קונטרס אורות הזוהר — פרשת נח

בס"ד

קונטרס

אורות הזוהר

◆ ◆ ◆

משנתו של הזוהר הקדוש בעניני הפרשה

בדרך קלה ומאירה, עם מקורות בספרי החסידות

פרשת נחשנת תשפ"ז

צדיק יסוד עולם ◆ את קשתי נתתי בענן

מאת

מיכאל אור

מושגי יסוד בדברי הזוהר

ספר הזוהר הוא דברי רבי שמעון בר יוחאי וחבריו על התורה, בלשון ארמית, ובהם נגלית פנימיותה של התורה, ובקונטרס זה מובאים דבריו מתוך פירוש הסולם לרבי יהודה הלוי אשלג, שתרגם את הזוהר ללשון הקודש וביארו. ויסוד הדברים הוא שהבורא יתברך מתגלה בעולם בעשר מדות הנקראות "ספירות", ואין הן חלילה חלקים בו, אלא דרכים שבהן אורו נמשך ומתגלה, כאדם אחד שיש לו כמה מדות והוא אחד.

קו הימיןקו האמצעקו השמאלכתרחכמהבינהחסדנתינהגבורהדיןתפארתרחמיםנצחהודיסודצדיק · בריתמלכותשכינה · קו הימין · קו האמצע · קו השמאל · כתר · חכמה · בינה · חסדנתינה · גבורהדין · תפארתרחמים · נצח · הוד · יסודצדיק · ברית · מלכותשכינה · מושגים בפרשהנייחא · מנוחה ונחת רוח, למעלה ולמטה, ומכאן שמו של נח.עדן, נהר וגן · עדן היא החכמה העליונה, הנהר היוצא ממנה הוא היסוד, והגן שהוא משקה היא המלכות.תיבה · הבית שבו הצדיק נשמר מן הדין, והיא כנגד ארון הברית. · מושגים בפרשהנייחא · מנוחה ונחת רוח, למעלה ולמטה, ומכאן שמו של נח.עדן, נהר וגן · עדן היא החכמה העליונה, הנהר היוצא ממנה הוא היסוד, והגן שהוא משקה היא המלכות.תיבה · הבית שבו הצדיק נשמר מן הדין, והיא כנגד ארון הברית.

קו הימין · קו האמצע · קו השמאל

כתר

חכמה · בינה

חסדנתינה · גבורהדין

תפארתרחמים

נצח · הוד

יסודצדיק · ברית

מלכותשכינה

מושגים בפרשהנייחא · מנוחה ונחת רוח, למעלה ולמטה, ומכאן שמו של נח.עדן, נהר וגן · עדן היא החכמה העליונה, הנהר היוצא ממנה הוא היסוד, והגן שהוא משקה היא המלכות.תיבה · הבית שבו הצדיק נשמר מן הדין, והיא כנגד ארון הברית.

והספירות מסודרות בשלשה קוים, קו הימין שהוא מדת החסד והנתינה, קו השמאל שהוא מדת הגבורה והדין, וקו האמצע שמכריע ביניהם ברחמים, ועל כן בכל מקום שהזוהר מדבר ב"ימין" וב"שמאל" כוונתו לחסד ולדין. ושתי הספירות האחרונות הן המוזכרות ביותר בקונטרס זה, היסוד, שבו מתקבצות כל המדות שלמעלה ממנו ומשם הן נמשכות הלאה, ועל כן הוא נקרא "צדיק" ו"ברית", כמו שנאמר "וצדיק יסוד עולם", והמלכות, שאין לה אור משלה אלא מה שהיא מקבלת ומגלה בעולם, והיא הנקראת "שכינה" ו"כנסת ישראל", ומשלה בגן, בארץ, בבית ובלבנה.

ועוד יסוד גדול בדברי הזוהר, שהעליונים והתחתונים קשורים זה בזה, ו"באתערותא דלתתא אתער לעילא", כשהאדם מתעורר למטה במעשיו נעשית התעוררות למעלה, וכל מצוה שהוא עושה מחברת את העולמות ומביאה ברכה, וכל עבירה פותחת פתח לכח שכנגד הקדושה, הנקרא "סטרא אחרא" או "קליפה", מפני שהוא כקליפה המכסה על הפרי.

פרק ראשון

צדיק יסוד עולם

במשנתו של הזוהר הקדוש

"אלה תולדת נח, נח איש צדיק תמים היה בדרתיו"

"אלה תולדת נח", והיה ראוי שימשיך הכתוב ויאמר מי הן התולדות, "שם חם ויפת", ותחת זאת הוא חוזר אל נח עצמו, "נח איש צדיק תמים היה בדרתיו", ורק בפסוק שאחריו נאמר "ויולד נח שלשה בנים".[1] אלא שבזה גופא גנוז יסוד פרשת נח כולה, שתולדותיו של אדם אינן דבר נפרד ממנו, ואין תולדות שמתקיימות אלא מכח צדקתו של מי שהוליד אותן, וכשהכתוב בא לספר את תולדות נח הוא מספר תחלה מי היה נח, "כי תלויים זה בזה".[2] ועל זה נאמר "וצדיק יסוד עולם", שהצדיק הוא העמוד שהעולם נשען עליו, ובשעה שנשחת העולם כולו והמבול עמד לשטוף את הכל, עמד העולם על אדם אחד. ובפרק זה יתבאר, מתוך פתיחת הזוהר הקדוש לפרשת נח, מה פירושו של "צדיק" ומהו ה"יסוד" שהעולם עומד עליו, ולמה דווקא ממנו יוצאות תולדות שמתקיימות, ונראה שאין הדברים אמורים על נח לבדו, אלא על כל אחד ואחד מישראל, שהרי נאמר "ועמך כלם צדיקים".

◆ ועמך כלם צדיקים

זוהר הקדוש · פרשת נח

רבי חייא פתח, ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. זכאין אינון ישראל דמשתדלי באורייתא, וידעי ארחין דאורייתא, דבגינה יזכון לעלמא דאתי.תא חזי, כל ישראל אית לון חולקא לעלמא דאתי, מאי טעמא, בגין דנטרין ברית דעלמא אתקיים עליה, כד"א אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי...ולא עוד, אלא בגין כך אקרון צדיקים. מכאן אוליפנא, כל מאן דנטיר האי ברית דעלמא אתקיים עליה, אקרי צדיק. מנא לן, מיוסף, בגין דנטר ליה לברית עלמא, זכה דאקרי צדיק.

