קונטרס לן יאות למבכי — מהדורה מורחבת

בס"ד

קֻנְטְרֵס

לָן יָאוּת לְמִבְכֵּי

בֵּאוּר מַחֲלֹקֶת בְּנֵי בָּבֶל וּבְנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — לְמִי נָאֶה הַהֶסְפֵּד עַל חֻרְבַּן הַבַּיִת

"אֲנַן בְּנָהָא דְּמַטְרוֹנִיתָא, וַאֲנַן מִבְּנֵי בֵיתָהּ"

עַל פִּי זֹהַר חָדָשׁ, מִדְרָשׁ הַנֶּעֱלָם עַל אֵיכָה — שָׁלֹשׁ הָאִגְּרוֹת (צ"א ט"א, צ"ב ט"ב, צ"ג ט"ב)

לְתִשְׁעָה הַיָּמִים וּלְתִשְׁעָה בְּאָב

— מַהֲדוּרָה מוּרְחֶבֶת —

וּבָהּ נוֹסְפוּ שְׁנֵי שְׁעָרִים — יִקְרָא דְּשָׁכְבֵי וְיִקְרָא דְּחַיֵּי, וְהֶסְפֵּד עַל מִי שֶׁלֹּא מֵת —

וְנִסְפָּח: דִּינֵי אֲבֵלוּת שֶׁל מַטָּה וּכְנֶגְדָּם בַּאֲבֵלוּת הַחֻרְבָּן

עִם בֵּאוּרִים וּמַרְאֵי מְקוֹמוֹת מִדִּבְרֵי הַמְּפָרְשִׁים וּמִדִּינֵי אֲבֵלוּת

מאת

מִיכָאֵל אוֹר

פֶּתַח דָּבָר

מִדְרַשׁ הַנֶּעֱלָם עַל אֵיכָה שֶׁבְּזֹהַר חָדָשׁ מובא מִסְגֶּרֶת אַחַת מֻפְלָאָה: חֲלִיפַת אִגְּרוֹת בֵּין בְּנֵי בָּבֶל וּבֵין בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — מַחֲלֹקֶת עַל זְכוּת הַהֶסְפֵּד. בְּנֵי בָּבֶל פּוֹתְחִים: "לָן יָאוּת לְמֶעְבַּד הֶסְפֵּדָא עַל חֻרְבַּן בֵּית אֱלָהָנָא" — לָנוּ נָאֶה ההספד, שֶׁהֲרֵי אָנוּ הַמְפֻזָּרִים בֵּין הָעַמִּים "כְּמַאן דְּפָלַח טַעֲוָון אָחֳרָנִין". וּבְנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְשִׁיבִים: לָכֶם נָאֶה לִבְכּוֹת עַל עַצְמְכֶם — אֲבָל הַהֶסְפֵּד שֶׁלָּנוּ הוּא. וְהַמַּחֲלֹקֶת חוֹזֶרֶת וְנִשְׁנֵית שָׁלֹשׁ פְּעָמִים לְאֹרֶךְ הַמִּדְרָשׁ, וְכָל דְּרָשׁוֹתָיו — רָחֵל הַמְבַכָּה, מִשְׁמְרוֹת הַלַּיְלָה, קֹהֶלֶת י"ב — נְתוּנוֹת בְּתוֹכָהּ.[1]

וְהַמַּחֲלֹקֶת תְּמוּהָה מִיסוֹדָהּ: וְכִי הֶסְפֵּד זְכוּת הוּא שֶׁשְּׁנַיִם מִתְעַצְּמִים עָלֶיהָ? וְעוֹד — הֲלֹא לִכְאוֹרָה טַעֲנַת בָּבֶל הִיא הַחֲזָקָה: הֵם הַגּוֹלִים, הֵם הַסּוֹבְלִים, וַעֲלֵיהֶם נִתְקַיְּמוּ פְּסוּקֵי הַתּוֹכֵחָה. וּמָה מְשִׁיבִים לָהֶם בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — "אֲנַן בְּנָהָא דְּמַטְרוֹנִיתָא"? וְכִי הַצַּעַר הוֹלֵךְ אַחַר הַיִּחוּס?[2]

וְנִרְאֶה שֶׁהַמַּפְתֵּחַ נָתוּן בִּלְשׁוֹן הַשְּׁאֵלָה עַצְמָהּ. הַמַּחֲלֹקֶת אֵינָהּ מִי סוֹבֵל יוֹתֵר — עַל זֶה אֵין מַחֲלֹקֶת — אֶלָּא מִי הוּא הָאָבֵל. וַאֲבֵלוּת אֵינָהּ הוֹלֶכֶת אַחַר הַצַּעַר אֶלָּא אַחַר הַקִּרְבָה: אֵין אָדָם מִתְאַבֵּל אֶלָּא עַל קְרוֹבָיו, וְדִינֵי אֲנִינוּת וּקְרִיעָה וְהֶסְפֵּד — כֻּלָּם דִּינִים בַּקְּרוֹבִים.[3] נִמְצֵאת הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁבַּמִּדְרָשׁ מַחֲלֹקֶת הִלְכָתִית בְּעֶצֶם: בְּחֻרְבַּן הַבַּיִת — מִיהוּ הַקָּרוֹב?

