Brisker Rav on Hilchos Megillah

ביאורים וחידושים

על חידושי מרן הגרי"ז הלוי

הלכות מגילה

ביאור מקיף ומעמיק בשיטת הבריסקער רב

בגדרי כתיבת המגילה וקריאתה

עם הערות וציונים ממקורות הראשונים והאחרונים

וליקוטי ביאורים מתורת בית בריסק

נערך ונלקט בס"ד

הקדמה

חידושי מרן הגרי"ז הלוי על הרמב"ם, שנאמרו מפי רבינו הגדול מרן הגאון רבי יצחק זאב הלוי סאלאווייטשיק זצ"ל, ה"ה מן הדברים היסודיים ביותר בעולם הלמדנות והבנת ההלכה. דרכו של מרן הגרי"ז היתה לחדור לעומק ההלכה, להבחין בדקות בין גדרים שונים, ולגלות את היסודות העמוקים שעליהם בנויה כל סוגיא וסוגיא. בדרך זו, מתגלים חילוקים מדוייקים בין דינים הנראים דומים על פניהם, ומתבארים קושיות עצומות בדברי הראשונים.

בקונטרס שלפנינו, נבאר בעזהשי"ת את חידושי מרן על הלכות מגילה שברמב"ם, בהרחבה ובעומק, תוך ציון המקורות, ביאור השיטות השונות, והוספת נפקא מינות מעשיות. עיקר הדיון בחידושי מרן סובב סביב גדרי כתיבת המגילה — האם דיני הכתיבה נובעים מדין "ספר" שיש למגילה ככתבי הקודש, או שמא הם דינים עצמאיים הנלמדים מגזירות הכתוב המיוחדות למגילה. חקירה יסודית זו משליכה על שורה ארוכה של הלכות מעשיות, כפי שנבאר בהמשך.

נחלק את הספר למספר פרקים: בפרק הראשון נציג את דברי מרן הגרי"ז כפי שנדפסו, בפרק השני נבאר את החקירה היסודית העומדת ביסוד הדברים, בפרק השלישי נעמיק בדיני הכתיבה — קלף, דיו, ושירטוט, בפרק הרביעי נדון בגדר פסול אפיקורוס ומין בכתיבת המגילה, בפרק החמישי נעסוק ביחס בין מגילה לספר תורה, ובפרק השישי נסכם את הנפקא מינות ההלכתיות העולות מן הדברים.

פרק ראשון

הצגת דברי מרן הגרי"ז הלוי

א. תוכן הסוגיא ברמב"ם

פסק הרמב"ם בהלכות מגילה (פרק ב' הלכה א'): "אין כותבין את המגילה אלא בדיו על הגויל או על הקלף כספר תורה וכו' ולריכה שרטוט כתורה עצמה". ובהלכה שלאחריה כתב שמגילה הכתובה על הנייר או על עור שאינו מעובד לשמה, או שכתבה אפיקורוס — פסולה. ובהמשך הדברים מבואר שהמגילה צריכה להיכתב בדיו על הקלף כספר תורה, ולריכה שרטוט.

והנה בגמרא מגילה (דף יט.) מבואר שהמגילה נקראת "ספר" ונקראת "אגרת" — נקראת ספר, לומר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה, שצריכה גידין ככל ספרי הקודש; ונקראת אגרת, שאם תפרה בשלשה מקומות כשרה, שאין צריכה תפירה מלאה כספר תורה. ומכאן עולה שאלה מרכזית: מהו היחס בין דין "ספר" שבמגילה לבין דין "ספר" שבספר תורה?

ב. הקושיא מתוספות גיטין

מרן הגרי"ז מביא את דברי התוספות בגיטין (דף ז' ע"א) שהקשו על פירוש רש"י. התוספות דנו שם בענין חתימת המורה, היינו סופר סת"ם, ושם נתבאר שכל הפוסלין בספר תורה פוסלין גם כן במגילה, הואיל והמגילה נכתבת כדברי תורה. אולם התוספות הקשו: אם כן, מדוע הוצרכנו ללמוד דין כתיבה על קלף בפני עצמו למגילה, תיפוק ליה שנלמד מספר תורה עצמו?

ומתרצים התוספות שיש חילוק בין דין הכתיבה של ספר תורה לדין הכתיבה של מגילה, ואף שהמגילה צריכה להיכתב כדברי תורה, מכל מקום יש דינים שנלמדים בפני עצמם. ומרן הגרי"ז מחדש על פי דבריהם יסוד גדול, כפי שנבאר בפרק הבא.

ג. דרך מרן הגרי"ז בביאור הענין

מרן הגרי"ז מבאר שיש לחלק בין שני דינים שונים הקיימים בכתיבת המגילה:

הדין הראשון: דין "ספר" — כלומר, המגילה צריכה להיות בגדר "ספר" כמו שאר כתבי הקודש, ומכח דין זה חלים עליה חלק מדיני ספר תורה, כגון התפירה בגידין.

הדין השני: דין "כתיבה" עצמאי — כלומר, יש דינים בכתיבת המגילה שאינם נובעים מדין "ספר" אלא הם דינים עצמאיים שנלמדו מגזירת הכתוב מיוחדת, כגון "ככתבם וכזמנם". דינים אלו הם חלק ממצות כתיבת המגילה עצמה, ולא מגדר הספר.

חילוק זה הוא יסוד גדול בשיטת מרן, והוא משליך על הבנת כל פרטי דיני כתיבת המגילה, כפי שנרחיב בפרקים הבאים.

פרק שני

החקירה היסודית: דין ספר או דין כתיבה

א. הקדמה — מהי חקירה בדרך הבריסקית

לפני שנכנס לעומק החקירה, נקדים הקדמה חשובה להבנת דרך הלימוד של מרן הגרי"ז. כאשר אנו רואים דין מסויים בהלכה — למשל, שהמגילה צריכה להיכתב על קלף — השאלה הראשונה שמרן שואל היא לא "מה הדין?", אלא "מאיפה בא הדין?". כלומר: מהו המקור, מהו הגדר, ומהו השורש של הדין הזה? כי התשובה לשאלה הזאת משנה את כל ההבנה של הדין ואת כל הנפקא מינות שלו.

ניתן משל פשוט להבנת הענין: נניח שאדם לובש חליפה יפה. יש שני סיבות אפשריות ללבישת החליפה: סיבה א' — הוא הולך לחתונה, ובחתונה נוהגים ללבוש חליפה מפני כבוד החתן. סיבה ב' — הוא הולך לעבודה, ובמקום עבודתו יש כלל שחייבים ללבוש חליפה. התוצאה זהה — הוא לובש חליפה — אבל הסיבה שונה לגמרי. ונפקא מינה: אם הסיבה היא כבוד החתן, אזי אם החתן אומר "לא אכפת לי" — אולי אפשר לוותר על החליפה. אבל אם הסיבה היא כלל במקום העבודה — דעתו של החתן לא משנה כלום, כי הכלל עומד בפני עצמו.

באותו אופן, כשאנו רואים שהמגילה צריכה להיכתב על קלף בדיו עם שירטוט — התוצאה ברורה, אבל השאלה היא: מדוע? ועל פי התשובה, ישתנו הנפקא מינות באופן דרמטי, כפי שנראה.

