ספר פרו ורבו — פרק א

ספר פרו ורבו

יסודות המצווה וגדריה

❦ ❦ ❦

שער ראשון

יסודות המצווה

שער ראשון: יסודות המצווה

תוכן השער: בשער זה נברר את יסודות החיוב של מצוות פריה ורבו, ואת התוספת המיוחדת של "ולערב אל תנח ידך", המהווה את הבסיס לכל הדיון בספר זה. בטרם ניגש לשאלת ההיתר למנוע הריון, עלינו להבין מהו בדיוק החיוב המוטל על האדם, מה תוקפו — דאורייתא או דרבנן — ומה חלקם של האיש והאישה במצווה זו.

✦ ✦ ✦

סימן א׳

מצוות עשה של פריה ורבו — גדריה ושיעורה

א. מהות הציווי: ברכה או חובה?

מצוות פריה ורבו היא המצווה הראשונה שנצטווה בה האדם בתורה, והיא יסוד קיום העולם כולו. כבר בבריאת העולם, בטרם נתנה תורה לישראל, נאמר לאדם הראשון ולחווה אשתו:

"וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ"

(בראשית א׳, כח)

יש לעיין בלשון התורה: הציווי פותח במילים "ויברך אותם", ולשון "פרו ורבו" נשמעת כברכה והבטחה יותר מאשר כציווי משפטי. שהרי בשאר המצוות שבתורה נאמרו כציווי ישיר — "לא תרצח", "לא תגנוב", "כבד את אביך ואת אמך" — ואילו כאן משמע שהקב"ה מברכם בפוריות ובריבוי.

קושיה זו נוגעת לעצם הבנת המצווה: האם "פרו ורבו" הוא ציווי המחייב את האדם לעשות מעשה, או שמא הוא ברכה אלוקית המבטיחה לאדם שיזכה לפרי בטן?

ביאור הערוך השולחן

הערוך השולחן (אבן העזר, ריש סימן א׳) מבאר קושי זה בדרך נפלאה. לדעתו, הפסוק בבראשית א׳ הוא אכן ברכה לאדם ולחווה, שהרי בלא ברכת ה׳ אין יכולת להוליד כלל — "אם ה׳ לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו". ולכן נאמרה הברכה לשניהם יחד, לאיש ולאישה.

אולם, החיוב ההלכתי עצמו נלמד ממקום אחר — מהמילה "וכבשוה" שבהמשך הפסוק. וכפי שדרשו חז"ל (יבמות סה ע"ב): "איש דרכו לכבוש, ואין אישה דרכה לכבוש" — מכאן שהחיוב מוטל על האיש. כמו כן, לאחר המבול נאמר לנח ובניו (בראשית ט׳, א): "ואתם פרו ורבו" — והיינו ציווי גמור.

נמצא אפוא ש"פרו ורבו" הוא שילוב מופלא של שני יסודות: ברכת ה׳ — שהיא הפוטנציאל והיכולת, וציווי האדם — שהוא המימוש והחובה. הברכה מאפשרת, והציווי מחייב.

שיטת רש"י והרמב"ן — הראשונה לברכה וכאן לצווי

רש"י על הפסוק "ואתם פרו ורבו" (בראשית ט', ז) כותב בלשונו הזהב:

"לפי פשוטו: הראשונה לברכה, וכאן לצווי."

כלומר, מה שנאמר לאדם הראשון "ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו" — היה ברכה בלבד, ולא ציווי. רק מה שנאמר לנח "ואתם פרו ורבו" — זהו הציווי וחיוב המצווה.

הרמב"ן (בראשית ט', ז) מאריך בענין זה ומחדש: "ואתם פרו ורבו — פשוטו כמדרשו שהיא מצוה. כי האמור באדם גם בבני נח עם 'ויברך אותם אלהים' ברכה כענין שנאמר בדגים." הרמב"ן מדגיש שהברכה שנאמרה לאדם הראשון דומה לברכה שנאמרה לדגים — "ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו" — שהיא ברכה בלבד ולא ציווי, שהרי הדגים אינם בני מצווה.

בדומה לכך כתבו גם האבן עזרא והרד"ק (בראשית א', כח), שמה שנאמר לאדם הראשון הוא ברכה. לעומתם, ספר החינוך (מצווה א') סובר שגם הפסוק לאדם הראשון הוא מקור לציווי, וכתב: "יש בה מצות עשה אחת, והיא מצות פריה ורביה, שנאמר: ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו."

