קונטרס בריתי שלום

בס"ד

קֻנְטְרֵס

בְּרִיתִי שָׁלוֹם

בביאור מאמר הזוהר הקדוש בריש פרשת פינחס

בסוד "צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" וְשְׁמִירַת הַבְּרִית

צַעֲרָא דְּצִיּוֹן · יוֹסֵף שׁוֹמֵר הַבְּרִית · קִנְאַת פִּינְחָס וּבְרִית הַכְּהֻנָּה · חַיֵּי עוֹלָם

— מַהֲדוּרָה מוּרְחֶבֶת —

ובו נלקטו דברי מפרשי הזוהר — הסולם, אור החמה, מקדש מלך, כתם פז ומתוק מדבש —

ומקורות מן המדרש ורש"י והראשונים, וכתבי האריז"ל, ודברי רבותינו בעלי החסידות,

לראות כיצד יבאר הזוהר את הפרשה ויתרץ קושיות הראשונים

מאת

מִיכָאֵל אוֹר

פֶּתַח דָּבָר

מאמר נפלא פתח בו הזוהר הקדוש את פרשת פינחס[1], ולכאורה יש בו תמיהה גדולה: הפרשה עוסקת בפינחס ובברית הכהונה שניתנה לו, ואילו הזוהר פותח בפסוק "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן" – בצער הגלות; ומשם עובר לדבר בשבחו של יוסף הצדיק ובזכות שמירת הברית שלו; ורק אחר כך בא לענין פינחס והכהונה, ומסיים ב"בְּרִיתִי שָׁלוֹם". ומה הקשר המשולש הזה – צער ציון, יוסף, ופינחס?

ונראה שהזוהר בא לגלות את החוט הפנימי המשולש העובר בכל ריש הפרשה, והוא סוד הַבְּרִית – היא מדת היסוד, הנקראת צַדִּיק, והנרמזת בשם צִיּוֹן. שלש דמויות עומדות במאמר – ציון, יוסף, ופינחס – וכולן דמות אחת הן: הצדיק שומר הברית. וכיון שחטא זמרי ובעל פעור, שבעטיו נאמרה כל הפרשה, פגם בברית (עריות) והחריב את הזיווג העליון – בא פינחס ותיקן את הברית, ולכן זכה בעצמו למדרגת "ברית שלום" ו"ברית כהונת עולם".

ובקונטרס זה נלך אחר סדר המאמר לאותיותיו, ונבאר בכל קטע: מהי הקושיא שהראשונים והמדרש מתחבטים בה בדרך הפשט, וכיצד יתרצנה הזוהר בדרך הסוד. ונסתייע בדברי מפרשי הזוהר[2], ובכתבי האריז"ל, ובדברי רבותינו בעלי החסידות. שכן דרכו של הזוהר לגלות את טעמי המקראות בפנימיותם, ומתוך כך מתיישב הפשט מאליו – שאין הסוד סותר את הפשט חלילה, אלא משלימו ומעמידו על אמתתו[3].

ואלו הן ארבע השאלות העיקריות: (א) למה אמר הכתוב "בזכרנו את ציון" ולא "את ירושלים"? (ב) מה ענין יוסף וקריעת הים לכאן? (ג) אימתי נתכהן פינחס – קודם המעשה או אחריו, ואיך תיקנה לו הריגה כהונה? (ד) מהי "ברית שלום", ובמה זכה בה?

אוֹת א' · צַעֲרָא דְּצִיּוֹן — סוֹד הַצַּדִּיק הַיְסוֹד

רִבִּי יֵיסָא פָּתַח: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן". אֶת יְרוּשָׁלַםִ מִבָּעֵי לֵיהּ,כְּמָה דִּכְתִיב "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַםִ תִּשְׁכַּח יְמִינִי"; מַאי "בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן"? לְבַר נָשׁ דַּהֲוָה לֵיהּ הֵיכָלָא יַקִּירָאיָאָה וְשַׁפִּירָא, אָתוּ לִסְטִין וְאוֹקִידוּ לֵיהּ; צַעֲרָא דְּמַאן הוּא – לָאו דְּמָארֵיהּ דְּהֵיכָלָא? אוֹף הָכָא, שְׁכִינְתָּאבְּגָלוּתָא שַׁרְיָא, צַעֲרָא דְּמַאן הוּא – לָאו דְּצַדִּיק? וְאַזְלָא הָא כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ, דִּכְתִיב "הַצַּדִּיק אָבָד" – אָבָד מַמָּשׁ.אוֹף הָכָא "בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן" – בְּזָכְרֵנוּ הַהוּא צַעֲרָא דִּילֵיהּ עַל זִוּוּגָהָא, צַעֲרָא דִּילֵיהּ הוּא.

