אור המשתה

בס"ד

אור המשתה

חידושי תורה על ענין המשתה במגילת אסתר

על פי דברי חז"ל ותורת החסידות

✦

מאת

מיכאל אוהר

"נכנס יין יצא סוד"

(עירובין דף סה ע"א)

ה

לאשתי האהובה

רִבְקָה תחי'

אשר על ידה כל דברי תורה אלו נאמרים

וּלְיַלְדֵינוּ הַיְּקָרִים

חַיִּים וּמַלְכִּי

אֶלִיעֶזֶר דָּוִד

רָחֵל ׀ חַיָּה חַנָּה

יְהִי רָצוֹן שֶׁנִּזְכֶּה לְהָאִיר אוֹר הַגָּנוּז שֶׁל פּוּרִים בְּכָל יוֹם וָיוֹם

הקדמה

הנה ידוע שכל המגילה הקדושה סובבת והולכת סביב ענין המשתה, וצריך להבין מה הענין בזה. הרי לכאורה המשתה אינו אלא רקע חיצוני למעשים הגדולים שנעשו בימים ההם, ומה ראתה המגילה להרבות כל כך בענין האכילה והשתייה. ואם נדקדק, נמצא שהמלה "משתה" חוזרת במגילה תשע עשרה פעמים בעשרה פרקים, ואין לך מלה אחרת שחוזרת בתדירות כזו. וכבר העירו על כך רבותינו הקדושים, אלא שצריך ביאור מה השורש העמוק של ענין זה.

ונראה לומר בעזה"י, שענין המשתה במגילה אינו סתם תיאור של מנהגי פרס, אלא הוא עצם הענין. המשתה הוא המקום שבו ההנהגה הנסתרת מתגלה. והיינו, שכל ענין פורים הוא גילוי מתוך הסתר, כמו שכתוב "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" ואיתא בגמרא[1] "אסתר מן התורה מנין", היינו שכל ענין אסתר הוא ענין ההסתרה. ומתוך ההסתרה הזאת דוקא בא הגילוי. וזהו שורש המשתה - שהיין מגלה את הנסתר, כמאמר חז"ל "נכנס יין יצא סוד", ובכל משתה ומשתה במגילה מתגלה דבר שהיה נסתר עד אותה שעה.

ובאמת, כל גדולי החסידות הרבו לבאר ענין זה, כל אחד לפי דרכו הקדושה. האיזביצער זי"ע במי השילוח[2] מבאר שאחשורוש היה כלי ריק שההשגחה העליונה פעלה דרכו. השפת אמת[3] מלמד שכל ענין פורים הוא למעלה מן השכל. הקדושת לוי[4] מראה שהיין הוא לשון הסוד של המגילה. והאדמו"ר הזקן בלקוטי תורה[5] מחבר את ענין "עד דלא ידע" לספירת הכתר, שהוא למעלה מכל השתלשלות.

והנה הדברים שלפנינו נכתבו לא כחיבור אקדמי, אלא כדברי תורה לכבוד ימי הפורים, בבחינת "ליושבים לפני ה' להם יהיה סחרה לאכול לשבעה ולמכסה עתיק". ויהי רצון שיהיו הדברים לרצון, ונזכה להרגיש טעם הגאולה מתוך המשתה הקדוש של פורים.

המחבר

ערב פורים, שנת תשפ"ו

ד"ה בשנת שלוש למלכו עשה משתה — ענין המשתה הראשון ושורש הגלות

"בשנת שלוש למלכו עשה משתה לכל שריו ועבדיו"[6]. הנה צריך להבין, למה פתחה המגילה דוקא במשתה. לא סיפרה לנו תחילה מי הוא אחשורוש, מה מידותיו, מה מעשיו — אלא מיד הכניסה אותנו לתוך המשתה. ונראה שבזה רמזה לנו המגילה שהמשתה הוא עצם הענין, לא רקע למעשים אחרים, אלא המקום שבו הכל קורה.