ב. הגדרת שני צדדי החקירה

היסוד המרכזי בחידושי מרן על הלכות מגילה הוא החקירה האם דיני כתיבת המגילה הם מדין "ספר", או שהם דין עצמאי בכתיבת המגילה. לפני שנפרט כל צד, נסביר את המושגים:

מהו "דין ספר"? — כתבי הקודש — תורה, נביאים, כתובים — הם ספרים קדושים. ככאלה, יש להם כללים מסויימים: הם צריכים להיכתב על קלף, בדיו, עם שירטוט, וכדומה. כללים אלו חלים על כל ספר קדוש — לא משנה איזה. למשל, ספר ישעיהו, ספר תהילים, וספר בראשית — כולם צריכים להיכתב באותו אופן, לא בגלל שיש פסוק מיוחד לכל אחד מהם, אלא בגלל שכולם "ספרי קודש", וכל ספר קודש צריך להיכתב כך. זהו "דין ספר" — דין שחל על חפץ מסויים בגלל שהוא בגדר "ספר קדוש".

מהו "דין כתיבה עצמאי"? — לעומת זאת, יתכן שיש דינים שאינם חלים על המגילה בגלל שהיא "ספר קדוש", אלא בגלל שהתורה ציוותה ציווי מיוחד ונפרד על כתיבת המגילה. כלומר, יש פסוק בתורה (או בנביאים, או בכתובים) שאומר שהמגילה צריכה להיכתב באופן מסויים — ודין זה עומד בפני עצמו, בלי קשר לשאלה האם המגילה היא "ספר קדוש" או לא. זהו "דין כתיבה" — דין שחל על מצות כתיבת המגילה עצמה.

ג. משל להבנת ההבדל

כדי להבין את ההבדל העמוק בין שני הצדדים, ניתן משל נוסף:

דמיינו בית חולים שבו יש שני סוגי כללים:

כלל מסוג א': כל מי שנמצא בבניין בית החולים חייב ללבוש מסכה. כלל זה חל על כל אדם — רופא, אח, מבקר, חולה — לא בגלל מי הוא, אלא בגלל היכן הוא נמצא. זהו כמו "דין ספר" — חל על המגילה בגלל שהיא נמצאת ב"קטגוריה" של כתבי הקודש.

כלל מסוג ב': הרופא המנתח חייב ללבוש כפפות סטריליות. כלל זה אינו חל בגלל שהרופא נמצא בבניין בית החולים — גם אם הניתוח היה מתבצע מחוץ לבית החולים, הרופא היה צריך כפפות. הכלל חל בגלל הפעולה — הניתוח — ולא בגלל המיקום. זהו כמו "דין כתיבה" — חל על המגילה בגלל מצות הכתיבה עצמה, לא בגלל שהיא "ספר קדוש".

והנפקא מינה מהמשל ברורה: אם הרופא מנתח מחוץ לבית החולים — מסכה לא צריך (כי אין כלל מסוג א' מחוץ לבניין), אבל כפפות כן צריך (כי כלל מסוג ב' חל בגלל הפעולה, לא המיקום). באותו אופן, אם נמצא מצב שבו המגילה אינה "ספר" מסיבה כלשהי — דינים מ"דין ספר" לא יחולו, אבל דינים מ"דין כתיבה" עדיין יחולו.

ד. הצגת שני הצדדים בפירוט

צד א' — דין ספר: על פי צד זה, המגילה היא בגדר "ספר" מכתבי הקודש, ומכח זה חלים עליה כל דיני הכתיבה של כתבי הקודש. כשם שספר תורה צריך להיכתב על קלף בדיו עם שירטוט, כך גם המגילה, שהרי היא בכלל כתבי הקודש. לפי צד זה, כל הדרישות לכתיבת המגילה הן "דיני ספר" — דינים שחלים על כל ספר קדוש.

המשמעות של צד זה היא רחבה מאוד: אם כל דיני הכתיבה הם מדין ספר, אזי כל מה שפוסל בספר תורה — יפסול גם במגילה, באופן אוטומטי. לא צריך לימוד מיוחד לכל פסול ופסול — מספיק לדעת שהמגילה היא "ספר", וממילא כל דיני הספר חלים.

ובלשון פשוטה: אם אני יודע שכלב הוא חיה, אני יודע שהוא צריך אוכל, מים, ושינה — כי כל חיה צריכה את הדברים האלה. לא צריך פסוק מיוחד שאומר "כלב צריך מים" — זה נובע ממה שהוא חיה. כך, אם המגילה היא "ספר קדוש" — כל דיני ספר קדוש חלים עליה ממילא.

צד ב' — דין כתיבה עצמאי: על פי צד זה, דיני כתיבת המגילה אינם נובעים מגדרה כ"ספר", אלא הם דינים עצמאיים שנלמדו מפסוקים מיוחדים. התורה ציוותה שהמגילה תיכתב באופן מסויים, ודרישות אלו הן חלק ממצות כתיבת המגילה עצמה, לא מדין "ספר" הכללי.

המשמעות של צד זה היא שכל דין ודין צריך מקור משלו. לא מספיק לומר "המגילה היא ספר" כדי ללמוד שצריכה קלף — צריך פסוק מיוחד שמלמד שהמגילה צריכה קלף. לא מספיק לומר "המגילה היא ספר" כדי ללמוד שצריכה דיו — צריך פסוק מיוחד שמלמד שהמגילה צריכה דיו.

ובלשון פשוטה: אם אני אומר "כלב צריך חיסון" — זה לא נובע ממה שכלב הוא חיה (שהרי לא כל חיה צריכה חיסון), אלא יש חוק מיוחד שאומר שכלב צריך חיסון. באותו אופן, יתכן שדיני כתיבת המגילה הם "חוקים מיוחדים" שנלמדו מפסוקים מיוחדים, ולא נובעים ממה שהמגילה היא "ספר".

ה. מדוע זה חשוב? — דוגמאות מעשיות

כעת נראה מדוע ההבדל בין שני הצדדים הוא כל כך חשוב, עם דוגמאות מעשיות:

דוגמא א' — מגילה על נייר: נניח שאדם כתב את כל מגילת אסתר על נייר רגיל, לא על קלף. ברור שהמגילה פסולה — אבל מה בדיוק הבעיה?

אם הבעיה היא מ"דין ספר": אז הבעיה היא שאין כאן ספר כלל. דבר שכתוב על נייר אינו "ספר קדוש" — כמו שציור על מפית אינו "ציור". ומאחר שאין כאן ספר — לא יצא ידי חובתו כלל, כי צריך לקרוא מתוך "ספר". אפילו אם אין מגילה אחרת בעולם — לא יצא ידי חובה.

אם הבעיה היא מ"דין כתיבה": אז הבעיה היא שהכתיבה לא נעשתה כראוי — כתבו על נייר במקום על קלף. אבל ספר יש כאן — שהרי הכתב קריא ומסודר. ויתכן שבמקום שאין מגילה אחרת — יקרא מזו ויצא ידי חובה בדיעבד, כי יש כאן ספר, רק שהכתיבה לא נעשתה בצורה המושלמת.

דוגמא ב' — מגילה שכתב אפיקורוס: נניח שאפיקורוס (אדם שאינו מאמין בתורה) כתב מגילת אסתר על קלף, בדיו, עם שירטוט — הכל מושלם מבחינה טכנית. המגילה פסולה — אבל שוב, מה בדיוק הבעיה?

