קונטרס קול ברמה

בס"ד

קֻנְטְרֵס

קוֹל בְּרָמָה

בֵּאוּר מַאֲמַר רַבִּי פִּנְחָס — הָאָבוֹת בַּמִּקְדָּשׁ הֶחָרֵב, וְטַעֲנַת רָחֵל

"וְכִי לָא עֲבָדִית אֲנָא יַתִּיר — דַּאֲעֵילְנָא צָרָתִי בְּבֵיתִי"

עַל פִּי זֹהַר חָדָשׁ, מִדְרָשׁ הַנֶּעֱלָם עַל אֵיכָה (דף צ"ב ט"א–ט"ב)

לְתִשְׁעָה בְּאָב — קִינָה שֶׁנִּתְקַבְּלָה

עִם בֵּאוּרִים וּמַרְאֵי מְקוֹמוֹת מִדִּבְרֵי הַמְּפָרְשִׁים

מאת

מִיכָאֵל אוֹר

פֶּתַח דָּבָר

מאמר רבי פנחס שבמדרש הנעלם על איכה הוא המקביל הזהרי לפתיחתא המפרסמת שבאיכה רבתי: בשעת החרבן מתעוררים האבות, באים אל המקדש השרוף, טוענים לפני הקדוש ברוך הוא — ונדחים; ורחל מדברת — ומתקבלת.[1] אלא שנסח הזהר שונה מנסח המדרש בכמה עקרים מכריעים, וההבדלים ההם — בהם עוסק קונטרס זה.[2]

המעשה כך הוא בלשון הזהר: בשעה שחרב הבית יוצא קול ומעורר את האבות בקבריהם — ומוכיחם: "אַתּוּן דְּמִיכִין בְּשֵׁינְתָא וְלָא יָדְעִיתּוּן צַעֲרָא דְּעָלְמָא... אָן רַחֲמִין דִּילְכוֹן, אָן מְהֵימְנוּתָא דִּילְכוֹן — קוּמוּ אִיתְעָרוּ". האבות והאמהות הולכים אל משה: "רַעְיָא מְהֵימְנָא, אָן אִינּוּן עָנָא?" — ומשה אל יהושע. וכלם יורדים לארץ ישראל, מוצאים אותה חרבה, נכנסים למקדש השרוף — ועושים בו הספד.[3]

ואז מגיעות הטענות. אברהם פותח בזכותו — "עֲשַׂר זִמְנִין נַסֵּית לִי וְקַיֵּמִית בְּכֹלָּא" — ונענה מתוך הפסוק עצמו שבו נתקבלו: "וּבְשַׂר קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ" — בטלו בניך את הברית. ואברהם — מודה והולך; "וּכְגַוְונָא דָּא אָמְרֵי כֻּלְּהוּ, וְאָזְלוּ לְהוּ". ונשארת שם רחל לבדה — "אִשְׁתָּאֲרַת תַּמָּן רָחֵל" — וטענתה אחרת במינה: לא זכות היא טוענת אלא ותור — "וְכִי לָא עֲבָדִית אֲנָא יַתִּיר, דַּאֲעֵילְנָא צָרָתִי בְּבֵיתִי". והיא שמקבלת את השבועה: "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי... וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ".[4]

והקשיא העומדת בלב המאמר: מדוע נדחו האבות ומשה — ונתקבלה רחל? מה יש בטענת הסימנין שאין בעקדת יצחק ובעשרה נסיונות? ובקונטרס זה נראה שהתשובה כתובה בדקדוקי המאמר עצמו: בהבדל שבין טענת דין לטענת לפנים משורת הדין; בקריאה המפתיעה שקורא הזהר את "כִּי אֵינֶנּוּ"; ובסיום המפלא — שאת "מִנְעִי קוֹלֵךְ" העליון אומרת אמא לברתא.[5]

וקונטרס זה שלישי הוא בסדרה על מדרש הנעלם לאיכה: "וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד" עסק בתכן הקינה — מה מת; "לָן יָאוּת לְמִבְכֵּי" — בבעלי הקינה — מי מתאבל; וזה — בקינה שנשמעה: איזו קינה עולה ומתקבלת, ומה היא התשובה שירדה עליה.[6]

