קונטרס הסנדק

קוּנְטְרֵס

הַסַּנְדָּק

מְחַזֵּק הַבְּרִית — בְּסוֹד כַּנְפֵי הַמִּזְבֵּחַ

ביאור בסוד מצות הסנדק

על פי הזוהר הקדוש, כתבי האריז"ל וספרי החסידות

נדפס לכבוד שמחת ברית המילה

לנכד הנולד לבני הרב חיים שליט"א

רב דקהילה קדושה מדיסון אשר במדינת וויסקאנסין

כ"ז סיון תשפ"ו

המחבר נכון היה לשמש סנדק בברית הנכד

ואף שביטול הטיסה מנעו מלהגיע —

'בכל מקום שמחשבתו של אדם — שם הוא ממש'

הבעל שם טוב זי"ע

הקדמה

לכבוד שמחת הברית — ולכבוד הסנדק

א. ההכנה

כשנשאלתי לשמש סנדק בברית מילה של נכדי היקר, בן בני החביב הרב חיים שליט"א, רב דקהילה קדושה מדיסון — מצאתי עצמי נאחז בהרהור עמוק: מהו בעצם תפקיד הסנדק? מה הוא עושה באותה שעה קדושה? כולם רואים אדם שמחזיק תינוק על ברכיו — אבל בסוד, מה נעשה שם? ויצאתי לחפש בדברי הזוהר הקדוש ובכתבי האריז"ל ובספרי החסידות.

ומצאתי אוצר נסתר. שהסנדק אינו רק 'מחזיק' — הוא מזבח. ברכיו הן מזבח, והתינוק השוכב עליהן הוא כקרבן המוקרב על גביו. ולא עוד, אלא שכתבי האריז"ל מגלים שהסנדק הוא ככהן גדול ביום הכיפורים המקטיר קטורת בקדש הקדשים — העבודה הפנימית ביותר, בחדר הפנימי ביותר, לפני פנים. ונמצא שהסנדק, בשעה שהוא יושב בשתיקה ומחזיק את הנכד על ברכיו, עוסק בעבודה העמוקה ביותר שיש.

מיד כשקיבלתי את הכבוד הגדול הזה, התחלתי להכין את עצמי ואת לבי לאותה שעה. כתבתי את המאמר שלפניכם, למדתי את כוונות הסנדק לפי האריז"ל, הכנתי את הנסיעה, ולבי היה מלא שמחה ותוחלת. שהרי מה זכות גדולה מזו — לשבת כמזבח לנכד שלך, לשמש ככהן גדול בעבודת הקטורת הפנימית, ולהעביר מנשמתך ומדורותיך אל הנכד הנולד.

ב. ביטול הטיסה

אך לא כן עלה בידינו. הטיסה בוטלה, ולא יכולתי להגיע לברית. אכזבה גדולה, צער אמיתי — שעה שהכנתי אליה לבי ולמדתי אותה ושמחתי בה, הלכה ממני.

ובאותה שעה עצמה עלה בלבי מאמר הבעל שם טוב הקדוש1, שאמר:

'בכל מקום שמחשבתו של אדם — שם הוא ממש.'

ונתיישבה דעתי. כי הבעל שם טוב אינו אומר דבר של נחמה בעלמא — הוא אומר אמת מיסוד בסוד הנשמה. האדם אינו רק גוף ששוכן במקום; הוא בעיקרו מחשבה ונשמה, ואלו אינן כבולות למקום. כשמחשבתו של אדם נמצאת במקום מסוים — נשמתו שם, כוחותיו שם, ואם לבו מלא כוונה וקדושה — עבודתו שם.

ג. 'שם הוא ממש' — ביאור הדבר לפי תורת הבעש"ט

יסוד גדול הוא בתורת הבעל שם טוב: שהמחשבה היא כלי הנשמה, והנשמה אינה מוגבלת בגבולות המקום. כל הגבלות המקום הן גבולות הגוף — אבל הנשמה, שהיא חלק אלוה ממעל2, היא למעלה מן המקום. 'מלא כל הארץ כבודו' — הקב"ה אינו תופס מקום, וכן נשמת האדם שהיא חלקו, אינה כבולה למקום.