ומה היא אותה צדקה שהתולדות תלויות בה, על כך פתח רבי חייא בפסוק "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ", הוא הפסוק שבו פותחת המשנה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא",[3] וטעמו של דבר, "בגין דנטרין ברית דעלמא אתקיים עליה", שישראל שומרים את הברית שהעולם עומד עליה, כמו שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי", ומשום כך נקראים כולם "צדיקים", שכל מי ששומר את הברית נקרא צדיק, כמו יוסף שעמד בנסיונו ונטר את הברית, ולכן זכה להיקרא "יוסף הצדיק".[4] ונמצא ש"נח איש צדיק" פירושו שנח היה שומר הברית, ומשום כך נתקיימו תולדותיו.[5] ומדת הצדיק היא מדת היסוד,[6] הצינור שבו עובר כל השפע העליון אל העולם, והיא נקראת "ברית" מפני שהיא הקשר שבין למעלה ולמטה, ושמירתה היא הקדושה והטהרה, הנאמנות שאדם שומר בגופו ובעיניו ובלבו.

ויש כאן חידוש גדול לכל אדם, שהתואר "צדיק" אינו שמור ליחידי סגולה בלבד, אלא ניתן לכל מי ששומר את הברית, ונמצא שאדם פשוט שמקדש את עצמו בחיי היום יום, ששומר את עיניו ואת ביתו ואת נאמנותו, הרי הוא "צדיק" במובן העמוק ביותר של המלה, ובכל יום שהוא עושה כן הוא נעשה חלק מן היסוד שהעולם עומד עליו, ומקיים בזה גם את ביתו ואת תולדותיו אחריו.

◆ נהר יוצא מעדן

זוהר הקדוש · פרשת נח

רבי אלעזר אמר, אלה בכל אתר פסל את הראשונים תנינן וכו'. מה כתיב לעילא בפרשתא דבראשית, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד וגו'. ההוא נהר דנגיד ונפיק ועייל לגנתא, ואשקי ליה משקיו דלעילא, ועביד ליה נייחא, ועביד איבין ורבי זרעין, והוא כדין נייחא לכלא... כד"א כי בו שבת, וכתיב וישבות ביום השביעי. ודא רזא דמלה, דא עביד תולדות ולא אחרא....אלה ודאי, דהא יסודא דעלמא איהו דעביד תולדות לקיימא בארעא. אתא רבי אבא ונשקיה, אמר אריא בחיליה טינרא נקיב ותבר. כך הוא ודאי.

ואם התולדות תלויות בצדיק, ושמירת הברית היא שעושה את האדם צדיק, צריך לדעת מה הקשר שבין הברית ובין התולדות, ולמה דווקא ממנה יוצאים פירות שמתקיימים, ועל כך פתח רבי אלעזר במה ששנינו, "אלה בכל אתר פסל את הראשונים",[7] שכל מקום שנאמר "אלה" הוא בא לפסול את מה שנאמר לפניו, וחזר אל פרשת בראשית, "ונהר יצא מעדן להשקות את הגן". נהר זה נמשך מעדן ונכנס אל הגן ומשקה אותו מן המים העליונים, "ועביד ליה נייחא", ועושה בו פירות ומרבה בו זרעים, ונמצאת הנחת לכל, לגן מן הנהר ולנהר מן הגן, כמו שנאמר בנהר "כי בו שבת" ובגן "וישבות ביום השביעי", ששתיהן לשון מנוחה ונחת.[8] והנהר הוא מדת היסוד, ועדן שממנו הוא יוצא היא החכמה העליונה, והגן היא מדת המלכות, השכינה והעולם שבו אנו חיים,[9] ואין פרי שמתקיים אלא מה שעבר דרכו של הנהר, "דא עביד תולדות ולא אחרא".

ומעתה מתיישב הכתוב על מכונו, "אלה תולדת נח", ש"אלה" פוסל את הראשונים, שהדורות שקדמו לנח לא נתקיימו ונמחו במבול, ורק מן הצדיק, שהוא יסודו של עולם כנהר היוצא מעדן, יצאו תולדות שעומדות בעולם עד היום. ומספר הזוהר שכששמע רבי אבא את הדברים בא ונשק לרבי אלעזר, ואמר "אריא בחיליה טינרא נקיב ותבר", הארי בכחו נקב את הסלע ושבר אותו,[10] שהפסוק היה סתום וקשה כסלע, ורבי אלעזר פתח אותו. ושמו של נח עצמו מעיד על כך, שהוא לשון "נייחא", מנוחה ונחת, וכבר אמרו חז"ל על "זה ינחמנו" שנח הביא מנוחה לעולם, שהתקין להם כלי חרישה והקל מעליהם את עמלם.[11][12] ויש בזה לימוד לכל אדם, שסימנו של הצדיק הוא שהוא עושה "נייחא" לסובבים אותו, כנהר שנכנס לגן ומשקה אותו, ומי שרוצה לדעת אם הוא הולך בדרך הצדיק ישאל את עצמו אם ביתו וחבריו מוצאים אצלו נחת, ואם מה שהוא מביא אל העולם עושה פירות שמתקיימים.

ומן "כי בו שבת" ו"וישבות ביום השביעי" שבמאמר זה למדו ספרי החסידות יסוד גדול, ש"נח הוא בחינת שבת", כלשון השפת אמת "בזוה"ק נח הוא בחי' שבת", ופירש שענין המנוחה הוא "במקום השורש כשאדם דבוק בשורשו",[13] ובמקום אחר כתב "בזוה"ק נח הוא שבת ואיהו עביד תולדות",[14] שהשבת, כנהר היוצא מעדן, היא המשקה את הגן ועושה בו פירות, וממנה נמשכת הברכה לכל ימי השבוע. ובשם משמואל הוסיף שאין אדם יכול לקבל קדושת השבת "רק לעומת מה שהוא שומר הברית",[15] ונמצא שהצדיק והברית והשבת ענין אחד הם, ומי ששומר את בריתו בששת ימי המעשה זוכה שתשרה עליו מנוחת השבת, וממנה יוצאות תולדות שמתקיימות. וכן כתב בליקוטי מוהר"ן שהשבת היא "בחינת נח, נייחא דעלאין ותתאין", שהיא מנחמת ומשמחת את הכל.[16]

״וצדיק יסוד עולם, דהא איהו עמודא דעלמא קיימא עליה״

◆ ובאת אל התבה

זוהר הקדוש · פרשת נח

תא חזי, כגוונא דא נח לתתא קיימא קדישא הוה, דוגמא דלעילא, ועל דא אקרי איש האדמה. ורזא אוליפנא, דהא נח אצטריך לתיבה, לאתחברא בה ולקיימא זרעא דכולא, דכתיב לחיות זרע.מאן תיבה, דא ארון הברית... נח כתיב ביה ברית, דכתיב והקימותי את בריתי אתך וגו', ועד דאתקיים ביה ברית לא עייל לתיבותא, דכתיב והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה, וכדין הוה תיבה ארון הברית...תא חזי, נח אתחזי מיומא דאתברי עלמא, למהוי בתיבה בחבורא חד ולמיעל בה, ועד לא אתחברו כחדא לא הוה עלמא כדקא יאות. לבתר מה כתיב, ומאלה נפצה כל הארץ, מהו נפצה, כמה דאת אמר ומשם יפרד, דמתמן אשתכח פרודא, ואתבדרו תולדות לכל סטרין.