אוֹת א׳ · הַקּוֹל שֶׁמֵּעִיר אֶת הָאָבוֹת

אֵיכָה — רַבִּי פִּנְחָס פָּתַח (ירמיה לא, טו): "כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים וגו'". בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְחֲרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא וְאִתּוֹקַד — אָתָא קָלָא וְאִיתְעַר עַל קִבְרֵי אֲבָהָן קַדְמָאֵי.וְאָמַר: אֲבָהָן קַדְמָאֵי, אַתּוּן דְּמִיכִין בְּשֵׁינְתָא וְלָא יָדְעִיתּוּן צַעֲרָא דְּעָלְמָא! בְּנֵיכוֹן דְּגַדַּלְתּוּן בְּצַעֲרָא, וְאָעֵילְתּוּן בְּהֵימְנוּתָא סַגִּי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא — הָא מִיתוּ וְהָא אִתְקְטָלוּ וְהָא אָזְלוּ בְּגָלוּתָא בֵּין שָׂנְאֵיהוֹן, יְדֵיהוֹן מְהַדְּקָן לַאֲחוֹרָא, מַיְיתִין בְּכַפְנָא, בָּתֵּיהוֹן אִתּוֹקַד. אָן רַחֲמִין דִּילְכוֹן? אָן מְהֵימְנוּתָא דִּילְכוֹן? קוּמוּ אִיתְעָרוּ לְגַבַּיְיהוּ!— תַּרְגּוּם לִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ —אֵיכָה — רַבִּי פִּנְחָס פָּתַח: "כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים". בְּשָׁעָה שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְנִשְׂרַף — בָּא קוֹל וְנִתְעוֹרֵר עַל קִבְרֵי הָאָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים.וְאָמַר: אָבוֹת רִאשׁוֹנִים, אַתֶּם יְשֵׁנִים בְּשֵׁנָה וְאֵינְכֶם יוֹדְעִים אֶת צַעַר הָעוֹלָם! בְּנֵיכֶם שֶׁגִּדַּלְתֶּם בְּצַעַר, וְשֶׁהִכְנַסְתֶּם בָּאֱמוּנָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא — הֲרֵי מֵתוּ, וַהֲרֵי נֶהֶרְגוּ, וַהֲרֵי הָלְכוּ בַּגָּלוּת בֵּין שׂוֹנְאֵיהֶם, יְדֵיהֶם כְּפוּתוֹת לְאָחוֹר, מֵתִים בָּרָעָב, בָּתֵּיהֶם נִשְׂרְפוּ. אַיֵּה רַחֲמֵיכֶם? אַיֵּה אֱמוּנַתְכֶם? קוּמוּ הִתְעוֹרְרוּ אֲלֵיהֶם!

הקושיא — תוכחה לישנים

פתיחת המאמר תמוהה משני צדדים. ראשית, הקול מוכיח את האבות — "אן רחמין דילכון, אן מהימנותא דילכון" — וכי האבות אשמים? הם ישנים בקבריהם, ומה להם ולחורבן שגרמו הבנים? ושנית, עצם הציור: וכי המתים יודעים ומרגישים ומבקשים? הלא נחלקו בזה בגמרא, ומקרא מלא "וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה".[7]

התירוץ — רחמי האבות משמרת הם, והקול בא להעמידם עליה

אלא שקבלה בידינו שהמתים מבקשים רחמים על החיים — שלכך יוצאים לבית הקברות בתענית, "כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים", וכלב נשתטח על קברי אבות בחברון לבקש שינצל מעצת המרגלים.[8] הרי שרחמי האבות אינם זכר בעלמא אלא משמרת עומדת — תפקיד חי שהאבות ממונים עליו גם בקבריהם. ולפי זה תוכחת הקול מדוקדקת: אין הקול מאשימם בחורבן, אלא מעמידם על משמרתם — "אן רחמין דילכון" — היכן הרחמים שאתם ממונים עליהם? השינה שמדבר בה אינה שנת הגוף אלא הסתר: שעה שהדין שולט, אף מליצי היושר כבויים, עד שהקול — קול ברמה — בא ומעירם.[9]

ונראה לבאר עוד בסדר ההתעוררות: הקול מעיר את האבות, האבות הולכים אל משה, ומשה אל יהושע — שלשלת הרועים למפרע. וזהו כדרך החיפוש שראינו במאמר "נשאל לערסא, נשאל לכורסייא": כשם ששם מחפשים הבנים את האם תחנה אחר תחנה לאורך מסעותיה, כך כאן מחפשים האבות את הצאן רועה אחר רועה לאורך שלשלת המסירה — כל רועה נתבע ממי שמסר לו.[10]