אם הבעיה היא מ"דין ספר": אז ספר שנכתב על ידי אפיקורוס אינו ספר קדוש כלל — הוא חפץ חסר ערך קדוש. אין לו תקנה — צריך לשרוף אותו, כמו ספר תורה שכתב מין. גם אם סופר כשר ימחק וישכתב — לא יעזור, כי ה"ספר" עצמו נוצר בפסול.

אם הבעיה היא מ"דין כתיבה": אז הבעיה היא במעשה הכתיבה — שנעשתה על ידי מי שאינו ראוי. אבל הקלף עצמו כשר, והאותיות כשרות. ואולי אפשר לתקן — למחוק את הכתב ולכתוב מחדש על ידי סופר כשר — כי ה"ספר" (הקלף) לא נפגם, רק מעשה הכתיבה היה פגום.

דוגמא ג' — מגילה ללא שירטוט: בספר תורה, השירטוט הוא הלכה למשה מסיני — כלומר, דין ישן מאוד שמסרו למשה רבינו בעל פה. אם דין השירטוט במגילה הוא מ"דין ספר" — גם השירטוט במגילה הוא הלכה למשה מסיני, ואם שירטט באופן שונה קצת מהמקובל — פסול לגמרי. אבל אם דין השירטוט במגילה הוא מ"דין כתיבה" — הוא נלמד מפסוק "ככתבם", ואולי יש יותר גמישות באופן השירטוט.

ו. ראיות לצד הראשון — דין ספר

כעת נראה מה הראיות לכל צד. נתחיל עם הראיות לכך שדיני הכתיבה הם מ"דין ספר":

ראיה ראשונה — הגמרא במגילה: הגמרא במגילה (דף יט.) אומרת במפורש שהמגילה נקראת "ספר", ולמדים מזה שצריכה תפירה בגידין ככתבי הקודש. מכאן משמע שיש למגילה גדר של "ספר" ככתבי הקודש, ומכח גדר זה חלים עליה דיני כתיבה. שהרי אם הגמרא לומדת דין אחד (תפירה) מגדר "ספר" — למה שלא נלמד גם את שאר הדינים מאותו גדר?

ראיה שניה — לשון הרמב"ם: הרמב"ם עצמו כתב "כספר תורה" — ומשמעות המילים "כספר תורה" היא שהמגילה נכתבת כמו ספר תורה, כלומר, שהדינים נלמדים מספר תורה. אם הדינים היו עצמאיים, הרמב"ם היה צריך לכתוב "בדיו ועל קלף" בלי להזכיר ספר תורה כלל.

ראיה שלישית — פסולי כותבים: הרמב"ם בהלכות מגילה (פ"ב ה"ט) פוסק שמגילה שכתבה גוי, כותי, או מין — פסולה, וזה מקביל בדיוק לדין ספר תורה שנכתבה על ידי פסולים. ואם דיני הכתיבה הם דין עצמאי ולא מדין ספר, מדוע שיפסלו בדיוק אותם אנשים שפוסלים בספר תורה? ההתאמה המדוייקת מוכיחה שהמקור אחד — דין ספר.

ז. ראיות לצד השני — דין כתיבה עצמאי

ולצד השני, שדיני הכתיבה הם עצמאיים, יש ראיות חזקות לא פחות:

ראיה ראשונה — קושיית התוספות: מרן הגרי"ז מביא ראיה חזקה מאוד מדברי התוספות בגיטין (דף ז' ע"א). התוספות שואלים שאלה פשוטה: מדוע צריך לימוד מיוחד לכך שהמגילה צריכה להיכתב על קלף? הרי זה כבר ידוע מדין ספר תורה!

ומרן הגרי"ז מסביר: עצם השאלה של התוספות היא ראיה עצומה. תחשבו — אם באמת כל דיני הכתיבה חלים מ"דין ספר", אז אין שום שאלה: המגילה היא ספר, וממילא צריכה קלף. העובדה שהתוספות שואלים "למה צריך לימוד מיוחד?" מוכיחה שהם מבינים שיש כאן לימוד מיוחד — כלומר, שדין הקלף אינו נלמד מדין ספר, אלא מלימוד עצמאי! ורק אחרי שהבינו שזה לימוד עצמאי, שואלים: למה צריך אותו, הרי ידוע כבר מספר תורה?

ראיה שניה — "ככתבם": הגמרא לומדת את דיני הכתיבה מהפסוק "ככתבם" (אסתר ט, כח). אם הדינים היו חלים מ"דין ספר" — לא היה צורך בפסוק מיוחד. העובדה שיש פסוק מיוחד שממנו לומדים את דיני הכתיבה — מוכיחה שהדינים הם עצמאיים ולא מדין ספר.

ראיה שלישית — "אגרת": הגמרא במגילה אומרת שהמגילה נקראת גם "אגרת" — ולכן אין צריכה תפירה מלאה כספר תורה, אלא מספיק שלשה מקומות. ואם המגילה היא ספר ככל כתבי הקודש, מדוע שנקילו בתפירתה? הרי ספר קדוש צריך תפירה מלאה! אלא ודאי שיש למגילה גדר משלה שאינו זהה לגמרי לדין ספר תורה — ולכן יש דינים שחלים עליה ויש דינים שלא חלים עליה.

ח. חידושו הגדול של מרן הגרי"ז — שני דינים ביחד

וכאן בא חידושו הגדול של מרן הגרי"ז, שפותר את כל הסתירות ומיישב את כל הקושיות:

מרן הגרי"ז מחדש שבאמת שני הצדדים נכונים — יש במגילה גם דין ספר וגם דין כתיבה עצמאי! לא צריך לבחור צד אחד — שני הדינים קיימים במקביל, אלא שכל דין חל על הלכות אחרות.

ומה שצריך לעשות הוא לחלק את הדינים: אילו דינים נובעים מדין ספר, ואילו דינים נובעים מדין כתיבה עצמאי.

ובלשון המשל שהבאנו לעיל: הרופא בבית החולים לובש גם מסכה (בגלל שהוא בבניין — "דין ספר") וגם כפפות (בגלל שהוא מנתח — "דין כתיבה"). שני הדינים חלים עליו, אבל מסיבות שונות. ולכן, אם יצא מהבניין — יוריד את המסכה (כי דין ספר לא חל מחוץ לבניין), אבל ישאיר את הכפפות (כי דין כתיבה חל בגלל הפעולה, לא המיקום).

דינים שנובעים מדין "ספר": תפירה בגידין (שנלמדה ממה שנקראת "ספר"), וחלק מדיני הפסולים (כגון פסול מין ואפיקורוס, שהם פסולים בכל כתבי הקודש). דינים אלו חלים על המגילה בגלל מה שהיא — היא ספר קדוש, ולכן חלים עליה כל הכללים שחלים על ספרים קדושים.

דינים שנובעים מדין "כתיבה" עצמאי: הכתיבה על קלף בדיו, והשירטוט — דינים אלו נלמדו מלימודים מיוחדים למגילה, כגון "ככתבם וכזמנם". דינים אלו חלים על המגילה בגלל מה שעושים איתה — כותבים אותה כמצוה, ולכן חלים כללים מיוחדים על הכתיבה. ואף שתוצאתם דומה לדין ספר תורה (גם בספר תורה צריך קלף ודיו), מקורם שונה לגמרי.

ט. למה חשוב שמקור הדין שונה אם התוצאה זהה?

שאלה חשובה שיש לשאול: אם בסופו של דבר צריך קלף ודיו — בין אם מדין ספר ובין אם מדין כתיבה — מה זה משנה מאיפה הדין בא?

