ספר נסירה ובנין הנוקבא

ספר

נסירה ובנין הנוקבא

ביאור סוד ראש השנה ועשרת ימי תשובה

מיעוט הירח, הדורמיטא, הנסירה והמעבר מאחור באחור לפנים בפנים

על פי דברי רבינו האר"י ז"ל ורבינו בעל הסולם זצ"ל

ובצירוף דברי רבותינו בעלי החסידות

וסדר עבודת האדם היוצא מהם

מאת

מיכאל אור

◆

יוצא לאור לקראת ראש השנה שנת תשפ"ז לפ"ק

שחל להיות בשבת קודש

תוכן הענינים

פתח דבר

שער ראשון · שער הנקודה והלבנה

פרק א · מלכות נקודה אחת ובנינה לפרצוף

פרק ב · תכלית הבנין ושבע הבחינות

פרק ג · קטרוג הלבנה והקושיא בו

פרק ד · שני מיני השתוות וישוב הקושיא

פרק ה · לכי ומעטי את עצמך, המיעוט כחזרה לשורש

פרק ו · חוק הבנין שאין עולים לפנים אלא דרך הנקודה

שער שני · שער הבנין והאחור

פרק ז · בנין הפרצוף מן החסדים ומן הגבורות

פרק ח · ימי בראשית, שבת הראשונה וראש השנה

פרק ט · טעם האחור באחור ומעשה אדם הראשון

שער שלישי · שער התרדמה והנסירה

פרק י · ויפל ה' אלהים תרדמה, סוד הדורמיטא

פרק יא · מהות הנסירה ולמה חיבור אינו יחוד

פרק יב · המנגנון, קבלת הגבורות מאימא שלא על ידו היא עצמה הנסירה

פרק יג · ויבן ה' אלהים את הצלע, הבנין מן הבינה

פרק יד · עצמאות שאינה פירוד

שער רביעי · שער הדין והשופר

פרק טו · הדין ככח הבונה צורה, וישוב סתירה בדברי הרב

פרק טז · סדר הנסירה בעשרת ימי תשובה

פרק יז · השופר, חזרת המוחין ושני ימי ראש השנה

פרק יח · ראש השנה שחל להיות בשבת

פרק יט · יום הכפורים, סוכות ושמיני עצרת, תשרי כמהלך אחד

שער חמישי · שער הפנים ועבודת האדם

פרק כ · הפנים ומקום גילוי העצמיות

פרק כא · לכי ומעטי את עצמך, ירידה לצורך השגת העצמי

פרק כב · התשובה כבנין הפרצוף מחדש

פרק כג · מלכיות ובנין הכלי לקבלת המלכות

פרק כד · הנסירה כיסוד הבחירה

פרק כה · סוד ראש השנה, שיבה שהיא חידוש

שער ששי · שער דרכי החסידות

פרק כו · מן הפרצופים אל הנפש, דרכה של תורת החסידות

פרק כז · אור חדש שלא היה מעולם, והשנה כסולם ולא כגלגל

פרק כח · ראש השנה שחל בשבת בדרכי החסידות

פרק כט · הנקודה שבלב והלבנה המכוסה

פרק ל · שני מלכים ובחינת השניות, בדרך המהר"ל ורבי צדוק

פרק לא · לכי ומעטי, הקטנת עצמו בדרך הבעל שם טוב

פרק לב · שתי שינות ופקידת העקרות

לוח סדר הבנין

חתימה

פתח דבר

הנה ספר זה בא לבאר ענין בנין הנוקבא ונסירתה מאחורי זעיר אנפין, שהוא מן היסודות העמוקים שבסודות ראש השנה כפי שנתגלו לנו בדברי רבינו האר"י ז"ל, ולהראות שאין הדברים האלו מופלאים ורחוקים מעבודת האדם, אלא הם הם סדר עבודתו של כל אחד מישראל בימים הנוראים, שהרי כל מה שנתבאר בפרצופים העליונים חוזר ונוהג בפרצוף נפשו של אדם, וכמו שאמר הכתוב "ומבשרי אחזה אלוה"[1]. והשאלה העומדת ביסוד כל הספר היא זו, שהלבנה טענה לפני הקדוש ברוך הוא "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד" ונענתה "לכי ומעטי את עצמך"[2], ואילו רבינו האר"י ז"ל כתב במפורש שתכלית גידולה של הנוקבא היא "שתהיה עם ז"א פב"פ שוה לגמרי וישתמשו ב' מלכים בכתר א' שהוא מה שקטרגה הירח"[3], ואם כן צריך להבין מה היה חסר בטענתה אם מה שביקשה הוא עצמו התכלית, ולמה צריכה הדרך אל התכלית הזאת לעבור דרך המיעוט והנקודה, דרך האחור באחור, דרך התרדמה והנסירה, ולמה חוזר כל הסדר הזה ונעשה מחדש בכל ראש השנה ושנה.