אוֹת ב׳ · רַעְיָא מְהֵימְנָא, אָן אִינּוּן עָנָא — וְהַהֶסְפֵּד הַמְשֻׁתָּף

מִיָּד אִתְעָרוּ אֲבָהָן וְאִמָּהָן וְאָזְלוּ לְגַבֵּי מֹשֶׁה. אָמְרוּ לֵיהּ: מֹשֶׁה רַעְיָא מְהֵימְנָא, אָן אִינּוּן עָנָא? אָן שְׁבַקְתְּ לוֹן? מִיָּד אִיתְעַר מֹשֶׁה וְאָזַל עִמְּהוֹן לְגַבֵּי יְהוֹשֻׁעַ...אָתִיב יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר: רִבּוֹנִי מֹשֶׁה, בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא שְׁבַקִית לוֹן, וּפְלִיגִית לוֹן אַרְעָא עַל פּוּם עַדְבָא כְּמָה דְּפַקַּדְתַּנִי. וְכֻלְּהוּ שְׁבַקִית — גְּבַר עַל אַחְסַנְתֵּיהּ וְעַל עַדְבֵיהּ.וּמִיָּד אָזְלוּ כֻּלְּהוּ לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, וְאַשְׁכְּחוּ לָהּ חָרְבָה וְשׁוֹמֵמָה, וְלָא אִשְׁתְּמַע בָּהּ קָלָא. עָאלוּ לְבֵי מַקְדְּשָׁא וְחָמוּ דְּאִתּוֹקַד. עָבְדוּ בֵּיהּ הֶסְפֵּידָא — עַד דְּאִשְׁתְּמַע קָל מְרִירוּ דִּבְכִיָּה לְרוּם שְׁמַיָּא, וְכָל מַלְאֲכֵי עִילָּאֵי בָּכוּ עִמְּהוֹן לְעֵילָּא.— תַּרְגּוּם לִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ —מִיָּד נִתְעוֹרְרוּ הָאָבוֹת וְהָאִמָּהוֹת וְהָלְכוּ אֵצֶל מֹשֶׁה. אָמְרוּ לוֹ: מֹשֶׁה רוֹעֶה נֶאֱמָן, אַיֵּה הַצֹּאן? הֵיכָן עֲזַבְתָּם? מִיָּד נִתְעוֹרֵר מֹשֶׁה וְהָלַךְ עִמָּהֶם אֵצֶל יְהוֹשֻׁעַ...הֵשִׁיב יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר: רִבּוֹנִי מֹשֶׁה, בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה עֲזַבְתִּים, וְחִלַּקְתִּי לָהֶם אֶת הָאָרֶץ עַל פִּי הַגּוֹרָל כְּמוֹ שֶׁצִּוִּיתַנִי. וְכֻלָּם עָזַבְתִּי — אִישׁ עַל נַחֲלָתוֹ וְעַל גּוֹרָלוֹ.וּמִיָּד הָלְכוּ כֻּלָּם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמְצָאוּהָ חֲרֵבָה וְשׁוֹמֵמָה, וְלֹא נִשְׁמַע בָּהּ קוֹל. נִכְנְסוּ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְרָאוּ שֶׁנִּשְׂרַף. עָשׂוּ בּוֹ הֶסְפֵּד — עַד שֶׁנִּשְׁמַע קוֹל מְרִירוּת הַבְּכִיָּה לְרוּם הַשָּׁמַיִם, וְכָל מַלְאֲכֵי מַעְלָה בָּכוּ עִמָּהֶם לְמַעְלָה.

הקושיא — תשובת יהושע אינה תשובה

האבות תובעים ממשה את הצאן, ומשה — רועה נאמן שמסר את צאנו — הולך עמם אל יהושע. ויהושע משיב: "בארעא קדישא שבקית לון, ופליגית לון ארעא על פום עדבא" — הנחתים על אדמתם, איש על נחלתו וגורלו. ולכאורה אין זו תשובה כלל: הצאן איננו! מה מועיל שהניחם מסודרים על נחלותיהם — והרי עתה "מיתו והא אתקטלו והא אזלו בגלותא"?[11]

התירוץ — הרועים יצאו ידי חובתם, והאבדה אחריהם

אלא שתשובת יהושע קובעת דבר אחד מכריע: האבדה אירעה אחרי הרועים כולם. כל רועה מסר צאן שלם למי שאחריו — משה ליהושע, יהושע לזקנים — והחורבן בא לאחר שתמה שלשלת המסירה. ולכן משעה שהשיב יהושע, פוסקות התביעות: אין עוד את מי לתבוע, ואין הדין מוצא כתובת. ומה עושים? "ומיד אזלו כולהו" — כולם יחד, אבות ואמהות ומשה ויהושע — יורדים לראות בעיניהם, ונכנסים למקדש השרוף, "ועבדו ביה הספידא".[12]

והנה נפתחה כאן שאלת הקונטרס הקודם ממקום חדש: שאלנו מי רשאי להספיד — בני בבל או בני ארץ ישראל — והנה כאן ההספד הראשון על החורבן נעשה בידי הרועים עצמם, שירדו ממרומים ובאו בגופם אל תוך העפר: "אשכח לון ממררין בקל בכיה גו עפרא דמקדשא". הרועה אינו שולח אגרת; הוא בא. ומכאן תשובה שלישית לאותה מחלוקת: קודם לזכות הקרובים וקודם לזכות הסובלים — זכות האחראים. מי שהצאן נמסר בידו, הספדו קודם לכל, וההספד שלהם הוא שבקע רקיעים: "עד דאשתמע קל מרירו דבכיה לרום שמיא".[13]