הקושיא בדרך הפשט

הקשה ר' ייסא: המזמור כולו אבל על חורבן ירושלים הוא, וכמפורש בו "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני"[4]; אם כן היה לו לפתוח "בזכרנו את ירושלים". ולמה פתח דוד המלך ע"ה "בזכרנו את ציון" דייקא? ובדרך הפשט אין הכרח, שהרי ציון וירושלים חדא נינהו; אך הזוהר דורש בהם שני ענינים, ומתוך כך מיישב את דקדוק הכתוב.

תירוץ הזוהר בדרך הסוד

משל למה הדבר דומה – לאדם שהיה לו היכל יקר, נאה ומפואר, ובאו לסטים ושרפוהו. של מי הצער? לא של בעל ההיכל? כך למעלה: ציון הוא היסוד – הצדיק המשפיע, וירושלים היא המלכות – השכינה המקבלת[5]. וכשהשכינה שרויה בגלות, אין הצער העיקרי צער ההיכל (המלכות) בלבד, אלא צער בעל ההיכל, הוא הצדיק־היסוד, שנשאר בלא זיווג ובלא מקבל להשפיע לו.

ושֵׁם "ציון" עצמו מגלה סוד זה: "ציון" מלשון סימן וְצִיּוּן, והוא רומז אל אות ברית קודש – הנקודה הפנימית שבה מתכנס כל השפע, וממנה הוא יוצא ומתפשט אל ירושלים היא המלכות, כדרך "כי מציון תצא תורה"[6]. נמצא ששם "ציון" גופו מורה על היסוד, ודקדוק הכתוב מכוון מתחלתו אל הסוד.

וזהו "הצדיק אבד" – אבד ממש[7]. כי כל מהותו של היסוד אינה אלא ההשפעה, שהוא הצינור המקבץ את כל השפע ומשפיעו אל המלכות[8]; ובעת שאין לו מקבל – הרי הוא כמי שאבד ואיננו, אף שהוא קיים, שבטל הצינור ממהותו. נמצא ש"בזכרנו את ציון" פירושו: בזכרנו את צערו של ציון – הוא היסוד, הצדיק – על שנמנע ממנו הזיווג עם השכינה בגלותה[9]. ומעתה מדוקדק הכתוב: לא נקט "ירושלים" (המקבלת), כי אף שהיא החרֵבה, עיקר הצער הנעלם הוא של המשפיע שאין לו למי להשפיע.

עבודת האדם בגלות — להשתתף בצער של מעלה

ומכאן לימוד גדול בעבודה: כתבו רבותינו בעלי החסידות, שזהו שורש עבודת האדם בזמן הגלות – לבכות ולהתאבל לא על חסרונו וצערו שלו בלבד, אלא על צער השכינה ועל צערו של הצדיק העליון שנמנע מהם הזיווג; וזהו עיקר תיקון חצות שיסד האריז"ל, לקונן על גלות השכינה ולהקימה מעפרה[10]. שהמצטער על צער של מעלה – מעורר את הזיווג ומקרב את התיקון.

ובזה פתח הזוהר את יסוד כל הפרשה: כל ענין הגלות והחורבן תלוי בפגם הזיווג של יסוד ומלכות; והוא הרקע שעליו יבואו יוסף ופינחס – מתקני הברית ומשיבי הזיווג.