בְּקוּנְטְרֵס זֶה נַעֲמֹד עַל שְׁלֹשׁ הָאִגְּרוֹת אַחַת לְאַחַת, וְנִרְאֶה שֶׁכָּל אִגֶּרֶת מְחַדֶּשֶׁת דִּין אַחֵר בְּהִלְכוֹת אֲבֵלוּת שֶׁל מַעְלָה: הָרִאשׁוֹנָה — דִּין הַקְּרוֹבִים; הַשְּׁנִיָּה — דִּין הַשְּׁכִינָה שֶׁגָּלְתָה עִם בָּנֶיהָ, וְאִם נוֹכְחוּתָהּ נֶחָמָה הִיא אוֹ קִינָה; וְהַשְּׁלִישִׁית — דִּין הַבּוֹכֶה מֵרָחוֹק. וּבְאוֹת ו' נָשׁוּב וְנִשְׁאַל: מִי נִצֵּחַ בַּמַּחֲלֹקֶת — וְנִרְאֶה שֶׁהַתְּשׁוּבָה אֵינָהּ הַכְרָעָה אֶלָּא חִלּוּק.[4] וּבַמַּהֲדוּרָה הַזֹּאת נוֹסְפוּ שְׁנֵי שְׁעָרִים הַמַּעֲמִידִים אֶת הַחִלּוּק עַל אָדְנֵי הַהֲלָכָה: בְּאוֹת ז' — חֲקִירַת הַגְּמָרָא אִם הֶסְפֵּד יִקְרָא דְּשָׁכְבֵי הוּא אוֹ יִקְרָא דְּחַיֵּי, וְנִרְאֶה שֶׁהִיא הִיא מַחְלָקְתֵּנוּ; וּבְאוֹת ח' — הַתְּמִיהָה שֶׁאֵין מַזְכִּירִים אוֹתָהּ: כָּל הַהֶסְפֵּד הַזֶּה — עַל מִי שֶׁלֹּא מֵת. וּבְסוֹף הַקּוּנְטְרֵס נִסְפָּח דִּינֵי אֲבֵלוּת שֶׁל מַטָּה וּכְנֶגְדָּם בַּאֲבֵלוּת הַחֻרְבָּן.

וְקוּנְטְרֵס זֶה חָבֵר לְקוּנְטְרֵס "וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד" עַל מַאֲמַר "רַבָּנָן פָּתְרֵי" שֶׁבְּאוֹתוֹ מִדְרָשׁ עַצְמוֹ; שָׁם נִדּוֹן תֹּכֶן הַקִּינָה, וְכָאן — בְּעָלֶיהָ.[5]

אוֹת א׳ · הָאִגֶּרֶת הָרִאשׁוֹנָה — לְמִי הַהֶסְפֵּד

שְׁלָחוּ לְהוּ בְּנֵי בָּבֶל לִבְנֵי אַרְעָא קַדִּישָׁא: לָן יָאוּת לְמֶעְבַּד הֶסְפֵּדָא עַל חֻרְבַּן בֵּית אֱלָהָנָא, עַל דְּאִתְבַּדַּרְנָא בֵּינֵי עַמְמַיָּא כְּמַאן דְּפָלַח טַעֲוָון אָחֳרָנִין. וְאִית לָן לְמִפְתַּח הֶסְפֵּידָא וּלְפָרְשָׁא אַלְפָ"א בֵּיתָא דְּשָׁלַח מָארֵי עָלְמָא לְהֶסְפֵּידָא דְּחֻרְבַּן בֵּיתֵיהּ.שְׁלָחוּ לְהוּ בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: יָאוּת דְּאַתּוּן בֵּינֵי עַמְמַיָּא וְאַתּוּן לְבַר מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא, וְיָאוּת לְכוּ לְמִבְכֵּי עֲלַיְיכוּ וְעַל גַּרְמַיְיכוּ, דִּנְפַקְתּוּן מִנְּהוֹרָא לַחֲשׁוֹכָא, כְּעַבְדָּא דְּנָפִיק מִקַּמֵּי מָארֵיהּ. אֲבָל אֲנַן אִית לָן לְמִבְכֵּי וּלְמֶעְבַּד הֶסְפֵּידָא... דַּאֲנַן בְּנָהָא דְּמַטְרוֹנִיתָא, וַאֲנַן מִבְּנֵי בֵיתָהּ, וְיָדְעִין יְקָרָא דְּמָארֵי עָלְמָא.וַאֲנַן יַתְמִין בְּלָא אַבָּא וְאִמָּא. וּמִסְתַּכְּלִין עַיְינִין לְכוֹתְלֵי בֵּיתָא דְּאִימָּנָא — וְהָא אִתְחֲרַב... דַּהֲוַת יָנְקָא לָן בְּכָל יוֹמָא בְּיוֹמִין קַדְמָאִין... וַהֲוַת נָחִימַת לָן וּמְמַלְּלַת עַל לִבָּנָא כְּאִמָּא לִבְרַהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר "כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ".כַּד הֲוֵינָן חָטָאן קַמֵּי אֲבוּנָא וְסָלִיק רְצוּעָה לְאַלְקָאָה לָן — אִיהִי קָיְימַת לְקַמָּן וּמְקַבֶּלֶת מַלְקִיּוּתָא דְּמַלְכָּא בְּגִין לְאַגָּנָא עֲלָנָא... וְהַשְׁתָּא אִמָּא לֵית לָן. וַוי לָן, וַוי לְכוּ לְבָתַר.

הקושיא — וכי הספד זכות הוא שנחלקים עליה

המחלוקת תמוהה משני צדדים. ראשית, מה ראו שתי הקהילות להתעצם על זכות ההספד — והלא אין לך דבר שאדם בורח ממנו כאבלות? ושנית, טענת בבל לכאורה מוכרחת: הם היושבים בגלות, הם המפוזרים בין העמים "כמאן דפלח טעוון אחרנין" — ומה משיבים בני ארץ ישראל, "אנן בנהא דמטרוניתא"? וכי הצער הולך אחר היחוס? הרי מי שסובל — הוא הבוכה![6]

התירוץ — אבלות דין בקרובים היא

אלא שכאן גילה הזוהר יסוד בהלכות אבלות של מעלה: אין אדם מתאבל אלא על קרוביו. שבעה קרובים מנו חכמים שאדם מתאבל עליהם, וכולם דיני קרבה — לא דיני צער.[7] השכן שראה את המת, האורח שסעד על שולחנו — צערם צער, אבל אבלות אין להם; והבן הרחוק, שאפילו לא ראה את אביו זה שנים — קורע ויושב שבעה. נמצא שהשאלה "לן יאות למעבד הספדא" אינה שאלה של רגש אלא שאלה של דין: בחורבן הבית — מיהו הקרוב?[8]

