Hebrew)

✦ ✦ ✦

אוֹרָה וְשִׂמְחָה

וְשָׂשׂוֹן וִיקָר

קוּנְטְרֵס בְּעִנְיַן חַג הַפּוּרִים

עַל פִּי דִּבְרֵי הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים

מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה ✦ מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת ✦ מַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים

בִּכְלַל הֵאָסֵף דִּבְרֵי הַמְּפָרְשִׁים:

מהר"ל מפראג • מנות הלוי • תרומת הדשן • שרידי אש • חתם סופר

ספר החינוך • ריטב"א • נפש החיים • שפת אמת • פרי צדיק • מי השלוח • ביאור הלכה

✦ ✦ ✦

הַקְדָּמָה

מן הנכר לעין כל שוחר תורה כי יום הפורים תופס מקום מיוחד ויחידי בלוח השנה העברי. שלא כיתר המועדים שנסמכו על ניסים גלויים ומפורסמים — קריעת ים סוף, מתן תורה, ענני הכבוד — הפורים בא להזכיר ניסים נסתרים, הטמונים בתוך מהלך הטבע ולבוש בגדי ההיסטוריה הרגילה. ומכאן עצמתו ועמקותו.[1]

ידועים דברי הגמרא במסכת חולין המדרשים את שמה של אסתר מן התורה, שנאמר: "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" — ומעתה כל המגילה כולה אינה אלא פרשת ההסתרה ופרשת הגילוי שבאה בעקבותיה. ואף שאין בה שם ה' במפורש, מלאה היא לעיני המאמין בהשגחה פרטית ועדינה.[2]

בקונטרס זה ביקשנו לאסוף ולצרף דברי רבותינו ראשונים ואחרונים בשלושה ענינים עיקריים:[3]

א. עִנְיַן הַפּוּרִים בְּדוֹרוֹת — ביאור הפורים כמראה נצחית לגלות ישראל ולדרכי ישועתם, על פי שיטת מהר"ל מפראג ורש"ר הירש זצ"ל.

ב. מִצְווֹת הַיּוֹם וְטַעֲמֵיהֶן — ביאור מצוות משתה ושמחה, משלוח מנות ומתנות לאביונים, בהרחבה הלכתית ומחשבתית, עם ליקוט המחלוקות שבין הפוסקים.

ג. עַל פִּי הַקַּבָּלָה — ביאור ענין הפורים על פי האריז"ל ומשנתו, ועל פי ספרי חסידות ביניהם שפת אמת ומי השלוח.

הדברים נכתבו בלשון הקודש ובסגנון ספרותי-תורני, ונסמכו על מקורות רחבים ככל האפשר. ניסינו להביא את הדברים בצורה מעורגנת ומסודרת, תוך ציון מקורות בהערות, ואנחנו מקוים שיהיה בו תועלת לכל הרוצה להעמיק בעניני הפורים.[4]

ובפרט בדורנו דור עקבות משיחא, שבו חזרה הקריאה "ונהפוך הוא" ממש, ואנחנו עדים בעינינו לכך שהסיפור של מגילת אסתר חי ונושם בכל דור ודור — ראוי לנו לחזור ולעסוק בדברים אלו ולחדש בהם.[5]

"לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן וִיקָר" — כֵּן תִּהְיֶה לָּנוּ.

✦ ❧ ✦

חֵלֶק רִאשׁוֹן

עִנְיַן הַפּוּרִים בְּדוֹרוֹת

א. פורים כמראה לדורות — ענין הגלות

פתח רש"ר הירש זצ"ל בכתביו לבאר כי הפורים אינה רק זכרון מאורע היסטורי מסויים שאירע בשושן הבירה לפני אלפי שנה, אלא ביאור עמוק ושלם של ניסיון הגלות כולה. הסיפור של פורים — עם ישראל המפוזר בין האומות, חסר מגן ומחסה, נדון לאבדן בגזרת שר שמח על נפילתו — הוא הסיפור שחזר ונשנה עשרות פעמים לאורך ההיסטוריה.[6]

וכה כתב רש"ר הירש זצ"ל בכתביו הנאספים, בלשון נשגבה ומדויקת שאין כמוה:

תולדות הפורים ברורות. הן מסופרות בפירוט בספר אסתר, בעדות שהגיעה אלינו על שני הגיבורים הראשיים — מרדכי ואסתר. אנו רואים שם שנאה מרושעת המבקשת לספק נקמה אישית; המבקשת להמר בחיי אלפים רבים של קרבנות חסרי כל עזרה מן העולם החיצוני; המבקשת להסתיר את תכניתה האנוכית בתחכום רב תחת מסווה של דאגה לטובת המדינה, ועוד — להציג את הניתוק החף מפשע של ישראל כמסוכן ומאיים על מטרות המדינה. אנו רואים אותה בטוחה לחלוטין כי תשיג את תוכניותיה הנפשעות — נגד חסרי האונים; נגד אלה שכל רכושם לא היה אלא חשבון נפש כנה על עברם ושיבה לאלוקיהם; נגד אלה הנתונים בחרדה דרוכה לנוכח אותו יום נורא שאיים בהשמדתם כולם. — רש"ר הירש, כתבים כנוסים, כרך ג — על ספר אסתר והפורים

הקסם שבדברים אלו הוא בדיוק שבהם. רש"ר הירש אינו מדבר על שנאה סתמית ואפלה — הוא מנתח אותה לגורמיה: נקמה אישית של המן; הימור ציני בחיי קרבנות חפים מפשע; זיוף צרכי המדינה ככסות לתכנית פרטית; ודיבה מכוונת — הצגת ה"ניתוק" השקט של ישראל כמסכנה פוליטית. ואחר כל אלה — ביטחון מוחלט בהצלחה, כאשר הנרדפים אינם בידם אלא תפלה ותשובה.[7]

ומה שמדהים הוא שתיאור זה — שנכתב במאה התשע עשרה — הפך לנבואה מדויקת. דפוס זה חזר ונשנה בגרמניה הנאצית, ברוסיה הסובייטית, ובכל מקום שהסיפור של פורים חיה ונושם בדמות חדשה. הכלים משתנים; המבנה — אחד הוא לעולם.