אוֹת ב' · יוֹסֵף שׁוֹמֵר הַבְּרִית — "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס"

אָמַר רִבִּי יֵיסָא: מַאן דְּאוֹקִיר שְׁמָא דְּמָארֵיהּ בְּהַאי וְנָטִיר הַאי, זָכֵי דְּיוֹקִיר לֵיהּ מָארֵיהּ עַל כֹּלָּא. מְנָלָן?מִיּוֹסֵף, דִּכְתִיב "וַיַּרְכֵּב אוֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה" וּכְתִיב "וְנָתוֹן אוֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם". וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כַּדעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל יַת יַמָּא, אֲרוֹנָא דְּיוֹסֵף עָאל בְּקַדְמֵיתָא, וְלָא הֲווֹ מַיָּא קַיְימֵי קַמֵּיהּ; הֲדָא הוּא דִּכְתִיב "הַיָּם רָאָהוַיָּנֹס" – מַאי "וַיָּנֹס"? רָאָה הַהוּא דִּכְתִיב בֵּיהּ "וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה". זָכֵי לִיקָרָא בְּחַיּוֹי וְזָכֵי לִיקָרָא בְּמִיתָתֵיהּ:בְּחַיּוֹי – דְּלָא בָּעָא לְאִתְדַּבְּקָא בָּהּ; וּבְמִיתָתֵיהּ – זָכֵי לְמֵיעָל לְגוֹ פָּרוֹכְתָּא עִלָּאָה. דִּידֵיהּ נָטַל בְּהַאי עָלְמָא וְדִידֵיהּ בְּעָלְמָא אַחֲרָא.

כלל גדול: כבוד המשמר את הברית

קבע הזוהר כלל: מי שמכבד את שם קונו בזה, ושומר את זה – זוכה שיכבדהו קונו על הכל[11]. והכוונה לשמירת אות ברית קודש, שהיא היא כבוד השם, כי היסוד נקרא על שם ה', והשומרו כמכבד את השם ממש; והפוגם בו כמחלל את השם. וראיה מיוסף, שכל כינויו "צדיק" אינו אלא על שם שמירת הברית[12], ולכן הוא מרכבה למדת היסוד.

יקרא בחייו — מלכות מצרים

בחייו זכה יוסף לכבוד, לפי שלא רצה להידבק באשת אדוניו, "וימאן ויאמר אל אשת אדוניו... ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה"; ועל כן נתעלה למשנה למלך, "וירכב אותו במרכבת המשנה", "ונתון אותו על כל ארץ מצרים"[13]. שכן הצדיק־היסוד הוא ה"מושל" המנהיג את השפע, ומדה כנגד מדה: כבש עצמו – והומלך על הכל.

יקרא במיתתו — הים והפרוכת

ולא עוד, אלא שאף במיתתו נתכבד: כשעברו ישראל את הים, נכנס ארונו של יוסף תחילה, ולא עמדו המים לפניו על עמדם, שנאמר "הים ראה וינֹס". ומהו "וינֹס"? – ראה הים את מי שכתוב בו "וינָס ויצא החוצה"[14]. הרי דרש הזוהר מדה כנגד מדה: יוסף נס מן העברה, לפיכך נס הים מפני ארונו. ובמדרשים נחלקו מה ראה הים – יש אומרים ארונו של יוסף, יש אומרים זכות האבות, ויש אומרים שראה את השכינה[15]; והזוהר אחז בדרשת ארונו של יוסף, ודקדק מן הכפילות "וינֹס"–"וינָס", להורות שהים ראה דוקא את זכות שמירת הברית.

וכעין זה הרחיב בעל כלי יקר בדרך הפשט: לפי שהבא על אשת איש מיתתו בטביעה, כדין דור המבול שנשטפו על הזנות, לכן דוקא יוסף "שהיה גדור מעריות" היה כדאי להציל את ישראל מן שטף מי הים, ובזכותו לא שטפוהו המים[16].

סוד המים העליונים

ובפנימיות הענין: היסוד הוא סוד המים העליונים והחסדים הנמשכים בו, ולכן השומר את הברית שולט על המים והם נמשכים אחריו ונסים מפניו; מה שאין כן הפוגם בברית – נידון במים, כדור המבול שנשטפו על השחתת דרכם[17]. נמצא שהמדרש והפשט והסוד עולים בקנה אחד: שמירת הברית היא המצילה מן המים – מדה כנגד מדה ממש.

ובמיתתו זכה עוד לְמה שאין למעלה הימנו: "זכה לבתר דעאל לגו פרוכתא עילאה" – נכנס לפני ולפנים, אל הפרוכת העליונה, שהוא סוד היסוד הנכנס ומתייחד בפנימיות קדש הקדשים[18]. "דידיה נטל בהאי עלמא ודידיה נטל בעלמא אחרא" – נטל את שלו בשני העולמות.