ולכן כשאדם שם את לבו ומחשבתו במקום מסוים — כוחות נשמתו מגיעים לשם. כשם שהתפלה עולה מן הארץ ומגיעה לשמים בלא מניעת מקום — כך מחשבה קדושה ומכוונת מגיעה אל מקום שנשמתו קשורה בו. ויותר מזה: כתב הבעל שם טוב3 שהמחשבה היא הפנימיות של האדם, וכל מה שהגוף עושה — אינו אלא לבוש חיצוני. העבודה האמיתית, הפנימית, היא עבודת המחשבה והכוונה.

ויש בזה דבר נפלא דוקא לעניננו. שהרי ביארנו שהסנדק הוא כמקטיר קטורת — עבודה שכולה פנים, עבודה שכולה מחשבה וכוונה, עבודה שהגוף שותק ורק הנשמה עובדת. ולכן דוקא בעבודת הסנדק, המחשבה היא העיקר. הכהן הגדול שנכנס לקדש הקדשים — מה הוא עושה שם? הוא עומד ומקטיר. אין שם מעשה רב, אין פעולה מורכבת — יש נוכחות, כוונה ודביקות. ואלה — שלשתן — אפשר להביאן אפילו מרחוק.

ד. כוונות הסנדק — גם ממרחק

ועתה יובן: כל הכוונות שהכנתי לעבודת הסנדק — לשמש כמזבח לנכד, להיות כלי ראשון לאור היסוד, להעביר מרשימת נשמתי ומדורות אבותינו — כל אלה הן כוונות של מחשבה ונשמה, לא של גוף בלבד. ולפי הבעל שם טוב, בשעה שלבי היה שם — בחדרו של הנכד, בידי בני הרב חיים, בברכות שהכנתי — הייתי שם.

יתר על כן: כתבי האריז"ל מלמדים שהסנדק ממשיך שפע מן העולמות העליונים אל הנכד דרך עצמו4. ואם הנשמה למעלה מן המקום — אין המרחק הגשמי מעכב את ההמשכה הרוחנית. כוונה שלמה בלב טהור יכולה להמשיך שפע, אפילו כשהגוף אינו נוכח. וכמה גדול הדבר כשהלב מלא אהבה לנכד ולבנו ולברית — שהאהבה עצמה היא צינור.

ולסיום הקדמה זו: מאמר זה נכתב לפני הברית, בשמחה ובציפיה. ואף שהגוף לא הגיע — הנשמה הגיעה. כל אות ואות שכתבתי כאן, כל כוונה שהכנתי, כל ברכה שצמחה בלבי לנכד — שם היא, בחדר הברית, על ברכי הסנדק, בשעה הקדושה. ויהי רצון שהקב"ה יקבל את הכוונה כמעשה, ויחשב לנכד כאילו סבו ישב סנדק לו בגופו ממש, ויגדל הנכד לתורה ולחופה ולמעשים טובים, וזכות אברהם אבינו שמל את עצמו תגן עליו.

'בכל מקום שמחשבתו של אדם — שם הוא ממש' — הבעל שם טוב זי"ע

פתיחה

הסנדק — הוא המחזיק את הנכד על ברכיו בשעת המילה — הוא אחת הדמויות המרכזיות במעמד הברית, ובכל זאת מעמדו הרוחני העמוק אינו מפורש בתורה שבכתב ולא בגמרא. אמנם, הזוהר הקדוש, כתבי האריז"ל וספרי הראשונים והאחרונים פתחו פתח לגנזי מלך הצפונים בסוד הסנדק, ומהם מתבארת עבודה עצומה המוטלת על שכמו של אותו אדם היושב בשתיקה עם הנכד על ברכיו.