נמצא שלדעת רוב הראשונים: הברכה לאדם הראשון היא פוטנציאל וכוח, והציווי לנח הוא החיוב. חז"ל דרשו מתוך הברכה את המצווה — הבינו שכוונת הקב"ה בברכתו היא שהאדם ישתדל לממש אותה.

הפסוק "לא תהו בראה לשבת יצרה" — טעם המצווה ויסודה

מקור נוסף וחשוב ביותר להבנת מצוות פריה ורבו הוא הפסוק בישעיהו (מ"ה, י"ח):

"כִּי כֹה אָמַר ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹהִים יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ"

פסוק זה מגלה את התכלית שלשמה נברא העולם: לא לתוהו — לריקנות ושממה — אלא "לשבת" — ליישוב ולחיים. הגמרא במסכת גיטין (מ"א ע"א) משתמשת בפסוק זה כיסוד למצוות פריה ורבו: "והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר: לא תהו בראה לשבת יצרה."

רש"י (חגיגה ב' ע"ב) מפרש: "לא תהו בראה — לא ברא הקב"ה את הארץ להיות בלא יישוב, אלא לשבת יצרה." ספר החינוך (מצווה א') מרחיב ומסביר: "משרשי מצוה זו — שיהיה העולם מיושב, שה' ברוך הוא חפץ בישובו, כדכתיב לא תהו בראה לשבת יצרה."

היחס בין "פרו ורבו" ל"לשבת יצרה" — שיטות האחרונים

נחלקו הראשונים והאחרונים בהבנת היחס בין שני המקורות. יש אומרים (הרמב"ם ושולחן ערוך) ש"לשבת יצרה" אינה מצווה נפרדת, אלא היא מבטאת את המהות והטעם של מצוות פריה ורבו.

ויש מהאחרונים שחידשו ש"לשבת יצרה" היא מצווה כללית נפרדת, העומדת בפני עצמה מעבר למצוות פריה ורבו. וכך כתב רבי יוסף ענגיל בספרו אתוון דאורייתא (כלל י"ג): "הנה במצוות פריה ורביה נמצאים שני העניינים האלה — דבעצמותה היא מצוה מחויבת מה' יתברך במאמרו פרו ורבו, ככל המצוות שנאמרו בלשון חובה... אבל בקרא 'לא תהו בראה לשבת יצרה' גילה הכתוב דתכלית העולם שתהיה מיושבת מבני אדם, ואם כן מזה הכתוב נודע שיש חיוב על כל אדם עבור תיקון העולם לפרות ולרבות."

ומובא בספר נחלת אליהו בשם הגר"ח מבריסק שתירץ את קושיית התוספות (גיטין מ"א ע"א) מדוע נקטה המשנה קרא ד'לשבת יצרה' ולא קרא דפרו ורבו: "דקושיא אחת מתרצא בחברתה — דלא נקט קרא דפרו ורבו דהויא מצווה פרטית על כל ישראל בפני עצמו, ואין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך. אבל 'שבת' הוי מצווה כללית על כל ישראל שיחזקו את הישוב וקיום העולם, וגם האדון של העבד חייב במצוה זאת."

וכן כתב הרב זרח ורהפטיג (זריחת השני): "נראה לי להסביר כי פרו ורבו הוא ציווי המחייב את האדם הפרטי שלא קיים עדיין פריה ורביה, ואחר שהוליד בן ובת כבר קיים את המצווה. ואילו 'לשבת יצרה' זוהי מצווה המחייבת את הפרט ואת הכלל, שעל כל ישראל לדאוג לקיום האומה והעולם."

וכתב הרמב"ן במלחמות ה' (יבמות כ' ע"א מדפי הרי"ף): "ולעולם הוא מוכר ספר תורה ואפילו יש לו כמה בנים משום 'לשבת יצרה', והא קא עביד שבת." משמע שבכל ילד שנולד מקיימים מצוות "שבת". וכן כתבו תוספות (גיטין מ"א ע"ב).

הכרעת המחבר — "לשבת" אינה מצווה נפרדת אלא ערך ומגמה

והנה אף שהבאנו דברי גדולי האחרונים שחידשו ש"לשבת יצרה" היא מצווה כללית נפרדת, לענ"ד יש להעיר על הנחה זו כמה הערות:

ראשית, אין משמע מהגמרא כלל ש"לשבת יצרה" היא מצווה בפני עצמה. הגמרא בגיטין ובמגילה מביאה את הפסוק כטעם וסיבה למצוות פריה ורבו — "לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר לא תהו בראה לשבת יצרה" — ולא כמצווה נוספת. הפסוק מישעיהו מבאר את תכלית הבריאה, אך אין בו לשון ציווי כלל.