וזוהי תשובת בני ארץ ישראל, ודוק בלשונם: לא אמרו "צערנו גדול מצערכם", אלא בנו שרשרת קרבה — "אנן בנהא דמטרוניתא, ואנן מבני ביתה... ואנן יתמין בלא אבא ואמא". בנים, בני בית, יתומים — שלש לשונות של קרבה, לא של צער. ואילו לכם, אומרים הם לבני בבל, יש דין אחר: "יאות לכו למבכי עלייכו ועל גרמייכו" — בכיה על עצמכם, שיצאתם מאור לחושך. ואין זו קנטור אלא הבחנה הלכתית: הבוכה על גלות עצמו — צערו אמת, אבל אבלות המטרוניתא אינה שלו, כי אבלות בקרובים תליא.[9]

ומעתה יובן גם עומק המשל שבסוף האגרת: "כד הוינן חטאן קמי אבונא וסליק רצועה לאלקאה לן — איהי קיימת לקמן ומקבלת מלקיותא דמלכא בגין לאגנא עלנא". האם שקיבלה את מלקות המלך בעד בניה — היא שמתה להם. מי שאמו ספגה בעדו את הרצועה, אינו צריך ראיה שהוא הקרוב.[10]

אוֹת ב׳ · נִשְׁאַל לְעַרְסָא, נִשְׁאַל לְאִיגְּרָא — חִפּוּשׂ הַיְתוֹמִים

נִקְרַב בְּכָל יוֹמָא לְגַבֵּי עַרְסָא דְּאִימָּנָא — וְלָא נִשְׁכַּח לָהּ תַּמָּן. נִשְׁאַל עֲלָהּ — לָא אִית מַאן דְּיַשְׁגַּח עֲלָן. נִשְׁאַל לְעַרְסָא דִּילָהּ — בְּאִתְבַּלְבְּלוּתָא. נִשְׁאַל לְכֻרְסַיָּיא — נָפְלַת. נִשְׁאַל לְהֵיכָלִין דִּילָהּ — אוּמָאן אִינּוּן דְּלָא יָדְעִין מִינָּהּ. נִשְׁאַל לְעַפְרָא — רְשִׁימוּ דְּעִקְבְּתָא לֵית תַּמָּן.נִשְׁאַל לְאִיגְּרָא — הָא אִיגְּרָא אָתִיב לָן דְּתַמָּן יָתְבָה מְבַכָּה וּמְיַלְּלָת, וְאָזְלַת מְבַכָּה, צָוְוחַת בְּקוֹל מְרִירוּ עֲלָן מֵאִיגְּרָא לְאִיגְּרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר "מַה לָּךְ אֵפוֹא כִּי עָלִית כֻּלָּךְ לַגַּגּוֹת". נִשְׁאַל לְאוֹרְחִין וּשְׁבִילִין — כֻּלְּהוּ אָמְרִין דְּשָׁמְעוּ קָל מְרִירוּ דִּבְכִיָּה... וְלָא יָדְעִין לְאָן אִסְתַּלְּקַת.לָן יָאוּת לְמִבְכֵּי, לָן יָאוּת לְמִסְפַּד. נְנַשֵּׁק עַפְרָא דְּרַגְלָהָא, נְנַשֵּׁק אֲתַר בֵּי מוֹתְבָהּ, נְנַשֵּׁק כּוֹתְלֵי הֵיכָלָא, וְנִבְכֵּי בִּמְרִירוּ.

הקושיא — מה סדר יש בחיפוש הזה

בני ארץ ישראל ממשיכים ומתארים חיפוש: שואלים את המטה, את הכסא, את ההיכלות, את העפר, את הגג, את הדרכים והשבילים. ולכאורה סדר החיפוש תמוה — מה ענין מטה אצל כסא, ועפר אצל גג? ולמה דוקא הגג הוא שמשיב תשובה — "הא איגרא אתיב לן דתמן יתבה מבכה ומייללת" — וכל השאר שותקים או אינם יודעים?[11]

התירוץ — הבנים מחפשים לאורך מסלול המסעות

ונראה לבאר על פי מה ששנו חכמים: עשר מסעות נסעה שכינה — מכפורת לכרוב, ומכרוב לכרוב, ומכרוב למפתן, וממפתן לחצר, ומחצר למזבח, וממזבח לגג, ומגג לחומה, ומחומה לעיר, ומעיר להר, ומהר למדבר, וממדבר עלתה וישבה במקומה.[12] והשוה: ערסא — היא הכפורת, מקום מנוחתה בין הכרובים; כורסייא — הכסא שנפל; היכלין — ההיכלות; עפרא — עפר העזרה והחצר; ואיגרא — הוא הגג, שהוא המסע השביעי. הבנים אינם משוטטים באקראי — הם מהלכים אחריה תחנה אחר תחנה, לאורך מסלול יציאתה.[13]

ומעתה מובן למה דוקא הגג עונה: התחנות הראשונות — כפורת, כסא, היכל — כבר עברה מהן מזמן, ולכן "רשימו דעקבתא לית תמן", אף רושם עקב אין. אבל הגג הוא התחנה שעודנה חמה, כביכול; שם "יתבה מבכה ומייללת... מאיגרא לאיגרא", וסמכו על הכתוב "מַה לָּךְ אֵפוֹא כִּי עָלִית כֻּלָּךְ לַגַּגּוֹת".[14] והדרכים והשבילים — הם המסעות האחרונים, מעיר להר ומהר למדבר — כבר "שמעו קל" בלבד, "ולא ידעין לאן אסתלקת", כי משם עלתה למקומה ואין מסלול בארץ עוד.[15]