התשובה היא שזה משנה מאוד, בעיקר במקרי קצה ובשאלות של "מה קורה כשמשהו השתבש". כשהכל הולך כשורה — אין הבדל. אבל כשיש בעיה — ההבדל הוא עצום.

למשל: הסיבה שאדם נוסע ברכב — האם בגלל שיש לו רשיון (חוק), או בגלל שהוא יודע לנהוג (יכולת)? כשהוא נוסע רגיל — אין הבדל. אבל אם פג תוקף הרשיון — הוא עדיין יודע לנהוג (יכולת), אבל אסור לו לנסוע (חוק). ואם שכח לנהוג אבל יש לו רשיון — מותר לו מבחינת החוק, אבל אין לו יכולת. הסיבה משנה את התוצאה כשיש בעיה.

כך גם כאן: כשהמגילה נכתבה כשורה — אין הבדל בין דין ספר לדין כתיבה. אבל כשמשהו השתבש — ההבדל קובע אם אפשר לתקן, אם יצאו ידי חובה בדיעבד, ואם צריך לשרוף את המגילה או רק לגנוז אותה.

וזהו עומק חידושו של מרן הגרי"ז — שעל ידי חקירה יסודית אחת על מקור הדין, הוא מאיר שורה שלמה של הלכות מעשיות שלא היינו מגיעים אליהן בלי החקירה הזאת. והנפקא מינה בין שני הדינים היא עצומה, כפי שנבאר בפרקים הבאים.

פרק שלישי

דיני הכתיבה — קלף, דיו, ושירטוט

א. כתיבה על קלף

הרמב"ם פוסק שאין כותבין את המגילה אלא על הגויל או על הקלף. והנה בספר תורה הדין הוא שכותבין על הקלף מצד בשר, ועל הגויל מצד שיער, ובמגילה הדין הוא שכותבין על הקלף או על הגויל. ויש לדון: האם דין זה במגילה הוא מדין ספר — כלומר, שכל ספר קדוש צריך להיכתב על קלף — או שהוא דין עצמאי בכתיבת המגילה שנלמד מגזירת הכתוב?

לפי שיטת מרן הגרי"ז, נראה שדין הכתיבה על קלף הוא דין עצמאי בכתיבת המגילה, שהרי התוספות בגיטין שאלו מדוע הוצרכנו ללימוד מיוחד לכך — ואם היה נלמד מדין ספר, לא היתה שאלה כלל. ומוכח שהלימוד המיוחד בא ללמד שדין זה הוא חלק ממצות כתיבת המגילה עצמה, ולא מדין הספר בלבד.

והנפקא מינה: אם דין הקלף הוא מדין ספר, אזי כל מה שפוסל בספר תורה מצד הקלף יפסול גם במגילה. אבל אם הוא דין עצמאי, יתכן שיהיו הבדלים בין דיני הקלף של ספר תורה לדיני הקלף של מגילה, כי מקור הדין שונה.

ב. הנפקא מינה בדין כתיבה על נייר

הרמב"ם פוסק שמגילה שנכתבה על הנייר — פסולה. ויש לעיין בטעם הפסול: האם זה משום שנייר אינו "ספר" — כלומר, דבר שכתוב על נייר אינו בגדר "ספר" שצריכה המגילה — או שהפסול הוא מדין הכתיבה העצמאי — שהתורה דרשה שהמגילה תיכתב דוקא על קלף ולא על נייר?

נפקא מינה למעשה: אם הפסול הוא מדין ספר, אזי הפסול הוא בעצם ה"ספר" — אין כאן ספר כלל, וממילא לא יצא ידי חובת קריאת המגילה כלל, שהרי צריך לקרוא מתוך "ספר". אבל אם הפסול הוא מדין כתיבה עצמאי, יתכן שבדיעבד יש כאן ספר — שהרי הכתב קיים — אלא שלא נתקיים דין הכתיבה כראוי, ובמקרה זה יתכן שבשעת הדחק או בדיעבד יהיה מקום להקל.

ג. כתיבה בדיו

הרמב"ם פוסק שאין כותבין את המגילה אלא בדיו. ובגמרא (מגילה יז.) נלמד דין זה מ"ככתבם" — שצריך שתהיה הכתיבה כפי שהיא ראויה לכתיבה, דהיינו בדיו. ולכאורה דין זה הוא דין עצמאי בכתיבת המגילה ולא מדין ספר, שהרי הוא נלמד מפסוק מיוחד — "ככתבם" — ולא מהשוואה לספר תורה.

אמנם יש מקום לומר שגם דין הדיו נלמד מדין ספר, שהרי בספר תורה גם כן צריך דיו, ומגילה שנקראת "ספר" צריכה דיו כמותו. אולם מרן הגרי"ז מבאר שהלימוד מ"ככתבם" מלמד שדין הדיו במגילה הוא עצמאי, ואינו תלוי בדין ספר. ולכן, אף אם נמצא חילוק בין דין הספר לדין הכתיבה, דין הדיו ישאר בעינו, כי הוא נלמד מלימוד עצמאי.

ד. דין שירטוט

הרמב"ם פוסק שהמגילה צריכה שירטוט כתורה עצמה. ובגמרא (מגילה טז:) נלמד דין השירטוט מהפסוק "ככתבם" — דהיינו שהכתיבה צריכה להיות מסודרת ומשורטטת. ומכאן ראיה שדין השירטוט הוא דין עצמאי בכתיבת המגילה ולא מדין ספר.

והנה ברמב"ם משמע שהשירטוט במגילה הוא "כתורה עצמה" — כלומר, אותו שירטוט שנדרש בספר תורה נדרש גם במגילה. ולכאורה זה סותר את הדין שהשירטוט הוא דין עצמאי, שהרי אם הוא עצמאי, מדוע שיהיה זהה לשירטוט ספר תורה?

ומבאר מרן הגרי"ז שאין סתירה: אף שדין השירטוט נלמד מלימוד עצמאי, תוכנו של הדין הוא שהשירטוט צריך להיות כפי שנעשה בספר תורה. כלומר, הלימוד העצמאי מלמד שצריך שירטוט, ותוכן השירטוט נקבע על פי מה שמקובל בספר תורה. זהו חידוש גדול — שמקור הדין הוא עצמאי, אבל תוכנו נקבע על פי הנוהג בספר תורה.

ונפקא מינה: בספר תורה, שירטוט הוא הלכה למשה מסיני. ואם דין השירטוט במגילה הוא מדין ספר, אזי גם השירטוט במגילה הוא מהלכה למשה מסיני. אבל אם הוא דין עצמאי שנלמד מ"ככתבם", אזי מקורו הוא מדרבנן או מדאורייתא מכח הפסוק, ולא מהלכה למשה מסיני, ויתכנו הבדלים בפרטי הדין.

פרק רביעי

פסול אפיקורוס ומין בכתיבת המגילה

א. דברי הרמב"ם

הרמב"ם פוסק (פ"ב ה"א) שמגילה שכתבה אפיקורוס — פסולה. ויש לדון: מהו מקור פסול זה, והאם הוא נובע מדין ספר או מדין כתיבה עצמאי?

