עיונים במסכת מנחות

בס״ד

עיונים במסכת מנחות

מהות קרבן המנחה ויחסה למסכת זבחים

כולל

הקבלות בין מסכת זבחים למסכת מנחות

שכבות עריכת התלמוד וסוגיות פתיחה סבוראיות

מהות קרבן המנחה לאור הפרשנים והחוקרים

מקור פסול שלא לשמה במנחה

מלוקט ומבואר ממקורות שונים

עם הערות וציונים

תוכן העניינים

מבוא............................................................................................ 3

פרק א: הקבלות בין מסכת זבחים למסכת מנחות.................................. 4

פרק ב: שכבות עריכת התלמוד וסוגיות פתיחה סבוראיות...................... 8

פרק ג: החילוק בין בעלי חיים לצומח בסדר המשנה............................ 14

פרק ד: מקור פסול שלא לשמה במנחה............................................. 18

פרק ה: מהות קרבן המנחה - שלוש שיטות עיקריות........................... 22

פרק ו: "מנגינות" הקרבנות................................................................ 30

הערות ומקורות............................................................................ 35

ביבליוגרפיה................................................................................. 48

מבוא

מסכת מנחות, הפותחת את דיני הקרבנות מעולם הצומח, עומדת ביחס מיוחד למסכת זבחים העוסקת בקרבנות מעולם בעלי החיים. יחס זה בא לידי ביטוי הן במבנה המשניות, הן בסגנון הסוגיות, והן בשאלות היסוד העולות משתי המסכתות.

בחיבור זה נבחן את הקשרים העמוקים בין שתי המסכתות, תוך התייחסות למחקר האקדמי העכשווי בחקר התלמוד, ובמיוחד לשאלת שכבות העריכה של התלמוד הבבלי וסוגיות הפתיחה הסבוראיות.

כמו כן, נעמיק בשאלת מהותו של קרבן המנחה: האם היא "עולת העני" - תת-קטגוריה של קרבנות בעלי החיים, או שמא היא סוג קרבן עצמאי עם משמעות ייחודית משלו. שאלה זו נוגעת להבנת מקומה של המנחה במערכת הקרבנות כולה.

***

יסודות החיבור מבוססים על תקצירי שיעורים בדף היומי שנמסרו בעיון והרחבה, וכן על מחקרים של חוקרים שונים בתחום חקר התלמוד והמחשבה התורנית. המקורות העיקריים מצוינים בהערות השוליים ובביבליוגרפיה שבסוף החיבור.

פרק א

הקבלות בין מסכת זבחים למסכת מנחות

א. רקע כללי

החוקרים ד"ר י. קורן, ד"ר מ. בלברג והרב ד"ר דוד פוליאקוב[1] עמדו על כך שמשניות וסוגיות רבות ממסכת זבחים - המסכת העוסקת בקרבנות מעולם בעלי החיים - נשנו גם במסכת מנחות, המסכת העוסקת בקרבנות מעולם הצומח.

הקבלות אלו אינן מקריות, אלא משקפות את הזיקה המהותית בין שני סוגי הקרבנות. כפי שנראה להלן, הקבלה זו מעוררת שאלות יסוד בדבר היחס בין עולם החי לעולם הצומח במערכת הקרבנות.

ב. המשניות המקבילות

להלן רשימת המשניות המקבילות העיקריות בין שתי המסכתות:

מסכת מנחות · מסכת זבחים

פ"א מ"א - דיני לשמה · פ"א מ"א - דיני לשמה

פ"א מ"ג-מ"ד - ארבע עבודות · פ"ב מ"ב-מ"ה - ארבע עבודות

פ"ג מ"א, מ"ג · פ"ב מ"א, פ"ג מ"א, פ"ו מ"ז

ההקבלה הבולטת ביותר היא בפתיחת שתי המסכתות, העוסקות בדיני "לשמה" - הכוונה הנדרשת בהקרבת הקרבן. פתיחת מסכת מנחות דומה מאוד בסגנונה לפתיחת מסכת זבחים.

ג. ארבע עבודות בזבח ובמנחה

חז"ל השוו את ארבע העבודות בזבח מבעלי החיים לארבע העבודות במנחה:

"כשם שיש ארבע עבודות בזבח - שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה - כך יש ארבע עבודות במנחה - קמיצה, נתינה בכלי, הולכה והקטרה"[2]

השוואה זו מלמדת על הזיקה המהותית בין שני סוגי הקרבנות, ועל כך שהמנחה נתפסת כמקבילה לזבח מבעלי החיים.