וכשם שהנהר אינו עושה פירות אלא כשהוא נכנס אל הגן, כך הצדיק אינו מקיים את העולם אלא כשיש לו מקום שבו השפע נקלט ונשמר, ועל כן נקרא נח "איש האדמה", שהאדמה היא המלכות, והיסוד הוא "איש" שלה, המשפיע בה,[17] ו"נח אצטריך לתיבה", לאתחברא בה ולקיימא זרעא דכולא, "לחיות זרע", נח למטה כנגד היסוד שלמעלה, והתיבה כנגד המלכות, הבית המקבל את השפע ושומר אותו.[18] "מאן תיבה, דא ארון הברית", אלא שבלשון הפסוק "והקמתי את בריתי אתך ובאת אל התבה" מדוקדק שעד שלא נתקיימה הברית בנח לא נכנס לתיבה, ורק אחר כך נעשתה התיבה "ארון הברית", ונח היה ראוי מיום שנברא העולם להיות בתיבה בחיבור אחד ולהיכנס בה, ועד שלא נתחברו יחד לא היה העולם כראוי.[19]

ומה שנעשה בתיבה לא נשאר בתוכה, שאחר המבול נאמר "ומאלה נפצה כל הארץ", כמו שנאמר בנהר "ומשם יפרד", שמשם והלאה נמצא הפירוד ונתפזרו התולדות לכל הצדדים, ופירושו שאחר שנשלמו בני נח בתיבה, יכלו לצאת אל עולם מפורד ומפוזר ולהתקיים בו, ולא נמחו כדור המבול.[20] ויש בזה לימוד נפלא על בנין הבית, שהתיבה היא הבית שבתוך המבול, המקום שבו האדם וכל אשר לו נשמרים בשעה שהעולם בחוץ סוער ונשחת, ואין התיבה מגינה אלא כשהברית נמצאת בתוכה, שבתחלה צריך האדם לקיים את הברית בעצמו, את הקדושה והנאמנות, ורק אחר כך הוא יכול לעשות מביתו "ארון הברית". ובית כזה אינו מציל רק את בני הבית בשעת הסערה, אלא מכין אותם לצאת אל העולם הגדול והמפוזר ולהתקיים בו, ולהקים בו דורות שלמים, וכל מי שבונה בדור סוער בית של קדושה הרי הוא עושה בדורו מה שעשה נח בתיבה.

◆ את האלהים התהלך נח

זוהר הקדוש · פרשת נח

נח איש צדיק, הכי הוא ודאי כגוונא דלעילא, ועל דא וצדיק יסוד עולם כתיב, וארעא על דא אתקיימת, דהא איהו עמודא דעלמא קיימא עליה...ורזא דכלא, את האלהים התהלך נח דייקא, דלא אתפרש מניה לעלמין, ולמהוי הוא בארעא כגוונא דלעילא, איש צדיק, יסודא דעלמא, ברית שלום שלמא דעלמא, איש האדמה ודאי, ועל דא ונח מצא חן בעיני ה'.

ואחר שנתבאר שהצדיק הוא הנהר המשקה ושהתיבה היא הבית המקבל, נשאר לדעת במה זכה נח להתחבר עם התיבה ולהיות היסוד הזה, ועל כך נאמר "נח איש צדיק", כדוגמת מה שלמעלה, "וצדיק יסוד עולם", שהארץ מתקיימת עליו, "דהא איהו עמודא דעלמא קיימא עליה", ורזא דכלא, סוד הכל, הוא ב"את האלהים התהלך נח", בדיוק, "דלא אתפרש מניה לעלמין". ו"אלהים" כאן הוא מדת המלכות, השכינה, ומלת "את" באה לכלול את השכינה עם הצדיק, שהיה מחובר עמה תמיד,[21] ונמצא שנח לא נפרד מן השכינה לעולם[22], ולכן היה ראוי להיכנס אל התיבה, שהיא עצמה השכינה הפורשת כנפיה עליו, ועל כן נקרא "ברית שלום, שלמא דעלמא", שלומו של העולם.[23]

ונמצא שאין צדקתו של אדם נמדדת במעשים גדולים שהוא עושה פעם אחת, אלא בכך שאינו נפרד מן השכינה לעולם, שהוא "מתהלך" עמה, בדרך ובבית, במלאכה ובמנוחה, ומשום שאינו נפרד הוא נעשה צינור של שלום[24], שכל מה שהוא מקבל מלמעלה עובר דרכו אל העולם בלי הפסק. וכך יכול כל אדם להיות "עמודא דעלמא" במקומו, בביתו ובקהילתו, לא על ידי גדלות יוצאת דופן אלא על ידי התמדה, שאינו מניח לשום דבר להפריד בינו לבין השכינה השורה עמו.

◆ תמים היה בדרתיו

זוהר הקדוש · פרשת נח

תמים היה בדורותיו, מאי בדורותיו, אלין אינון דנפקו מניה, הוא אשלים לכלהו, והוא הוה שלים מכלהו. תמים היה, דאתייליד מהול, דכתיב התהלך לפני והיה תמים. בדורותיו, ולא בדרין דעלמא, דהא מניה נפקו תולדות בעלמא.

ומכאן חוזרים הדברים אל השאלה שבה פתחנו, שהכתוב מקשר את התולדות עם צדקתו של נח, ובסוף הפסוק עצמו, "תמים היה בדרתיו", נאמר הקשר במפורש, ש"בדורותיו" אינם הדורות שהיו בימיו, אלא "אלין אינון דנפקו מניה", הדורות שיצאו ממנו, "הוא אשלים לכלהו, והוא הוה שלים מכלהו", הוא השלים את כולם בצדקתו, וגם הוא עצמו נשלם מכולם. ו"תמים היה" פירושו שנולד מהול, כמו שנאמר לאברהם "התהלך לפני והיה תמים", וכן אמרו חז"ל שנח היה מן הנולדים מהולים,[25] שהברית שהיא יסוד צדקתו היתה טבועה בו מלידתו[26]. ו"בדורותיו" ולא בדורות העולם, שכל הדורות שבעולם דורותיו הם, שהרי כולם ממנו יצאו.[27]

ויש בזה נחמה גדולה ואחריות גדולה לכל אב ואם, שהשלמות אינה הולכת רק מן ההורים אל הילדים אלא גם מן הילדים אל ההורים, "הוא אשלים לכלהו, והוא הוה שלים מכלהו", שהאב משלים את בניו בצדקתו ובחינוכו, והבנים, כשהם הולכים בדרכו, משלימים את האב ומוסיפים על צדקתו, ונמצא שכל דור ודור שיוצא מאדם צדיק הוא חלק משלמותו[28], וכל מעשה טוב שעושים בניו ובני בניו נחשב לו.