ואיתא במדרש[7] שבמשתה הזה הראה אחשורוש את כלי בית המקדש, ולבש בגדי כהן גדול, והכריז כביכול שהגאולה אינה באה, שכבר עברו שבעים שנה ולא נתקיימה נבואת ירמיה. ואיתא בגמרא[8] שטעה בחשבון, אבל הענין הפנימי הוא שהמשתה הראשון היה מעשה של חוצפה כלפי שמיא, הכרזה שההשגחה העליונה כביכול נכשלה.

והנה, זה גופא מלמד אותנו דבר עמוק: דוקא במשתה, דוקא במקום השתייה והשכרות, שם נעשה המעשה הגדול הזה. ולכאורה קשה — אם אחשורוש רצה להכריז דבר כה חשוב, למה לא עשה זאת בטקס ממלכתי רשמי? אלא שזהו סוד המשתה: המשתה הוא המקום שבו האדם מגלה את מה שבאמת בליבו. היין מוריד את המחיצות, מפשיט את הלבושים החיצוניים, ומה שנשאר הוא האמת הפנימית — לטוב או לרע.

ואיתא עוד בגמרא[9] שישראל נשאלו למה נתחייבו כלייה, ואמרו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. ולכאורה צריך להבין מה כל כך חמור בזה שאכלו בסעודתו. אלא שהמשתה של אחשורוש לא היה סתם סעודה — היה מעשה של הסכמה שקטה עם ההכרזה שהגאולה לא באה. מי שישב שם ואכל ושתה, הוא כאילו אמר "אמן" על הדבר הזה. וזהו שורש הגלות: ההשתתפות במשתה של ההסתרה.

אבל מכאן גם נלמד השורש של הגאולה: אם החטא היה במשתה — גם התיקון יהיה במשתה. אם ההסתרה התחזקה על ידי סעודה ויין — גם הגילוי יבוא על ידי סעודה ויין. וזהו שלכל אורך המגילה, כל נקודת מפנה קורית במשתה, עד שלבסוף נקבע פורים עצמו כ"ימי משתה ושמחה". המשתה שהיה כלי של חורבן נהפך לכלי של גאולה.

ד"ה ביום השביעי כטוב לב המלך ביין — נפילת ושתי וסוד ההנהגה שלמעלה מן השכל

"ביום השביעי כטוב לב המלך ביין, אמר... להביא את ושתי המלכה"[10]. הנה הלשון "כטוב לב המלך ביין" מורה שהפקודה הזאת לא באה מתוך שיקול דעת מיושב אלא מתוך שכרות, מתוך מצב שבו הלב "טוב" אבל השכל ישן. ובגמרא[11] נחלקו מה בדיוק ביקש ממנה, אבל כולם מודים שהיתה זו פקודה שנולדה מן היין.

ושתי סירבה. והמלך כעס. ויועציו אמרו לו שצריך לסלקה, כי אם ושתי תצא בלא עונש — כל הנשים ימרדו בבעליהן. ונגזרה הגזירה, ויצאה לכל מאה ועשרים ושבע מדינות. ואחרי כן, כשעבר כעסו, נאמר "זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה"[12]. היינו שבבוקר, כשחזר לדעתו, הצטער על מה שעשה. אבל "דת פרס ומדי לא לעבור" — מה שנגזר במשתה אי אפשר לבטל.

והשפת אמת[13] מבאר בזה ענין נפלא: כל ענין פורים הוא "למעלה מן השכל". הסכנה לא באה מתוך חשבון מדויק של שונא ישראל אלא מתוך שגעון של מלך שיכור. וממילא גם ההצלה לא תבוא בדרך השכל, אלא בדרך שלמעלה מן השכל — דרך המשתה. כי המשתה הוא המקום שבו השכל האנושי נרדם, ודוקא שם ההשגחה העליונה פועלת בחופשיות, בלי שהאדם מפריע לה עם חשבונותיו.