שלשה חוטים מרכזיים נמשכים לאורך מאמר זה. האחד — הסנדק כמזבח: שברכיו כמזבח, והתינוק כקרבן, ובמילה נעשית עבודת הקרבן. השני — הסנדק כמקטיר קטורת: שלפי האריז"ל הסנדק עולה במעלתו על המוהל, שכן הוא כנגד הכהן הגדול המקטיר קטורת בפני ולפנים, עבודת הפנים שאין עמוקה ממנה. השלישי — הסנדק כמקבל שפע היסוד: שבשעת המילה נפתח צינור היסוד, ואור הברית עובר דרך הסנדק אל הנכד, ונמצא הסנדק כלי ראשון לאותה המשכה. ובין החוטים — ענין גדול ומיוחד של הסנדק שהוא הסב, ממד הדורות שבברית.

אות א — שם "סנדק" וענינו

קודם שנבוא לגוף הענין, יש לעמוד על שם 'סנדק' עצמו, שמתוך בירור שמו מתבאר ענינו. ישנן כמה דרכות בפירוש השם:

יש אומרים שהוא מן השפה היוונית 'סינדיקוס' — סניגור, מי שעומד לצד אדם אחר ומגן עליו. ולפי זה הסנדק הוא 'סניגורו' של התינוק בשעת הדין — כי המילה היא רגע של דין, וצריך סנגור שיעמוד לצד הנכד ויגן עליו.

ויש שפירשו השם מלשון 'סין טק' — מחזיק הסנפיר, כינוי לאדם שמחזיק ומסמיך5. ומה שמשותף לכל הדרכות — שהסנדק הוא מי שתומך ומסמיך, מגן ומחזיק. ובלשון הזוהר נקרא לפעמים 'מריה דקיימא' — אדון הברית — בהשאלה מאליהו, כי הסנדק ואליהו שניהם אחוזים בסוד הברית, אליהו למעלה והסנדק למטה.

ויש להוסיף, שאף המספר גנוז בשם: 'סנדק' עולה בגימטריא6 ר"יד, ובאותה גימטריא 'פנים' — כי הסנדק שרוי בעבודת הפנים, פנים אל פנים עם הקדושה, כמו שיתבאר.

אות ב — הַסַּנְדָּק כַּמִּזְבֵּחַ

כתב הבית יוסף (יו"ד סי' רסה) בשם הכלבו: 'הסנדק דומה למקטיר קטורת, ולפי שהוא נוטל שכר כנגד כולם לפיכך אין עושין אותו לשני אחים'. ועי' מגן אברהם.

גדול מכל המשתתפים במעמד הברית — כך קבעו הפוסקים את מקומו של הסנדק. והיסוד לכך הוא המשל המופיע במקורות הראשונים: ברכי הסנדק הן כמזבח, והתינוק השוכב עליהן הוא כקרבן המוקרב על גביו. ובמילה עצמה — נשפך הדם, ובדם הברית נכרת הברית, כדם הקרבן שעל המזבח7.

וכבר ידוע שהמזבח הוא מקום החיבור בין עולם העליון לתחתון — הוא נקודת המפגש שבה האדם מגיש את עצמו ואת בהמתו כלפי מעלה, ובתמורה יורדת ברכה מלמעלה. כך הסנדק: ברכיו הן הנקודה שבה נפגשים העולם התחתון (הגוף, הבשר, הדם) עם העולם העליון (אות הברית, הנשמה, הקדושה). ובשעה שהוא יושב ומחזיק את התינוק, הוא כביכול 'נושא' את הקרבן על המזבח.

ויש בזה ממד נוסף: כשם שהמזבח צריך להיות שלם ותמים, בלא פגם ובלא חסרון8 — כך הסנדק צריך להיות אדם כשר ויר"ש, כמו שפסק הב"ח שלא ישמש סנדק אדם שאינו הגון. כי 'מזבח' פגום אינו מעלה קרבן, ו'סנדק' שאינו הגון אינו ממשיך ברכה.