ד. ההבדלים בין המסכתות

למרות הדמיון הרב, קיימים הבדלים משמעותיים בין המסכתות:

1. דיני לבונה - ייחודיים למסכת מנחות ואין להם מקבילה בזבחים.

2. דיני שחיטה - ייחודיים למסכת זבחים, שכן המנחה אינה טעונה שחיטה.

3. תאריך העריכה - הרב ד"ר נפתלי גולדשטיין[3] ביאר שמקור המשנה בזבחים פ"א מ"א בדיני לשמה הוא מקובץ משניות מחכמי יבנה, בעוד שהסוגיה במנחות מאוחרת יותר, מחכמי אושא. ראיה לכך היא שר"ש חולק על ההלכה במנחות, מה שמעיד על התפתחות מאוחרת יותר.

פרק ב

שכבות עריכת התלמוד וסוגיות פתיחה סבוראיות

א. רקע: שכבות התלמוד

החוקרים ד"ר נחמיה בריל, הרב ד"ר אברהם ווייס, ד"ר שמא פרידמן, והרב ד"ר יהודה ברנדס[4] העירו שפתיחת כל מסכת בתלמוד הבבלי שונה בסגנונה משאר הסוגיות. לטענתם, אלו "שכבות התלמוד" מהרבנן סבוראי שערכו את הש"ס.

הכרת תופעה זו חשובה להבנת סוגיית הפתיחה של מסכת מנחות, הדומה בסגנונה לפתיחת מסכת זבחים.

ב. ד"ר נחמיה בריל (1843-1891)

נחמיה בריל היה רב וחוקר במדעי היהדות. חיבורו הרלוונטי לענייננו הוא "תולדות ייסודו של התלמוד הבבלי כיצירה ספרותית"[5]. הוא היה הראשון שזיהה את סוגיות הפתיחה כ"הרצאות פתיחה למסכת" והצביע על המאפיינים הייחודיים שלהן.

בריל מנה מספר מאפיינים לסוגיות הפתיחה הסבוראיות:

• מיקום הסוגיה בראש המסכת

• עיסוק בדיוקים בלשון המשנה

• ביטויים מיוחדים כגון: "מ"ש הכא דתני... ומ"ש התם דתני", "מאי איריא דתני... ליתני..."

• דיון במקומה של המסכת ביחס למסכתות האחרות שבסדר

• שאלות שאינן קיימות בירושלמי

ג. הרב ד"ר אברהם ווייס (1895-1970)

אברהם ווייס היה תלמיד חכם, חוקר תלמוד ומנהיג ציוני-דתי. הוא היה ממייסדי המחקר המדעי של התלמוד, וכיהן כחוקר ומרצה לתלמוד במכון לחכמת ישראל בוורשה, בישיבה יוניברסיטי, ובאוניברסיטת בר-אילן.[6]

ספריו הרלוונטיים:

• "לקורות התהוות הבבלי" (ורשה, תרפ"ט/1929)

• "התלמוד הבבלי בהתהוותו הספרותית" (ורשה, תרצ"ז-תרצ"ט/1937-1939)

• "היצירה של הסבוראים (חלקם ביצירת התלמוד)" (ירושלים, תשי"ג)

אחת מהמסקנות העיקריות של ווייס היתה שעריכת התלמוד לא היתה אירוע נקודתי, אלא תהליך מתמשך שהחל מזמן האמוראים, ונמשך עד לתקופת הגאונים.

ד. פרופ' שמא יהודה פרידמן

פרופ' שמא פרידמן הוא חתן פרס ישראל לחקר התלמוד. תרומתו חשובה להבנת המבנה, ההרכב והפיתוח הספרותי בסוגיות התלמוד הבבלי.[7]

"במסגרת עיוניו אפיין את דרכי 'סתם התלמוד' ואת תפקידן בעיצוב הסוגיה הבבלית, ואישש את הטענה בדבר השתייכותם של מרבית הסתמות לרובד המאוחר לדברי האמוראים"[8]

ספרו הרלוונטי: "סוגיות בחקר התלמוד הבבלי" (ניו יורק וירושלים, תש"ע).