ועל פי זה מבואר גם למה היה צורך שושתי תסולק דוקא בדרך הזאת — בשכרות, בכעס, בפזיזות. כי אם הסילוק היה נעשה בדרך מסודרת ורגילה, לא היה מקום לאסתר. ההשגחה הנסתרת צריכה ערוץ שאינו רגיל כדי לפעול. הגזירה הפזיזה של ליל המשתה פינתה את הכסא עבור אסתר — ואף אחד, כולל המלך עצמו, לא הבין מה באמת קרה שם.

ואיתא בנועם אלימלך[14] שכל מעשה פורים הוא דוגמא לכך שהקב"ה מסדר את הגאולה הרבה לפני שהצרה מתגלה. ושתי סולקה שנים לפני שהמן עלה לגדולה. אבל מנקודת מבטה של ההשגחה — הכל היה מעשה אחד. הקב"ה כבר הכין את הרפואה לפני המכה, והכל דרך המשתה.

ד"ה ויעש המלך משתה גדול את משתה אסתר — הכתרת אסתר וסוד ההסתרה

"ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו את משתה אסתר"[15]. הנה המגילה קוראת למשתה הזה בשם "משתה אסתר", ולא סתם "משתה של הכתרה". ובכלי יקר[16] מעיר שיש כאן מכוון: המשתה הראשון של פרק א' היה "משתה אחשורוש" — משתה של גאוה וחורבן. עכשיו בא "משתה אסתר" — משתה שנקרא על שמה של הגואלת. בנין כנגד חורבן. מי שנתנה אסתר על כסא המלכות הוא מי שעתיד להפוך את כל הסיפור.

אבל מה מיוחד ומפליא במשתה הזה, שדוקא בשעה שאסתר מוכתרת למלכה, היא יושבת שם כשהיא מסתירה את עצמה. "לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה". כל העולם חוגג, המלך שמח, השרים שותים — ואסתר, שעל שמה נקרא המשתה, יושבת שם עם סוד בליבה. היא מלכה עם זהות כפולה. היא הנגלה והנסתר בבת אחת.

והמי השילוח[17] מבאר שהסתרתה של אסתר אינה רמאות חלילה, אלא מידה רוחנית עליונה. הגאולה שעומדת לבוא אינה יכולה להכריז על עצמה. היא חייבת לנוע מתחת לפני השטח, בלי שאף אחד ירגיש. וזהו סוד "אסתר" — מלשון הסתרה. כמו שאיתא בזוהר חדש[18] ובתיקוני זוהר[19] שאסתר מרמזת על השכינה בגלות, שנסתרת בתוך העולמות התחתונים ומחכה לשעת הגילוי.

וזהו עומק ענין המשתה: המשתה הוא מקום של חיצוניות — יין, שמחה, הופעה חיצונית — ומתחת לחיצוניות הזאת מתרחש דבר אחר לגמרי. ושתי הוסרה במשתה כשהיא נראתה כמו ענישה של מלך כועס, ובאמת היה זה סידור שמיימי. אסתר מוכתרת במשתה כשהיא נראית כמו מלכה חדשה, ובאמת היא גואלת ממתינה. כל משתה במגילה הוא פנים ואחור — מה שנראה כלפי חוץ ומה שבאמת קורה מבפנים.

ד"ה והמלך והמן ישבו לשתות — השתייה של החורבן וסוד הכלי הריק

"והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה"[20]. הנה כאן אנו מגיעים לפסוק הנורא ביותר במגילה. הגזירה כבר נחתמה, הספרים כבר נשלחו, "להשמיד להרוג ולאבד". והמגילה לא מסיימת את הפרק בגזירה עצמה, אלא בשתייה שאחריה. "ישבו לשתות". כאילו נחתמה בריתם על כוס יין. הגזירה היתה הפעולה הרשמית, אבל השתייה היתה חותם הנפש — הרגע שבו שני האנשים האלה חגגו יחד את מה שעשו.