שנית, ואם נאמר ש"לשבת" היא מצווה נפרדת המחייבת להוסיף ילדים מעבר לבן ובת — לשם מה הוצרכה הגמרא להביא את הפסוק "בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך" (קהלת י"א, ו) כמקור לחיוב להוסיף ולהוליד לאחר שקיים פריה ורבו? הרי אם "לשבת" מחייבת — מדוע צריך מקור נוסף?

שלישית, גם הראשונים שהזכירו "לשבת" בהקשר של מכירת ספר תורה — לא הוכיחו מזה שיש חיוב נפרד להרבות ילדים, אלא שתכלית יישוב העולם היא סיבה מספקת להתיר מכירת ספר תורה, גם למי שכבר יש לו ילדים.

לפיכך נראה לומר: "לשבת יצרה" אינה מצווה נפרדת במובן ההלכתי המחייב, אלא היא ערך ומגמה — יסוד ותכלית שהתורה מגלה לנו. היא מבארת את טעם מצוות פריה ורבו ואת חשיבותה העצומה, אך אינה יוצרת חיוב הלכתי נוסף מעבר לבן ובת. החיוב להוסיף ולהוליד מעבר לחיוב דאורייתא נלמד ממקור אחר — "ולערב אל תנח ידך" — וכפי שנבאר בהמשך.

✦ ✦ ✦

ביאור הנצי"ב (העמק דבר)

הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" (בראשית ט׳, ז) מוסיף עומק פסיכולוגי ורוחני לענין זה. הוא שואל: מדוע היה צורך לצוות את נח ובניו בפירוש "ואתם פרו ורבו שרצו בארץ"? הרי כבר נאמר לאדם הראשון "פרו ורבו"!

מבאר הנצי"ב: לנח ובניו היה צורך בציווי מיוחד וחיזוק מיוחד. שהרי מי שראה את העולם בחורבנו הנורא במבול, מי שראה את כל האנושות נשטפת בזעם ה׳, עלול ליפול לייאוש ולדכאון ולא לרצות להביא ילדים לעולם של תוהו ובוהו. "למה להביא ילדים לעולם שכזה?" — יאמר בלבו — "עולם שה׳ החריבו פעם, שמא יחריבנו שנית?"

לכן בא הציווי המיוחד לנח: להפוך את בניין העולם לחובה דתית ולא רק לדחף טבעי. גם כשהלב מלא יאוש, גם כשהעתיד נראה אפל — על האדם לבנות ולהוליד, מתוך אמונה שהקב"ה מנהיג את עולמו בחסד.

הנפקא מינה לדורנו: גם בדורות של חורבן ומשברים, כגון לאחר השואה הנוראה, הציווי "פרו ורבו" עומד בתוקפו — ואדרבה, דווקא אז יש חובה מיוחדת לבנות את העם מחדש.

❦

ב. שיעור המצווה מדאורייתא — "הפרדוקס הדמוגרפי"

המשנה במסכת יבמות (דף סא ע"ב) קובעת את שיעור המצווה:

"לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים. בית שמאי אומרים: שני זכרים. ובית הלל אומרים: זכר ונקבה, שנאמר: זכר ונקבה בראם."

להלכה נפסק כבית הלל (שולחן ערוך אבן העזר סימן א׳ סעיף ה׳), שמי שיש לו בן אחד ובת אחת — קיים מצוות פריה ורבו מדאורייתא. טעמו של בית הלל: שנאמר באדם הראשון "זכר ונקבה בראם" — כשם שהקב"ה ברא זכר ונקבה, כך על האדם להעמיד זכר ונקבה.

הקושי בלשון "ומלאו את הארץ"

והנה יש להקשות קושיה עצומה: לשון הפסוק "פרו ורבו ומלאו את הארץ" משמעותה ריבוי עצום ומילוי העולם כולו! כיצד ייתכן שחיוב זה מתקיים בשני ילדים בלבד?

הרי אם כל זוג הורים מביא לעולם רק שני ילדים — בן ובת — הרי הם רק "מחליפים את עצמם". האב והאם מסתלקים מן העולם, והבן והבת תופסים את מקומם. העולם אינו "מתרבה" אלא רק שומר על הקיים!

ואדרבה, בדרך הטבע העולם עלול אף להתמעט — שהרי יש מיתה ומחלות ותאונות רח"ל, ולא כל בן ובת זוכים להינשא ולהוליד בעצמם. אם כן, כיצד מתיישבת לשון "ומלאו" עם שיעור של בן ובת בלבד?