וכה כתב המהר"ל מפראג באור חדש:[8]

כי ישראל הם אומה מיוחדת ונבדלת, ולפיכך הם בגלות בין האומות. ומפני שיש להם מעלה מיוחדת על כל האומות, יש להם גם כן הפכי המעלה יותר מכל אומה ואומה, שנאמר "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם". — מהר"ל, אור חדש, הקדמה

וזוהי תובנה עמוקה: הסיבה שישראל סובלים כל כך בגלות אינה מקרית ואינה סתם אנטישמיות עיוורת, אלא יש בה ענין אלקי עמוק — ה"מגע" של ה' עם עמו, גם בעת עוצמת הסבל, הוא הוכחת הבחירה והקשר.[9]

הטענות שטען המן לאחשורוש — "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, ודתיהם שונות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עושים" — הן אותן הטענות שחזרו בכל דור ודור בפי שונאי ישראל. כך בספרד בשנת ד"א רנ"ב, כך ברוסיה הצארית, כך בגרמניה הנאצית. הנוסח משתנה אך המסר אחד: ישראל הוא גוף זר, מסוכן, שאינו ניתן להטמעה.[10]

ומה שמייחד את הסיפור הוא שישראל היה חסר כח ממשי לחלוטין — "ובכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים" — ועם זאת הוא נתפס בעיני הרשות כ"מסוכן" ו"מורד". זהו פרדוקס הגלות: חסרי עוצמה ומואשמים בעוצמה יתרה.[11]

ב. תשובת מרדכי — הנהגת המנהיג

עמד מרדכי הצדיק ויצק בפועל ממש שלוש דרכי פעולה שצריכות ללוות כל מנהיג בישראל בשעת צרה. שלושת הדרכים הללו כנגד שלוש העמודות שהעולם עומד עליהם: תורה — תפלה ותשובה; עבודה — השתדלות; גמילות חסדים — מלחמה ועזרת הכלל.[12]

א. תפלה ותשובה

ראשית כל אסף מרדכי את כל ישראל לצום ולתפלה. "לך כנוס את כל היהודים" — הציווי של מרדכי לאסתר אינו רק הוראה דיפלומטית אלא בראש ובראשונה איחוד כל ישראל בתפלה ובשיבה לה'. כתב המהר"ל:[13]

"לך כנוס" — כנגד "עם אחד מפוזר ומפורד". כשם שהמן ביקש לחלל את האחדות, כן מרדכי מחזק את האחדות. וכן בכל שעה שישראל מגיעים לאחדות שלמה, השכינה שורה עליהם. — מהר"ל, אור חדש, פרק ד

כתב הרמב"ן בפירוש על התורה כי כח התפלה אינו מעשה חיצוני אלא גילוי הקשר הפנימי של ישראל עם אביהם שבשמים. ובשעת הצרה, גילוי קשר זה הוא עצמו תחילת הגאולה.[14]

ב. השתדלות — אסתר כשתדלנית

במקביל לתפלה שלח מרדכי את אסתר להשתדל לפני המלך. זוהי מידת ההשתדלות — הפעולה הטבעית בתוך מסגרת הטבע, מתוך אמונה שה' מסייע את מי שמשתדל. כתב הרמח"ל במסילת ישרים:[15]

מי שאינו משתדל ואומר "ה' יפרנסני" — הרי זה חוטא, שהוא מנסה את ה'. אבל מי שמשתדל ומאמין שהצלחתו תלויה בה' — הוא הולך בדרך הישרה. — מסילת ישרים, פרק כא

אסתר הינה הדוגמה המופתית לשתדלן — תוך שימוש חכם בנשקה הדיפלומטי, ביצרה תנאים אופטימליים לבקשתה. שני הסעודות שערכה לא היו מיותרות אלא חלק מאסטרטגיה מדוקדקת שנבנתה בדייקנות.[16]

ג. מלחמה ועמידה

כאשר ניתן לישראל פתח להגנה עצמית — "וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם" — לא נשבו בישיבה פסיבית אלא יצאו להגן על עצמם בכח. יש בכך מסר נצחי כי הקב"ה אינו רוצה שאנחנו נשב ונחכה לנס, אלא שנעשה את חלקנו.[17]

ג. הנס שבטבע — הסתר פנים

כבר עמדו גדולי ישראל על הפרדוקס המרכזי בפורים: הנס הגדול ביותר בא דווקא בלבוש הטבע הרגיל. אין קריעת ים. אין דיבור אלוקי מפורש. אין גילוי שכינה. הכל מתרחש בתוך מסגרת הטבע הרגיל — שינת לילה של מלך, גאוותו של שר, יופיה של מלכה.[18]

ולמד הגמרא בחולין:[19]

אסתר מן התורה מנין? "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא". — חולין קלט:

ביאר המהר"ל:[20]

"הסתר אסתיר" — כלומר בפורים הנהגה זו של הסתרת פנים היא עצמה חלק מן הנס. כי בשאר ניסים ה' מגלה פנים אל ישראל, ואילו כאן הגילוי בא דווקא מתוך ההסתרה. ונמצא שהאמונה הנדרשת בפורים היא עמוקה יותר, שהרי היא אמונה שמחזיקה גם בשעה שה' נסתר. — מהר"ל, אור חדש, הקדמה

ר' צדוק הכהן מלובלין בספרו פרי צדיק מרחיב:[21]

בכל שאר המועדות היה הנס גלוי לעין כל — יציאת מצרים, חנוכה — ולפיכך ניכרת בהם ידו של ה'. אבל בפורים, הנס הוא שה' פועל בתוך הטבע עצמו, עד שנראה שהכל קרה "מאליו". וזה עצמו הנס הגדול יותר — כי הוא מגלה שאין "מאליו" כלל, אלא הכל ה'. — פרי צדיק, פורים, אות ד

וענין זה ביאר בדרך נפלאה האדמו"ר מגור בשפת אמת:[22]

ענין הפורים הוא שנגלה הסוד שכל ענייני העולם אינם אלא לבושים לרצון ה'. כאשר נגמר הפורים ונעשה הנס, הבינו ישראל "למפרע" שכל מה שנראה כצרה ומאורע רע היה בעצמו ההכנה לישועה. וזה רמוז ב"ונהפוך הוא" — שהפיכת הרע לטוב גלתה שמעיקרא לא היה "רע" כלל. — שפת אמת, פורים תרמ"ט

ובזה יובן מה שאמרו חז"ל שכל המועדים עתידים ליבטל ופורים אינו בטל. כי הנס של פורים — גילוי ה' בתוך הטבע — הוא ענין נצחי שיתגלה בשלמותו בעתיד לבוא, ואילו שאר הניסים שבאו לגלות ה' בהפסקת הטבע אינם נחוצים בעולם השלם.[23]