והניגוד מקפיא את הדם: "והעיר שושן נבוכה". בפנים — שני אנשים שותים בנחת. בחוץ — עיר שלמה מבולבלת ומפוחדת. המשתה הזה הוא הפוך מכל מה שמשתה צריך להיות. במקום להביא שמחה — הוא מביא אימה. במקום לגלות אור — הוא מעמיק את החושך. זהו המשתה הפגום — השתייה שמקדשת את החורבן במקום את הבריאה.

וכאן אנו צריכים את דברי המי השילוח[21] יותר מכל מקום אחר. האיזביצער מבאר שאחשורוש לא היה רשע בעל תוכנית, אלא כלי ריק. הוא היה שקוע כל כך בתענוגות עד שלא נשאר לו רצון עצמי חזק מספיק כדי לעמוד נגד זרמי ההיסטוריה. ובלשון החסידות הוא היה מעין "בטל" — לא ביטול של קדושה אלא ביטול של ריקנות. ודוקא בגלל הריקנות הזאת הוא הפך לכלי שדרכו ההשגחה העליונה יכולה לפעול — גם כשהפעולה נראית כחורבן.

ועל פי זה מבואר מה שכתב הקדושת לוי[22] שיין בגימטריא שבעים, וכן סוד בגימטריא שבעים. היין הוא לשון הסוד. ובשעה שאחשורוש והמן יושבים ושותים, הם חושבים שהם חוגגים ניצחון — אבל הסוד הגדול מוסתר בתוך הכוס: שהמלכה היושבת בחדר הסמוך היא יהודיה. המן שותה לניצחונו, ואינו יודע שהוא שותה את כוס מפלתו.

ואיתא בבני יששכר[23] שהמלה "פור" — הגורל שהפיל המן — מורה על דבר שהוא מחוץ לשליטה אנושית. גורל הוא מקרי, אין בו חשבון ודעת. והמן הפיל גורל למצוא את הזמן הטוב ביותר להשמיד את ישראל, ובלי דעת בחר דוקא בזמן שההשגחה בחרה להצלתם. כי למטה מן הדעת — שם הרצון העליון פועל בחופשיות. וזהו עומק ענין המשתה, שגם הוא פועל למטה מן הדעת, ודוקא שם הכל מתהפך.

ד"ה יבוא המלך והמן אל המשתה — שני המשתאות של אסתר וחכמת הצדקת

"ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות"[24]. מרדכי אמר את המלים האלה, ואסתר שמעה. ואז היא עשתה את המעשה הגדול ביותר של כל המגילה: היא לא הלכה לבקש מהמלך בדרך הרגילה, לא שלחה מכתב, לא ביקשה שימוע רשמי. אלא אמרה: "יבוא המלך והמן היום אל המשתה אשר עשיתי לו"[25].

וצריך להבין: למה משתה דוקא? הרי אסתר עומדת לפני המלך, הוא הושיט לה את שרביט הזהב, היא מצאה חן בעיניו — למה לא אמרה מיד את בקשתה? למה סיבבה את הענין דרך אכילה ושתייה?

ונראה לבאר על פי כל מה שהתבאר לעיל. אסתר הבינה שבקשה רשמית בחדר הכסא תפעיל את השכל הממלכתי של המלך — את החשבונות הפוליטיים, את הידיעה שהגזירה כבר נחתמה ו"דת פרס ומדי לא לעבור". אם תגיד לו שם את האמת, הוא ישקול, יחשב, ובסוף יגיד שאי אפשר. אבל במשתה — במקום שבו הלב נפתח והשכל נרדם — שם יש מקום להפיכה. שם אפשר לשנות את מה שנראה בלתי ניתן לשינוי.

ובמשתה הראשון — כשהמלך שותה יין ושואל מה בקשתה — אסתר עדיין לא אומרת. היא דוחה שוב: "מחר אעשה כדבר המלך"[26]. ובגמרא[27] מנו שנים עשר טעמים למה אסתר דחתה למשתה שני. אמרה רבי נחמיה: כדי שלא יאמרו ישראל אחות לנו בבית המלך. ואמרו אחרים: כדי שהמן יתגאה ויפול. וכולם אמת.