אוֹת ג׳ · מַה לִּידִידִי בְּבֵיתִי — וּנְפִילַת טַעֲנוֹת הַזְּכוּת

אִיתְעַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאָתָא לְגַבֵּיהוֹן... אָמַר לוֹן: רְחִימִין דְּנַפְשָׁאי, מָה אַתּוּן הָכָא? "מַה לִּידִידִי בְּבֵיתִי" (ירמיה יא, טו).קָם אַבְרָהָם סָבָא בְּקַדְמִיתָא, אָמַר קַמֵּיהּ: מָארֵי דְּעָלְמָא, אַתְּ יָדַעְתְּ דַּאֲזָלִית קַמָּךְ בְּאֹרַח קְשׁוֹט. עֲשַׂר זִמְנִין נַסֵּית לִי וְקַיֵּמִית בְּכֹלָּא. בְּנַי — אָן אִינּוּן?אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא: אִי אַבְרָהָם רְחִימָא דְּנַפְשָׁאי — "וּבְשַׂר קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ" (שם): בְּטִילוּ בְּרִית מִבִּשְׂרֵיהוֹן דִּיהָבִית לָךְ, וּפְלָחוּ לַעֲבוֹדָה זָרָה...כֵּיוָן דְּשָׁמַע אַבְרָהָם כָּךְ, אָמַר: יִמָּחוּ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמָךְ כָּל אִינּוּן חוֹבֵיהוֹן בֵּינֵי עַמְמַיָּא, עַד דִּיהֵא רַעֲוָוא קַדְמָךְ לְאָתָבָא לוֹן לְגַבָּךְ. וּכְגַוְונָא דָּא אָמְרֵי כֻּלְּהוּ — וְאָזְלוּ לְהוּ.— תַּרְגּוּם לִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ —נִתְעוֹרֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבָא אֲלֵיהֶם... אָמַר לָהֶם: יְדִידֵי נַפְשִׁי, מָה אַתֶּם כָּאן? "מֶה לִּידִידִי בְּבֵיתִי".קָם אַבְרָהָם הַזָּקֵן בָּרִאשׁוֹנָה, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹן הָעוֹלָם, אַתָּה יָדַעְתָּ שֶׁהָלַכְתִּי לְפָנֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֱמֶת. עֶשֶׂר פְּעָמִים נִסִּיתַנִי וְעָמַדְתִּי בַּכֹּל. בָּנַי — אַיֵּה הֵם?אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִי אַבְרָהָם יְדִיד נַפְשִׁי — "וּבְשַׂר קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ": בִּטְּלוּ אֶת הַבְּרִית מִבְּשָׂרָם שֶׁנָּתַתִּי לְךָ, וְעָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה...כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע אַבְרָהָם כָּךְ, אָמַר: יִמָּחוּ עַל קְדֻשַּׁת שִׁמְךָ כָּל אוֹתָם עֲוֹנוֹתֵיהֶם בֵּין הָאֻמּוֹת, עַד שֶׁיְּהֵא רָצוֹן לְפָנֶיךָ לַהֲשִׁיבָם אֵלֶיךָ. וְכָעִנְיָן הַזֶּה אָמְרוּ כֻּלָּם — וְהָלְכוּ לָהֶם.

הקושיא — אברהם של סדום מוותר כאן?

שתי תמיהות. האחת: הקב"ה מקדם את פני הרועים המקוננים בלשון שנשמעת כגערה — "מה לידידי בביתי", מה לכם פה? וכי כך מקבלים אבלים? והשניה, הגדולה: אברהם — שעמד והתריס על סדום "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע... חָלִלָה לָּךְ"[14] — כאן טוען טענה אחת, שומע תשובה אחת, ואומר "ימחו על קדושת שמך" והולך לו. אברהם מוותר?!

התירוץ — טענת זכות נופלת בדין

אלא ששני הדקדוקים מתרצים זה את זה. "מה לידידי בביתי" אינו גערה — הוא ציטוט: פסוק בירמיה הוא, והמשכו של אותו פסוק עצמו — "וּבְשַׂר קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ" — הוא הוא התשובה שיינתן לאברהם. הקב"ה קידם את פניהם בפתיחת הפסוק שסופו כבר מוכן: התביעה תיענה מגוף הכתוב.[15] ועתה ראה את מבנה טענת אברהם: "עשר זמנין נסית לי וקיימית בכלא" — טענת זכות היא, שטר חוב שהוא מגיש לגבייה. וטענת זכות נידונת בדין — ובדין יש תשובה: הבנים עצמם ביטלו את הברית שהזכות תלויה בה. "בטילו ברית מבשריהון דיהבית לך" — דוק: הברית שלך היא, ואת שלך ביטלו; זכות אב שנעקרה בידי הבנים, כבר אמרו עליה חכמים "תמה זכות אבות".[16]