בספר תורה, פסול אפיקורוס נלמד ממה שנאמר "וקשרתם" — "וכתבתם" — שכל שאינו בכלל קשירה אינו בכלל כתיבה. ואפיקורוס, שאינו מאמין בתורה, אינו בכלל קשירה, ולכן אינו בכלל כתיבה. ויש לעיין: האם פסול זה חל במגילה מדין ספר — כלומר, שמאחר שהמגילה היא ספר ככתבי הקודש, חל בה פסול אפיקורוס כמו בספר תורה — או שמא הפסול הוא מדין כתיבה עצמאי שנלמד מפסוק מיוחד?

ב. שיטת מרן הגרי"ז

מרן הגרי"ז נוטה לבאר שפסול אפיקורוס במגילה הוא מדין ספר, כלומר, שמאחר שהמגילה היא בגדר "ספר" ככתבי הקודש, חלים עליה כל פסולי הכתיבה שחלים בכתבי הקודש, ובכללם פסול אפיקורוס. ואין צורך בלימוד מיוחד לכך, שהרי כבר ידוע שהמגילה נקראת "ספר", וממילא חלים עליה כל דיני הספר.

ונראה שזו כוונת הרמב"ם שכתב "כספר תורה" — לא רק לענין הכתיבה על קלף בדיו, אלא גם לענין הפסולים. כל מי שפסול לכתוב ספר תורה, פסול גם לכתוב מגילה, מכח גדרה של המגילה כ"ספר" מכתבי הקודש.

ג. ביאור הנפקא מינה

הנפקא מינה בין שני הצדדים היא משמעותית מאוד:

אם פסול אפיקורוס הוא מדין ספר — אזי הפסול הוא בעצם הספר: אין כאן ספר קדוש כלל, ולא יצא ידי חובתו בקריאה ממגילה זו, גם אם הכתב מדוייק ונכון. כי הפגם הוא ב"ספר" עצמו — ספר שנכתב על ידי אפיקורוס אינו "ספר" כלל.

אם פסול אפיקורוס הוא מדין כתיבה עצמאי — אזי הפסול הוא במעשה הכתיבה: הכתיבה לא נעשתה כראוי, כי נעשתה על ידי מי שאינו ראוי לכתוב. אבל ה"ספר" עצמו, אולי עדיין הוא בגדר ספר — רק שהכתיבה פסולה. ובמקרה זה, יתכן שאם תוקנה הכתיבה (למשל, על ידי מחיקה וכתיבה מחדש על ידי כשר), תוכשר המגילה.

ד. השלכה לדין תיקון המגילה

על פי חילוק זה, אם מגילה נכתבה על ידי אפיקורוס:

לפי הצד שהפסול הוא מדין ספר — המגילה כולה פסולה ואין לה תקנה, שהרי הספר עצמו נפגם, ואין אפשרות לתקן "ספר" שנוצר על ידי פסול.

לפי הצד שהפסול הוא מדין כתיבה — יתכן שאפשר לתקן את המגילה על ידי שיגרור את הכתב ויכתוב מחדש על ידי סופר כשר. שהרי הקלף עצמו כשר, והפגם היה רק במעשה הכתיבה.

ומרן הגרי"ז מכריע שהפסול הוא מדין ספר, ולכן מגילה שנכתבה על ידי אפיקורוס — דינה שריפה ואין לה תקנה, כדין ספר תורה שנכתב על ידי מין.

פרק חמישי

היחס בין מגילה לספר תורה

א. "נקראת ספר ונקראת אגרת"

כאמור, הגמרא במגילה (דף יט.) אומרת שהמגילה נקראת "ספר" ונקראת "אגרת". ומבאר מרן הגרי"ז שאין זו סתירה, אלא שני דינים שונים הקיימים במגילה בו-זמנית:

מצד ה"ספר" — חלים על המגילה דיני כתבי הקודש: תפירה בגידין, כתיבה על קלף, פסולי כותבים, ועוד. מצד ה"אגרת" — יש הקלות מסויימות שאין בספר תורה: מספיק שלשה מקומות תפירה, ואין צריך עמוד ריק בסוף כספר תורה.

ומרן הגרי"ז מבאר שהיחס בין שני הדינים הוא כדלהלן: דין "ספר" הוא הדין הבסיסי — המגילה היא ספר מכתבי הקודש, ומכח זה חלים עליה כל דיני כתבי הקודש. דין "אגרת" הוא דין נוסף שבא להקל — הוא מלמד שבמקומות מסויימים, המגילה אינה צריכה את כל החומרות של ספר תורה, כי יש לה גם גדר של "אגרת" שהיא קלה יותר.

ב. דינים שנלמדים מ"ספר"

על פי שיטת מרן הגרי"ז, הדינים הבאים נלמדים מגדר ה"ספר" שבמגילה:

תפירה בגידין: הגמרא אומרת במפורש שדין זה נלמד ממה שהמגילה נקראת "ספר". כלומר, כל ספר מכתבי הקודש צריך להיתפר בגידין, ומגילה שהיא ספר — גם כן.

פסולי כותבים: כאמור, פסול אפיקורוס ומין הוא מדין ספר — כל מי שפסול לכתוב ספר תורה, פסול גם לכתוב מגילה.

כתיבה לשמה: ספר תורה צריך להיכתב "לשמה" — כלומר, הכותב צריך לכוון שהוא כותב ספר תורה. ויתכן שגם מגילה צריכה כתיבה "לשמה", וזה נלמד מדין ספר — שכל ספר קדוש צריך כתיבה לשמה.

ג. דינים שנלמדים מ"אגרת"

מצד גדר ה"אגרת", יש הקלות מסויימות:

תפירה חלקית: ספר תורה צריך תפירה מלאה מתחילתו ועד סופו. אולם מגילה, שנקראת גם "אגרת", מספיק לה שלשה מקומות תפירה. ומבאר מרן הגרי"ז שזו ההקלה שנלמדה מדין "אגרת" — שאף שמצד דין "ספר" צריכה תפירה מלאה, מצד דין "אגרת" מספיק שלשה.

קריאה בציבור: ויש שביארו שדין "אגרת" שבמגילה מלמד גם על אופן הקריאה — שהמגילה נקראת כ"אגרת" שנשלחת לכל ישראל, ולכן צריכה להיקרא בציבור, בפרסום, כאגרת שמגיעה לרבים.

ד. דינים עצמאיים שנלמדים מפסוקים מיוחדים

מלבד דין "ספר" ודין "אגרת", יש דינים שנלמדים מפסוקים מיוחדים הנאמרים במגילה:

"ככתבם": ממילה זו נלמד שהמגילה צריכה להיכתב בדיו ובשירטוט, כפי שנתבאר לעיל. לימוד זה הוא עצמאי ואינו תלוי בדין ספר.

"וכזמנם": ממילה זו נלמדו דיני הזמן של קריאת המגילה — שצריך לקרוא בזמנה, בי"ד או בט"ו באדר.

חידושו של מרן הגרי"ז הוא שיש להבחין היטב בין שלושת סוגי הדינים: דיני ספר, דיני אגרת, ודינים עצמאיים — וכל דין יש לדון בפני עצמו, ממקורו ועד נפקותו.

פרק שישי

המשך ביאור — דין ספר ודיו ביחס למגילה וס"ת

א. דברי הגמרא במגילה יט.

הגמרא דנה בדיני כתיבת המגילה ומביאה את הדרשה: "הכתוב במגילה כרי כות כדברי תורה". ומשמעות דרשה זו היא שכל מה שנאמר בדברי תורה לגבי כתיבה, חל גם על המגילה. והיינו שהמגילה צריכה להיכתב על קלף או גויל, בדיו, ובשירטוט — כמו ספר תורה.