אבל יש עוד ממד עמוק בדחייה הזאת. כתב החתם סופר[28] ששלושת ימי הצום של אסתר מקבילים לשלושת ימי ההכנה לפני מתן תורה בסיני. כשם שהתורה לא ניתנה בלי הכנה רוחנית — כך אסתר לא יכלה לומר את המילים שישנו את ההיסטוריה בלי הכנה מתאימה. וגם אחרי הצום, גם אחרי המשתה הראשון — היא עדיין ממתינה. היא ממתינה לרגע שבו הכלי מוכן לקבל את האור.

והאדמו"ר הזקן בלקוטי תורה[29] מחבר את הענין לספירת הכתר: "עד דלא ידע" הוא הרגע שבו כל החילוקים — בין המן למרדכי, בין גזירה להצלה, בין חורבן לגאולה — מתבטלים לתוך הרצון העליון שלמעלה מן הדעת. אסתר חיכתה לרגע שבו המלך ירד ביין לנקודה שמתחת לדעת, שבה גזירה שאי אפשר לבטלה בדרך השכל — אפשר לבטלה בדרך שלמעלה מן השכל.

ואז, במשתה השני, הגיע הרגע. "מה שאלתך מלכה אסתר ותנתן לך"[30]. והיא אמרה: "איש צר ואויב המן הרע הזה"[31]. המילים האלה נפלו כרעם ביום בהיר לתוך אוירה של משתה. המלך קם בחמתו. לא התייעץ, לא שקל, לא חישב — ראה, הגיב, גזר. "היגם לכבוש את המלכה עמי בבית?" — והמן נתלה על העץ שהכין למרדכי.

והשפת אמת[32] מעיר שהרגע הזה הוא למעלה מכל קטגוריה רציונלית. אין כאן משפט, אין חקירה, אין דיון משפטי. יש פיצוץ. יש הפיכה מוחלטת ברגע אחד. וזה מה שרק המשתה יכול לתת — ומה שאסתר, בחכמתה העמוקה, הבינה שרק המשתה יכול לתת.

ד"ה ימי משתה ושמחה — משתה פורים כגילוי נצחי

"לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים"[33]. הנה המגילה מסיימת בקביעת פורים כחג של — מה? משתה. לא תפילה, לא קריאה בתורה, לא עבודת המקדש — אלא אכילה ושתייה ושמחה ומתנות. וזה סוגר את המעגל: הסיפור שנפתח במשתה של חורבן נסגר במשתה של גאולה.

כתב המהר"ל באור חדש[34] שפורים הוא חג ייחודי בין כל חגי ישראל, כי הוא חוגג לא נס גלוי אלא נס נסתר. קריעת ים סוף היתה נס שראו כולם. יציאת מצרים היתה בקולות וברקים. אבל נס פורים היה בלתי נראה — שרשרת של "מקרים", "צירופי מקרים", מצבי רוח של מלך, גלגולי פוליטיקה — שביחד ארגו ישועה. המשתה של פורים חוגג דוקא את ההסתרה הזאת — את זה שהקב"ה פעל דרך יין ומלכים שיכורים והזמנה לארוחת ערב.

ואיתא בגמרא[35] "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". ולכאורה תמוה — מה ענין שכרות אצל עבודת ה'? אבל על פי כל מה שהתבאר, זה ברור: "עד דלא ידע" הוא לא ביטול הדעת סתם, אלא עלייה למקום שמעל הדעת. כתב האדמו"ר הזקן[36] שזה מקביל לספירת הכתר, שלמעלה מחכמה ובינה, למעלה מכל החילוקים. ובכתר — "ארור המן" ו"ברוך מרדכי" הם דבר אחד, כי הכל חלק מתוכנית אחת.