ובזה יובן גם מנהג הנישוק שבסוף: "ננשק עפרא דרגלהא, ננשק אתר בי מותבה, ננשק כותלי היכלא". שכך דרך הקרובים אצל קברו של מת — מחבבים את המקום שהיה בו. והוא הוא יסוד הנוהג שנהגו ישראל לנשק את אבני הכותל: אין מנשקים את האבן — מנשקים את התחנה האחרונה שידוע לנו בה מקומה.[16]

אוֹת ג׳ · הָאִגֶּרֶת הַשְּׁנִיָּה — וַהֲלֹא שְׁכִינָה עִמָּהֶן

שְׁלָחוּ לְהוּ בְּנֵי בָּבֶל: ...וְהִיא לֵית תַּמָּן, וּפָרְחָא מִנְּכוֹן, וְלָא יְדַעְתּוּן מִינָּהּ. תֵּימְרוּן דְּאִיהִי עִמָּנָא גּוֹ גָלוּתָא וְנַחְתַּת דִּיּוּרָהּ בְּגַוָּונָא — אִי הָכִי אֲנַן צְרִיכִין לְמֶחְדֵּי! דְּהָא יְחֶזְקֵאל נְבִיאָה חֲמָא לָהּ הָכָא וְכָל אוּכְלוּסָהָא.וַדַּאי עַל דָּא אָנוּ צְרִיכִין לְמִבְכֵּי וּלְמִסְפַּד כְּתַנִּינַיָּא וּכְיַעֲנֵי מִדְבְּרָא — דְּאִיהִי אִתְתָּרְכַת לְבַר מֵהֵיכָלָא וַאֲנַן בְּגָלוּתָא. וְהִיא אָתַת עֲלָנָא בִּמְרִירוּ, וַחֲמָאת לָנָא בְּכָל יוֹמִין בְּכַמָּה עָאקוּ, בְּכַמָּה נִימוּסִין, כַּמָּה גְּזֵרִין עֲלָנָא בְּכָל זְמַן — וְלָא יָכְלָא לְאַעְדָּאָה מִינָּן עָאקִין, וְכָל אִינּוּן מַכְתְּשִׁין דַּאֲנַן סָבְלִין.

הקושיא — גלו לבבל שכינה עמהן, ואם כן גלות נחמה היא

באגרת השניה מקדימים בני בבל בעצמם את הקושיא החזקה ביותר נגד עצמם. הרי קבלה בידינו: "גלו לבבל — שכינה עמהן, שנאמר לְמַעַנְכֶם שֻׁלַּחְתִּי בָבֶלָה";[17] ויחזקאל ראה את המרכבה על נהר כבר, בארץ כשדים דוקא — "יחזקאל נביאה חמא לה הכא וכל אוכלוסהא", הוא וכל צבאותיה.[18] ואם כן, טוענים הם כנגד עצמם, "אי הכי אנן צריכין למחדי" — אם השכינה אצלנו, שמחה היא לנו ולא אבל! ואיזה מקום להספד בבבל?[19]

התירוץ — נוכחותה היא גלותה

והתשובה שהם משיבים היא מן הנוקבות שבכל המדרש: אמת שהיא עמנו — אבל ראו באיזה אופן היא עמנו. "והיא אתת עלנא במרירו" — במרירות באה; "וחמאת לנא בכל יומין בכמה עאקו... כמה גזרין עלנא בכל זמן" — רואה היא את בניה בכל יום בצרתם, בגזרותיהם, במכותיהם — "ולא יכלא לאעדאה מינן עאקין" — ואינה יכולה להסיר מעלינו את הצרות. זו אינה שכינה השורה בכבודה; זו אֵם שירדה לבית האסורים לשבת עם בניה, ואין בידה להוציאם.[20]

ונראה לבאר שבזה הפכו בני בבל את הקערה על פיה: הראיה הגדולה של "שכינה עמהן" — היא היא ראייתם לזכות ההספד. שכינה בגלות אינה נחמת הגלות אלא עומק הקינה: כשם שגדול צער האסיר, וגדול ממנו צער האם היושבת עמו ורואה ואינה מושיעה — כך "עמו אנכי בצרה" אינו ביטול הצרה אלא הכפלתה כביכול למעלה.[21] נמצא מעמדם של בני בבל כמעמד מי שהאבלה עצמה יושבת בביתו: וכי אין הוא חייב בכבוד אבלותה?[22]

אוֹת ד׳ · קָל נְעִימוּ דְּרַגְלָהָא — תְּשׁוּבַת בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

שְׁלָחוּ לְהוּ בְּנֵי אַרְעָא קַדִּישָׁא: יָאוּת דְּאִימָּנָא עָרְקַת וְאִתְתָּרְכַת מִגּוֹ הֵיכָלָהָא וְנַחְתַּת לְגַבַּיְיכוּ בִּמְרִירוּ וּבְקָל עָצִיב, כְּאִיתְּתָא דְּיָתְבָא בְּלָא דַעְתָּא, וּכְגַבְרָא דְּלָא יָכִיל לְשֵׁיזָבָא. וְיָאוּת לְכוֹן לְמִסְפַּד. אֲבָל אֲנַן אִית לָן לְמִבְכֵּי וּלְמִסְפַּד בִּנְהִי וּמְרִירוּ — דַּאֲנַן בְּכָל יוֹמָא חָזָאן הֵיכָלָא חָרִיב, וְתַעֲלִין דְּמַדְבְּרָא עָאלִין וְנָפְקִין וְשָׁרְקִין יְעֵנִים בְּגַוֵּיהּ. וַאֲנַן חָמָאן וּבָכָאן.וּבְעִדָּן דַּאֲנַן שְׁכִיבִין — אֲנַן שָׁמְעִין קָל נְעִימוּ דְּרַגְלָהָא בִּתְלַת מִשְׁמְרוֹתָא דְּלֵילְיָא, דְּאָתַת וַחֲמָאת לְהֵיכָלָהָא אֵיךְ יָתְבִין מִתּוֹקְדָן. וְאָעֲלַת מֵהֵיכָלָא לְהֵיכָלָא, מִדּוּךְ לְדוּךְ, וְגָעַת וּמְיַלְּלַת וּבָכַת עֲלָנָא וְעַל נַפְשָׁנָא.וַאֲנַן מִתְעָרִין לְקָל נְעִימוּ דִּבְכִיָּיתָהּ וְיִלְלוּתָהּ. וְרוּחָנָא אָזְלַת אֲבַתְרָהּ וּפָרַח לְגַבָּהּ — וּלְפוּם שַׁעֲתָא פָּרְחַת וְאָזְלַת. וְלָא שְׁמַעְנָא וְלָא יָדְעִין מִידֵי לְאָן אָזְלַת. וְאִשְׁתָּאַרְנָא נְבוֹכִין, דְּמִיכִין בְּלָא רוּחָא, בְּלָא דַעְתָּא. צָעֲקִין וְאָמְרִין אֵיכָה.