◆ נח נח, תרין רוחין

זוהר הקדוש · תוספתא

למה נח נח תרי זמני, אלא כל צדיק וצדיק די בעלמא אית ליה תרין רוחין, רוחא חד בעלמא דין ורוחא חד בעלמא דאתי, והכי תשכח בכלהו צדיקי, משה משה, יעקב יעקב, אברהם אברהם, שמואל שמואל...דבר אחר... תמים היה בדורותיו, אבל בדרין אחרנין אינו נחשב לכלום, כמו דרא דאברהם ודרא דמשה ודרא דדוד. דבר אחר, חמי מאי עבד בדרא דכלהו חייבים, קל וחומר אלו היה בדרא דכולהו צדיקים.

ומי שאינו נפרד מן השכינה לעולם, הרי הוא חי בשני עולמות בבת אחת, ועל כן נאמר "נח" שתי פעמים, שלכל צדיק יש שני רוחות, רוח אחד בעולם הזה ורוח אחד בעולם הבא, וכן קרא הקב"ה לצדיקים בכפל שם, "משה משה", "יעקב יעקב", "אברהם אברהם", "שמואל שמואל".[29][30] ונשמתו של אדם אינה כולה בתוך גופו, אלא יש לה שורש למעלה שעומד תמיד לפני הקב"ה, וכשאדם הולך בדרך הישר הוא מחבר את שני חלקיו, את מה שבו בעולם הזה עם מה שבו בעולם הבא[31]. ומכאן שכל אדם צריך לדעת שיש לו חלק נעלה שאינו נגע בטרדות העולם, ושכשהוא מתחזק הוא אינו בונה דבר חדש אלא מתחבר אל עצמו העליון.

ועל "תמים היה בדורותיו" הובאו בתוספתא גם שני הפירושים הידועים מחז"ל, יש שדרשוהו לגנאי, שרק בדורו נחשב צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, ויש שדרשוהו לשבח, שאם בדור שכולו רשעים עשה כך, קל וחומר אילו היה בדור של צדיקים.[32] ונראה לבאר שבשני הפירושים יש לימוד לכל אדם[33], שהראשון מלמד שאין אדם צריך למדוד את עצמו לפי הסביבה הירודה שסביבו ולהסתפק בכך שהוא טוב ממנה, והשני מלמד שאין אדם צריך להתייאש מפני שדורו קשה, שדווקא מי שעומד באמונתו בדור חשוך, צדקתו נחשבת למעלה ביותר.

ומעתה מובנת פתיחת הפרשה, "אלה תולדת נח, נח איש צדיק", שהכתוב אינו מונה את בני נח תחלה, מפני שתולדותיו של אדם תלויות במי שהוא, בברית שהוא שומר, בבית שהוא בונה, ובכך שאינו נפרד מן השכינה לעולם, וכל מי שהולך בדרך זו, בכל דור ובכל מקום, נעשה כנח, יסוד שהעולם נשען עליו, ותולדות שמתקיימות יוצאות ממנו לדורי דורות.

◆ ◆ ◆

מקורות בספרי החסידות

המאמר שבפרק זה, על "נח איש צדיק" ועל הנהר היוצא מעדן, היה מן המאמרים שגדולי החסידות חזרו אליהם פעמים רבות, מהם שלמדו ממנו על מדת היסוד ושמירת הברית, מהם שלמדו ממנו על התיבה ועל הבית, ומהם שלמדו ממנו על השבת ועל הנייחא שהצדיק עושה בעליונים ובתחתונים. ולהלן מקצת המקומות שבהם הובא המאמר או ענין הקרוב לו, לפי סדר הדורות, למי שרוצה להוסיף ולעיין.

תולדות יעקב יוסף, לרבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה, תלמיד הבעל שם טוב, פרשת נח. כתב בענינו של נח "על ידי שהי' גורם נייחא בעליונים", "וכמ"ש בזוהר, גרם נייחא לתחתונים", ובמקום אחר פירש "את האלהים התהלך נח" על השבת, "שעכ"פ בשבת הנקרא נח ידבק מחשבתו את האלדים". ועוד כתב שם "יש לו נייחא בעליונים לעה"ב", ו"שהי' לו מנוחה בעה"ז בעולם תחתון", והוא כעין מה שנתבאר בפרק זה על שני הרוחות שיש לכל צדיק.

מאור עינים, לרבי מנחם נחום מטשערנוביל, פרשת נח. עמד על שני הפירושים שב"תמים היה בדרתיו", "וצריך להבין למה דורשין לגנאי כיון שיש לדרוש לשבח", וביאר "שמהגנאי נשמע השבח שלו", ודבריו קרובים למה שנתבאר בסוף הפרק, שבשני הפירושים יחד יש לימוד אחד.

דגל מחנה אפרים, לרבי משה חיים אפרים מסדילקוב, נכד הבעל שם טוב, פרשת נח. כתב על "תמים", "ואיתא תמים מלמד שנולד מהול והיינו לפי שהוא היה ראשון לתקן חטא אדה"ר", ועל הצדיק כתב "שהוא בחינת יסוד ע"ש שמייחד תמיד בפעולותיו ומעורר השפעת השפע בעולם", "והוא אב לכולם והם נקראי' תולדותיו", והם הם הדברים שנתבארו בפרק זה, שהצדיק הוא הנהר המשקה את הגן, ושכל הדורות שיוצאים ממנו נקראים תולדותיו.

תניא ותורה אור, לרבנו הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי. באגרת הקודש, סימן טו, ביאר את מדת "צדיק יסוד עולם", "להיות נפשו קשורה בה' חיי החיים". ובתורה אור, פרשת נח, ד"ה מים רבים, כתב "כי הנה נח הוא נייחא דרוחא שהוא בחינת שביתה", ופירש את כפל השם, "ומ"ש נח נח ב"פ הם נייחא דעילאי ונייחא דתתאי", והוא מיוסד על דברי התוספתא שהובאה בסוף הפרק.

ליקוטי מוהר"ן, לרבי נחמן מברסלב. בחלק א, סימן סו, הביא את דברי התוספתא, "שיש להצדיק בחינת שני רוחות: רוח לעלא, רוח לתתא". ובחלק ב, סימן ב, כתב על השבת "שהיא בחינת בן, בחינת נח, נייחא דעלאין ותתאין", "שהוא מנחם ומשמח הכל מן העצבות". ובסימן סז שם כתב "שכל התולדות, דהיינו הדורות, כולם נמשכין מן נח, שהוא בחינת הצדיק", כפירוש "בדורותיו" שבפרק זה, הדורות שיצאו ממנו.

ליקוטי הלכות, לרבי נתן מברסלב, תלמידו. בהלכות הכשר כלים כתב "כי נח איש צדיק שהוא מאן דנטיר ברית, כי נח נולד מהול", ובהלכות מתנה כתב "כי הוא צדיק תמים בכל הדורות שנמשכין ממנו", ושני הדברים יחד הם שני חלקיו של "תמים היה בדרתיו" כפי שנתבאר בפרק זה.