אולם מרן הגרי"ז מדייק שיש הבדל בין "כדברי תורה" לבין "כספר תורה". "כדברי תורה" משמע שהדין נלמד מהתורה עצמה, כלומר, שיש דרשה מיוחדת מהפסוקים. "כספר תורה" משמע שהדין נלמד מגדר הספר — שהמגילה היא ספר ככתבי הקודש.

ועל פי חילוק זה, מבאר מרן שמשו"ב שפיר — שהרמב"ם כתב "כספר תורה" לגבי הכתיבה על קלף בדיו ובשירטוט, ומשמע שדין זה הוא מגדר הספר. אבל מצד שני, הגמרא דורשת "ככתבם" — שמשמע שהדין הוא מלימוד עצמאי. ומסביר מרן שאין סתירה: הרמב"ם מפרש ש"כספר תורה" הוא תיאור של תוכן הדין — איך צריכה להיכתב, אבל מקור הדין הוא מ"ככתבם" — לימוד עצמאי.

ב. שיטת הרמב"ם בדין ספר ודיו

הרמב"ם בהלכות ספר תורה (פ"א ה"ב) פוסק שספר תורה שנכתב שלא בדיו — פסול. ובהלכות מגילה (פ"ב ה"א) פוסק שמגילה שנכתבה שלא בדיו — פסולה. ויש לדון: האם שני הפסולים הם מאותו מקור, או ממקורות שונים?

לפי שיטת מרן הגרי"ז, הפסולים הם ממקורות שונים: בספר תורה, פסול הדיו הוא חלק מדיני "ספר" — שכל ספר צריך להיכתב בדיו. במגילה, פסול הדיו הוא מלימוד עצמאי של "ככתבם" — שצריכה הכתיבה להיות בדיו.

ונפקא מינה: בספר תורה, אם כתב בצבע אדום, למשל — הפסול הוא שאין כאן "ספר", כי ספר צריך להיכתב בדיו. במגילה, אם כתב בצבע אדום — יתכן שיש כאן "ספר" (שהרי הכתב קיים ועומד), אלא שלא קיים את דין "ככתבם", ובדיעבד, במקום שאין מגילה אחרת, יתכן שיהיה מקום להקל.

ג. הקשר לדין "הנכתב במגילה"

מרן הגרי"ז מביא ראיה נוספת מהגמרא שדנה ב"הנכתב במגילה". הגמרא אומרת שהדברים הנכתבים במגילה צריכים להיות "כדברי תורה" — ומכאן שדין הכתיבה הוא עצמאי ואינו רק מדין ספר. שהרי אם הכל היה מדין ספר, לא היה צורך בלימוד מיוחד מ"הנכתב במגילה" — היינו יודעים ממילא שכל דיני ספר חלים.

ומוכח מכאן כשיטת מרן, שיש שני דינים נפרדים: דין ספר — שחל באופן כללי על המגילה ככתב קודש, ודין כתיבה עצמאי — שנלמד מפסוקים מיוחדים ומוסיף דרישות ספציפיות. ושני הדינים פועלים יחד ליצור את מכלול דיני כתיבת המגילה.

פרק שביעי

ביאור שיטת התוספות בגיטין דף ז'

א. הקושיא של התוספות

כפי שהזכרנו, התוספות בגיטין (דף ז' ע"א) הקשו קושיא יסודית: אם המגילה נכתבת "כדברי תורה", מדוע הוצרכנו ללימוד מיוחד על כך שחתימת המורה — היינו סופר סת"ם — שכל הפוסלין בספר תורה פוסלין גם במגילה? תיפוק ליה ממה שהמגילה נכתבת כדברי תורה, וממילא כל דיני ספר תורה חלים עליה!

קושיא זו היא המפתח לכל שיטת מרן הגרי"ז. שהרי אם באמת כל דיני ספר תורה חלים על המגילה מדין ספר, אין שום צורך בלימוד מיוחד. עצם העובדה שהתוספות שואלים, מוכיחה שהם סוברים שלא כל דיני ספר תורה חלים על המגילה מדין ספר, אלא יש דינים שצריכים לימוד מיוחד.

ב. תירוץ התוספות

התוספות מתרצים שהלימוד שהמגילה "כדברי תורה" אינו מלמד את כל דיני ספר תורה, אלא רק חלק מהם. ולכן יש דינים שצריכים לימוד מיוחד — כגון דין הפסולים, שאינו נלמד ישירות מ"כדברי תורה" אלא מלימוד אחר.

ומבאר מרן הגרי"ז שכוונת התוספות היא כדלהלן: הלימוד "כדברי תורה" מלמד את דיני הכתיבה הטכניים — קלף, דיו, שירטוט — שהם חלק מדין "כתיבה" של המגילה. אבל דיני הפסולים — כגון מין ואפיקורוס — הם חלק מדין "ספר", ואינם נלמדים מ"כדברי תורה" אלא מגדר הספר עצמו.

ג. חידוש מרן הגרי"ז בביאור התוספות

מרן הגרי"ז מחדש שעל פי התוספות, יש לחלק בין שני מישורים:

המישור הראשון — דיני כתיבה: דינים אלו מתייחסים לאופן הכתיבה — במה כותבים (דיו), על מה כותבים (קלף), וכיצד כותבים (שירטוט). דינים אלו נלמדים מ"ככתבם" ומ"כדברי תורה", והם דינים עצמאיים בכתיבת המגילה.

המישור השני — דיני הספר: דינים אלו מתייחסים לגדרו של הספר עצמו — מי כותב (פסולי כותבים), ומה מעמדו של הספר שנוצר (קדושת הספר). דינים אלו חלים מכח גדרה של המגילה כ"ספר" מכתבי הקודש, ואינם צריכים לימוד מיוחד — הם חלים ממילא.

והקושיא של התוספות היתה: אם דיני הכתיבה (קלף, דיו) נלמדים מ"כדברי תורה", מדוע צריך לימוד מיוחד על דיני הפסולים? והתירוץ הוא: כי דיני הפסולים אינם חלק מ"דיני כתיבה" אלא חלק מ"דיני ספר", ולכן צריכים מקור נפרד — או מדין ספר ככתבי הקודש, או מלימוד מיוחד.

פרק שמיני

נפקא מינות הלכתיות

א. סיכום הנפקא מינות

מחידושי מרן הגרי"ז עולות מספר נפקא מינות הלכתיות חשובות, הנובעות מן החילוק בין דין ספר לדין כתיבה עצמאי. נסכם אותן להלן:

ב. מגילה שנכתבה על נייר

מגילה שנכתבה על נייר — פסולה לכל הדעות. אולם השאלה היא: מה דינו של מי שקרא ממגילה כזו? אם הפסול הוא מדין ספר — לא יצא ידי חובתו כלל, שאין כאן "ספר" כלל. אם הפסול הוא מדין כתיבה — יתכן שבדיעבד יצא, שהרי יש כאן כתב קריא, אלא שהכתיבה לא נעשתה כדין.

ולפי שיטת מרן הגרי"ז, שדין הקלף הוא דין עצמאי, יש מקום לומר שבדיעבד, במקום שאין מגילה אחרת, יתכן שיקרא ממגילה על נייר ויברך, כי ה"ספר" עצמו קיים (שהרי הכתב קריא), אלא שלא נתקיים דין הכתיבה על קלף. אמנם להלכה, הפוסקים אינם מקילים בזה, ואם אין מגילה כשרה — אין קוראים כלל.