ואברהם, ששמע — הודה. כי אברהם של סדום למד בדין: שם טען "חלילה לך" מפני שאולי יש חמשים צדיקים, טענת עובדה בדין; משאמר לו הקב"ה שאינם — שתק. וכך כאן: משנתברר שבדין אין מענה, עשה אברהם את המהלך האחרון האפשרי בדין — הפך את העונש עצמו לכפרה: "ימחו על קדושת שמך כל אינון חוביהון ביני עממיא" — תהא הגלות עצמה ממרקת, שהרי גלות מכפרת עון.[17] אבל יותר מזה אין לדין לתת, ולכן "וכגוונא דא אמרי כולהו ואזלו להו" — כל בעלי הזכויות טענו כטענתו ונדחו כדחייתו והלכו כלכתו. שער הדין ננעל.[18]

אוֹת ד׳ · אִשְׁתָּאֲרַת תַּמָּן רָחֵל — טַעֲנַת הַוִּתּוּר

אִשְׁתָּאֲרַת תַּמָּן רָחֵל וַאֲרִימַת קָל בְּכִיָּה בִּמְרִירוּ דְּתַמְרוּרִים. אָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא: רָחֵל, מָה אַתְּ בִּבְכִיָּה? אָמְרָה קַמֵּיהּ: וְלָא אֶבְכֶּה?! בְּנַי אָן אִינּוּן — וּמַה חֲטָאָן קַמָּךְ?אָמַר לָהּ: עָאלוּ צָרָתִי לְקַמַּי, וְאָעִילוּ לָהּ לְבֵיתִי.מִיָּד אָמְרָה: וְכִי לָא עֲבָדִית אֲנָא יַתִּיר — דַּאֲעֵילְנָא צָרָתִי בְּבֵיתִי?! ...כֵּיוָן דְּעָאלַת לֵאָה בְּהַהוּא לֵילְיָא, אָמְרָה רָחֵל: הַשְׁתָּא מִתְכַּסְּפָא אַחְתִּי — אָזְלַת וּמָסְרָה לָהּ סִימָנִין.וְעַל דָּא אָמְרָה לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא: וַאֲנָא לָא עֲבָדִית יַתִּיר, דַּאֲעֵילְנָא צָרָתִי בְּבֵיתִי? וְאַתְּ, דִּכְתִיב בָּךְ "רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם" — הֲוָה לָךְ לְאַעְבְּרָא עַל חוֹבֵיהוֹן!— תַּרְגּוּם לִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ —נִשְׁאֲרָה שָׁם רָחֵל וְהֵרִימָה קוֹל בְּכִיָּה בִּמְרִירוּת תַּמְרוּרִים. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רָחֵל, מָה לָּךְ בִּבְכִיָּה? אָמְרָה לְפָנָיו: וְלֹא אֶבְכֶּה?! בָּנַי אַיֵּה הֵם — וּמֶה חָטְאוּ לְפָנֶיךָ?אָמַר לָהּ: הִכְנִיסוּ אֶת צָרָתִי לְפָנַי, וְהִכְנִיסוּהָ לְבֵיתִי.מִיָּד אָמְרָה: וְכִי לֹא עָשִׂיתִי אֲנִי יוֹתֵר — שֶׁהִכְנַסְתִּי אֶת צָרָתִי בְּבֵיתִי?! ...כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה לֵאָה בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, אָמְרָה רָחֵל: עַכְשָׁו מִתְבַּיֶּשֶׁת אֲחוֹתִי — הָלְכָה וּמָסְרָה לָהּ אֶת הַסִּימָנִים.וְעַל כֵּן אָמְרָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וַאֲנִי לֹא עָשִׂיתִי יוֹתֵר, שֶׁהִכְנַסְתִּי אֶת צָרָתִי בְּבֵיתִי? וְאַתָּה, שֶׁכָּתוּב בְּךָ "רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם" — הָיָה לְךָ לְהַעֲבִיר עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶם!

הקושיא — מה יש לרחל שאין לאברהם

זו שאלת המאמר כולו: עקדת יצחק לא הועילה, עשרה נסיונות לא הועילו, רועה נאמן שנשא את הצאן ארבעים שנה לא הועיל — וסיפור של לילה אחד, מסירת סימנים לאחות, פותח את מה שכל אלו לא פתחו. וכי מעשה רחל גדול ממעשה העקדה?[19]