ה. הרב פרופ' יהודה ברנדס

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא מחנך וחוקר תלמוד, נשיא המכללה האקדמית הרצוג.[9]

מאמריו הרלוונטיים:

• "המשוכה הראשונה" - על סוגיית הפתיחה של מסכת קידושין, בתוך "על דרך האבות" (תשס"א)

• "יבמות, עריות וקרובות: פתיחתא למסכת יבמות" - אקדמות יז (תשס"ו)

• "פתיחתא למסכת ברכות: עולם שנה נפש" - אסיף א'

ברנדס טוען שהסבוראים השתמשו בפתיחות המסכתות להעלאת עקרונות מוסריים ורוחניים הקשורים לנושאי המסכת.

ו. הראיה מסוגיית מנחות

בסוגיית הפתיחה של מסכת מנחות מצינו דוגמה לתופעה זו: הובאו תירוצי רבה, רבא ורב אשי על סתירה מר"ש אדר"ש שנאמרה רק לאחר מכן. הדבר מעיד על כך שהם - הסבוראים - הם שערכו את הלשון "ורמי דר"ש אדר"ש", כאשר מתחילה הקשו בסתמא את הברייתות זו על זו.

נקטו הסבוראים בסגנון של "איבעית אימא קרא איבעית אימא סברא" - סגנון אופייני לסוגיות הפתיחה הסבוראיות.

פרק ג

החילוק בין בעלי חיים לצומח בסדר המשנה

א. שיטת רבי יהודה הנשיא

החילוק בין בעלי חיים (כולל עופות) לצומח הוא הסיבה שחילק רבי יהודה הנשיא את דיני הקרבנות לשתי מסכתות נפרדות - זבחים ומנחות.

הג"ר משה ליכטנשטיין[10] ביאר את ההבדל בין פרשת ויקרא לפרשת צו: בפרשת ויקרא נאמרו דיני הקרבנות מצד ההקרבה, ובפרשת צו - מצד קדושת הקרבן.

ואף על פי כן, בשתי הפרשיות הללו לא חילקה התורה בין עולם החי לעולם הצומח בקרבנות, כמו שחילק רבי יהודה הנשיא בסדר המשנה.

ב. שיטת הרמב"ם

הרמב"ם במשנה תורה לא חילק בין זבחים למנחות. הוא חילק רק בין נדבה לחובה, כעין תורת כהנים, ובדומה לדרכה של התורה עצמה שכללה את המנחה יחד עם שאר הזבחים.[11]

בהלכות מעשה הקרבנות (פי"ב ה"א וה"ד) כתב הרמב"ם שהמנחות הן מן הקרבנות, וחילק בין מנחות הבאות מחמת עצמן ומנחות הבאות עם הזבח.

ג. השאלה היסודית

השאלה היסודית העולה מחילוק זה היא: האם קרבן מעולם הצומח הוא רק תת-רמה מקרבן הזבחים מבעלי החיים, או שהיא סוג נפרד בקרבן לגמרי?

שאלה זו נוגעת להבנת מהותו של קרבן המנחה, כפי שנרחיב בפרקים הבאים.

פרק ד

מקור פסול "שלא לשמה" במנחה

א. השאלה

תוספות דן במקור להלכה שבעוף ומנחה פסולים שלא לשמה, וכן שלא עלו לבעלים לשם חובה.[12]

ב. שיטת תוספות

תוספות מסיק שהמקור הוא מדכתיב "זאת תורת" וגו', שהשוו כל הקרבנות זה לזה בזה.

לפי שיטה זו, המנחה נכללת בתוך שאר הקרבנות, ואין לה מקור נפרד לדין פסול שלא לשמה.

ג. שיטת רש"י

רש"י להלן בדף י"ב ע"א סובר שהמקור הוא מדאיתקש מנחה לחטאת, כבסוגיה לר"ש.[13]

לשיטת רש"י, המנחה היא סוג ומסלול נפרד מעולם בעלי החיים לגמרי, ולכן נדרש לימוד נפרד לפסול שלא לשמה.

ד. דעת תוספות על רש"י

תוספות סובר שההיקש לחטאת הוא רק אסמכתא, כפי שנראה מדברי ר"ש.

ה. חידושו של רעק"א

רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס[14] כתב שלדידן שלא פוסקים כר"ש, אכן ההיקש לחטאת הוא המקור לפסול שלא לשמה.

המצפה איתן האריך בביאור שיטות אלו.[15]

ו. הקשר לשאלת מהות המנחה

מחלוקת זו קשורה לשאלת מהות המנחה:

• אם דורשים את הפסול במנחות מ"זאת תורת" - משמע שהמנחה נכללת בתוך שאר הקרבנות.