✦ ❧ ✦

חֵלֶק שֵׁנִי

מִצְווֹת הַיּוֹם וְטַעֲמֵיהֶן

א. מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה — סְעוּדַת פּוּרִים

ראשונה שבמצוות יום הפורים היא מצות המשתה ושמחה — "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה". פסוק זה הוא יסוד כל הלכות הפורים. ולפני שנבאר הלכות הסעודה, נעמוד על ענין ה"משתה" בכלל ובמגילה בפרט.[24]

המשתה כציר מרכזי במגילה

שמנו לב שהמגילה כולה בנויה על ציר של משתאות. כמעט כל מאורע מרכזי מתרחש בתוך משתה או מחמתו. המלך אחשורוש פותח את הסיפור בשני משתאות מפוארים. שתיית היין שלו מרחיבה לבו ומביאה לגירוש ושתי. משתה אסתר הוא הרקע לסיפור ההתמנות. ומכאן ואילך — כל התגלגלות הסיפור קשורה בסעודות.[25]

ביאר הריטב"א בחידושיו למגילה:[26]

כוונת המגילה לרמז כי הישועה הגדולה באה דווקא מאותו מקום שבא ממנו הסכנה — משתה המלך, שממנו ביקש המן לקנות את ישראל, הוא המסגרת שבה נגאלו ישראל. "ונהפוך הוא" — לא רק בחרב אלא גם במשתה. — ריטב"א, מגילה פרק א

על יסוד זה מבוארת מצות הסעודה: אנחנו עורכים סעודה כדי לחיות מחדש — לא רק בזכרון אלא בחוויה ממשית — את אותו הנס שבא דרך הסעודה. וכשאנחנו שמחים ושותים, אנחנו מצטרפים לרגע ההיסטורי של הגאולה.[27]

פרטי הלכות הסעודה

כתב הרמב"ם בהלכות מגילה:[28]

כיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, וישתה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו. וכן בשכרותו חייב אדם לשלוח שתי ידות שתי מנות בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אכילה לחבירו. — רמב"ם, הלכות מגילה פ"ב הי"ד-ט"ו

נחלקו הפוסקים בפרשנות "עד שישתכר". יש אמרו שהכוונה לשכרות גמורה ממש כלשון הרמב"ם — "וירדם בשכרותו". אך הרמ"א בסימן תרצ"ה סעיף ב פסק:[29]

יש אומרים שאין צריך להשתכר כל כך, אלא ישתה יותר מן הרגיל וישן, ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. — רמ"א, אורח חיים תרצ"ה:ב

הביאור הלכה (שם) מאריך בזה ומביא דעת הפרי חדש שאין ראיה שצריך שכרות כלל, ובעל השלמי ציבור שרצה להחמיר כהרמב"ם. ולמסקנת הביאור הלכה, הלכה כרמ"א.[30]

עומקה של מצות השמחה בפורים ביאר בעל המי השלוח מאיזביצה:[31]

"עד דלא ידע" — כוונת הדבר שיגיע האדם לאותה נקודה פנימית שלמעלה מן הדעת, שבה ה"ארור המן" וה"ברוך מרדכי" מתאחדים, כי שניהם הם כלים בידי ה'. האדם הרגיל רואה בהמן קללה ובמרדכי ברכה; ואמת הוא. אבל ממקום גבוה יותר, גם ה"קללה" הייתה ברכה מלובשת. — מי השלוח, פורים

ויש לצרף לדברים אלו מה שכתב הגר"א בביאורו לאסתר כי ענין "ונהפוך הוא" שייך גם לסעודה עצמה: האכילה והשתייה שנתפסות בעולם כדברים חומריים, הן הן נהפכות ביום הפורים לדברים רוחניים עליונים.[32]

ב. מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת — ביאור המצוה וטעמה

"וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ" — פסוק זה מורה על מצות משלוח מנות. פסוק קצר שממנו למדנו מצוה נפלאה שתוכנה עמוק מאוד. ומן הפסוק עצמו לא ניתן להבין את עומק הטעם, וכל גדולי ישראל ניסו לבאר.[33]

כתב ספר החינוך:[34]

שורש המצוה ידוע: להרבות אהבה ואחוה בין בני ישראל ולהגדיל השמחה ביניהם, כי בשמחה אמיתית אין האדם שמח לבדו אלא שמח להשמיח גם אחרים, ומה שמשלח לחבירו גדול מה שאוכל לעצמו. — ספר החינוך, מצוה תרצ"ב

א. שיטת תרומת הדשן — לצורך הסעודה

הריב"ש (תרומת הדשן) כתב כי טעם מצות משלוח מנות הוא כדי שיהיה לכל אחד ואחד די לקיים סעודת הפורים כדין:[35]

נראה טעם משלוח מנות הוא כדי שיהיה לכל אחד די וספוק לקיים הסעודה כדינא, כדמשמע מגמרא פרק קמא, דאביי בר אבין ורב חנינא בר אבין הוו מחלפין סעודייהו בהדדי, ונפקי בהכי משלוח מנות — אלמא דטעמא משום סעודה היא. — תרומת הדשן, סימן קי"א

לפי שיטה זו, המנות שמשלח חייבות להיות מאכל הראוי לסעודה. ועל כן פסק הלבוש שאין יוצאים ידי חובה במשלוח דברים שאינם מאכל ממש.[36]

ב. שיטת מנות הלוי — להרבות אהבה ואחוה

הרב שלמה אלקבץ בספרו מנות הלוי הציע טעם שונה לחלוטין:[37]

כי הוא רמז כי הם בהאגדה אחת ובהאהבה והאחוה, כנגד מה שאמר הצורר הזה "מפוזר ומפורד". ומשלוח מנות איש לרעהו, להיות כאיש אחד להתקהל יחד עם חבירו, כנגד "איש לרעהו" — כי ריעות אמיתית מבטאת אחדות. — מנות הלוי, פרק ט, פסוק י"ח-י"ט

דהיינו: משלוח מנות הוא התגובה המוחצת לטענת המן "מפוזר ומפורד". כשישראל שולחים מנות איש לרעהו, הם מוכיחים בפועל שהם אחד — שהאחדות חזקה מן הפיזור הגאוגרפי.[38]

ביאר החתם סופר:[39]

לפי מנות הלוי, ענין משלוח מנות הוא להרבות שלום ואהבה ואחוה. ולכן כתב שאין מברכים על משלוח מנות, לפי שעדיפא שיתן מתוך אהבה, לא מצד המצוה והחובה. וכן הצדקה — עדיפא שתינתן מתוך חמלה ורחמנות, לא רק מצד הציווי. — שו"ת חתם סופר, או"ח קצ"ו