יוסף ופינחס — דמות אחת

ומעתה נתבאר מה ענין יוסף לכאן (שאלה ב'): הזוהר מקדים את אב־הטיפוס של שומר הברית, כדי שנבין את פינחס. שכשם שיוסף שמר הברית וזכה לכבוד בחייו ובמיתתו – כך פינחס, שומר הברית של דורו, יזכה ל"ברית כהונת עולם" (כבוד בחייו) ול"ברית שלום" – חיי נצח (כבוד במיתתו). יוסף ופינחס דמות אחת הם, שני קנאי הברית: יוסף גדר עצמו מן העריות בכבישת יצרו – שמירה בשב ואל תעשה; ופינחס קינא על העריות בקום ועשה. שניהם מרכבה למדת היסוד, ושניהם נטלו את שלהם בשני העולמות[19].

אוֹת ג' · קִנְאַת פִּינְחָס וּבְרִית הַכְּהֻנָּה

פִּינְחָס זָכֵי בְּהַאי עָלְמָא וְזָכָה בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, וְזָכָה לְקַיְּימָא יַתִּיר מִכָּל אִינּוּן דְּנַפְקוּ מִמִּצְרַיִם, וְזָכָה לְכַהֲנָא עִלָּאָה,הוּא וְכָל בְּנוֹי אֲבַתְרֵיהּ. וְאִי תֵּימָא דְּלָא זָכָה לְכַהֲנָא עַד דְּעָבֵד עוֹבָדָא דָּא – בְּמַאי אוֹקִימְנָא "תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו"?תָּא חֲזֵי: כָּל כֹּהֵן דְּקָטִיל נֶפֶשׁ, פָּסִיל לֵיהּ כְּהוּנָתֵיהּ לְעָלְמִין, דְּהָא וַדַּאי פָּסִיל הַהוּא דַּרְגָּא דִּילֵיהּ לְגַבֵּיהּ; וּפִינְחָס מִןדִּינָא פָּסִיל לְכַהֲנָא הֲוָה. וּבְגִין דְּקַנֵּי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִצְטְרִיךְ לְיַחֲסָא לֵיהּ כְּהוּנַת עָלְמִין, לֵיהּ וְלִבְנוֹי אֲבַתְרֵיהּ.אָמַר רִבִּי יִצְחָק: רָשִׁים הוּא פִּינְחָס לְעֵילָּא וְרָשִׁים הוּא לְתַתָּא, עַד לָא יִפּוּק לְעָלְמָא, דְּהָא עִם אִינּוּן דְּנַפְקוּ מִמִּצְרַיִם אִתְמְנֵי.

הקושיא: אימתי נתכהן פינחס

שאלה גדולה נשאלת: פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן – כהן היה מלידה, שהרי מזרע אהרן הוא; ולמה נאמר שזכה לכהונה "תחת אשר קנא", כאילו קודם לכן לא היתה לו? ובאמת נחלקו בזה חז"ל: לדעת ר' אלעזר בשם ר' חנינא, "לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי", לפי שכשנמשחו אהרן ובניו לא נמשח פינחס שכבר נולד, ולא נכלל בכהונה עד מעשה זה[20]; ורש"י הביא כן על הפסוק[21]. הרי שהריגת זמרי היא שהביאתו לכלל כהונה.

ולכאורה תמוה: הלא כהן שהרג את הנפש נפסל מכהונתו, וכמו ששנינו "כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר ידיכם דמים מלאו"[22]! ואם כן, כיצד תיתכן כהונה הבאה מתוך הריגה? זו סתירה לכאורה בין שתי ההלכות. ובפנימיות הענין הקושיא כפולה ומכופלת: הכהונה היא מדת החסד והאהבה, והריגת נפש היא מעשה דין וגבורה – שני הפכים גמורים; והיאך יִבָּנֶה החסד מתוך מעשה של גבורה[23]?

תירוץ הזוהר: הקנאה שהצילה את הכהונה

ובזה בא הזוהר ומיישב בחדא מחתא: אכן, כל כהן שהורג נפש נפסלת כהונתו לעולם, לפי שהכהונה היא מדת החסד והאהבה, והריגה היא הפכהּ, ונמצא שפגם הכהן את דרגתו שלו – "פסיל ההוא דרגא דיליה לגביה". ופינחס – מן הדין ראוי היה להיפסל מן הכהונה בהריגת זמרי וכזבי! אלא שמפני שקינא לקדוש ברוך הוא – הוצרך הקב"ה "לְיַחֲסָא ליה כהונת עלמין", לו ולזרעו לדורי דורות.