ויש להוסיף מה שכתב השל"ה הקדוש, שבשעת המילה יורד שפע ברכה עצומה על המקום כולו, ועיקר השפע הזה נוחת על הסנדק, שהוא הכלי הראשון שדרכו עובר האור לתינוק9. ולכן כתבו הפוסקים שהסנדק זוכה לאריכות ימים ולפרנסה מבורכת10.

אות ג — הַסַּנְדָּק כַּמַּקְטִיר קְטֹרֶת

הסוד הגדול — האריז"ל

כתב האריז"ל (שער הכוונות, ענין ברית המילה): 'דע כי הסנדק גדול ממוהל, לפי שהסנדק הוא סוד המזבח שמקטיר עליו הקטורת, וכנגד הכהן הגדול המקטיר קטורת לפני ולפנים ביום הכיפורים.'

זהו הגילוי הגדול שבמאמר זה. האריז"ל אינו מסתפק בהשוואה למזבח הכללי, אלא מדייק: הסנדק הוא כנגד כהן גדול המקטיר קטורת בקדש הקדשים ביום הכיפורים — שהיא העבודה הפנימית ביותר מכל עבודות המקדש. ויש להעמיק בזה.

שלש מדרגות היו בעבודת המקדש: עבודת החצר (שחיטה, זריקת דמים) — כנגד רוב הכהנים; עבודת ההיכל (מנורה, שולחן, מזבח הזהב) — כנגד הכהנים המיוחדים; ועבודת קדש הקדשים — כנגד הכהן הגדול בלבד, ורק ביום אחד בשנה. ובתוך עבודת קדש הקדשים, עיקרה ולבה היא הקטרת הקטורת11.

מה מיוחד בקטורת מכל הקרבנות? שהקטורת אינה אוכל ואינה ניתנת לאכילה — היא כולה עולה בעשן, כולה לקב"ה. אין בה חלק לכהן ואין בה חלק לאדם. וכתב הזוהר הקדוש12 שהקטורת היא 'אחידת דכיא' — טהורה ונקיה לגמרי, בלא שיור ובלא פסולת. נמצא שעבודת הקטורת היא מקום החיבור הפנימי ביותר בין האדם לקב"ה, ללא כל ממוצע.

וזה מה שאומר האריז"ל על הסנדק: שבשעה שהוא יושב ומחזיק את התינוק על ברכיו, הוא נמצא בעבודה הפנימית ביותר — עבודה שכולה פנים, כולה חיבור, בלא ממוצע. המוהל עושה את הפעולה בידיו, הוא כ'שוחט' — עובד החצר. אבל הסנדק, יושב בשתיקה ומחזיק, הוא כמקטיר הקטורת — עובד הפנים. ולכן כתב האריז"ל שהסנדק גדול ממוהל13.

ולפי זה מובן מנהג שלא לעשות אותו אדם סנדק פעמיים לאב אחד. שהרי הכהן שזכה להקטיר קטורת — 'חוזר ומקטיר?' אמרו חז"ל: 'אינו חוזר', ואחד פעם בחיים!14 כך הסנדק: זכה פעם אחת לאותה עבודה הפנימית — ברכה גדולה היא, ואין לחזור עליה. כי כל ברית היא 'הקטרה' נפרדת, ולכל ברית — כהן גדול חדש.

ויש כאן ממד עומק נוסף: שכשם שהקטורת מגינה מן המגפה15 — 'ויתן את הקטורת ויכפר על העם ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה' — כך הסנדק בשעת מילה מגן על התינוק. שהרי ברגע המילה יש 'סכנה' של דם ופצע, ועבודת הסנדק — הוא עמידתו בשתיקה ובכוונה — היא מה שמגינה ומסגלת שמירה.

אות ד — הַסַּנְדָּק וּסְפִירַת הַיְּסוֹד

נתבאר במאמרנו הראשון (מארי דקיימא) שעיקר סוד המילה הוא תיקון ספירת היסוד, הוא הצינור הממשיך את האור מן המוחין אל המלכות (השכינה). ובאותה שעה שנפתח צינור היסוד — מתגלית השכינה ואור הברית נמשך אל התינוק. ועתה יש לשאול: מה מקומו של הסנדק בתוך אותה המשכה?