ג. מגילה שנכתבה שלא בדיו

באותו אופן, מגילה שנכתבה בצבע אחר ולא בדיו — פסולה. ולפי שיטת מרן, שדין הדיו נלמד מ"ככתבם" ולא מדין ספר, יש מקום לחלק בין פסול דיו בספר תורה לפסול דיו במגילה. בספר תורה, הפסול הוא בעצם הספר — אין כאן ספר תורה כלל. במגילה, הפסול הוא בכתיבה — הכתיבה לא נעשתה כדין "ככתבם".

ד. מגילה ללא שירטוט

מגילה שנכתבה ללא שירטוט — פסולה, כדין ספר תורה. אולם יש נפקא מינה לגבי סוג השירטוט: בספר תורה, השירטוט הוא הלכה למשה מסיני. אם במגילה השירטוט הוא מדין ספר — גם הוא הלכה למשה מסיני. אם הוא מדין כתיבה עצמאי — הוא מדרבנן או מדאורייתא מ"ככתבם", ויתכן שבדיעבד, אם שירטט באופן שונה מספר תורה, יהיה כשר.

ה. כתיבה לשמה

ספר תורה צריך להיכתב "לשמה" — הכותב צריך לכוון שכותב ספר תורה. האם גם מגילה צריכה כתיבה "לשמה"? הרמב"ם פוסק שמגילה שלא נכתבה לשמה — פסולה. ויש לדון: האם דין "לשמה" הוא מדין ספר או מדין כתיבה?

אם מדין ספר — הכוונה הנדרשת היא שכותב ספר קדוש, ואם לא כיוון לשם ספר קדוש, אין כאן ספר כלל. אם מדין כתיבה — הכוונה הנדרשת היא שכותב מגילה, ואם לא כיוון לשם מגילה, לא קיים את מצות הכתיבה.

נפקא מינה: אם כיוון לשם ספר קדוש בכלל (לא ספציפית לשם מגילה) — לפי דין ספר, הספר כשר, שהרי כיוון לשם ספר קדוש. לפי דין כתיבה, יתכן שהמגילה פסולה, כי צריך כוונה ספציפית לשם מגילה.

פרק תשיעי

העמקה בגדר "ככתבם" ו"כזמנם"

א. ביאור הדרשה "ככתבם"

הפסוק באסתר (ט, כז) אומר: "לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם", ובפסוק כח: "ככתבם וכזמנם". מדרשות אלו למדו חז"ל דינים שונים בהלכות מגילה, ומרן הגרי"ז מבאר שהדרשה "ככתבם" היא המקור לדיני הכתיבה העצמאיים של המגילה.

"ככתבם" — כפי כתיבתם. כלומר, המגילה צריכה להיכתב באופן מסויים, "ככתבם" — כפי שראוי לכתוב דברי קודש. ומכאן נלמד שצריך דיו (שהוא הכתב הראוי), וצריך שירטוט (שהוא חלק מכתיבה מסודרת), וצריך קלף (שהוא חומר הכתיבה הראוי לדברי קודש).

והנה, לפי ביאור מרן הגרי"ז, דרשה זו היא מקור עצמאי לדיני הכתיבה, ואינה קשורה לדין "ספר" שבמגילה. כלומר, גם אם לא היינו יודעים שהמגילה נקראת "ספר", היינו יודעים מ"ככתבם" שצריכה להיכתב בדיו על קלף עם שירטוט.

ב. ביאור הדרשה "כזמנם"

"כזמנם" — כלומר, בזמן הראוי. מדרשה זו נלמד שקריאת המגילה צריכה להיות בזמנה — בי"ד באדר לערי הפרזות, ובט"ו באדר לערים המוקפות חומה. ויש גם דיעות שמדרשה זו נלמד שהכתיבה צריכה להיות בזמן הראוי — כלומר, שאין כותבים מגילה לפני שהגיע זמן חיוב קריאתה.

מרן הגרי"ז מבאר שגם דרשה זו היא דין עצמאי, שאינו קשור לדין ספר. שהרי דין הזמן אינו קיים בספר תורה — ספר תורה אפשר לכתוב בכל זמן — ואם דין הזמן היה מדין ספר, לא היה שייך. אלא ודאי שהוא דין עצמאי שנלמד מ"כזמנם".

ג. היחס בין "ככתבם" לבין "כספר תורה"

מרן הגרי"ז מסביר את היחס בין שני המקורות: "ככתבם" מלמד את חובת הכתיבה — שהמגילה צריכה להיכתב, ומפרט את אופן הכתיבה: בדיו, על קלף, בשירטוט. "כספר תורה" (שנלמד ממה שנקראת "ספר") מלמד את גדר הספר — שהמגילה היא ספר מכתבי הקודש, וחלים עליה דיני כתבי הקודש.

שני המקורות פועלים במקביל ומשלימים זה את זה: "ככתבם" מגדיר את מצות הכתיבה, ו"ספר" מגדיר את מעמד המוצר — הספר — שנוצר מכתיבה זו. ולכן, מגילה צריכה גם להיכתב כראוי (מדין "ככתבם") וגם להיות ספר כשר (מדין "ספר").

פרק עשירי

ביאור שיטת הרמב"ם לאור חידושי מרן

א. לשון הרמב"ם בפרק ב'

נחזור ללשון הרמב"ם בהלכות מגילה פרק ב': "אין כותבין את המגילה אלא בדיו על הגויל או על הקלף כספר תורה, ולריכה שרטוט כתורה עצמה". ובהמשך: "הכתובה על הנייר או על עור שאינו מעובד, או שכתבה מין — פסולה".

לאור חידושי מרן הגרי"ז, יש לדייק בלשון הרמב"ם:

הרמב"ם מפרט תחילה את דיני הכתיבה — דיו, קלף, שירטוט — ואומר "כספר תורה" ו"כתורה עצמה". לפי מרן, ה"כ" ("כספר תורה") אינו מציין מקור הדין אלא תוכן הדין: כיצד כותבים? כפי שכותבים ספר תורה. אבל מקור הדין הוא מ"ככתבם" — לימוד עצמאי.

ואילו בהלכה השניה, הרמב"ם מפרט את הפסולים — נייר, עור שאינו מעובד, מין — ופסולים אלו הם מדין ספר, כפי שנתבאר.

ב. חידוש בלשון "כתורה עצמה"

הרמב"ם כותב לגבי שירטוט: "ולריכה שרטוט כתורה עצמה". הלשון "כתורה עצמה" (ולא "כספר תורה") מדוייקת מאוד: "כתורה" — כפי שמשורטטת תורה, כלומר, אותו סוג שירטוט. "עצמה" — בדיוק כמו תורה, לא פחות ולא יותר.

ולפי מרן הגרי"ז, הרמב"ם בא ללמד שאף על פי שמקור דין השירטוט הוא עצמאי, תוכן הדין זהה לשירטוט ספר תורה. כלומר, דין השירטוט במגילה אינו שירטוט "כלשהו" — אלא שירטוט "כתורה עצמה" — באותו אופן מדוייק שמשורטטים ספר תורה.