ובזה דקדק בעל שם משמואל על מאמר זוהר זה ממש דיוק נפלא: אין הכהונה שכר על הריגת זמרי, דאם כן מה שכר הוא זה שניתן לו על מעשה הריגה; אלא כך הוא: הריגה זו היתה מן הדין פוסלתו, ומחמת שקינא לשם שמים – לא נפסל, ואדרבה הוקבעה לו כהונת עולם[24]. וזהו "תחת אשר קנא לאלהיו" – תחת מה שהיה ראוי להיפסל בקנאתו, ניתנה לו כהונת עולם. הרי שהזוהר תירץ את הסתירה שבין ההלכות: אין כאן כהונה מכח הריגה, אלא הצלת הכהונה מן ההיפסל, מכח הקנאה שלשם שמים.

קנאה לשם שמים — גבורה שבחסד

ויש להעמיק עוד: מה כוחה של קנאה לשם שמים להציל מן הפסול? אלא שקנאה אמיתית לשם שמים, שאין בה שום נגיעה עצמית, אינה מן הגבורה החשוכה והכעס כלל, אלא גבורה שבחסד היא – תוקף הבא מתוך אהבה, לתקן את העולם ולהשיב כבוד שמים למקומו. ומעשה כזה אינו פוגם במדת החסד של הכהן, אלא אדרבה ממתיק את הגבורות ומחברן אל החסד; ונמצא פינחס בקנאתו כלי המחבר חסד וגבורה כאחד – ולכן דוקא בו נתקיימה כהונת עולם[25].

שורש נשמת פינחס — רשים לעילא ולתתא

והוסיף ר' יצחק: "רשים הוא פינחס לעילא ורשים הוא לתתא עד לא יפוק לעלמא" – שורש נשמתו היה קבוע ורשום למעלה ולמטה עוד קודם בואו לעולם[26]. ועל דרך שגילה האריז"ל: פינחס משורש קין (שהרג את הבל), ולכן לא נמשח עם אהרן ובניו עד עתה שנתקן על ידי מעשה זה; ועוד, שכשהרגו לזמרי ונתקבצו עליו שבט שמעון ופרחה נשמתו, נכנסו בו נשמות נדב ואביהוא – שהיו כהנים – ובהם נשלמה כהונתו[27]. ורמז לדבר בכתוב: "ואלעזר בן אהרן... ותלד לו את פינחס, אלה ראשי אבות הלוים" – "אלה" לשון רבים על פינחס לבדו, לרמוז על ריבוי הנשמות שבו[28]. ומעתה מיושבת כל השאלה: הריגתו לא רק שלא פגמתו, אלא היא שהשלימה בו את שורש הכהונה הצפון בו מכבר, ותיקנה פגם קין ופגם נדב ואביהוא כאחד.

אוֹת ד' · "בְּרִיתִי שָׁלוֹם" — חַיֵּי עוֹלָם וְסוֹד הַיְסוֹד

הָא דִּכְתִיב בְּפִינְחָס "הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" – שָׁלוֹם מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת, דְּלָא שַׁלִּיט בֵּיהּ לְעָלְמִין וְלָא אִתְדָּן בְּדִינוֹי.וְאִי תֵּימָא דְּלָא מִית – וַדַּאי לָא מִית כִּשְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא, וְאוֹרִיךְ יוֹמִין עַל כָּל בְּנֵי דָּרָא, בְּגִין דִּבְהַאי בְּרִית עִלָּאָה אָחִיד;וְכַד אִסְתַּלַּק מֵעָלְמָא, בִּתְאוּבְתָּא עִלָּאָה וּבִדְבֵיקוּתָא שַׁפִּירָא אִסְתַּלַּק מִשְּׁאַר בְּנֵי עָלְמָא.

ברית שלום — שלום ממלאך המות

פירש הזוהר: "הנני נותן לו את בריתי שלום" – שלום ממלאך המות, שלא ישלוט בו לעולם ולא יידון בדיניו[29]. ואם תאמר, והלא נסתלק מן העולם? – ודאי לא מת כשאר בני אדם: האריך ימים על כל בני דורו, לפי שנאחז ב"ברית עליונה" זו (היא היסוד, סוד החיים); וכשנסתלק מן העולם, נסתלק בכיסופין עליונים ובדביקות נפלאה, לא כדרך שאר בני אדם.