תשובה א׳ — המינימום ההכרחי

על כורחך יש לומר, שהחיוב ההלכתי הפרטי המוטל על כל אדם ואדם הוא המינימום ההכרחי — "שלא יניח את העולם בפחות ממה שמצא אותו". כלומר, האדם מצווה להעמיד תחליף לעצמו: בן ובת כנגד אב ואם.

הריבוי שמעבר לכך — "ומלאו" — אינו מוטל כחיוב גמור על היחיד, אלא הוא פועל יוצא משני דברים: (א) ברכת ה׳ על הדור כולו, (ב) קיום מצוות "לערב אל תנח ידך" שהיא מדרבנן. כלומר, המצווה דאורייתא מבטיחה את הקיום המינימלי, והמצווה דרבנן מבטיחה את הריבוי.

תשובה ב׳ — ביאור המלבי"ם: "פרו ורבו" מול "שרצו"

המלבי"ם (בראשית ט׳, ז) מבאר בדרך עמוקה יותר, ומבחין בין הלשונות השונות שבפסוק. הפסוק אומר: "ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה".

"פרו ורבו" — זהו החיוב הבסיסי של קיום המין האנושי, ודי בבן ובת.

"שִׁרְצוּ בָאָרֶץ" — לשון "שרץ" הוא לשון ריבוי עצום, כשרץ המתרבה במהירות ובכמויות אדירות. חלק זה של הפסוק אינו ציווי גמור, אלא מבטא את המעלה והברכה שבריבוי היתר מעבר לחובה.

נמצא שהחיוב המוחלט הוא "פרו ורבו" (בן ובת), ואילו "שרצו" ו"מלאו את הארץ" הם מעלה נוספת שאינה חובה גמורה על היחיד, אך היא רצון ה׳ ותכלית הבריאה.

תשובה ג׳ — סדר הטבע והחיוב הפרטי לאור הברכה הכללית

ויש להוסיף ביאור שלישי העולה מתוך הבנת סדר הטבע שקבע הקב"ה בעולמו. התורה מדברת בהקשר שבו בני האדם, כשאר בעלי החיים, מטבעם מולידים יותר צאצאים מאשר עצמם. זהו סדר הבריאה הטבעי — כל מין חי שורד ומתרבה דווקא משום שכל פרט מוליד יותר מאחד או שניים. אילולא כן, היה כל מין כלה מן העולם תוך דורות ספורים.

הריבוי הטבעי הוא ההנחה הבסיסית, והצמצום הוא החריג הדורש התערבות מכוונת. כאשר אין מניעה מלאכותית — האדם באופן טבעי מוליד יותר משני ילדים. זו המציאות שהייתה קיימת לאורך רוב ההיסטוריה האנושית, וזו המציאות שהתורה מדברת אליה.

לאור זאת יובנו דברי בית שמאי ובית הלל: הם הבינו שהברכה והמצווה — כפי שביארנו לעיל — הן שילוב של ברכה כללית למין האנושי להתרבות ולמלא את הארץ, יחד עם חיוב פרטי על כל יחיד ויחיד.

הברכה הכללית "פרו ורבו ומלאו את הארץ" אכן התקיימה ומתקיימת — האנושות התרבתה ומילאה את הארץ. אך כאן הנקודה המכרעת: התנאים הבינו שדווקא משום שזו אינה — מלבד אצל אדם וחווה עצמם — ברכה וציווי לשני יחידים בלבד, אלא היא משתרעת ונוגעת לכל יחיד ויחיד בתוך ההקשר הרחב של כלל המין האנושי...

לפיכך, החיוב הפרטי המוטל על היחיד מוגבל בהיקפו: אין היחיד מחויב באופן אישי להרבות ולמלא את הארץ, שהרי זו משימה כללית המוטלת על כלל המין. החיוב הפרטי הוא רק שלא להתמעט מן המינימום — לא להיות גורע מן העולם, אלא לכל הפחות להחליף את עצמו.

העיקרון המרכזי: הברכה "ומלאו את הארץ" היא ברכה כוללת לאנושות, והיא מתקיימת מאליה על ידי סדר הטבע שקבע הקב"ה. החיוב הפרטי על היחיד אינו לקיים לבדו את "ומלאו", אלא רק להבטיח שלא יגרע — דהיינו, להעמיד בן ובת. הריבוי מעבר לכך נובע מברכת ה׳ ומסדר הטבע, ואינו חובה גמורה על כל פרט.

❦

ג. בני קיימא (ויאביליות) וחשיבות התוצאה

בשונה ממצוות אחרות רבות, מצוות פריה ורבו היא מצווה של תוצאה. בדרך כלל, במצוות התורה, ההשתדלות והכוונה הם עיקר המצווה — אם אדם התכוון לקיים מצווה ועשה את המעשה כראוי, הוא קיים את המצווה גם אם התוצאה לא הושגה מסיבות שאינן תלויות בו.