מאור ושמש, לרבי קלונימוס קלמיש הלוי עפשטיין מקראקא, פרשת נח. הביא "כתיב בזוהר הקדוש נח ותיבה חדא הוא", וכתב "וזה הי' בנין התיבה דהיינו ארון הברית", שהצדיק והבית שהוא בונה ענין אחד הם, כמו שנתבאר בפרק זה על "ובאת אל התבה".

ישמח משה, לרבי משה טייטלבוים מאוהעל, פרשת נח. פירש "את האלקים התהלך נח, דהיינו נייחא דיליה על כנפי השכינה", שמנוחתו של נח היתה תחת כנפי השכינה, והוא מה שנתבאר בפרק זה שנח לא נפרד מן השכינה לעולם.

שפת אמת, לרבי יהודה אריה לייב מגור, פרשת נח. חזר אל מאמר זה בכמה שנים. בשנת תרל"א כתב "בזוה"ק נח הוא בחי' שבת", ובשנת תרל"ג "בזוה"ק נח הוא שבת ואיהו עביד תולדות", ובשנת תרל"ד "בזוה"ק מאן דנטיר ברית אקרי צדיק", ופירש ש"תמים הי' בדורותיו" הוא "שהוא הי' עיקר החיות של כל הברואים". ובשנת תרל"ה כתב על התיבה "כי תיבה שניצל בה נח היא כל תיבה ותיבה שבתורה ותפלה", שבכל תיבה של תורה ושל תפלה יש לאדם תיבה שבה הוא ניצל, ובשנת תרל"ו כתב "כי יש לכל צדיק ב' כוחות בעולם העליון ובעוה"ז", ובשנת תרמ"ב כתב "כי נח הדביק הבריאה לשרשו", "ונק' נח נייחא לעליונים ולתחתונים".

שם משמואל, לרבי שמואל מסוכטשוב, פרשת נח. בשנת תרע"א כתב "צדיק נקרא מי ששומר הברית", ושאין אדם יכול לקבל קדושת השבת "רק לעומת מה שהוא שומר הברית", ובשנת תרע"ה כתב "צדיק יסוד עולם המחבר שמים וארץ", ובשנת תרע"ז הביא "בזוה"ק שהתיבה הוא דוגמת ארון הברית, ונח שהי' בתיבה הי' שואב באמצעותה", ובשנת תר"פ חיבר את שני הדברים, "דבזוה"ק דנח הוא שבת והתיבה הוא ארון הברית".

◆ ◆ ◆

פרק שני

את קשתי נתתי בענן

במשנתו של הזוהר הקדוש

"את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ"

אחר המבול, כשיצא נח מן התיבה אל עולם חרב, ניתן לו ולכל הדורות שאחריו סימן, "זאת אות הברית אשר אני נתן ביני וביניכם, את קשתי נתתי בענן", והדבר צריך ביאור, למה בחר הקב"ה דווקא בקשת לאות הברית, ומה יש בה, בגווניה ובהופעתה בתוך הענן, שמתאים לברית שבין הקב"ה ובין הארץ. ולהבין ענין הקשת בפנימיות הדברים, אין די להתבונן בקשת שבענן, אלא צריך להכיר את הקשת שלמעלה, ש"נתתי" הוא בלשון עבר, "נתתי מקדמת דנא", שהקשת היתה כבר מקודם, ועליה נאמר במראה הנבואה של יחזקאל, "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם, כן מראה הנגה סביב, הוא מראה דמות כבוד ה'". ולכן פתח רבי שמעון בפסוק "וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא", שהוא מתוך אותו מראה, ומתוכו הוא מבאר את הקשת שבענן, עד שהוא מסיים "ובגין כך, את קשתי נתתי בענן".[34] וזו דרכו של הזוהר בכל מקום, שדבר שאינו מובן כשהוא לעצמו, הוא מוצא לו שורש ודמות עליונה ומחבר את השנים זה לזה, עד שמתגלה פנימיותו של הדבר שלמטה, וכך יתבאר בפרק זה מה עומד מאחורי גווניה של הקשת, למה היא נראית דווקא בתוך הענן, למה אסור להסתכל בה, ומה הקשר בינה ובין הצדיק ששומר את הברית.

◆ אהדרו למערב, אמרו ברוך

זוהר הקדוש · פרשת נח

את קשתי נתתי בענן, נתתי מקדמת דנא. רבי שמעון פתח, וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא. מה כתיב לעילא, ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים כקול שדי בלכתן. אלין ארבע חיוון רברבן עלאין קדישין, דההוא רקיע מתתקנא עלייהו, וכלהו גדפייהו מתחברן דא בדא, לחפייא גופייהו.ובשעתא דאינון פרשי גדפייהו, אשתמע קול גדפין דכלהו, דאמרי שירתא, הה"ד כקול שדי, דלא אשתכיך לעלמין, כמה דכתיב למען יזמרך כבוד ולא ידום. ומאי אמרי, הודיע ה' ישועתו לעיני הגוים גלה צדקתו.קול המולה כקול מחנה, כקול משרייתא קדישא, כד מתחברן כל חילין עלאין לעילא. ומאי אמרי, קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו. אהדרו לדרום, אמרו קדוש. אהדרו לצפון, אמרו קדוש. אהדרו למזרח, אמרו קדוש. אהדרו למערב, אמרו ברוך.

ולפני שהכתוב מגיע אל הקשת הוא מתאר את מה שמתחתיה, "ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים כקול שדי בלכתן", ואלו הן ארבע החיות הגדולות העליונות הקדושות שהרקיע מתתקן עליהן, וכנפיהן מתחברות זו בזו לכסות את גופן, ובשעה שהן פורשות את כנפיהן נשמע קול כנפי כולן אומרות שירה, "כקול שדי", קול שאינו נדם לעולם, כמו שנאמר "למען יזמרך כבוד ולא ידום", ומה הן אומרות, "הודיע ה' ישועתו לעיני הגוים גלה צדקתו". ו"קול המולה כקול מחנה" הוא קול המחנה הקדוש כשמתחברים כל הצבאות העליונים למעלה ואומרים "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו", חוזרים לדרום ואומרים קדוש, חוזרים לצפון ואומרים קדוש, חוזרים למזרח ואומרים קדוש, וחוזרים למערב ואומרים ברוך.[35] וארבע החיות הן כנגד ארבע מדות, החסד והגבורה והתפארת, שהם שלשת הקוים, והמלכות שמקבלת מהם,[36] ולכן לשלש הרוחות הראשונות אומרים "קדוש", ולמערב, שהוא מקומה של השכינה, אומרים "ברוך", שהמלכות מקבלת את שלש הקדושות האלו, ובחינתה עצמה היא "ברוך כבוד ה' ממקומו".[37]