• לשיטת רש"י - המנחה היא סוג ומסלול נפרד מעולם בעלי החיים לגמרי, ולכן דורשים פסול שלא לשמה מדרשה נפרדת.

כפי שנראה בפרק הבא, התורה נתנה מסלולים ומודלים שונים בקרבן - עולה, מנחה ושלמים - ויש לעמוד על משמעותו הייחודית של כל אחד מהם.

פרק ה

מהות קרבן המנחה - שלוש שיטות עיקריות

א. שיטה ראשונה: המנחה כ"עולת העני"

האברבנאל[16] פירש שהמנחה היא עולת העני. לפי שיטה זו, המנחה נכללת בסוג של עולה כתת-קטגוריה, עבור מי שאינו יכול להביא עולת בהמה לזרוק דמה.

כעין זה הביא רש"י בפרשת ויקרא[17] בשם חז"ל:

"כבר עמדו חז"ל על כך שבפרשת ויקרא בקרבן מנחה שינתה התורה את הלשון שנאמרה בקרבן בעלי חיים - 'אדם כי יקריב' - למה שנאמרה בקרבן מנחה - 'נפש כי תקריב'. והוא לומר שהעני מקריב בזה את נפשו לה' בכוונתו, וזהו תחת מעלת הדם בעולת בהמה"

ר"י מאורליינ"ש פירש בבכור שור[18] שלכן המנחה היא קדשי קדשים - משום שחיבב הקב"ה את זה בענוותנותו, שמחבב את העני.

ב. שיטה שניה: המנחה כסוג קרבן עצמאי

הרש"ר הירש והרד"צ הופמן[19] פירשו שקרבן המנחה הוא סוג קרבן לעצמו, ואינו תת-קטגוריה של עולה.

ראייתם מהכתוב עצמו: כשמקריב האדם קרבן לה' פירטה הכתוב מאיזה בהמות יכול להביא קרבנו, אבל כשדיברה על המנחה העניקה התורה אליה כותרת בפני עצמה, אף על פי שהכניסה את פרשת המנחה בין העולה והשלמים.

המשמעות לפי שיטה זו:

• קרבן החי מייצג את החיים ונפש האדם.

• המנחה מייצגת את צרכי החיים - המזון וההכרה שהכל תלוי בה'.

לכן שיעור המנחה הוא עשירית האיפה - שהיה שיעור המן (כמבואר בפרשת המן) לספק את מחייתו של האדם.

ולפי זה מובן מדוע הדגישו התורה וחז"ל את השמן בקרבן המנחה: השמן מייצג עשירות. אין אופי המנחה דווקא שהיא "עולת העני", אלא שכל צרכי החיים תלויים בה'.

ג. שיטת פרופ' יונתן גרוסמן - הרחבה

הרב ד"ר יונתן גרוסמן[20] במאמרו "קרבן המנחה" (מגדים לו, תשרי תשס"ג) ובספרו "תורת הקרבנות: מחוות של בשר ורוח" (תשפ"ב) הרחיב בעניין זה.

גרוסמן מסביר את הקשר בין שיעור עשירית האיפה במנחה לפרשת המן:

"הכמות היא עשירית האיפה, כמות המאפיינת את מזונו של אדם במשך יום אחד. כך עולה מתוך פרשת המן, שֶׁשָׁם נדרשו ישראל לקחת עומר לגולגולת בכל יום (שמות ט"ז, טז). בסוף הפרשה כתוב: 'והעֹמר עשִרית האיפה הוא' (שם, לו), כלומר מזונו של אדם ליום אחד הוא עשירית האיפה. את הקשר לקרבן המנחה עושה כבר רש"י במקום: 'עשִרית האיפה... והוא שיעור לחלה ולמנחות' (פירושו לשמות ט"ז, לו). כלומר, בקרבן המנחה מביא האדם את כלכלתו היומית לבעליה האמתיים - לרבש"ע."[21]

מדברי גרוסמן עולה שהמנחה מבטאת את ההכרה שכל מזונו ופרנסתו של האדם באים מאת הקב"ה, והאדם מקריב את כלכלתו היומית לבוראו.

ד. שם "מנחה" - האם שם עצמאי או שם החומר?

הרב ד"ר יונתן גרוסמן[22] העיר ש"מנחה" אינו השם העצמאי של הקרבן. שהרי "מנחת חוטא" היא בעצם חטאת.