וכיוונו לזה גדולי המפרשים בדרך הפשט: הספורנו כתב "את בריתי שלום – ממלאך המות... כי אמנם ההפסד לא יקרה אלא בסבת התנגדות ההפכים"[30], והיינו ממש כדברי הזוהר; ותרגום יונתן תרגם שיעשהו "מלאך קים וייחי לעלמא" – חי לעולם, מבשר הגאולה. אמנם יש בזה מחלוקת מפרשים: יש אומרים חיי נצח (תרגום יונתן, ספורנו, וכדעת הזוהר); יש אומרים שלא יפחד מגואלי הדם אחי זמרי (אבן עזרא, בכור שור); ויש אומרים שלום פנימי, שלא תשתנה מדת השלוה שבנפשו אחר ההריגה (נצי"ב)[31]. והזוהר תפס עיקר כדעה הראשונה, כי "ברית" היא היסוד, והיסוד הוא סוד החיים.

פינחס הוא אליהו

ובזה נפתח פתח לסוד גדול: פינחס הוא אליהו, וכמימרת ריש לקיש: "פינחס הוא אליהו"[32]. שכן ברית השלום שהאריכה ימיו לבלי־חוק היא היא סוד אליהו שלא טעם טעם מיתה כשאר בני אדם, אלא עלה בסערה השמימה. ובפרקי דרבי אליעזר מפורש עוד, שהקב"ה קרא את שמו של פינחס בשם אליהו – "אליהו מתושבי גלעד" – ואמר לו: אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה, אף לעתיד לבוא אתה עתיד ליתן שלום ביני ובין בני[33]. וכן תרגם יונתן על "שלח נא ביד תשלח" – שישלח את פינחס העתיד להיות אליהו, מבשר הגאולה; ובגמרא, כשפגש רבה בר אבוה את אליהו אמר לו "לאו כהן מר", ופירש רש"י דאיכא מאן דאמר אליהו הוא פינחס[34].

מלאך הברית — כסא של אליהו

והוא "מלאך הברית" האמור במלאכי: "ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא"[35] – שומר הברית ומבשרו. ובפרקי דרבי אליעזר אמרו, שלפי שקינא אליהו־פינחס על הברית בשטים, אמר לו הקב"ה שלא יעשו ישראל ברית מילה עד שיראה בעיניו; ומכאן התקינו חכמים להיות מושיבים כסא של כבוד למלאך הברית בכל ברית מילה[36]. הרי לך מדה כנגד מדה נפלאה: הוא שקינא על פגם הברית בשטים – הוא העד הנאמן על קיום הברית בכל הדורות, כי הוא הוא סוד היסוד, הממונה על הברית ושומרה.

וי"ו קטיעא

ורמז נאה בזה: הוי"ו של "שלום" בפסוק זה קטועה (וי"ו קטיעא), והיו"ד של "פינחס" קטנה[37]. ודרשו בו כמה פנים: שאין השלום שלם כל זמן שנעשה על ידי מעשה נקמה והריגה, עד ביאת המשיח שאז יהיה שלום שלם; והנצי"ב פירש שהוי"ו קטועה לפי שנמשך אחר מדת השלום יותר מן הראוי[38]. ועל כל פנים, הרמז מכוון לסוד היסוד־השלום, שאין הברית נשלמת אלא בגאולה השלמה על ידי אליהו־פינחס.

היסוד נקרא שלום

ויסוד כל הדברים: היסוד נקרא "שלום", לפי שהוא המחבר והמשלים בין המשפיע (ז"א) והמקבל (מלכות), ומטיל שלום בין העליונים והתחתונים[39]. ולכן "בריתי שלום" – ברית היסוד היא ברית השלום. וזהו שכר מדה כנגד מדה: פינחס תיקן בקנאתו את פגם הברית של זמרי (שהוא פגם היסוד), ולכן ניתנה לו ברית שלום – שנעשה הוא עצמו מרכבה ליסוד, סוד השלום והחיים. ורמז יפה לחתימה: "שלום" בגימטריא שע"ו, כמנין "זהו משיח" – שאליהו־פינחס, בעל ברית השלום, הוא שיבשר את המשיח בסוד השלום[40].