הרב ויינברג בשו"ת שרידי אש הוסיף:[40]

עוד יש לי חידוש: שמשלוח מנות הוא בעצם מצוה השייכת לכל השנה, ובפורים מצווים אנחנו לקיימה בפועל כדי שנזכור אותה כל השנה — כמו קריאת הזכור שקוראים פעם אחת כדי לזוכרה כל השנה. ולכן אין מברכים עליה — כי על מצוה שהיא תמידית ומתמשכת אין מברכים. — שו"ת שרידי אש, ח"א

ג. שיטת נחמיה — לספק לאלה שאין להם

מקור נוסף לטעם המצוה נמצא בספר נחמיה. בפרשת קריאת התורה בראש השנה, אמר נחמיה לעם:[41]

"לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְהֹוָה הִיא מָעֻזְּכֶם". — נחמיה ח:י

הרי שכבר בספר נחמיה נזכר ענין שליחת מנות לאלה שאין להם. ומכאן למדים שהכוונה למנוע מצב שבו ישנם אנשים שאינם יכולים לשמוח ביום חג.[42]

המחלוקת הגדולה בין הפוסקים

מחלוקת שיטות הפוסקים — תרומת הדשן ומנות הלוי — גוררת אחריה שורה שלמה של שאלות הלכתיות מעשיות. נבארן אחת לאחת:[43]

א. אם שלח לחבירו ולא קיבל — האם יצא ידי חובה? הרמ"א פסק שיצא. אבל הפרי חדש חולק. ולכאורה תלוי במחלוקת הנ"ל — לפי תרומת הדשן שהטעם הוא לקיים הסעודה, אם לא קיבל לא הועיל כלום ולא יצא. אבל לפי מנות הלוי, גילה ידידות ואהבה ויצא.[44]

ב. האם ניתן לצאת במשלוח דברים שאינם מאכל? לפי תרומת הדשן — לא. לפי מנות הלוי — יש מקום להקל בדברים אחרים שיש בהם ביטוי של אהבה וקשר.[45]

ג. האם עני יכול לשלוח לעני? לשיטת תרומת הדשן — ודאי, שהרי הם מחליפים סעודות. לשיטת מנות הלוי — אפשר שיש בזה פחות ממה שצריך, אם המנה שקיבל היא עצמה מה שהוא שולח.[46]

ד. שאלת אבן הטור — האם יוצא ידי שניהם, משלוח מנות ומתנות לאביונים, בנתינה אחת לאדם אחד שהוא גם עני וגם ידיד? הכריע ה"שבט הסופר" שתלוי במחלוקת הנ"ל.[47]

ג. מַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים

א. גדולת מצות הצדקה

כתב הרמב"ם:[48]

חייבין אנחנו להיות זהירים במצות צדקה יותר מכל מצוות עשה, שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו שנאמר "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט". — רמב"ם, הלכות מתנות עניים פ"י ה"א

ור' יונה גירונדי כתב בשערי תשובה:[49]

מי שאינו נותן צדקה כפי יכולתו עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון". ועוד, שיש בכך ענין של קידוש השם ברבים, שכאשר ישראל משגיחים זה על זה מתברר שם ישראל בעולם. — ר' יונה גירונדי, שערי תשובה ג, ל"ז

ב. ייחוד הצדקה בפורים

כתב החיי אדם בסימן קנ"ה:[50]

ביום פורים, מצות מתנות לאביונים היא חובה גמורה לתת לפחות לשני אביונים. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב לתת לחבירו, כי ענינה של מצוה זו אינה ניתנת לחלוקת שנה רגילה, שבה אנחנו נותנים רק כשנזדמן לנו עני — אלא כאן אנחנו יוצאים לחפש. — חיי אדם, כלל קנ"ה

וביאר האור שמח כי הטעם שחייבים לחפש — הוא מפני שביום הפורים אנחנו חיים בצל אות הגאולה, שבה "לא ידע עני" כלל. ולפיכך אנחנו מחויבים להקטין את הפער ולהביא גם את העני לשמחת היום.[51]

ג. המחלוקת: האם מתנות לאביונים הן ממצות הצדקה או מדין שמחת פורים?

מחלוקת יסודית בין הפוסקים סובבת את השאלה: האם מתנות לאביונים הן ענף ממצות הצדקה הכללית, שהחידוש הוא רק שחייבים בה בפורים מיוחד; או שמא היא מצוה עצמאית הנובעת מדין שמחת פורים?[52]

כתב השיבולי הלקט:[53]

תועמ פורים אין לה קצבה, כל מה שירצה האיש יתן, מפני שהיא צדקה, וצדקה כל אחד ואחד לפי עינו הטובה יתן. — שיבולי הלקט, הלכות פורים קצ"ח

אבל הריטב"א ביאר כי מן הירושלמי עולה שמצות מתנות לאביונים אינה מדין צדקה, אלא מדין שמחת פורים — שתכליתה להשמיח את כל ישראל, לרבות הנצרכים:[54]

"כל הפושט יד נותנים לו" — ביאר הירושלמי שהיינו לפי ש"אין נתינה זו מדין צדקה אלדגא, אלא מדין שמחה, שהרי אף לעשירים יש לשלוח מנות" — הרי שאין כאן חישוב של עניות אלא חישוב של שמחה. — ריטב"א, מגילה ז:

נפקא מינה מעשית: לפי שמצות הצדקה מוגבלת לחומש, אם מתנות לאביונים היא מדין שמחת פורים — תיתכן חובה גבוהה יותר לשמח את הענין, ואין בה מגבלת חומש. וכן לפי מנות הלוי הטעם הוא שמחה — שחייבים לשמח את האביון ולתת לו דבר.[55]

ודעת הגר"א כי הדין הוא: יש לתת לשני אביונים שני מנות, ומה שנותנים — אפילו כסף פרוטה לכל אחד, יצא. כי העיקר הוא מספר הנתינות ולא שיעורן.[56]

כתב המשנה ברורה סימן תרצ"ד:[57]

עיקר המצוה — לשמח את הענין ביום פורים. ולפיכך אף שנתן מעט, יצא — ובלבד שיתן לשני עניים. ויש אומרים שמי שאין לו מה לתת יכול להחליף עם חבירו עני. — משנה ברורה תרצ"ד, ס"ק ד