הגרי"ז[23] דן האם מנחת קנאות שדינה כמנחת חוטא - האם רק דינה כדיניה, או שקדושתה היא גם כקדושת חטאת.

הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות (פי"ב ה"א וה"ד) סובר ש"מנחה" הוא שם סוג החומר שממנו בא הקרבן. וכמו שחילק להלן (פי"ח ה"א) בין הקרבנות שבאין מבעלי חיים, עופות, או "מנחות".

נמצא מזה ששם החומר שממנה באה פועל באופן ממשי על מהותו ואופיו של הקרבן.

פרק ו

"מנגינות" הקרבנות

א. הרעיון הכללי

הרב ד"ר יונתן גרוסמן[24] ביאר שכל סוג קרבן יש לו "מנגינה" וביטוי משלו ביחס שלו להקב"ה בהקרבת הקרבן אליו.

ב. מנגינת קרבן העולה

מנגינתה של קרבן העולה - שכולה כליל - היא שהאדם מבטל את כולו כלפי הקב"ה ומבין את הפער בינו לבין קונו בעמידתו לפניו כשמביא את קרבנו לפניו יתברך.

העולה כולה עולה על המזבח ונשרפת - אין לאדם חלק בה. זה מבטא את הכניעה המוחלטת לפני הבורא.

ג. מנגינת קרבן השלמים

מנגינתה של קרבן השלמים היא שהאדם סועד לפני הא-ל כביכול בצוותא, ויש לו איזו התקרבות ממשית לה'.

השלמים מתחלקים: חלק למזבח, חלק לכהנים, וחלק לבעלים. האכילה היא אכילה לפני ה'.

ד. מנגינת קרבן המנחה - דברי פרופ' גרוסמן

בזה צריכים לעמוד על מהותו ואופיו של קרבן המנחה, שאין בו כי אם אפשרות אחת שנתנה התורה, בשונה מקרבנות בעלי החיים שיש בהם עולה ושלמים.

השאלה היא: האם מנגינתה של המנחה היא כעולה או כשלמים?

פרופ' גרוסמן בספרו "תורת הקרבנות" מתייחס לשאלה זו:

"כשגרוסמן מתייחס לקורבן מנחה כקורבן שמצוי בתווך בין העולה והשלמים, הוא מסביר ש'היא יוצאת מתוך חוויית העולה (של הקרבה טוטלית) וזהו אכן הבסיס לשיח הדתי שהיא מביעה, אך יש בכוחה להניע את האדם אל עבר תודעת זבח השלמים'"[25]

כלומר, המנחה משלבת בתוכה את שתי ה"מנגינות": מצד אחד יש בה את יסוד ההקרבה הטוטלית כעולה, ומצד שני היא מאפשרת תנועה לכיוון השלמים - סעודה לפני ה'.

ה. סיכום: שלוש המנגינות

לפי שיטת הרש"ר הירש, הרד"צ הופמן ופרופ' גרוסמן, המנחה אינה בהכרח כעולה או כשלמים בלבד, אלא היא סוג שלישי עם "מנגינה" ייחודית:

• העולה - ביטוי לביטול העצמי לפני ה'

• השלמים - ביטוי להתקרבות ולשותפות עם ה'

• המנחה - ביטוי להכרה שכל צרכי החיים תלויים בה', והודאה על הפרנסה והמזון. היא יוצאת מחוויית העולה אך מאפשרת תנועה לעבר תודעת השלמים.

ולפי האברבנאל ורש"י, המנחה היא כעולה - אלא שהיא עולת העני, שמקריב את נפשו במקום את ממונו.

הערות ומקורות

[1] ראה מאמריהם בכתבי עת אקדמיים שונים. החוקרים השוו בין המשניות המקבילות בשתי המסכתות ועמדו על הזיקה ביניהן.

[2] מנחות פ"א מ"ג-מ"ד, מקביל לזבחים פ"ב מ"ב-מ"ה.

[3] הרב ד"ר נפתלי גולדשטיין, מובא בשיעור לזבחים דף ז'.

[4] ראה בהרחבה בעבודת המאסטר של מירב סויסה, "סוגיות פתיחה סבוראיות בתלמוד הבבלי", אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ח.

[5] נחמיה בריל, "תולדות ייסודו של התלמוד הבבלי כיצירה ספרותית", תורגם מגרמנית ופורסם ב"נטועים" יא-יב (תשס"ד), מכללת הרצוג.

[6] ראה הערך "אברהם ווייס" בויקיפדיה העברית, וכן ספר היובל לכבודו.