ולפי מה שביארנו שהסנדק הוא כמזבח וכמקטיר קטורת — מתבאר שהסנדק הוא הכלי הראשון שדרכו עובר אור הברית מן העולמות העליונים אל הנכד. כי המילה נעשית בגופו של הנכד על ידי המוהל, אבל שפע הקדושה המובא מלמעלה — עובר דרך הסנדק. הוא יושב ומחזיק, ומעמיד את עצמו ככלי, ואור היסוד ממלא אותו תחילה ומשם נמשך אל הנכד16.

ולכן מובן מדוע כתבו הפוסקים שהסנדק צריך להיות אדם טהור וכשר — שאם הכלי פגום, אין השפע עובר דרכו כראוי. וכשם שצינור פגום אינו מעביר מים טהורים, כך סנדק שאינו הגון אינו יכול להיות כלי ראוי להמשכת אור הברית. ולכן זהירות גדולה יש בבחירת הסנדק, ומנהג ישראל לבחור בתלמיד חכם ויר"ש לכבוד זה17.

ויש להוסיף עוד ממד: שהיסוד הוא ספירת הצדיק, 'וצדיק יסוד עולם'18. ולכן כשהסב — שהוא הצדיק והחכם במשפחה — משמש סנדק, יש בזה כוונה מיוחדת: שהצדיק שבמשפחה מעמיד את עצמו ככלי ליסוד, ממש כמדתו. ומשפיע מנפשו ומנשמתו אל הנכד.

אות ה — הֲלָכוֹת הַנּוֹבְעוֹת מִן הַסּוֹד

שולחן ערוך ורמ"א יו"ד סי' רסה: 'מצוה לחלק כבוד לסנדק, שנותנים לו לקרות בתורה ראשון. ויש אומרים שהסנדק עדיף ממוהל. ומנהג שלא לעשות אדם אחד סנדק לשני בניו של אחד, מפני שהוא כמקטיר קטורת שאין חוזר ומקטיר.'

מן הסוד נובעות שלש הלכות מרכזיות, שכולן שורשן במה שביארנו:

א. הסנדק גדול ממוהל — פסק הרמ"א שיש אומרים שהסנדק עדיף ממוהל19. וטעמו, כי המוהל עושה את הפעולה החיצונה, אבל הסנדק — הוא המזבח, הוא הכלי להמשכת הקדושה. כמו שאמרנו: המוהל כשוחט בחצר, והסנדק כמקטיר בפני ולפנים.

ב. אין עושים אותו אדם סנדק פעמיים לאב אחד — מנהג זה שורשו בכתבי האריז"ל20, כי הסנדק הוא כמקטיר קטורת שאינו חוזר. לכל ברית — כהן גדול חדש, שלכל תינוק נשמה חדשה ומיוחדת, וצריכה כלי מיוחד להמשכתה.

ג. הסנדק צריך להיות אדם כשר ויר"ש — כי ברכיו כמזבח, ומזבח צריך שלמות. פסק הב"ח21 שאין ראוי לכבד בסנדקאות אדם שאינו הגון.

ד. הסנדק זוכה לפרנסה ולברכה — כתבו האחרונים22 שהסנדק זוכה לעושר ולאריכות ימים, כמו שהקרבן על המזבח ממשיך ברכה — כך הסנדק מקבל ברכה בתמורה לשמשו מזבח לברית.

אות ו — הַסַּנְדָּק שֶׁהוּא הַסָּב

מִמַּד הַדּוֹרוֹת שֶׁבַּבְּרִית

ויש לעמוד על ממד מיוחד שאין בשאר הסנדקים — כשהסנדק הוא הסב של התינוק. שאז מתחברות שתי בחינות יחד: בחינת הסנדק (כמזבח וכמקטיר) ובחינת הסב (שהוא חוליה בשרשרת הדורות של הברית).