התירוץ — לא זכות היא טוענת אלא אפשרות

והתשובה מתחילה מדקדוק בשאלתה. רחל אינה שואלת כאברהם "בני אן אינון" בלבד — היא מוסיפה מלים שאיש לא העז לאמרן: "ומה חטאן קמך?" — ומה חטאו לפניך? היא כופרת בעצם המסגרת. והקב"ה משיב לה — והנה פלא: הוא עצמו מגיש לה את המשל. לא אמר "עבדו עבודה זרה" כמו שאמר לאברהם, אלא: "עָאלוּ צָרָתִי לְקַמַּי וְאָעִילוּ לָהּ לְבֵיתִי" — הכניסו את צרתי לביתי. עבודה זרה כצרה — כאשה שניה שהוכנסה לבית.[20] ובלשון הזה נתן בידה את המפתח: "מיד אמרה — וכי לא עבדית אנא יתיר, דאעילנא צרתי בביתי". אתה קורא לה צרה? אני הכנסתי צרה בביתי שלי — במו ידי מסרתי לה את הסימנים, כדי שלא תתבייש אחותי.[21]

ועתה עמוד על ההבדל בין שתי הטענות. אברהם טען מה שעשה למען ה' — נסיונות שעמד בהם, שכר שמגיע לו; טענת זכות, ובדין נענתה ונפלה. רחל טוענת מה שויתרה — לא שטר לגבייה אלא מעשה שהוכיח אפשרות: אפשר לאדם לראות את צרתו נכנסת לביתו — ולשתוק, ולסייע. ומכאן החרב שבסוף דבריה: "וְאַתְּ, דִּכְתִיב בָּךְ רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם — הֲוָה לָךְ לְאַעְבְּרָא עַל חוֹבֵיהוֹן". אין היא מבקשת שהדין יְזַכֶּה; היא תובעת שהדיין יעבור על מדותיו — כדרך שעברה היא. והוא הוא שאמרו חכמים: "כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו" — מדה כנגד מדה ממש: היא העבירה על קנאתה, ותובעת העברה על פשעיהם.[22]

ובזה יובן למה דוקא טענה זו אינה יכולה ליפול: טענת זכות — יש עליה תשובה בדין ("בטלו ברית"); אבל טענת "הוה לך לאעברא" אינה עומדת בדין כלל — היא קוראת אל לפנים משורת הדין, ושם אין תשובות, יש רק הכרעה. ויומתק מאד על פי מה שאמרו: "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין" — עיר שחרבה על העמדת הדין, אין בנינה נפתח בטענות דין; רק מעשה אחד של לפנים משורת הדין גמור — ויתור על הבעל עצמו למען כבוד אחות — יכול לפתוח את השער שנעילתו החריבה.[23]

אוֹת ה׳ · מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם — כִּי אֵינֶנּוּ

וּבְכָל מָה דְּאָמַר לָהּ — לָא קַבִּילַת תַּנְחוּמִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע... רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ".לָא בָּעָאת לְקַבְּלָא תַּנְחוּמִין — מַאי טַעְמָא? מִפְּנֵי "כִּי אֵינֶנּוּ" כְּיוֹמִין קַדְמָאִין לְאַשְׁרָאָה בֵּינַיְיהוּ, וְהָא אִסְתַּלַּק לְעֵילָּא. וּבְגִין דְּ"כִי אֵינֶנּוּ" בְּגוֹ בְּנָהָא — לָא קַבִּילַת תַּנְחוּמִין, עַד דְּאוֹמֵי לָהּ וְאָמַר לָהּ: "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה".— תַּרְגּוּם לִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ —וּבְכָל מַה שֶּׁאָמַר לָהּ — לֹא קִבְּלָה תַּנְחוּמִין. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע... רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ".לֹא רָצְתָה לְקַבֵּל תַּנְחוּמִין — מַה הַטַּעַם? מִפְּנֵי "כִּי אֵינֶנּוּ" כַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים לִשְׁרוֹת בֵּינֵיהֶם — וַהֲרֵי נִסְתַּלֵּק לְמַעְלָה. וּמִפְּנֵי שֶׁ"כִּי אֵינֶנּוּ" בְּתוֹךְ בָּנֶיהָ — לֹא קִבְּלָה תַּנְחוּמִין, עַד שֶׁנִּשְׁבַּע לָהּ וְאָמַר לָהּ: "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה".

הקושיא — "איננו" על מי

בפשוטו של מקרא "כִּי אֵינֶנּוּ" מוסב על הבנים — מאנה להנחם על בניה כי אינם, וכפירוש רש"י ושאר מפרשים.[24] והזוהר קורא קריאה מרעישה: "מפני כי איננו כיומין קדמאין לאשראה בינייהו — והא אסתלק לעילא" — איננו — הוא איננו! לא על הבנים מוסב הכינוי אלא על השוכן: אין הוא שורה בין בניה כבימים קדמונים, כי נסתלק למעלה. ולפי זה רחל ממאנת בתנחומין לא מפני שהבנים אבדו — אלא מפני שהמנחם עצמו הוא החסר. ואיך יתיישב זה בלשון הכתוב?[25]