והפרי צדיק[37] מוסיף שענין הסתר פנים — ההסתרה האלוקית שמאפיינת את כל סיפור פורים — וענין המשתה הם מקבילים מבחינה מבנית. כשם שהקב"ה נוכח ביותר דוקא במקום שנראה שהוא נעדר — כך האמיתות הכי חשובות נאמרות דוקא במשתה, שם שהנימוסים הרשמיים מתבטלים. הדיבור הגדול ביותר של אסתר — "איש צר ואויב" — לא היה אפשרי בחדר הכסא. הוא דרש את העירום הרגשי, את המחיצות שנפלו, את הרגע הגולמי שרק היין יכול ליצור.

ד"ה עד דלא ידע — סוד המשתה כציר הגילוי

ועתה נבוא לכלל הדברים ונראה את כל המשתאות כרצף אחד של העלם וגילוי, מהחושך הגדול ביותר עד לאור הגדול ביותר.

המשתה הראשון של פרק א' — מאה ושמונים יום — מייצג את שיא ההסתרה. אחשורוש מלביש את בגדי הכהן הגדול ומכריז שהגאולה לא באה. זהו חושך מוחלט. אבל דוקא בתוך החושך הזה נזרע הזרע: ישראל חטאו בהשתתפותם, ועל ידי החטא הזה הועמדה כל השרשרת בתנועה. כי אין אור בלי חושך שלפניו, ואין גאולה בלי גלות שלפניה.

סילוק ושתי במשתה של שבעת הימים — השלב הבא. מה שנראה כשגעון של מלך שיכור הוא בעצם יד ה' שמכינה את הבמה. הכסא מתפנה לא בדרך הטבע, אלא דרך היין, דרך הפזיזות, דרך מה שלמעלה מן הדעת — כי ההשגחה שמנהלת את פורים אינה פועלת בגדרי הטבע הרגילים.

משתה אסתר — ההכתרה — היא נקודת האמצע. הגואלת כבר יושבת על הכסא, אבל אף אחד לא יודע. זוהי שיא ההסתרה בתוך הגילוי. המלכה היא יהודיה וכולם רואים אותה ולא רואים את מי שהיא. וכבר כתבנו שזהו סוד "אסתר" — הנסתרת שיושבת בלב הנגלה.

"והמלך והמן ישבו לשתות" — השפל הגדול. המשתה בצורתו הכי מעוותת — חגיגה של חורבן. אבל גם כאן, דוקא כאן, הגאולה מתקדמת: כי ההתרוממות של המן היא ההכנה לנפילתו. ככל שהוא עולה, כך המפלה תהיה גדולה יותר. "גאות המן" במשתה הזה היא חלק מהתוכנית, לא סטייה ממנה.

שני המשתאות של אסתר — שיא החכמה. אסתר מגלה שהיא מבינה את סוד המשתה טוב מכל אדם במגילה. היא לא באה בדרך של חכמה אנושית — היא באה בדרך של אמונה שלמעלה מן החכמה. שלושה ימים צמה, התפללה, ירדה לתהום — ואז עלתה למשתה עם כל הכוח הרוחני הזה מאחוריה. ובדיוק ברגע הנכון, כשהכלי ריק מספיק לקבל את האמת — היא מדברת. וההיסטוריה מתהפכת.

ולבסוף — משתה פורים עצמו. החגיגה הנצחית. המגילה קובעת שבכל שנה ושנה ישבו ישראל וישתו ויאכלו ויחגגו, "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור"[38]. והענין הוא שמשתה פורים אינו רק זכרון של מה שהיה, אלא חזרה על אותה חוויה בכל שנה. בכל פורים אנחנו חוזרים לנקודה שבה הנסתר מתגלה, שבה היין פותח את השערים, שבה "עד דלא ידע" הוא לא שכרות אלא עלייה למקום שהכל אחד.