הקושיא — מהו "קול נעימות רגליה", ולמה בשלש משמרות

בני ארץ ישראל מודים לטענת בבל — "יאות לכון למספד" — אך משיבים בעדות חדשה: אנו שומעים בשכבנו את "קל נעימו דרגלהא" בשלש משמרות הלילה. ויש לדקדק: מהו "קול נעימות רגליה" — וכי קול רגלים נעימות הוא, והלא לקינה באה? ולמה נקבע הדבר דוקא ב"תלת משמרותא דליליא"? ולמה שומעים ואינם רואים?[23]

התירוץ — משמרות הלילה של מעלה

והנה "תלת משמרותא" מפורש בגמרא: "שלש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי ואומר: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם".[24] ובמדרש עצמו, בהמשך הדברים, נתפרשו שלש המשמרות של השכינה: בראשונה — במזבח החיצון; בחצות — בנקודת ציון ובית קדשי הקדשים, "עַרְסִי עַרְסִי, אֲתַר בֵּי מוֹתְבִי"; ובשלישית — במזבח הקטורת.[25] נמצאת עדות בני ארץ ישראל עדות ראיה ממש: הם שוכבים בין החרבות, והסיור הלילי של האם על תחנותיה עובר עליהם — והם שומעים.[26]

ולמה "נעימו"? ונראה לבאר שזהו עומק העדות: הבנים מכירים את קול צעדי אמם. קול רגליה נעים להם לא מפני שהבשורה טובה, אלא מפני שהוא קולה — הקול שהיו נרדמים לו בימין קדמאין, כשהיתה "ינקא לן... ונחימת לן וממללת על לבנא". גם בבואה לקונן, צעדיה צעדי אם. ומיד: "ורוחנא אזלת אבתרה ופרח לגבה" — רוחם יוצאת אחריה, נשמתם נמשכת לקול — "ולפום שעתא פרחת ואזלת", והם נשארים "דמיכין בלא רוחא, בלא דעתא, צעקין ואמרין איכה". הרי לך "איכה" של המדרש: לא קריאת קינה על העבר, אלא שאלת יתומים שנתעוררו באמצע הלילה — אַיֵּה.[27]

ומכאן יסוד עליון לתיקון חצות שיסד האריז"ל: הקם בחצות לקונן על גלות השכינה — אינו פותח שיחה; הוא עונה. היא כבר עוברת במשמרתה, וקול נעימות רגליה נשמע; והקם ממטתו מצטרף אל סיורה. וזהו שאמרו "כל הבוכה בלילה — קולו נשמע": בלילה יש למי להצטרף.[28]

אוֹת ה׳ · הָאִגֶּרֶת הַשְּׁלִישִׁית — רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי

שְׁלָחוּ לְהוּ בְּנֵי אַרְעָא יִשְׂרָאֵל: יָאוּת דְּאַתּוּן אִית לְכוֹן לְמִבְכֵּי — כְּמַאן דְּבָכֵי מֵרָחִיק. דְּהָא אֶבְלָא וּבְכִיָּה וּמִסְפְּדָא בִּנְהִי וּמְרִירוּ לָא מָטָא לְכוּ. דְּהָא רְחַצְתּוּן רַגְלֵיכוֹן וְלָא בְּעֵיתוּ לְטַנְּפָא לוֹן כְּמִלְּקַדְּמִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר "רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם".אֲבָל אֲנַן דִּשְׁכִינִין בֵּין גִּזְרֵי נָחָשׁ וְכָמִין לָן, בְּכָל יוֹמָא קָטִיל וְנָשִׁיךְ — וַאֲנַן חָמִינָן בְּעֵינָא עִוּוּת הַדִּין דְּאִתְעֲבִיד בֵּינָנָא.

הקושיא — פסוק של געגועים שנהפך לתוכחה

באגרת השלישית מטיחים בני ארץ ישראל את הקשה שבדבריהם: אתם בוכים "כמאן דבכי מרחיק" — כבוכה מרחוק. וסמכו על הכתוב "רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם" (שיר השירים ה, ג). והדבר תמוה: בשיר השירים פסוק זה הוא דברי הרעיה בשעת געגועיה — "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק" — והיסוסה רגע אחד קודם שקמה לפתוח לדודה. ואיך הפכוהו כאן לתוכחת גנאי על בני בבל?[29]

התירוץ — ההיסוס ההוא עצמו הוא החטא

אלא שדרשת המדרש היא היא פשוטו של שיר: הרעיה שאמרה "רחצתי את רגלי איככה אטנפם" — איחרה רגע אחד, ובאותו רגע "וְדוֹדִי חָמַק עָבָר... בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ". רחיצת הרגלים אינה חטא — היא נוחות; והנוחות היא שהחמיצה את הדוד.[30] וכך דורשים בני ארץ ישראל על אחיהם: "רחצתון רגליכון" — התנחלתם בבבל, בניתם בתים, מצאתם מנוח לכף רגלכם — "ולא בעיתו לטנפא לון כמלקדמין", ואינכם רוצים לטנפן שוב בעפר הדרך העולה ציונה. בכייתכם אמת, אבל בכיה של מי שכבר אינו מוכן לקום מן המטה.[31]