ד. מתנות — ביאור הלשון

נעיר עוד כי הכתוב אומר "מַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים" ולא "צדקה לאביונים". המתנה שונה מן הצדקה. הצדקה היא ממה שחייב — ממון שיש לו ולא לחבירו. המתנה היא ממה שרוצה לתת — מתוך חבה ורצון. וכאשר הכתוב מנסח את הנתינה לעני ביום הפורים כ"מתנות", הוא רומז שאת הנתינה הזו צריך לעשות מתוך חבה ואחוה, כאילו הוא נותן לחבירו.[58]

הטעם לדבר: ביום פורים אנחנו מבינים שכל אחד ואחד מישראל הוא שוה ערך בעיני ה'. הסיפור של פורים מראה שאחד העניים — מרדכי היהודי שאין לו אחיזה בשלטון — הצליח להציל את ישראל. ולפיכך אנחנו נותנים "מתנות" לאביון, לא מפני שהוא נחות, אלא מפני שהוא חברנו.[59]

✦ ❧ ✦

חֵלֶק שְׁלִישִׁי

מִצְווֹת הַיּוֹם עַל פִּי הַקַּבָּלָה

בחלק זה נבאר את ענין הפורים על פי שני מקורות קבליים עיקריים: האריז"ל ומשנתו, ובעל הסולם — ר' יהודה ליב אשלג זצ"ל — שביאר את דברי האריז"ל בעומק ובהרחבה בדרכו המיוחדת. ביחד, שני מקורות אלו מציעים מפת דרכים שלמה לסוד הפורים הנסתר.

א. גילוי יסוד אבא בפורים — יסוד הענין על פי האריז"ל

האריז"ל בשער הכוונות ובפרי עץ חיים מבאר כי ביום הפורים מאיר אור עליון מיוחד שאינו מאיר בשום יום אחר בשנה. האור הזה הוא "הארת יסוד אבא" — ספירת היסוד של הפרצוף הנקרא "אבא", שהיא הצינור הגבוה ביותר שדרכו עובר אור החכמה העליונה.[60]

כתב הפרי עץ חיים:[61]

דע כי ביום הפורים מאיר אור גדול ועצום מיסוד אבא, ויורד ומאיר לתוך ספירת המלכות. וזה אור שאינו מאיר בכל ימות השנה, ורק ביום הפורים יש כח מיוחד לקבלו ולהתקדש בו. — פרי עץ חיים, שער הפורים פרק א

ועל מנת להבין ענין זה לעמקו, נפנה לביאורו של בעל הסולם — ר' יהודה ליב אשלג זצ"ל (תרמ"ה-תשי"ד), מגדולי המקובלים בדורות האחרונים, מחבר "פנים מאירות ומסבירות" ו"תלמוד עשר הספירות", שביאר את דברי האריז"ל בשיטה שיטתית ומקיפה שאין כמוה.[62]

ב. בעל הסולם — יסוד אבא: הצינור הנסתר

בתלמוד עשר הספירות (חלק ב, שאלה קעב) מבאר בעל הסולם את מהות יסוד אבא בביאור יסודי:[63]

יסוד דאבא הוא הצינור שבו מועבר אור החכמה העליונה — אור אבא — אל הז"א ומשם לנוקבא. ואמנם יסוד זה ארוך הוא, ומסתיים בחזה דז"א בעת הגדלות, אבל בשעת הקטנות ובנסירה — יסוד אבא מגיע ומאיר עד יסוד הנוקבא ממש, ונעשה לה כמוח ראשון. — בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, חלק ב, שאלה קעב

ביאור הדברים: בדרך הרגילה, כאשר ז"א מאיר במלואו — יסוד אבא נעצר בחצי הדרך ואינו יורד למלכות. אבל דווקא בשעת הנסירה — בשעת הגלות, כשהמלכות במצב של "קטנות" ו"חושך" — יסוד אבא מאיר ישירות אליה ממקום גבוה יותר. זהו פרדוקס עמוק וחדש: דווקא בחושך הגדול ביותר מאיר הצינור הנסתר העליון ביותר.[64]

בהקדמה לספר הזוהר (אות עב) מרחיב בעל הסולם:[65]

הנוקבא בעת הנסירה נמצאת במצב של אחור באחור עם ז"א, ואין לה מוחין עצמיים, ועל כן מוכרחת היא לקבל מוחיה ממקום גבוה יותר, ואין גבוה יותר מיסוד אבא, שהוא ראשית כל ההשפעות, ולפיכך בזמן הגלות — שהוא זמן הנסירה — כנסת ישראל שואבת כוח ממקום שלמעלה מן הרגיל. — בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, אות עב

נמצא שהפרדוקס של הפורים — שדווקא בגלות בבל, ללא בית המקדש, תחת שלטון אחשורוש, מגיע הגילוי הגדול ביותר — אינו פרדוקס כלל, אלא הוא עצמו המבנה הפנימי של המציאות. ככל שהנוקבא בשפל יותר, כן מגיע אליה האור ממקום גבוה יותר.[66]

ג. הנסירה וסוד הסתר פנים — ביאור בעל הסולם

בפתיחה לחכמת הקבלה (אות סז-סח) כותב בעל הסולם דבר מהפכני ויסודי ביחס לענין הסתר הפנים:[67]

הסתר פנים אינו עונש אלא הכנה. כשם שהאם המבקשת להסתיר פניה מן הולד — אין זה כי אם כדי שהילד ילמד לעמוד על רגליו בכוחות עצמו — כן כביכול הסתר פנים של הקדוש ברוך הוא מכנסת ישראל אינו אלא כדי שתתחזק היא בכוחות עצמה ותעלה ממדרגת 'מקבל' למדרגת 'משפיע'. — בעל הסולם, פתיחה לחכמת הקבלה, אות סז

ומוסיף שם:[68]

ועל כן כל זמן הגלות הוא למעשה בניינה של כנסת ישראל מבפנים, ובסוף הגלות יתברר שהמלכות עצמה נעשתה משפיע — וזה סוד 'ונהפוך הוא'. — בעל הסולם, שם, אות סח

ובכך מגיע בעל הסולם ללב לבה של פרשת הפורים: "ונהפוך הוא" אינה רק הצלה מדינית-פיזית — היא הפיכה רוחנית עמוקה בתפקיד המלכות עצמה. ישראל עברו ממצב של "מקבל" — עם נטול כח, הרגשת נטישה — למצב של "משפיע" — עם שיוזם, שמגיב, שמשנה את המציאות מתוך כוח פנימי שנוצר דווקא בגלות.[69]