ג. סדר הדינים ברמב"ם

יש לשים לב לסדר שבו הרמב"ם מסדר את הדינים:

ראשית, הרמב"ם מביא את דיני הכתיבה: דיו, קלף, שירטוט — שהם הדינים העצמאיים הנלמדים מ"ככתבם". ואחר כך, הרמב"ם מביא את הפסולים: נייר, עור שלא עובד, מין — שהם חלקם מדין ספר וחלקם מדין כתיבה.

סדר זה מתיישב היטב עם שיטת מרן הגרי"ז: הרמב"ם מפריד בין שני סוגי הדינים — תחילה דיני הכתיבה העצמאיים, ואחר כך דיני הספר והפסולים. ואף שבפועל הדינים חלים ביחד, הרמב"ם מפריד ביניהם כדי ללמד שמקורם שונה.

ד. דיוק נוסף — "כספר תורה" vs. "כספר"

הרמב"ם כותב "כספר תורה" ולא "כספר" סתם. ויש בזה דיוק: הרמב"ם מתכוון שהמגילה צריכה להיכתב כפי שנכתב ספר תורה ספציפית, ולא סתם כפי שנכתב כל ספר קדוש. שהרי ספר תורה הוא הדרגה הגבוהה ביותר של כתבי הקודש, ואם המגילה צריכה להיכתב כמותו — הרי שדיני הכתיבה שלה הם ברמה הגבוהה ביותר.

ולפי מרן, אף שמקור הדין הוא עצמאי (מ"ככתבם"), הסטנדרט שנקבע הוא של ספר תורה — הרמה הגבוהה ביותר. וזהו חידוש: הלימוד העצמאי לא קובע סטנדרט נמוך יותר, אלא מאמץ את הסטנדרט הגבוה ביותר של כתבי הקודש.

פרק אחד עשר

השוואה לשיטות ראשונים נוספים

א. שיטת רש"י

רש"י בפירושו למגילה (דף יט.) מפרש שהמגילה נקראת "ספר" כדי ללמד שצריכה תפירה בגידין. ולכאורה, רש"י סובר שדין "ספר" מתייחס בעיקר לתפירה, ולא בהכרח לכל דיני הכתיבה. וזה מתיישב עם שיטת מרן הגרי"ז, שדיני הכתיבה (דיו, קלף, שירטוט) הם עצמאיים ולא מדין ספר.

ב. שיטת הר"ן

הר"ן על הרי"ף במגילה מבאר שהמגילה צריכה להיכתב כספר תורה מפני שיש לה קדושת ספר. לפי הר"ן, מקור כל דיני הכתיבה הוא מדין ספר — שהמגילה היא ספר קדוש וצריכה להיכתב כספר קדוש. שיטה זו שונה משיטת מרן הגרי"ז, שמחלק בין דין ספר לדין כתיבה עצמאי.

והנפקא מינה בין שיטת הר"ן לשיטת מרן: לפי הר"ן, כל פסול בכתיבה הוא פסול בספר — ואם כתב שלא בדיו, אין כאן ספר כלל. לפי מרן הגרי"ז, פסול בדיו הוא פסול בכתיבה ולא בספר — ויש כאן ספר, אלא שהכתיבה לא נעשתה כדין.

ג. שיטת הרמב"ן

הרמב"ן בחידושיו למגילה דן ביחס בין מגילה לשאר כתבי הקודש, ומבאר שהמגילה היא בדרגה מיוחדת — גבוהה מנביאים וכתובים מבחינה מסויימת (שנקראת גם בזמן הזה), אבל נמוכה מספר תורה מבחינה אחרת (שנקראת "אגרת"). ושיטה זו מתיישבת היטב עם שיטת מרן, שהמגילה היא ספר וגם אגרת — שני דינים שפועלים יחד.

ד. סיכום שיטות הראשונים

מסקירת שיטות הראשונים עולה שהשאלה שמרן הגרי"ז דן בה — האם דיני כתיבת המגילה הם מדין ספר או מדין כתיבה עצמאי — היא שאלה שכבר נחלקו בה הראשונים. חידושו של מרן הגרי"ז הוא שיש לשלב בין שני הצדדים ולומר שיש במגילה גם דין ספר וגם דין כתיבה עצמאי, ויש לחלק את הדינים בין שני המקורות. חילוק זה מיישב קושיות רבות בדברי הראשונים ומבאר את שיטת הרמב"ם בצורה מדוייקת.

פרק שנים עשר

סיכום ומסקנות

א. סיכום היסודות

נסכם את היסודות שעלו מחידושי מרן הגרי"ז על הלכות מגילה:

יסוד ראשון: במגילה קיימים שני דינים נפרדים — דין "ספר" ודין "כתיבה" עצמאי. שני הדינים פועלים במקביל ומשלימים זה את זה.

יסוד שני: דין "ספר" נלמד ממה שהמגילה נקראת "ספר" בפסוק, ומכח דין זה חלים על המגילה דיני כתבי הקודש — תפירה בגידין, פסולי כותבים, ועוד.

יסוד שלישי: דין "כתיבה" עצמאי נלמד מ"ככתבם" ומדרשות אחרות, ומכח דין זה חלים על המגילה דיני הכתיבה — דיו, קלף, שירטוט.

יסוד רביעי: המגילה נקראת גם "אגרת", ומכח גדר זה יש הקלות מסויימות שאין בספר תורה, כגון תפירה חלקית (שלשה מקומות).

יסוד חמישי: שיטת הרמב"ם מתבארת היטב לאור חילוק זה — הרמב"ם מפריד בין דיני הכתיבה לבין דיני הספר והפסולים, ומסדר את ההלכות בהתאם למקורם.

ב. סיכום הנפקא מינות

הנפקא מינות העיקריות שעלו מן הדיון:

א. מגילה שנכתבה על נייר — פסולה, אבל יש לדון האם הפסול הוא בספר או בכתיבה. ב. מגילה שנכתבה שלא בדיו — פסולה, ויתכן שיש חילוק בינה לבין ספר תורה. ג. מגילה ללא שירטוט — פסולה, ויש לדון במקור הדין ובנפקותו. ד. מגילה שנכתבה על ידי אפיקורוס — פסולה ודינה שריפה, מדין ספר. ה. כתיבה לשמה — צריכה כוונה, ויש לדון האם מדין ספר או מדין כתיבה. ו. תיקון מגילה פסולה — תלוי במקור הפסול: אם מדין ספר אין תקנה, אם מדין כתיבה יתכן שיש תקנה.

ג. דברי סיום

חידושי מרן הגרי"ז על הלכות מגילה הם דוגמא מובהקת לדרכו הייחודית בלימוד ההלכה. על ידי חקירה יסודית אחת — האם הדינים הם מדין ספר או מדין כתיבה — הוא מאיר את כל ההלכות באור חדש, מיישב קושיות בדברי הראשונים, ומגלה חילוקים מדוייקים שמשליכים על הלכה למעשה.

דרכו של מרן הגרי"ז מלמדת אותנו שלעולם אין לקבל דין כ"פשוט" אלא תמיד יש לשאול: מהו מקור הדין? מהו הגדר המדוייק? ומהן הנפקא מינות? כשעושים זאת, מתגלים עולמות שלמים של הבנה שלא היו נראים על פניהם.

יהי רצון שנזכה להמשיך ולהעמיק בתורתם של גדולי ישראל, ולהוסיף ביאורים וחידושים על דבריהם הקדושים, ומתוך כך נזכה לקיים את מצות קריאת המגילה בשלימות, בשמחה ובהידור, כהלכתה.

* * *

תם ונשלם, שבח לאל בורא עולם.