ויש בזה שני לימודים. האחד, שאותן הכנפים שבשעה שהן מחוברות הן מכסות את הגוף, בשעה שהן נפרשות הן אומרות שירה, ואף שיש בקול הזה בחינה של דין, הוא חשוב מאד, שעל ידו נגלית הישועה, "הודיע ה' ישועתו",[38] וכך הוא גם באדם, שיש בו כחות שמשמשים לו לכסות ולהגן, וכשהוא פורש אותם ופותח אותם לעבודת ה', הם עצמם נעשים לשירה. והשני, שהשירה העליונה אינה שלמה עד שמגיעים למערב ואומרים "ברוך", שלש פעמים "קדוש" כנגד שלש המדות העליונות, ופעם אחת "ברוך" כנגד המקום שמקבל אותן ומביא אותן אל העולם. ונראה לבאר שזהו מקומו של אדם מישראל בעולם הזה, שאין די בכך שהקדושה עומדת למעלה, אלא צריך שיהיה מי שיקבל אותה למטה ויאמר עליה "ברוך", וזו השכינה השורה בתוך ישראל, ומכאן הדרך אל הקשת, שגם בה שלשה גוונים ורביעי שמקבל מכולם.

◆ ודמות פניהם פני אדם

זוהר הקדוש · פרשת נח

והאי רקיע קאים על רישיהון, ובכל אתר דאיהי אזלא, אסחרו אפין לההיא סטרא, דאתכלילו אנפין ביה. אסחרו אנפין לארבע זויין, וכלהו מסתחרין לתתא.ברבועא דיליה, אתגליפת בארבע אנפין, אנפי אריה, אנפי נשרא, אנפי שור, אנפי אדם. גליף בכלהו אדם, אנפי אריה אדם, אנפי נשר אדם, אנפי שור אדם, כלהו כלילן ביה, ובגין כך כתיב ודמות פניהם פני אדם.

ועל ראשי החיות עומד אותו הרקיע, ובכל מקום שהוא הולך הפנים מסתובבות לאותו הצד, שכל הפנים כלולים בו, ומסתובבות לארבע הזויות ולמטה, ובריבוע שלו נחקק בארבעה פנים, פני אריה ופני נשר ופני שור ופני אדם, ובכולם נחקק אדם, בפני אריה אדם, בפני נשר אדם, בפני שור אדם, כולם כלולים בו, ולכן נאמר "ודמות פניהם פני אדם".[39] ופני אריה הם לצד דרום, שהוא קו הימין, ופני שור לצד צפון, שהוא קו השמאל, ופני נשר לצד מזרח, שהוא הקו האמצעי, ופני אדם לצד מערב, שהוא מקומה של המלכות, ובכל אחד מן הפנים חקוק גם פני אדם,[40] ונמצא שגם כאן שלשה פנים, והרביעי נחקק בכולם וכולל אותם.

ויש בזה לימוד גדול על מקומו של האדם בבריאה, שכל הכחות שבעולם, עוז האריה וכח השור ומעוף הנשר, אינם שלמים עד שנחקקים בהם פני אדם. וכך באדם עצמו, שיש בו כח של חסד ושל גבורה ושל שאיפה לגבהים, ואין כל אלה שלמים אלא כשהם נושאים פנים של אדם, של רחמנות ושל אחריות, ומי שמכניס צורה אנושית בכל כחותיו, בכעסו ובאהבתו ובשאיפותיו, הרי הוא נעשה כמרכבה שהשכינה שורה עליה.

״דאלין תלת גוונין וחד דאתכליל ביניהו, כלהו רזא חדא״

◆ תלת גוונין וחד דאתכליל ביניהו

זוהר הקדוש · פרשת נח

והאי רקיע דאתרבע, כלהו גוונין כלילן ביה, ארבע גוונין אתחזיין ביה... גוון ירוק, גוון סומק, גוון חוור, גוון ספיר דאתכלילו מכל גוונין. הה"ד כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה', חיזו דגוונין דכלא. ובגין כך, את קשתי נתתי בענן....האי דאמרן, דאלין תלת גוונין, וחד דאתכליל ביניהו, כלהו רזא חדא, ובגו עננא סלקא לאתחזאה.

וכמו בחיות ובפנים, כך הוא ברקיע עצמו, שהרקיע הזה שנעשה מרובע כל הגוונים כלולים בו, וארבעה גוונים נראים בו, גוון ירוק, גוון אדום, גוון לבן, וגוון ספיר הכלול מכל הגוונים, וזהו שנאמר "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם, כן מראה הנגה סביב, הוא מראה דמות כבוד ה'", מראה הגוונים של הכל, ולכן "את קשתי נתתי בענן".[41] ושלשת הגוונים הם שלשת הקוים, הלבן הוא החסד, האדום הוא הגבורה, והירוק הוא הקו האמצעי, ואין הכוונה לירוק כעשב השדה אלא "ירוק כאור החמה",[42] והספיר הוא המלכות, שאין לה גוון בפני עצמה אלא היא מקבלת בתוכה את שלשת הגוונים, ולכן בקשת שבענן נראים רק שלשה גוונים, לבן ואדום וירוק, וגוון עצמותה של המלכות אינו נראה שם.[43] וזהו "דאלין תלת גוונין וחד דאתכליל ביניהו, כלהו רזא חדא", שלשת הגוונים והאחד הכלול ביניהם כולם סוד אחד, "ובגו עננא סלקא לאתחזאה", והקשת עולה להיראות רק בתוך הענן.[44]

ויש בזה שלשה לימודים לכל אדם. האחד, שיופייה של הקשת הוא דווקא בכך שגוונים שונים ואף מנוגדים, החסד והדין, נאספים בה לקשת אחת, ואין אחד מבטל את חברו, וכך הוא בכלל ישראל, שבו כל אחד מאיר בגוון שלו, וכשהם מתאחדים יחד נעשים "מראה דמות כבוד ה'", ואין צורך שכולם יהיו בגוון אחד כדי שתהיה אחדות. והשני, שהמלכות, שהיא "מראה דמות כבוד ה'", אינה מראה גוון של עצמה כלל אלא את הגוונים שהיא מקבלת, ונראה לבאר שכך הוא כל מי שזוכה להביא אור לעולם, שגדולתו אינה בגוון המיוחד לו אלא בכך שהוא מקבל את האור שלמעלה ממנו ומאחד את כל הגוונים לקשת אחת. והשלישי, שהקשת נראית רק בתוך הענן, ובלי ענן אין קשת, ללמדך שאף בשעות המעוננות של חייו של אדם, כשנראה שהאור נסתר, דווקא שם יכול להיראות הסימן היפה ביותר של הברית.[45]

◆ ותשב באיתן קשתו

זוהר הקדוש · פרשת נח

מאי קשתי, כמה דאתמר ביוסף, דכתיב ותשב באיתן קשתו. בגין דיוסף צדיק אקרי, ובגין כך קשתו, דא ברית דקשת, דאתכליל בצדיק, דברית דא בדא אתאחיד. ובגין דנח הוה צדיק, קיימא דיליה קשת.ויפזו, מאי ויפזו, אנהירו בחמידו דכלא, כד"א הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים. אתנהירו בנהירו עלאה כד נטר ברית, ובגין כך אקרי יוסף הצדיק. על דא אקרי הקשת ברית, כליל דא בדא.