"אבל אנן דשכינין בין גזרי נחש" — אנו היושבים בין גדרות הנחש האורב, "בכל יומא קטיל ונשיך". ונראה לבאר שכאן חוזרת המחלוקת אל נקודת הפתיחה ומתהפכת: באגרת הראשונה טענו בני בבל שהסבל שלהם — ועתה מתברר שהסבל דוקא בארץ, שהיושב על אדמת הקדש בחורבנה נתון בין שיני הנחש יום יום. נמצא שביד בני ארץ ישראל עתה שתי הטענות כאחת: הקרבה — והצער. והבכי מרחוק, בכל אמיתותו, נשאר בכי שאינו עולה למדרגת אבלות, כדין שמועה רחוקה שאינה נוהגת אלא שעה אחת.[32]

אוֹת ו׳ · מִי נִצֵּחַ — תְּרֵין דִּינִין בַּאֲבֵלוּת

הקושיא — מחלוקת שלא הוכרעה

שלש אגרות נשלחו — והמדרש אינו פוסק. לא נאמר בו "והלכה כבני ארץ ישראל" ולא "נצחו בני בבל"; אדרבה, המדרש נותן לשני הצדדים לומר "לן יאות למבכי", וחותם כל אחת מן האגרות בקינתו של הכותב. וכי אפשר שמחלוקת שנשנתה שלש פעמים תשאר בלא הכרעה?[33]

התירוץ — שני דינים הם, ואלו ואלו

ונראה לבאר שאין כאן מחלוקת הצריכה הכרעה, אלא חילוק: שני דינים יש באבלות של מעלה, ושניהם אמת. יש אבלות הקרובים — דין הבן על אמו, והיא של בני ארץ ישראל: הם בני ביתה, הם ההולכים אחר מסעותיה, הם השומעים קול רגליה בלילות. ויש אבלות הנושא בעול — דין מי שהשכינה שרויה אצלו בצערה, והיא של בני בבל: "עמו אנכי בצרה" נתקיים בהם, והאבלה יושבת בביתם.[34] כל צד "יאות" לו הספדו שלו — וזהו דקדוק הלשון שחזר בכל האגרות: לא "לן ולא לכון", אלא "לן יאות" — לנו נאה, וההספד שלכם הספד אחר.[35]

ולפי זה יובן למה סידר בעל המדרש את המחלוקת כמסגרת החוזרת שלש פעמים, ולא כסוגיא אחת: כי שלש האגרות הן שלשה שיעורים באבלות — מיהו הקרוב; מה דין השכינה שגלתה; ומה בין בוכה מקרוב לבוכה מרחוק — ואין השיעור השלישי נלמד עד שנתיישבו הראשונים.[36]

ולנו, בני הגלות, שתי ההכרעות כאחת. מצד אחד — אנו בבל: יושבים מרחוק, ורגלינו רחוצות, וכל כתיבת קונטרס זה עצמה יש בה מן "מאן דבכי מרחיק". ומצד שני, הורנו המדרש שאף היושב בבבל — אם אבלות המטרוניתא אצלו, אם הוא ער לצערה השרוי עמו בביתו — הרי הספדו הספד. ואפשר שזהו עומק מה ששלח מרי עלמא את "ספרא דהספידא", את מגילת איכה, לשני הצדדים: האלפא־ביתא אחת היא, וכל אחד קורא בה את קינתו. יהי רצון שיהפכו הימים האלה לששון ולשמחה, ונזכה כולנו — הקרובים והרחוקים — לנחמת ציון בבנינה.[37]

אוֹת ז׳ · יִקְרָא דְּשָׁכְבֵי אוֹ יִקְרָא דְּחַיֵּי

בְּנֵי בָּבֶל: לָן יָאוּת לְמֶעְבַּד הֶסְפֵּדָא עַל חֻרְבַּן בֵּית אֱלָהָנָא — עַל דְּאִתְבַּדַּרְנָא בֵּינֵי עַמְמַיָּא כְּמַאן דְּפָלַח טַעֲוָון אָחֳרָנִין.בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: אֲבָל אֲנַן אִית לָן לְמִבְכֵּי וּלְמֶעְבַּד הֶסְפֵּידָא... דַּאֲנַן בְּנָהָא דְּמַטְרוֹנִיתָא, וַאֲנַן מִבְּנֵי בֵיתָהּ, וְיָדְעִין יְקָרָא דְּמָארֵי עָלְמָא.

הקושיא — שתי טענות משני עולמות

נשוב ונעיין בשתי הטענות של האגרת הראשונה, ונראה שאינן מתנגחות כלל — הן פשוט אינן מדברות על אותו דבר. בני בבל בונים את כל טענתם על מצבם שלהם: "על דאתבדרנא ביני עממיא" — פיזורם, סבלם, השפלתם. ובני ארץ ישראל אינם משיבים על כך מלה, אלא מדברים על מעלתה שלה: "וידעין יקרא דמארי עלמא" — יודעים אנו את כבודו של אדון העולם. הללו טוענים מִצַּעֲרָם, והללו טוענים מִידִיעָתָם. ואיך יכריע דיין בין שתי טענות שאינן באותו מישור?[38]

התירוץ — חקירת הגמרא היא היא המחלוקת

אלא ששתי הטענות הן הן שני צדדי חקירה מפורשת בגמרא: "אִיבַּעְיָא לְהוּ, הֶסְפֵּידָא — יְקָרָא דְחַיֵּי הָוֵי אוֹ יְקָרָא דְשָׁכְבֵי הָוֵי?"[39] — ההספד, כבוד החיים הוא, ביטוי לצערם וכבודם של האבלים; או כבוד המת הוא, שמשמיעים שבחו ומעלתו? ונפקא מינה שם למי שציוה שלא יספדוהו, ולהוצאת ההספד ממי נגבית.[40]