כאן טמון אחד מיסודות הפורים הגדולים ביותר: ה"הסתר" שבמגילת אסתר — העדר שם ה', ניהול האירועים דרך אמצעים טבעיים בלבד — אינו חסרון אלא חלק ממבנה הגאולה. הגלות מייצרת בישראל כח פנימי שאי אפשר לבנותו בדרך אחרת.[70]

ד. "הדור קבלוהו מאהבה" — סוד הקבלה השניה

בהקדמה לתלמוד עשר הספירות (אות קנה-קנז) מעמיק בעל הסולם בשאלה מדוע הוצרכה תורה שבעל פה לקבלה שניה בפורים, אחרי שכבר ניתנה בסיני:[71]

תורה שבכתב — היא בחינת ז"א, המשפיע מצדו, ומשום כך יכלה להינתן בכפייה, שכן הנותן הוא מצד עצמו. אבל תורה שבעל פה — היא בחינת נוקבא, שהיא ה'מקבל', ואם קיבלה מקבלות בכפייה, הרי זו קבלה ללא רצון פנימי, שהיא כ'אכילה בלא תיאבון' — הגוף מקבל אולם הנשמה אינה מתחברת. — בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קנה

ומוסיף:[72]

לפיכך הוצרך 'קיימו וקבלו' בפורים — שהפעם הנוקבא מצידה היא קיבלה מרצונה, מאהבה פנימית, ועל ידי זה נעשה ייחוד שלם בין ז"א לנוקבא, בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, וזה הגמר הסופי של מעמד הר סיני. — בעל הסולם, שם, אות קנז

ביאור עמוק זה מאיר באור חדש את דברי הגמרא במסכת שבת (פח.): "כפה עליהם הר כגיגית" — שכפייה זו לא היתה יכולה להיות קבלה שלמה. רק "הדור קבלוהו" מאהבה, שם בשושן הבירה, ברגע שהנוקבא-כנסת ישראל היתה בשפל מדרגתה — רק אז הייתה הקבלה שלמה ונצחית.[73]

בעל הסולם מוסיף במאמר לסיום הזוהר:[74]

כל חידוש שמחדש תלמיד ותיק בתורה שבעל פה — הוא בחינת 'נוקבא שנעשית משפיע'. כי החידוש בא מחיבור של אור אבא שירד דרך יסוד אבא לתוך כנסת ישראל, ואז כנסת ישראל מוציאה אותו בפיה כחידוש. נמצא, שיסוד אבא מאיר, אבל הגילוי הוא דרך הנוקבא — וזה סוד 'ואסתר לא הגידה מולדתה' — היא הסתירה את המקור, אבל האור פרץ ממנה. — בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר

ה. ארבע מצוות פורים — ביאור בפנימיות

בביאורי הזוהר ובתלמוד עשר הספירות, בעל הסולם מבאר כי ארבע מצוות הפורים אינן ארבע פעולות נפרדות, אלא ארבעה שלבים של בניין אחד: הבנין של כנסת ישראל ממצב "מקבל" למצב "משפיע". נפרטם אחד לאחד:[75]

א. קריאת המגילה — גילוי "יסוד אבא" בתוך ה"נסתר"

בביאורי הזוהר (פרשת בשלח, אות מד) כותב בעל הסולם על משמעות ה"אגרת":[76]

אגרת היא כינוי למה שנשלח מרחוק — היינו גילוי אור הבא ממקום עליון שאין בו גבול אל מקום שפל שיש לו גבול. ותכונת האגרת שהיא 'פשוטה' — לשון פריסה — שהאור מתפשט לרוחב ולא נכנס פנימה אלא עומד על פני השטח כדי שהמקבל יוכל לסובלו. — בעל הסולם, ביאורי הזוהר, בשלח, אות מד

ומוסיף בהקדמה לספר הזוהר (אות פה):[77]

'קריאת המגילה' — הכוונה הפנימית שלה היא לגלות ולקרוא — לשון 'קריאה' כמו 'ויקרא אל משה', שהוא לשון חיבור אהבה — את הקשר שבין הנוקבא ליסוד אבא. כל קריאה היא גילוי כינוי, וכינויו של אבא הוא אור החכמה, וזה מה שנגלה בפורים. — בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, אות פה

לפי זה, בכל שנה שאנחנו קוראים את המגילה — אנחנו מחדשים ומגלים מחדש את אותו קשר: שגם בתוך ה"הסתר", בתוך העלילה הטבעית לכאורה של המגילה, מסתתר ומאיר יסוד אבא, שהוא ראשית כל ההשפעות.[78]

ב. משלוח מנות — חיבור חסד וגבורה

בתלמוד עשר הספירות (חלק ה, אות מג-מד) מבאר בעל הסולם את ענין שני המנות:[79]

כל 'מנה' שמשלחים היא בחינת 'כלי מלא' — כי מנה מלשון 'מניין', שהוא כמות שלמה ומוגדרת. ובזה שאנו שולחים מנות איש לרעהו — מבחינת ת"ת לבחינת יסוד — אנו מחברים את בחינת הרחמים (ת"ת) עם בחינת הצינור (יסוד), ויוצרת בנוקבא יכולת להשפיע כלפי חוץ. — בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, חלק ה, אות מג

ומוסיף:[80]

שני מנות לאיש אחד — כנגד שני קווין: ימין ושמאל, חסד וגבורה. כי הנוקבא בגלות נפלה לצד הגבורה — לצד הדין — ועל כן צריכה לקבל גם חסד על מנת לאזן. ועל ידי שתי המנות יחד, כנסת ישראל מקבלת את שני הקווין ועומדת בקו האמצע. — בעל הסולם, שם, אות מד

זהו ביאור נפלא לטעם ההלכתי של "שתי מנות": לא שרצו להגדיל את הכמות, אלא שכל מנה מייצגת קו אחר — קו הימין וקו השמאל — ורק כשהשניים יחד, נוצרת האיזון הפנימי בנפש ובנשמה.[81]

ג. מתנות לאביונים — בנין ראש הנוקבא

בפרי חכמה (חלק א, שיחה לפורים) מבאר בעל הסולם את ההבדל היסודי בין משלוח מנות למתנות לאביונים:[82]

'אביון' — חסר ביות, חסר בית יוד — כלומר חסר חכמה ובינה, שהם אב ואם. הנוקבא בגלות היא 'אביונה' כי חכמה ובינה שלה אינן מאירות בה מצד עצמה. ועל כן המתנה שאנו נותנים לאביון — שהיא חינם, ללא תמורה — היא בחינת חכמה ובינה: אור שאינו בא לפי מידת הכלי אלא למעלה מהכלי. — בעל הסולם, פרי חכמה, שיחה לפורים