ואם הקשת היא השכינה הכלולה מכל הגוונים, צריך להבין למה קראה הכתוב "קשתי", ולמה ניתנה דווקא לנח, אלא "קשתי" הוא כמו שנאמר ביוסף "ותשב באיתן קשתו", שמפני שיוסף נקרא צדיק, "קשתו" היא "ברית דקשת דאתכליל בצדיק", שהברית והקשת נאחזים זה בזה, ומפני שנח היה צדיק, הברית שלו היא הקשת. ו"ויפזו זרעי ידיו" פירושו שהאירו ידיו בחמדה של הכל, כמו שנאמר "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים", שנתנהרו באור עליון כששמר את הברית, ולכן נקרא "יוסף הצדיק", ועל זה נקראת הקשת "ברית", שהם כלולים זה בזה.[46] וכבר נתבאר בפרק "צדיק יסוד עולם" שהצדיק הוא מדת היסוד, הנהר המשקה את הגן, והמלכות היא הגן, ושני אלה הם הקשת והענן, שהקשת היא כנגד היסוד, הברית, והענן הוא כנגד המלכות, ו"את קשתי נתתי בענן" פירושו שהברית ניתנה בתוך המלכות ונמתקו זה בזה, ואז מתגלה עליה כל האור שהעולם מתקיים בו, וזהו "וראיתיה לזכור ברית עולם".[47]

ונמצא שהקשת אינה רק תופעה בשמים אלא היא סימנו של הצדיק, שכל מי ששומר את בריתו, את קדושתו ונאמנותו, ידיו מאירות "בנהירו עלאה", ומעשיו נעשים כקשת שמאירה בתוך הענן.[48] ויש בזה עידוד גדול לכל אדם העומד בנסיון, כיוסף שעמד בנסיונו במצרים בשעה שהיה לבדו ורחוק מבית אביו, שדווקא בשעה שהוא עומד בנסיונו ושומר את הברית, הוא נעשה מקור של אור, וזכותו מגינה על העולם כקשת בענן.

◆ לית רשו לאסתכלא בקשת

זוהר הקדוש · פרשת נח

ודא זהרא יקרא עלאה, חיזו דכל חיזו, חזו כחיזו טמירין, גוונין טמירין, גוונין דלא אתגליין. ולית רשו לאסתכלא בעינא בקשת כד אתחזי בעלמא, דלא יתחזי קלנא בשכינתא. וכן גוונין דקשת הוא חיזו סוסטיפא קטירא, כחיזו יקרא עלאה, דלא לאסתכלא.וכיון דארעא חמאת להאי קשת, קיימא קדישא אתקיימת בקיומא, והיתה לאות ברית בין אלהים וגו'.

ומכיון שהקשת היא "זהרא יקרא עלאה, חיזו דכל חיזו", זוהר הכבוד העליון ומראה של כל המראות, שבה נגלים "גוונין טמירין, גוונין דלא אתגליין", אורות שלמעלה הם מכוסים ונעלמים ובקשת מתגלה מראיהם,[49] "לית רשו לאסתכלא בעינא בקשת כד אתחזי בעלמא", אין רשות להביט בעין בקשת כשהיא נראית בעולם, "דלא יתחזי קלנא בשכינתא", שלא ייראה קלון בשכינה, ואף גווני הקשת קשורים ומכוסים, "כחיזו יקרא עלאה, דלא לאסתכלא", כמראה הכבוד העליון שאין להסתכל בו.[50] וכן אמרו חז"ל שהמסתכל בקשת עיניו כהות, ותקנו לברך כשרואים אותה "זוכר הברית ונאמן בבריתו וקים במאמרו".[51] ומכל מקום "כיון דארעא חמאת להאי קשת, קיימא קדישא אתקיימת בקיומא", כיון שהארץ רואה את הקשת הברית הקדושה מתקיימת, שהארץ היא המלכות, והיא נמתקת על ידי הקשת ומקבלת את האור העליון,[52] ומשום כך היא "אות ברית ביני ובין הארץ".

ויש בקשת שני צדדים, צד של חסד, שהקב"ה זוכר את בריתו ואינו מביא עוד מבול לעולם, וצד של זהירות, שעצם הופעתה מלמדת שהעולם צריך לתזכורת, ולכן אמרו חז"ל "כל ימיו של רבי שמעון בן יוחי לא נראתה הקשת בענן",[53] וכן אמרו על רבי יהושע בן לוי,[54] שבזמן שיש צדיק גדול בדור, הוא עצמו הברית, וזכותו מגינה על העולם ואין צורך בסימן.[55] ומכאן לכל אדם, שהדרך הטובה ביותר להודות על הברית אינה להביט בסימן, אלא להיות בעצמו כזה שהסימן אינו נצרך, שכשאדם שומר את בריתו ואת דרכו, הוא עצמו הקשת שהקב"ה רואה וזוכר בה את בריתו עם העולם.

◆ אבן שתיה, נקודה חדא דכל עלמא

זוהר הקדוש · פרשת נח

וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר, האי היא אבן שתיה, דאיהי נקודה חדא דכל עלמא, וקיימא עלה קדש הקדשים. ומאי דמות כסא, בארבע סמכין, היא כרסייא קדישא עלאה, דאיהי ממנא על אלין ארבע, ודא הוא תורה שבעל פה.ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, דא הוא תורה שבכתב. מכאן דתורה שבכתב ישוון יתה על תורה שבעל פה, בגין דהאי כרסייא לדא. כמראה אדם, דאיהו דיוקנא דיעקב, דאיהו יתיב עלה.