ומעתה קרא את האגרת הראשונה מחדש: בני בבל טוענים טענת יקרא דחיי — ההספד שייך לסובלים, וצערנו הוא הכתובת; ובני ארץ ישראל טוענים טענת יקרא דשכבי — ההספד שייך למי שיודע את יקרת המסופדת. ודוק דיוק נפלא: לשון "יקרא" ממש נקוטה בפיהם — "וְיָדְעִין יְקָרָא דְּמָארֵי עָלְמָא"! בני ארץ ישראל טוענים בלשון הגמרא עצמה: ההספד יקרא הוא, ואנחנו יודעי היקרא.[41]

והגמרא הכריעה: "שְׁמַע מִינָּהּ — יְקָרָא דְשָׁכְבֵי הוּא", וכן נפסק להלכה, שהמצוה על המת נאמרה ומי שציוה שלא להספידו שומעין לו.[42] ולכאורה נצחו בני ארץ ישראל. אלא שכאן בא החילוק השני, והוא מפורש בהלכות אבלות עצמן: "שְׁלֹשָׁה יָמִים לְבֶכִי, וְשִׁבְעָה לְהֶסְפֵּד" — הבכי וההספד שני דינים הם, ושני זמנים להם.[43] הבכי — דמעה היוצאת מן הלב, ואינה צריכה ידיעה ולא נוסח; וההספד — אמירה סדורה של שבח המסופד, וזה אי אפשר אלא ליודעו. וכשם שנפרעין מן המתים כך נפרעין מן הספדנין — שההספד תובע אמת על המסופד, ומי שאינו יודע את יקרו, הספדו עלול לחטוא בו.[44]

ועתה ראה את פלא הדיוק בלשון האגרות: בכל שלש האגרות, מה שמניחים בני ארץ ישראל לבני בבל הוא לשון בכי דוקא — "יָאוּת לְכוּ לְמִבְכֵּי עֲלַיְיכוּ" (הראשונה), "יָאוּת דְּאַתּוּן אִית לְכוֹן לְמִבְכֵּי" (השלישית); ומה שהם תובעים לעצמם — "לְמִבְכֵּי וּלְמֶעְבַּד הֶסְפֵּידָא וּלְפָרְשָׁא אַלְפָ"א בֵּיתָא". הבכי — לכל מי שכואב, והוא יקרא דחיי; אבל ההספד — פירוש האלפא־ביתא, אמירת יקרה של המטרוניתא — יקרא דשכבי הוא, והוא ליודעיה.[45] נמצאת חקירת הגמרא מיישבת את כל המחלוקת כמין חומר: אין בני ארץ ישראל שוללים את בכיית בבל, ואין בני בבל יכולים ליטול את ההספד. ואלו ואלו — כדין.[46]

אוֹת ח׳ · הֶסְפֵּד עַל מִי שֶׁלֹּא מֵת

[מִסִּיּוּם מַאֲמַר רָחֵל שֶׁבַּמִּדְרָשׁ:] וְלָא צָבַת לְקַבְּלָא תַּנְחוּמִין... עַד דְּאוֹמֵי לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר לָהּ: "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ... וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".

הקושיא — כל דיני האבלות הללו, ואיש לא מת

ועתה נעמוד על התמיהה שאין מזכירים אותה, והיא גדולה מכולן. כל הקונטרס הזה עסקנו בדיני אבלות: קרובים, קריעה, בכי והספד, שמועה קרובה ורחוקה. אבל כלל גדול בידינו — אין אבלות אלא לאחר מיתה; קודם לכן אין כאן אבל ואין כאן הספד.[47] והמטרוניתא — חיה היא! גלתה, גורשה מהיכלה, יורדת ועולה במשמרות הלילה — אבל לא מתה חלילה. ואם כן, כל המחלוקת הזאת על הספד — הספד על מי? היאך מספידים את החיה?[48]

התירוץ — אבלות שהפכה את כל דיניה

והתשובה היא שאבלות החורבן אבלות היא — אבל אבלות הפוכה, וכל דין מדיניה מעיד על ההיפוך. ראשית, קראוה חכמים "אֲבֵלוּת יְשָׁנָה" להבדילה מאבלות חדשה שעל המת;[49] ואף על פי כן אינה מתיישנת לעולם — כי מושאה חי. שנית, הקריעה על ערי יהודה והמקדש היא מן הקרעים שאינם מתאחים[50] — ואף על פי כן אין אחריה שבעה ולא שלשים: קרע עומד בלא סגירה, כאבלות שנתלתה באויר וממתנת.

ושלישית — וזה עיקר ההיפוך — סדר הזמנים. אבלות המת פוחתת והולכת: שבעה חמורים, שלשים קלים מהם, שנים־עשר חודש קלים מהם, ולבסוף — "אֵין הַמֵּת מִשְׁתַּכֵּחַ מִן הַלֵּב עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ", וגזרה על המת שישתכח.[51] ואבלות החורבן — מתרבה והולכת: משנכנס אב ממעטין בשמחה, ומחמירים בשבוע שחל בו, וערב תשעה באב, עד שיא היום עצמו.[52] ונראה לבאר שההיפוך הזה הוא גופו ההוכחה: אבלות על מת נמדדת מרגע האבדן — והיא מתרחקת ממנו ודועכת; אבלות על חיה שגלתה נמדדת אל הפגישה — והיא הולכת ומתעצמת ככל שקרבים אל מקום המפגש, כבן ההולך לקראת אמו שקולו הולך וגובר. אבלות המת פניה לאחור; אבלות החורבן פניה לפנים.[53]