אוֹת ה' · הַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ — כְּלַל הַדְּבָרִים

עתה נתבררה כוונת המאמר כולו, ונתגלה החוט הפנימי המשולש העובר בו[41]. חטא בעל פעור וזמרי היה פגם הברית – פגם היסוד, והוא הגורם לגלות השכינה ולצער הצדיק (אות א'). על כן פתח הזוהר בצער ציון־היסוד, להעמידנו על שורש הפורענות. ובא פינחס, שהוא יוסף הצדיק של דורו – שומר הברית וקנאִי הברית (אות ב') – ותיקן את הפגם, השיב את הזיווג של יסוד ומלכות, וזכה בכך לשתי בריתות: ברית כהונת עולם (מדת החסד, אות ג') וברית שלום (מדת היסוד שהיא סוד החיים, אות ד').

ובזה מתורצות ארבע השאלות שבפתיחה: (א) "ציון" ולא "ירושלים", כי עיקר הצער צער המשפיע. (ב) יוסף הובא כאב־טיפוס לשומר הברית, להאיר את דמות פינחס. (ג) הכהונה לא באה כשכר על ההריגה, אלא הקנאה שלשם שמים מנעה את הפסולה שהיתה ראויה לבוא – והשלימה בו שורש נדב ואביהוא. (ד) "ברית שלום" היא ברית היסוד, סוד חיי הנצח של אליהו־פינחס.

דברי חסידות לחתימה

וכתבו רבותינו בעלי החסידות, שקנאת פינחס לא היתה קנאת חמה ונקמה, אלא קנאה לשם שמים הבאה ממקום של אהבה ושלום פנימי – ולכן דוקא ממנה נמשכה "ברית שלום"[42]. שהקנאי האמיתי אין בו נגיעה עצמית כלל, וכל כולו לכבוד שמים; ומתוך אותה נקודה פנימית של ביטול מוחלט – שהיא סוד היסוד, נקודת האמת – נמשך השלום לעולם. ועוד העמיקו: דוקא מי שכל מדתו שלום ואהבה, ראוי הוא לקנא – שקנאתו טהורה מכל כעס ופניה, ואינה אלא ענף מרדיפת השלום עצמה[43]. ופינחס ירש מדה זו מאהרן זקנו, שהיה "אוהב שלום ורודף שלום"; ונמצא שאף קנאתו לא באה אלא מתוך רדיפת שלום אמיתית[44].

צדיק יסוד עולם — הוראה לכל אדם

וזהו "צדיק יסוד עולם": הצדיק שומר הברית הוא יסודו וקיומו של עולם, המחבר מעלה ומטה, ממשיך את השפע לכל העולמות, ומעלה את השכינה מגלותה[45]. וכתבו הספרים הקדושים, שהשומר את הברית זוכה לדעת שלמה ולתפלה, וממשיך שלום וברכה לעולם כולו[46]. ומכאן הוראה לכל אדם: השומר את בריתו בקדושה, וכל מעשיו לשם שמים בלא נגיעה עצמית – הרי הוא אוחז במדתם של יוסף ופינחס, מתקן את פגם הגלות, וממשיך שלום וחיים לעולם, ומצטרף בזה להשלמת הברית הכללית ולקירוב ביאת אליהו־פינחס מבשר הגאולה[47]. ויהי רצון שנזכה לתיקון הברית השלם ולביאת מבשר טוב, במהרה בימינו אמן.

טַבְלַת סִכּוּם

הקטע בזוהר · הקושיא (דרך הפשט) · תירוץ הזוהר (דרך הסוד)

אות א' — צער ציון · למה "ציון" ולא "ירושלים"? · ציון הוא היסוד המשפיע; עיקר הצער צער המשפיע שאין לו מקבל — "הצדיק אבד"

אות ב' — יוסף · מה ענין יוסף וקריעת הים לכאן? · יוסף אב־טיפוס לשומר הברית; "וינֹס"–"וינָס", מדה כנגד מדה. פינחס יוסף של דורו

אות ג' — הכהונה · אימתי נתכהן, ואיך תיקנה הריגה כהונה? · הריגה פוסלת כהן; הקנאה לש"ש מנעה הפסול והשלימה שורש נדב ואביהוא

אות ד' — ברית שלום · מהי "ברית שלום"? · ברית היסוד = סוד השלום והחיים; שלום ממלאך המות; פינחס הוא אליהו

◆