ומן הקשת שעל הרקיע עולה המראה אל מה שלמעלה ממנו, "וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר", והיא אבן השתיה, "נקודה חדא דכל עלמא", נקודה אחת שהעולם כולו עומד עליה, ועליה עומד קודש הקדשים, כמו שאמרו חז"ל שאבן השתיה נקראת כך שממנה הושתת העולם.[56] ו"דמות כסא" היא הכסא הקדוש העליון העומד על ארבעה סמכים, שארבעת הגוונים של הקשת, הלבן והאדום והירוק והספיר, נעשו לו לארבעה אדנים,[57] והוא התורה שבעל פה, ועל הכסא "דמות כמראה אדם", שהיא התורה שבכתב, דיוקנו של יעקב היושב עליו, ו"מכאן דתורה שבכתב ישוון יתה על תורה שבעל פה", מכאן שמניחים את התורה שבכתב על גבי התורה שבעל פה, מפני שזו כסא לזו.[58]

והתורה שבעל פה היא כנגד מדת המלכות, כנסת ישראל, שבפיה ובלימודה מתגלית התורה שבכתב, ולכן היא הכסא שעליו יושבת התורה שבכתב, ונמצא שאותה נקודה שהעולם עומד עליה היא לימוד התורה של ישראל, בבתי המדרש ובבתים, בכל דור ודור, ואפילו המנהג הפשוט להניח את החומש על גבי הגמרא מזכיר לנו שכל לימודנו בעל פה הוא הכסא שעליו יושבת התורה שניתנה מן השמים. וזהו סוד הקשת שבענן ביום הגשם, שבעולם המעונן הזה, כשנראה שהכל עלול להיחרב, יש נקודה אחת שהעולם עומד עליה, ובה מתאחדים כל הגוונים לקשת אחת, ומי שקובע לו עת לתורה, ואפילו שעה אחת ביום, הרי הוא אוחז באבן השתיה של העולם ומקיים את הברית שנכרתה עם נח לדורות עולם.

◆ ככלה דמתקשטא לבעלה

זוהר הקדוש · פרשת נח

אבל האי קשת דאתחזי בעלמא ברזא עלאה קיימא, וכד יפקון ישראל מן גלותא, זמינא האי קשת לאתקשטא בגוונוי, ככלה דא דמתקשטא לבעלה....כך אמר לי אבא כד הוה מסתלק מעלמא, לא תצפי לרגלי דמשיחא עד דיתחזי האי קשת בעלמא מתקשטא בגווני נהירין ויתנהיר לעלמא, וכדין צפי ליה למשיח.

ומעתה מובן למה נאמר "נתתי", "נתתי מקדמת דנא", שהקשת שבענן אינה אלא דמות של הקשת העליונה, של השכינה הכלולה מכל הגוונים, ובימי הגלות היא נראית בענן כתזכורת, "וראיתיה לזכור ברית עולם", אבל "האי קשת דאתחזי בעלמא ברזא עלאה קיימא", הקשת הנראית בעולם עומדת בסוד עליון, וכשיצאו ישראל מן הגלות עתידה הקשת להתקשט בגווניה ככלה המתקשטת לבעלה, ועל זה נאמר "לא תצפי לרגלי דמשיחא עד דיתחזי האי קשת בעלמא מתקשטא בגווני נהירין", אל תצפה לרגלי המשיח עד שתיראה הקשת בעולם מקושטת בגוונים מאירים.[59] ונמצא שכל אדם השומר את הברית, וכל לימוד ותפלה שמאחדים את הגוונים, מוסיפים אור בגווני הקשת, עד שתתגלה בגוונים מאירים ככלה לבעלה, והעולם כולו יראה שהברית שנכרתה עם נח לא נשכחה מעולם.

◆ ◆ ◆

מקורות בספרי החסידות

מאמר הקשת שבזוהר, ובפרט דבריו ש"ברית דקשת דאתכליל בצדיק", היו יסוד לכמה ממשנותיהם של גדולי החסידות, שלמדו מהם שהצדיק עצמו הוא "קשת הברית", ושגווני הקשת הם גווני המדות. ולהלן מקצת המקומות, לפי סדר הדורות, למי שרוצה להוסיף ולעיין.

דגל מחנה אפרים, לרבי משה חיים אפרים מסדילקוב, נכד הבעל שם טוב, פרשת נח. הביא בשם האריז"ל "כי תלת בני נח הם תלת גווני הקשת", ונמצא שאותם שלשה בנים שנתבארו בפרק "צדיק יסוד עולם" כתולדותיו של הצדיק, הם הם שלשת הגוונים של הקשת.

ליקוטי מוהר"ן, לרבי נחמן מברסלב. בחלק א, סימן מב, הביא מן הזוהר "הקשת היא השכינה, ותלת גוונין דקשת הם האבות, והם לבושין דשכינתא", וכתב שם "כי הצדיק הוא בחינת קשת, כמו שאמר רבי שמעון בן יוחאי לרבי יהושע בן לוי: הנראה קשת בימיך", ושהצדיק "מלביש את הקשת בלבושין דנהירין". ובסימן כט כתב "כי רבי שמעון היה קשת הברית".

עבודת ישראל, לרבי ישראל המגיד מקוזניץ, פרשת נח. כתב שעבודתו של אדם היא לתקן את עצמו "עד שהוא מצד עצמו עכ"פ לא יצטרך לקשת", כענין שנתבאר בפרק זה, שהצדיק שהוא עצמו הברית אינו צריך לסימן.

תורה אור, לרבנו הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי, פרשת וישב. כתב "שלשה בני נח הם למעלה בקדושה ג' בחי' גווני קשת חיור סומק ירוק", הם שלשת הגוונים שבזוהר, לבן ואדום וירוק.

מאור ושמש, לרבי קלונימוס קלמיש הלוי עפשטיין מקראקא, פרשת נח. כתב "והנה עיקר הקשת בענן היא אות על בטול הגזירה", ועל הצדיקים שבימיהם לא נראתה הקשת, "שלא נראה קשת בימיהם שהם בטלו הגזירות רעות".

ליקוטי הלכות, לרבי נתן מברסלב. בהלכות נזיקין כתב "כי רבי שמעון בר יוחאי הוא קשת הברית", "שבשביל זה לא נראה קשת בימיו", ובהלכות מטלטלין כתב על "הקשת הנראה בענן ביום הגשם", "והעיקר ע"י הצדיק האמת שהוא בחי' קשת הברית".

בית יעקב, לרבי יעקב ליינר מאיזביצא, פרשת נח. כתב "עיקר אות הקשת הוא להראות שגם בחושך יש אור", והוא מה שנתבאר בפרק זה, שהקשת עולה להיראות דווקא בתוך הענן.

שפת אמת, לרבי יהודה אריה לייב מגור, פרשת וירא. כתב "ויש ג' בריתות. קשת בעולם. ושבת ברית בזמן שנה. ומילה בנפש", ובזה נקשרים יחד הקשת שבפרק זה עם השבת והברית שנתבארו בפרק "צדיק יסוד עולם".

שם משמואל, לרבי שמואל מסוכטשוב, חנוכה, שנת תרפ"ד. כתב "ובקשתי הוא זכות יוסף", "שמדתו של יוסף מעולם צדיק יסוד עולם שומר הברית", כדברי הזוהר שקשתו של יוסף היא ברית הקשת הכלולה בצדיק.

◆ ◆ ◆

הקדשות

מקום להקדשה לעילוי נשמת, לרפואה ולהצלחה

◆ ◆ ◆

אורות הזוהר

משנתו של הזוהר הקדוש בעניני הפרשה

יוצא לאור בכל שבוע

״ובהאי חיבורא דאיהו ספר הזהר יפקון ביה מן גלותא ברחמי״

רעיא מהימנא, פרשת נשא