ומוסיף שם:[83]

וזה ההפרש בין משלוח מנות לבין מתנות לאביונים: משלוח מנות הוא 'לפי הכלי' — ת"ת ויסוד, גוף הנוקבא — ומתנות לאביונים הם 'למעלה מהכלי' — ראש הנוקבא, חכמה ובינה שלה. — בעל הסולם, שם

דהיינו: כאשר אנחנו נותנים לאביון ביום הפורים, אנחנו לא רק עוזרים לו כלכלית — אנחנו מעניקים לו "ראש" רוחני, מוחין עליונים שלמעלה מן הכלי הרגיל. ומכאן מובן מדוע כתב הרמב"ם שמוטב להרבות במתנות לאביונים מבמשלוח מנות — כי מתנות לאביונים בונות מדרגה גבוהה יותר.[84]

ד. אכילה ושתייה — ייחוד פנים בפנים

בפרי חכמה (מאמר פורים, הקדמה) מבאר בעל הסולם את הקשר בין הסעודה לתהליך הרוחני:[85]

'אכילה ושתייה' בלשון הקבלה פירושה קיום הדביקות לאחר שהיא כבר נוצרה. כי בשעת הנסירה — הפרידה — הנוקבא 'צמה' מהמוחין, ולאחר שקיבלה מנות ומתנות ושמעה את קריאת המגילה, הרי היא כבר מוכנה לייחוד. ואז 'אכילה ושתייה' היא הכנסת המוחין — חכמה ובינה — לתוך גוף הנוקבא, ממש כאדם שאוכל ושותה ומזין כל איבריו. — בעל הסולם, פרי חכמה, מאמר פורים

ומוסיף שם ביאור מחודש ל"עד דלא ידע":[86]

'חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע' — 'עד דלא ידע' אינו היעדר דעת אלא גידול הדעת עד כדי מדרגה שהיא למעלה מן ה'ידיעה' הרגילה, שהיא בחינת חכמה עילאה. כי 'אחשורוש' גימטרייה 'ריח' — ריח הוא הכנסת אור החכמה מבחוץ פנימה, ועל ידי שתיית היין — שהיא בינה — עולה הדעת עד לחכמה. — בעל הסולם, שם

נמצא לפי בעל הסולם, שסדר ארבע המצוות אינו מקרי: קריאת המגילה פותחת את הצינור — גילוי יסוד אבא; משלוח מנות מאזן את שני הקוים; מתנות לאביונים בונה את הראש; ואכילה ושתייה מבצעת את הייחוד הסופי. ביחד הם בניין שלם של המלכות מקטנות לגדלות.[87]

ו. "ונהפוך הוא" — ההפיכה הרוחנית הגדולה

אחד מן הביאורים הנפלאים ביותר בכתבי בעל הסולם הוא ביאורו ל"ונהפוך הוא" במאמר הגאולה (אות כג-כה):[88]

'ונהפוך הוא' — זו אינה הפיכה של נסים בלבד, אלא הפיכה של סדר ההשפעה. כי בדרך הרגיל, העליון משפיע לתחתון — אבא לאמא, ז"א לנוקבא — אבל ב'ונהפוך הוא' — התחתון הוא שגרם לעליון להתגלות. — בעל הסולם, מאמר הגאולה, אות כג

ומוסיף ביאור נפלא על אסתר ואחשורוש:[89]

כי אסתר עלתה לחצר המלך — כלומר, הנוקבא יצאה מיוזמתה אל מקום העליון — וב'ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב' — שרביט הזהב = אור חכמה = יסוד אבא — נמצא שאסתר בעלייתה גרמה לאחשורוש — ז"א — לגלות את יסוד אבא שבו. זה הסוד של נוקבא שנעשית משפיע: לא שהיא נותנת מעצמה, אלא שכוח עלייתה גורם לגילוי של מה שגנוז בעליון. — בעל הסולם, שם, אות כד

ומוסיף שם:[90]

לפיכך נקרא 'יום הפורים' ולא 'יום הישועה' — כי עיקרו הוא ה'פור' = ה'גורל' = גילוי שורש ה'ייעוד' הפנימי, ולא רק ההצלה החיצונית. גורלו של כל יהודי הוא להיות 'כנסת ישראל' — שהיא נוקבא שנעשית משפיע — ופורים מגלה גורל זה. — בעל הסולם, שם, אות כה

ביאור זה עמוק ביותר: שם "פורים" הנגזר מ"פור" — גורל — אינו מתיחס לגורל הרע שזרק המן, אלא לגילוי הגורל הפנימי של כל נשמה מישראל. כל אחד נושא בתוכו את ה"גורל" הנסתר לשמש כ"כנסת ישראל" — כנוקבא המשפיעה — וביום הפורים גורל זה מתגלה.[91]

ז. אסתר — סמל הנוקבא שנעשית משפיע

בביאורי הזוהר (פרשת בראשית, אות קסז) מבאר בעל הסולם את דמות אסתר בעומק:[92]

'ואסתר לא הגידה את עמה ואת מולדתה' — בפנימיות, 'עמה' = מקורה שהוא אור האצילות, 'מולדתה' = שורש נשמתה שהוא יסוד אבא. כל זמן שהיא לא גילתה — היה האור נסתר בתוכה ומגדל אותה פנימה. — בעל הסולם, ביאורי הזוהר, בראשית, אות קסז

ומוסיף:[93]

ולאחר שנשלם הבניין הפנימי, אז 'ותלבש אסתר מלכות' — לשון לבישה — כלומר, האור שהיה נסתר בתוכה 'לבש' אותה, ויצא לגלוי. נמצא שמסתיר ↔ מגלה — הסוד והגלוי — שניהם תפקידה של אסתר. תחילה 'אסתר' = הסתר, ולבסוף האור פרץ ממנה. — בעל הסולם, שם

ונמצינו למדים מביאור זה יסוד גדול: ה"הסתר" של אסתר לא היה טקטיקה חיצונית בלבד — הוא היה תנאי לבנין הפנימי. כל עוד היא מסתירה, האור גדל בתוכה. כאשר הגיע הרגע — פרץ ממנה בכוח גדול. כך גם ישראל בגלות: ה"הסתרה" של הגלות היא תנאי לבניין כוח פנימי שעתיד לפרוץ.[94]