התירוץ — אין מקבלים תנחומין על החי, ואין מתנחמים מן הנעדר

ונראה שקריאת הזוהר נשענת על הדין שכבר פגשנו: אין מקבלים תנחומין על החי. יעקב מיאן להתנחם על יוסף — כי יוסף חי היה, ואין נחמה נגזרת אלא על מת.[26] ורחל יודעת מה שידע יעקב אישהּ: בניה חיים — "הא אזלו בגלותא" — ולכן נחמה גמורה עליהם שקר היא, וקבלתה בגידה. ומוסיף הזוהר את העומק השני: אף המנחם "איננו" — שהמנחם האמתי של האומה הוא השוכן בקרבה, "כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן", ומשנסתלק לעילא, כל תנחום שיבוא מבחוץ תנחום של רחוק הוא. נמצא מיאונה כפול ומדוקדק: על החיים אין מתנחמים — ומן הנעדר אין מתנחמים. ולכן "בכל מה דאמר לה — לא קבילת".[27]

ומעתה מובן למה רק שבועה עוצרת את קולה — "עַד דְּאוֹמֵי לָהּ": דברי נחמה נדחים, כי אין להם על מה לחול; אבל שבועה אינה נחמה — התחייבות היא. "וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" — השבת הבנים לגבולם היא היא השבת "אֵינֶנּוּ" למקומו, שישוב וישרה ביניהם כיומין קדמאין. רחל אינה מתנחמת — רחל מקבלת שטר. וזהו "מִנְעִי קוֹלֵךְ" שנתבאר בקונטרס הקודם: לא כיבוי הקינה אלא קביעת גבולה — קינה שאסור לסיימה, על חי שעתיד לשוב.[28]

אוֹת ו׳ · אִמָּא לִבְרַתָּא — וְהַיְשִׁיבָה בָּדָד

כְּמָה דְּעָבְדַת רָחֵל — אוּף הָכִי שְׁכִינְתָּא לְעֵילָּא, כְּתַרְגּוּמוֹ: קָל בְּרוּם שְׁמַיָּא אִשְׁתְּמַע — שְׁכִינְתָּא מְבַכָּה עַל בְּנָהָא. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּאִיהִי הֲוַת מְבַכָּה, אִתְעָרוּ לְגַבָּהּ שִׁתִּין רִבּוֹא מַשִּׁרְיָין עִילָּאִין, וְכֻלְּהוּ אִיתְעָרוּ בְּכִיָּה לְגַבָּהּ... וְאִזְדַּעְזְעוּ מָאתָן אֶלֶף עָלְמִין דַּהֲווֹ גְּנִיזִי מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא.עַד דְּאִתְגַּלְיַת אִמָּא לִבְרַתָּא, וְאָמְרָה לָהּ: מִנְעִי קוֹלֵךְ. כְּדֵין אִתְפָּרְשַׁת מִתַּמָּן, וְאָזְלַת הִיא וְכָל אוּכְלוּסָהָא בְּגָלוּתָא, וְאִצְטְרִיכוּ לְאִתְבַּדְּרָא לְכַמָּה סִטְרִין — לְמֶהֱוֵי גָּלוּתָא לְכֹלָּא. וְהִיא יָשְׁבָה בָדָד.— תַּרְגּוּם לִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ —כְּמוֹ שֶׁעָשְׂתָה רָחֵל — כָּךְ גַּם הַשְּׁכִינָה לְמַעְלָה, כְּתַרְגּוּמוֹ: "קוֹל בְּרוּם שָׁמַיִם נִשְׁמָע" — הַשְּׁכִינָה מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהָיְתָה הִיא בּוֹכָה, נִתְעוֹרְרוּ אֵלֶיהָ שִׁשִּׁים רִבּוֹא מַחֲנוֹת עֶלְיוֹנִים, וְכֻלָּם נִתְעוֹרְרוּ בִּבְכִיָּה אֵלֶיהָ... וְנִזְדַּעְזְעוּ מָאתַיִם אֶלֶף עוֹלָמוֹת שֶׁהָיוּ גְּנוּזִים מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם.עַד שֶׁנִּתְגַּלְּתָה הָאֵם אֶל הַבַּת, וְאָמְרָה לָהּ: מִנְעִי קוֹלֵךְ. אֲזַי נִפְרְדָה מִשָּׁם, וְהָלְכָה הִיא וְכָל צִבְאוֹתֶיהָ בַּגָּלוּת, וְהֻצְרְכוּ לְהִתְפַּזֵּר לְכַמָּה צְדָדִים — לִהְיוֹת הַגָּלוּת לַכֹּל. וְהִיא יָשְׁבָה בָדָד.