[7] פרופ' שמא יהודה פרידמן, חתן פרס ישראל לחקר התלמוד תשע"ד. ראה אתר פרס ישראל.

[8] מתוך נימוקי הזכייה בפרס ישראל.

[9] ראה הערך "יהודה ברנדס" בויקיפדיה העברית.

[10] הג"ר משה ליכטנשטיין, מובא בשיעור לזבחים דף צ"ג.

[11] רמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק י"ב.

[12] תוספות מנחות דף ב' ע"א.

[13] רש"י מנחות דף י"ב ע"א.

[14] רבי עקיבא איגר, גליון הש"ס על מנחות.

[15] המצפה איתן על מסכת מנחות.

[16] אברבנאל, פירוש על התורה, פרשת ויקרא.

[17] רש"י ויקרא ב:א, ד"ה "ונפש כי תקריב".

[18] ר"י מאורליינ"ש, בכור שור על ויקרא.

[19] רש"ר הירש, פירוש על התורה, ויקרא ב; רד"צ הופמן, פירוש על ויקרא.

[20] פרופ' יונתן גרוסמן, פרופסור במחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן, מלמד גם במכללת הרצוג שבגוש עציון ומחברם של ספרים רבים בפרשנות התנ"ך.

[21] פרופ' יונתן גרוסמן, "קרבן המנחה", מגדים - ביטאון לענייני מקרא, גיליון לו (תשרי תשס"ג), הוצאת תבונות, מכללת הרצוג. המאמר זמין באתר תורת הר עציון.

[22] הרב ד"ר יונתן גרוסמן, שיעורים בספר ויקרא.

[23] חידושי הגרי"ז על הרמב"ם.

[24] הרב ד"ר יונתן גרוסמן, מובא בשיעור לזבחים דף ז'.

[25] פרופ' יונתן גרוסמן, "תורת הקרבנות: מחוות של בשר ורוח", הוצאת קורן, תשפ"ב, עמ' 155. הציטוט מובא גם בביקורת הספר באתר מחניים.

ביבליוגרפיה

מקורות ראשונים

• תלמוד בבלי, מסכת זבחים

• תלמוד בבלי, מסכת מנחות

• רש"י על התלמוד

• תוספות על התלמוד

• רמב"ם, משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות

• רש"י על התורה

• אברבנאל על התורה

• בכור שור על התורה

אחרונים

• רבי עקיבא איגר, גליון הש"ס

• המצפה איתן על מנחות

• חידושי הגרי"ז על הרמב"ם

• רש"ר הירש, פירוש על התורה

• רד"צ הופמן, פירוש על ויקרא

מחקר

• בריל, נחמיה. "תולדות ייסודו של התלמוד הבבלי כיצירה ספרותית". נטועים יא-יב (תשס"ד).

• ווייס, אברהם. "לקורות התהוות הבבלי". ורשה, תרפ"ט.

• ווייס, אברהם. "התלמוד הבבלי בהתהוותו הספרותית". ורשה, תרצ"ז-תרצ"ט.

• ווייס, אברהם. "היצירה של הסבוראים". ירושלים, תשי"ג.

• פרידמן, שמא יהודה. "סוגיות בחקר התלמוד הבבלי". ניו יורק וירושלים, תש"ע.

• ברנדס, יהודה. "המשוכה הראשונה". בתוך: על דרך האבות (תשס"א).

• ברנדס, יהודה. "יבמות, עריות וקרובות: פתיחתא למסכת יבמות". אקדמות יז (תשס"ו).

• סויסה, מירב. "סוגיות פתיחה סבוראיות בתלמוד הבבלי". עבודת מאסטר, אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ח.

• כהן, אבינועם. "לאופיה של ההלכה הסבוראית". דיני ישראל כד (תשס"ו).

כתבי פרופ' יונתן גרוסמן

• גרוסמן, יונתן. "קרבן המנחה". מגדים - ביטאון לענייני מקרא, גיליון לו (תשרי תשס"ג), הוצאת תבונות.

• גרוסמן, יונתן. "תורת הקרבנות: מחוות של בשר ורוח". הוצאת קורן, תשפ"ב.

• שיעורי פרופ' גרוסמן באתר תורת הר עציון: https://etzion.org.il

• שיעורי פרופ' גרוסמן באתר התנ"ך: https://www.hatanakh.com

* * *

נשלם בסייעתא דשמיא

תהילה לא-ל עליון