ועוד כתב שם בעל הסולם:[95]

'ולאסתר לא ידעה' — הוא לא ידע אותה = כלומר גם הכלי עצמו לא ידע עד כמה האור גדול שבתוכה. זה בחינת 'עד דלא ידע'. — בעל הסולם, שם

ח. פורים ועולם הבא — מדרגת 'לאחר הגמר'

כבר ביארנו לעיל שאמרו חז"ל שכל המועדות עתידים ליבטל ופורים אינו בטל. בעל הסולם מבאר ענין זה בעומק רב במאמר לסיום הזוהר:[96]

בעתיד לבוא, כשיושלם תיקון העולם, תתגלה הנוקבא בכל גדולתה, ותהיה שווה לז"א ממש. אולם טעימה של אותה מדרגה ניתנת בכל שנה בפורים — שהוא יום שכנסת ישראל מגלה את כוח 'המשפיע' שבה, ועל כן נאמר 'ימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים' — כי כשתשתלם הגאולה, ימי הפורים יהיו כל יום, כי כנסת ישראל תהיה תמיד 'משפיע'. — בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר

ביאר ר' צדוק הכהן מלובלין בפרי צדיק, בדרך המשלימה לדברי בעל הסולם:[97]

כל שאר המועדות הם זכרון ניסים שנעשו בשעה שה' הפסיק את הטבע. אבל הפורים הוא נס שנעשה בתוך הטבע עצמו. ובעולם הבא, כשהכל יהיה 'טבע' — כלומר כשהגשמיות עצמה תהיה שקופה לאור האלוקי — אז פורים יהיה הדגם הנצחי. — פרי צדיק, פורים, אות ט

ומסיים שם ר' צדוק:[98]

ולכן כתיב 'ימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים' — כי הם מייצגים את האמת הנצחית של המציאות: שכל הטבע כולו הוא לבוש לרצון ה', וכשמבינים זאת, הפורים הוא הנס הנצחי שמלווה את האדם בכל רגע. — פרי צדיק, שם

ט. הסינתזה הסופית — שאלת הבריאה ותשובת הפורים

בהקדמה לפנים מאירות ומסבירות (אות לב) כותב בעל הסולם את הסינתזה הכוללת:[99]

כל תכלית הבריאה אינה אלא להביא את הנברא — שהוא בעצם 'מקבל' — למדרגת 'משפיע', על מנת שיהיה שווה ליוצרו. ולא יתכן זה אלא אם כן יעשה המקבל פעולה שאין בה שום קבלה לעצמו, אלא כולה השפעה. ולשם כך הוצרך כל ה'עיבוד' של הגלות והנסירה — שבסופם, כנסת ישראל שעברה את כל הסבל וה'צמצום' של הגלות, יכולה לקבל בלב שלם ומתוך אהבה טהורה — ובאהבה טהורה זו, הקבלה עצמה נהפכת להשפעה. — בעל הסולם, הקדמה לפנים מאירות ומסבירות, אות לב

ופורים הוא הגילוי ההיסטורי הראשון של מצב זה. כנסת ישראל, שהיתה בשפל המדרגה — בגלות בבל, ללא בית המקדש, תחת שלטון אחשורוש — מתוך אותו שפל, קיבלה מרצון, מאהבה. ועל ידי כך:[100]

• יסוד אבא נגלה ישירות לתוכה.

• היא נעשתה משפיע.

• הגאולה באה מלמטה.

ואשר לקשר בין כל ארבע המצוות, מסכם בעל הסולם:[101]

וכל ארבע המצוות של פורים — מגילה, משלוח מנות, מתנות לאביונים, אכילה ושתייה — הן ארבע שלבי הבנין של כנסת ישראל ממצב מקבל למצב משפיע, מנסירה לפנים בפנים, מגלות לגאולה, מ'אסתיר' ל'אסת'. — בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר

ובעניין ביאור השפת אמת ל"יום כיפורים" כ"יום כפורים":[102]

ענין הפורים על פי הקבלה הוא ש'יום כיפורים' — כ'פורים' — הוא יום שהפורים נתפס בו כמדרגה עליונה. וזה רומז שמה שנעשה ביוה"כ בדרך של שבירה ועינוי — נעשה בפורים בדרך של שמחה ושלמות. — שפת אמת, פורים תר"ן

דברים אלו מזכירים את ביאור הבעש"ט המפורסם שפירש "יום כיפורים" כ"יום כפורים" — יום שהוא כמו פורים. כלומר: פורים הוא הדרגה הגבוהה ביותר, שאפילו יום הכיפורים הקדוש הוא רק ה"כמו" שלה. ולפי בעל הסולם, ענין זה מובן היטב: ביוה"כ אנחנו מגיעים להשפעה בדרך של צמצום ושלילה; בפורים — בדרך של מילוי ושמחה — וזה המדרגה היותר גבוהה.[103]

ויש כאן חידוש גדול: שמחת הפורים אינה רק שמחה על נס שהיה — אלא שמחה על מציאות עולמית. כל שמחה אמיתית, כל הכרה שה' מנהיג את העולם — היא שמחת פורים. ולפיכך היא נצחית.[104]

✦ ❧ ✦

סִיּוּם וּמַסְקָנָה

בכל הנ"ל ראינו שהפורים הוא יום עמוק ורב משמעות, שכל מצוותיו מגלות שכבה אחרת של אמת רוחנית.[105]

מצות המשתה ושמחה — מגלה שהשמחה האמיתית אינה רק רגשית אלא רוחנית, שיש בה גילוי של אמונה שה' מנהיג הכל, גם בשעה שנראה אחרת.

מצות משלוח מנות — מגלה שאחדות ישראל היא עצמה מצוה וכח. שהפיזור הגאוגרפי אינו מחלה, כי ה"איש לרעהו" שרשרת הנפשות ממשיכה את ישראל לאחד.

מצות מתנות לאביונים — מגלה שהשמחה האמיתית היא שמחת כל ישראל ולא שמחת יחידים. ושהשלמות עתידה לבוא בה יהיה כל אחד ואחד בעל ובעלת שמחה שלמה.

"לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן וִיקָר" — כֵּן תִּהְיֶה לָּנוּ

"וְכֵן יִהְיֶה לָּנוּ" — כן אמרו חז"ל שמוסיפין בברכת ההבדלה הזו שיחזיר לנו ה' הימים שאנחנו מוסיפים ב"אורה ושמחה" לישראל.

✦ ❧ ✦