אולם במצוות פריה ורבו הדין שונה:

המנחת חינוך (מצווה א׳) מבאר שאם אדם עסק בפריה ורבו ולא הוליד — הוא אנוס ופטור מעונש, אך בידו אין מצווה. המצווה לא התקיימה, שכן לא הושגה התוצאה. ולהיפך: אם הוליד שלא מדעת או שלא בכוונה — המצווה התקיימה! שכן התוצאה הושגה.

דין זה מלמדנו עיקרון חשוב: עיקר המצווה הוא העמדת הדורות הבאים, ולא עצם מעשה הביאה או הנישואין.

דין ילדים שמתו

הרמב"ם (הלכות אישות פרק ט"ו הלכה ד׳) פוסק דין חשוב:

"הניח בנים ומתו בחייו ולא הניחו זרע — הרי זה לא קיים מצוות פריה ורביה."

כלומר, אם הילדים מתו בחיי האב ולא הניחו אחריהם צאצאים — בטלה המצווה וחייב להוליד שוב. שכן תכלית המצווה היא המשכת הדורות, ואם אין המשכה — אין קיום מצווה.

השלכה למעשה: כל היתר למניעת הריון מתבסס על ההנחה שהילדים הקיימים הם בריאים ושלמים — "בני קיימא" — שכן כל ההיתר נשען על כך שהחיוב דאורייתא כבר הושלם. אם ח"ו הילדים חולים מאוד או שיש ספק בהמשך חייהם, הדבר משפיע על שאלת ההיתר.

❦

ד. פטור "חשקה נפשו בתורה" וזרעו של אברהם

הגמרא במסכת יבמות (דף סג ע"ב) מספרת על בן עזאי, מגדולי התנאים, שלא נשא אישה כל ימיו. כששאלוהו על כך, השיב: "מה אעשה שנפשי חשקה בתורה? אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים."

התוספות (בבא בתרא דף ס ע"ב, ד"ה דין הוא) מקשים קושיה חריפה: הרי כתוב "פרו ורבו"! כיצד יכול בן עזאי להיפטר ממצוות עשה מן התורה?

ותירצו התוספות: "שמא על אותן שכבר קיימו פריה ורביה קאמר, והיינו זרעו של אברהם כלה שלא יוליד אלא בן ובת."

ביאור דברי התוספות

דברי התוספות עמוקים מאוד ומגלים עיקרון יסודי. הם שואלים: אם כולם ינהגו כבן עזאי — שלא יישאו נשים — או יסתפקו במועט — בן ובת בלבד — שמא "יכלה זרעו של אברהם"!

כלומר, קיום העם היהודי תלוי בכך שלא נסתפק במינימום ההלכתי היבש (בן ובת), אלא נשאף לריבוי. אם כל יהודי יסתפק בקיום המינימום — העם ילך ויתמעט עד שיכלה.

ומכל מקום, ליחיד שיש לו סיבה מוצדקת — כלימוד תורה לבן עזאי, או קושי גדול בריבוי ילדים בזמננו — התורה מאפשרת להסתמך על המינימום. וזאת מתוך הנחה שרוב הציבור לא יסתפקו במינימום, וממילא "אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים".

הנפקא מינה: יש לאזן בין שני שיקולים — מצד אחד, חובת הריבוי וקיום העם; מצד שני, המציאות של היחיד וקשייו. ההלכה מאפשרת גמישות מסוימת ליחיד, בתנאי שהציבור כולו ממשיך לקיים את המצווה בהידור.

❦ ❦ ❦

סיכום השער

למדנו בשער זה ארבעה יסודות חשובים:

א. מצוות פריה ורבו היא שילוב של ברכה (הפוטנציאל) וציווי (החובה), וחלה על האיש מדאורייתא.

ב. שיעור המצווה מדאורייתא הוא בן ובת, והוא המינימום ההכרחי לקיום המין; הריבוי מעבר לכך הוא מעלה נוספת.

ג. המצווה היא מצוות תוצאה — צריך שהילדים יהיו "בני קיימא" ויעמידו דורות אחריהם.

ד. יש מקום להקל ליחיד במקרים מיוחדים, בתנאי שהציבור ממשיך לקיים את המצווה בהידור.

יסודות אלו יהוו את הבסיס לדיון בשערים הבאים, בהם נדון בשאלת ההיתר למניעת הריון ובתנאים הנדרשים לכך.

✦ סוף שער ראשון ✦