סיום — השולחן שבו הכל משתנה

פתחנו בשאלה פשוטה: למה כל המגילה סובבת סביב משתאות? ומסיימים בתשובה שהיא סוד: כי המשתה הוא המקום שבו פורים קורה. לא במובן ההיסטורי בלבד, אלא במובן הרוחני העמוק ביותר. המשתה הוא המקום שבו הרצון האנושי נעשה רך ופתוח, שבו הנסתר עולה לפני השטח, שבו הפיכות אפשריות באופן שאינן אפשריות בשום מקום אחר.

האיזביצער[39] לימד שאחשורוש במשתה הוא המלך החלול שרצונו התרוקן מספיק כדי להתמלא בזרמי ההיסטוריה האלוקית. השפת אמת[40] לימד שפורים פועל למעלה מקטגוריות שכליות, והמשתה הוא המרחב הארצי שמקביל לרמה העל-שכלית הזאת. האדמו"ר הזקן[41] לימד שמצב השכרות מקביל לכתר, לרצון הטהור שלפני המחשבה — והחג של פורים, באופן ייחודי בין כל חגי ישראל, נטוע דוקא בממד הזה.

וחכמתה של אסתר היתה שהבינה את כל זה — אולי מתוך נבואה, אולי מתוך בינה מעשית, אולי מתוך שניהם. היא לא ניסתה לשכנע את המלך בטענות. היא הזמינה אותו לאכול. היא ערכה שולחן, מזגה יין, המתינה — בסבלנות ובאומץ בלתי רגילים — לרגע המדויק שבו הכלי ריק מספיק כדי לקבל את האמת. ואז דיברה. "איש צר ואויב המן הרע הזה". והשולחן התהפך. וההיסטוריה השתנתה.

ובזכות זה, ובזכות האלוקים הנסתר שפעל מאחורי הפרגוד של אולם המשתאות הפרסי — אנחנו יושבים בכל שנה בי"ד באדר ועושים משתה. שותים עד שלא יודעים להבחין. שותים עד שהקטגוריות שמגדירות את חיינו הרגילים — זה הצלחה, זה כישלון, זה מקרה, זה תוכנית — מתמוססות לתוך האמת העמוקה יותר שהכל, מן ההתחלה, היה מסודר. משתה פורים הוא חגיגת ההשגחה הנגלית, החג השנתי של הרגע שבו הקב"ה הראה את ידו — לא מתוך רעם של סיני, לא מתוך קריעת ים — אלא מאחורי הפרגוד של אולם משתאות מלכותי, דרך יין.

❧ פורים שמח ❧

מפתח מקורות

• תלמוד בבלי, מסכת מגילה — דף ז ע"ב, יא ע"ב, יב ע"א-ע"ב, יד ע"א, טו ע"ב

• אסתר רבה — פרשה א

• ילקוט שמעוני — אסתר, רמז תתרמ"ו

• זוהר חדש — מגילת אסתר, דף נח ע"א

• תיקוני זוהר — תיקון כ"א, דף נז ע"ב

• מי השילוח (ר' מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא) — ח"א וח"ב, ענייני פורים

• שפת אמת (ר' יהודה אריה לייב מגור) — מאמרי פורים, שנות תרל"ז-תרמ"ג

• קדושת לוי (ר' לוי יצחק מברדיטשוב) — קדושת פורים

• לקוטי תורה (ר' שניאור זלמן מלאדי) — מגילת אסתר, ד"ה חייב אינש

• נועם אלימלך (ר' אלימלך מליז'נסק) — ד"ה לפורים

• אור חדש (מהר"ל מפראג) — על מגילת אסתר

• בני יששכר (ר' צבי אלימלך מדינוב) — מאמרי חודש אדר

• פרי צדיק (ר' צדוק הכהן מלובלין) — פורים

• כלי יקר — על מגילת אסתר

• חתם סופר — דרשות לפורים

• תניא (ר' שניאור זלמן מלאדי) — פרק ל"ו

• פסוקי מגילת אסתר — א:ג, א:י, ב:א, ב:יח, ג:טו, ד:יד, ה:ד, ה:ח, ז:ב, ז:ו, ט:כב, ט:כח