ומעתה יובן "מִנְעִי קוֹלֵךְ" שבמדרשנו. הקב"ה עוצר את בכייתה של רחל — וכי חלילה מאס בדמעותיה? אלא שבכיה שלמה, בכיה של אבלות גמורה, תהא עדות שקר: המת נגמר אבלו, ומי שיש תקוה לאחריתו — אסור לגמור עליו את האבל. "מנעי קולך" אינו ביטול הקינה אלא הגדרתה: קונני — אבל אל תסיימי; קרעי — אבל אל תאחי; שהרי "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".[54] וזהו שדקדקו חכמים בלשונם: "כָּל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם — זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ" — זוכה ורואה, לשון הווה, לא "יזכה ויראה". שהמתאבל על ירושלים אינו מתאבל על עבר אלא עומד בקשר חי עם מי שעתידה לשוב — ואבלותו עצמה היא הקשר.[55]

ובזה נשלם מה שפתחנו באות ו'. שאלנו: מחלוקת ששלש אגרות לה ואין הכרעה — היתכן? ועתה התשובה במלואה: הספד על מת יש לו סוף, והכרעה מי יאמרנו — הכרעה על דבר כלה. אבל הספד על מי שלא מת הוא חוט של קשר, ואין דנים מי יחזיק בחוט — כל המחזיק, מקרב. בני ארץ ישראל אוחזים בו מצד הבית, ובני בבל מצד הגלות, והמטרוניתא באמצע — וכל זמן ששני הצדדים אומרים "לן יאות למבכי", החוט מתוח והבית עתיד להיבנות. יהי רצון שנזכה, ובמהרה.[56]

טַבְלַת סִכּוּם

הקטע בזוהר · הקושיא · התירוץ

אות א — האגרת הראשונה (צ"א ט"א) · וכי הספד זכות שנחלקים עליה? והלא הסובל הוא הבוכה · אבלות דין בקרובים — והמחלוקת מיהו הקרוב; "אנן בנהא דמטרוניתא"

אות ב — נשאל לערסא (צ"א ט"ב) · מה סדר יש בחיפוש, ולמה דוקא הגג עונה · חיפוש לאורך עשר המסעות (ר"ה ל"א) — והגג המסע השביעי, התחנה החמה

אות ג — האגרת השניה (צ"ב ט"ב) · גלו לבבל שכינה עמהן — אם כן גלות נחמה היא · נוכחותה היא גלותה: רואה ואינה יכולה להושיע — אם בבית האסורים

אות ד — קל נעימו דרגלהא (צ"ב ט"ב) · מהו קול נעימות רגליה, ולמה בשלש משמרות · משמרות הלילה (ברכות ג') — הבנים מכירים צעדי אמם; יסוד תיקון חצות

אות ה — האגרת השלישית (צ"ג ט"ב) · "רחצתי את רגלי" — פסוק געגועים שנהפך לתוכחה · ההיסוס שהחמיץ את הדוד — נוחות הגלות; בכי מרחוק כשמועה רחוקה

אות ו — סיום המחלוקת · שלש אגרות ואין הכרעה · תרין דינין: אבלות הקרובים ואבלות הנושא בעול — ואלו ואלו

אות ז — יקרא דשכבי או דחיי (סנהדרין מ"ו) · שתי טענות שאינן באותו מישור — צער כנגד ידיעה · חקירת הגמרא היא המחלוקת: בכי לכל — יקרא דחיי; הספד ליודעי יקרה — יקרא דשכבי

אות ח — מנעי קולך (צ"ב ט"ב) · אין אבלות אלא לאחר מיתה — והמטרוניתא חיה · אבלות הפוכה: ישנה ואינה מתיישנת, קרע שאינו מתאחה, מתרבה והולכת — פניה לפנים

נִסְפָּח · דִּינֵי אֲבֵלוּת שֶׁל מַטָּה — וּכְנֶגְדָּם בַּאֲבֵלוּת הַחֻרְבָּן

להשלמת המהלך ערכנו לוח קצר: דיני האבלות כסדרם, וכנגד כל דין — מקבילו באבלות של מעלה, כפי שעלה בקונטרס זה מן המדרש ומן הסוגיות. ואין הלוח בא לדרוש גזרה שוה גמורה, אלא להראות עד היכן דיני האבלות שירדו לעולם נטבעו בחותם אבלות החורבן.[57]

הדין באבלות של מטה · כנגדו באבלות החורבן

אין אבלות אלא בשבעה קרובים (יו"ד שע"ד) · המחלוקת מיהו הקרוב — "אנן בנהא דמטרוניתא" (אגרת א'; אות א')

כפיית המטה באבל (מו"ק ט"ו ע"ב) · "נשאל לערסא דילה — באתבלבלותא" — מטתה הפוכה ומבולבלת (אות ב')

ישיבה על גבי קרקע · "איכה ישבה בדד"; "ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון" (איכה ב, י)

שלשה ימים לבכי ושבעה להספד (מו"ק כ"ז ע"ב) · הבכי הונח לבני בבל, וההספד נתבע לבני ארץ ישראל (אות ז')

קריעה — ועל ערי יהודה והמקדש קרע שאינו מתאחה (מו"ק כ"ו ע"א; או"ח תקס"א) · הקרע העומד — אבלות שאין לה איחוי עד הבנין (אות ח')

שמועה קרובה נוהגת שבעה, ורחוקה יום אחד (מו"ק כ' ע"א) · "כמאן דבכי מרחיק" — בכי מרחוק שנתמעטו דיניו (אגרת ג'; אות ה')

איסור שאילת שלום לאבל (מו"ק ט"ו ע"א) · אין שאילת שלום בתשעה באב (או"ח תקנ"ד)

ניחום אבלים — והמנחמים באים אצל האבל · הקב"ה בא לנחמה במשמרה השלישית (צ"ג ט"א); "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי"

אבלות פוחתת והולכת: שבעה, שלשים, י"ב חודש · אבלות מתרבה והולכת: משנכנס אב, שבוע שחל בו, ט' באב (אות ח')

אין המת משתכח מן הלב עד י"ב חודש (ברכות נ"ח ע"ב) · "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם" — זכירה שאינה פוסקת לעולם

◆