כי הברית אינה רק בין היחיד לקב"ה — היא ברית של שרשרת. 'ואקים את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם'23 — 'לדורותם', הברית עוברת מדור לדור. ולכן בכל ברית מילה נוכחים לא רק אלה שבחדר, אלא כל הדורות שקדמו: כל סבי-הסבים שנמלו ושמרו את הברית עד לאותו רגע.

וכשהסב הוא הסנדק, הוא מגלם בגופו ממש את אותה שרשרת. ברכיו — שהן המזבח — הן ברכי הדורות: אותן ברכיים שנשאו אולי את אביו, ואת בנו, ועתה את נכדו. ונמצא שבאותה שעה, כשהסב מחזיק את הנכד על ברכיו, הוא מחבר שלשה דורות: הוא עצמו (דור אמצעי), מה שקיבל מאבותיו (דור עליון), ומה שמעביר לנכד (דור תחתון). וזהו פשוטו של 'לדורותם' — הסב הוא הגשר.

ויש בכך גם תיקון מיוחד: שכשם שאברהם אבינו מל את ישמעאל בנו ואת יצחק בנו — האב הוא הממשיך הטבעי. אך כשהסב הוא הסנדק, יש בזה ממד של 'דילוג' — שהאור קופץ דור ועובר ישירות מן הסב אל הנכד. ובכתבי האריז"ל מצינו שיש ערך מיוחד בהמשכה מן הסב24, שכן יעקב אבינו לקח את בני יוסף לעצמו — 'כראובן ושמעון יהיו לי' — ממד הדילוג שבין סב לנכד.

ויש להוסיף עוד מה שכתב הנועם אלימלך25 שבשעת המילה מתעוררת נשמת האבות לשמוח בצאצאיהם. ואם הסנדק הוא מגזע טהור ויר"ש, הוא ממשיך את אור נשמות האבות דרכו אל הנכד. כי הסנדק הוא כצינור — וכשהצינור הוא מגזע טהור, גם מה שעובר בו טהור ומזוקק.

ובמה שנוגע למאמר זה: שבני הרב חיים שליט"א מגדל תורה ומפיץ אורה בקהילתו, ואנכי — אביו וסב הנכד — זכיתי לשמש סנדק. ונמצא שבאותה שעה ישב הסנדק בין שתי המשכות: מה שקיבל מאבותיו ורבותיו, ומה שהעביר לנכד דרך הברית. וזכות הסנדק ביום הזה תהא לו ולנכדו ולכל הדורות הבאים, שיהיו כולם שומרי ברית, מארי דקיימא.

סיכום הסוגיא — חוט אחד

נמצא מאמר זה חוט אחד ארוג מתחילתו עד סופו, והכל סובב על אותה נקודה מרכזית: שהסנדק אינו 'מחזיק' בעלמא — הוא עובד עבודת קדש. שמו מגלה ענינו (אות א). ברכיו הן מזבח (אות ב). עבודתו היא עבודת הפנים — כמקטיר קטורת בקדש הקדשים (אות ג). הוא הכלי הראשון שדרכו עובר אור היסוד אל הנכד (אות ד). ומכאן נובעות ההלכות שנפסקו בשולחן ערוך ובאחרונים (אות ה). ויש ממד מיוחד כשהסנדק הוא הסב — שהוא מגלם את שרשרת הדורות ומחבר שלשה דורות באותה שעה אחת (אות ו).

ויהי רצון שתחול קדושת עבודת הסנדק על הסב ועל הנכד כאחד — שיהא הנכד נכנס לברית בכל הברכות שמשפיע הסנדק, ויגדל לתורה ולחופה ולמעשים טובים. ושמירת הברית שבאות הגוף ואליהו העד שבעולמות יעידו עליו לטובה לפני מלך מלכי המלכים. ויהא הוא עצמו, לכשיגדל, סנדק לנכדיו — כלי טהור לאור הברית, מחזיק הדורות עד ביאת הגואל.

כ"ז סיון תשפ"ו — יום ו', יום היסוד

מזל טוב — לתורה ולחופה ולמעשים טובים