הקושיא — מי אומר "מנעי קולך", ואיזו נחמה היא זו

בסיום המאמר מעלה הזוהר את כל המעשה מרחל שלמטה אל השכינה שלמעלה — "כמה דעבדת רחל אוף הכי שכינתא", וסומך על התרגום עצמו: "קָל בְּרוּם שְׁמַיָּא אִשְׁתְּמַע" — ברמה, ברום.[29] אבל בהעלאה הזאת נשתנה דבר מכריע: למטה, הקב"ה הוא שנשבע לרחל "מנעי קולך"; ולמעלה — "עַד דְּאִתְגַּלְיַת אִמָּא לִבְרַתָּא ואמרה לה מנעי קולך" — האֵם אומרת לבת! ועוד: מיד אחרי הנחמה — "אתפרשת מתמן ואזלת... בגלותא... והיא ישבה בדד". נחמה שסופה יציאה לגלות וישיבה בדד — נחמה היא?[30]

התירוץ — הנחמה מלמעלה, והגלות שליחות

ונראה לבאר ששני השינויים אחד הם. הבת הבוכה — היא השכינה, האם שפגשנו בכל המדרש, הָאֵם של הבנים שלמטה. אבל לבת הזאת יש אֵם משלה — מדרגה עליונה הימנה, עולם החירות והתשובה, שממנו כל שחרור יוצא.[31] וכשהבת ממאנת בתנחומין — כי בעלה "איננו" ובניה גולים — אין מי שינחמנה מִצִּדָּהּ שלה; הנחמה יכולה לבוא רק מלמעלה ממנה: אמא מתגלית לברתא. וגילוי האם הוא עצמו תוכן השבועה — שכשם שיש לבת אֵם שאינה עוזבתה, כך "יש תקוה לאחריתך": הגאולה כבר נטועה במדרגה שממנה באה הנחמה.[32]

ומכאן ההליכה לגלות. "מנעי קולך" של מטה עצר את הבכי; "מנעי קולך" של מעלה שִׁגֵּר לשליחות: "כדין אתפרשת מתמן ואזלת היא וכל אוכלוסהא בגלותא... למהוי גלותא לכולא" — שתהא הגלות לַכֹּל, שלא יגלו הבנים לבדם. הרי לפנינו מקורו העליון של "גלו לבבל שכינה עמהן" שנתבאר בקונטרס הקודם: ירידתה אל בין האסורים אינה תבוסה אלא המשך ישיר של הנחמה — האם שקיבלה שטר על עתיד בניה, יורדת לשבת עמהם עד הפרעון.[33]

ועתה נשלם המאמר, ועמו סוד עמידתו בראש המדרש. "וְהִיא יָשְׁבָה בָדָד" — הן הן מלות הפתיחה של המגילה: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד. נמצא שהזוהר קורא את הפסוק הראשון של איכה לא כתחילת הסיפור אלא כסופו: תחילה היה החורבן, והקול, וההספד, והטענות שנפלו, וטענת רחל שנתקבלה, והשבועה, וגילוי אמא — ורק אז, מתוך הנחמה ומכוחה, "אתפרשת... והיא ישבה בדד". הישיבה בדד שהמגילה פותחת בה אינה נטישה — היא מִשְׁמֶרֶת: האם יושבת בדד בגלות עם בניה, על פי שבועה, עד שובם. וזוהי הקינה שנתקבלה: מגילת איכה כולה נקראת מעתה כקינתה של מי שכבר מובטחת — "וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם". במהרה בימינו אמן.[34]

טַבְלַת סִכּוּם

אות א — הקול על הקבריםהקושיא: וכי המתים יודעים? ולמה מוכיחים את הישנים?התירוץ: רחמי האבות משמרת עומדת (תענית ט"ז) — והקול מעמידם עליה

אות ב — משה ויהושע וההספדהקושיא: תשובת יהושע — "הנחתים על נחלתם" — אינה תשובההתירוץ: האבדה אחרי הרועים; ומשאין את מי לתבוע — יורדים כולם ומספידים בגוף

אות ג — טענת אברהםהקושיא: אברהם של סדום מוותר אחר תשובה אחת?התירוץ: טענת זכות נופלת בדין ("תמה זכות אבות"); "ימחו" — הגלות עצמה כפרה

אות ד — אשתארת תמן רחלהקושיא: מה יש בסימנים שאין בעקדה ובעשרה נסיונותהתירוץ: זכות כנגד ויתור: "הוה לך לאעברא" — המעביר על מדותיו (ר"ה י"ז; ב"מ ל')

אות ה — כי איננוהקושיא: בפשט — הבנים אינם; ובזוהר — הוא איננוהתירוץ: אין מתנחמים על החי ולא מן הנעדר; רק שבועה — "ושבו בנים לגבולם"

אות ו — אמא לברתאהקושיא: למעלה מי מנחם? ונחמה שסופה גלות?התירוץ: הנחמה מן המדרגה שלמעלה; והגלות שליחות; ישבה בדד = משמרת

◆

לִרְשׁוּמוֹת

לִרְשׁוּמוֹת