ודרכנו בספר זה משולשת, כי האר"י ז"ל נותן את הבנין ואת סדרו, ורבינו בעל הסולם זצ"ל מבאר את מנגנון הדברים ואת טעמם הפנימי, ומשם אנו יורדים אל עבודת האדם בנפשו, ובזה הלכו לפנינו רבותינו בעלי החסידות, והשתדלנו שלא לחלק את הדברים לשערים נפרדים אלא לשלבם זה בזה בכל פרק ופרק, כדי שיראה הלומד איך הסוד והמנגנון והעבודה אחד הם. וחלקנו את הספר לששה שערים, שער הנקודה והלבנה, שער הבנין והאחור, שער התרדמה והנסירה, שער הדין והשופר, שער הפנים ועבודת האדם, ושער דרכי החסידות, שבו הבאנו מדברי רבותינו בעלי החסידות שהעתיקו את כל הבנין הזה אל הנפש ואל העבודה, ובסופם לוח המסדר את כל שלבי הבנין מן הנקודה ועד שמיני עצרת. ובשנה הזאת שחל ראש השנה להיות בשבת קודש, הוספנו לבאר מה שנראה לנו בפנימיות הענין שאין תוקעין בשופר ביום הראשון, ומה פועלת קדושת השבת במקום התקיעה.

והנה במקום שהבאנו לשון רבותינו העתקנוהו כלשונו, ובמקום שדברינו הם ביאור ופירוש משלנו כתבנו "ונראה לבאר" או לשון כיוצא בזה, כדי שלא יתערבו דברי הרב בדברי התלמיד. ואף אמנם שגיתי אתי תלין משוגתי[4], והשם יאיר עינינו בתורתו, ויזכנו לראות בהתחדשות הלבנה ובמילוי פגימתה במהרה בימינו אמן.

שער ראשון · שער הנקודה והלבנה

אמר רבי שמעון בן פזי, רמי כתיב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן. אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר לה, לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו, רבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי.(חולין ס ע"ב)

פרק א · מלכות נקודה אחת ובנינה לפרצוף

הנה יסוד כל הענין הוא מה שביאר רבינו האר"י ז"ל שהמלכות בתחלת אצילותה איננה פרצוף כלל אלא נקודה, שבעת עיבור זו"ן באמא עלאה "היה ז"א בבחי' ו' קצוות לבד ונקבה בבחינת נקודה א' כלולה מי'"[5], ואף כשנגדלה אחר כך בזמן היניקה, שאז "המלכות היא מדה א' שלימה כשאר המדות של ז"א", עדיין "אינו פרצוף רק מדה אחת שלימה"[6], והחילוק שבין מדה לפרצוף איננו חילוק של כמות בלבד אלא של מהות, שהמדה היא כח אחד, והפרצוף הוא קומה שלימה שיש בה ראש ומוחין וגוף וכלים. ולכן כשרצה המאציל לבנות את המלכות לא הספיק שיוסיף בה אור, אלא כלשון הרב "וכשרצה המאציל העליון לעשותה פרצוף הוכרח לחלק אותה מדה לי' חלקים ונקודות, ואחר כך ע"י אלו המוחין הנכנסים בה יגדלו הנקודות, וכל נקודה ונקודה שבה נעשה מדה אחת גמורה עד שנעשין בה י' מדות גמורות שהם בחינת פרצוף אחת שלם"[7], הרי שהבנין מתחיל דוקא בחלוקה ובפירוק, שהמדה האחת נחלקת לעשר נקודות, וכל נקודה חוזרת ונבנית עד שהיא מדה שלימה.

ועוד יש לדקדק בדבריו שהמלכות נקראת "אספקלריא דלא נהרא, דלית לה מגרמה כלום"[8], ואין זה חסרון במהותה אלא הגדרת מקומה, שכל מה שיש בה הוא מה שהיא מקבלת, ולכן גם שמה נקבה, "לפי שאין האור שלה בא אליה אלא ע"י נקב"[9]. ומכל מקום, אף שהיא נבנית ועולה ממדרגה למדרגה, אין הנקודה הראשונה נעקרת ממקומה לעולם, וכמו שכתב הרב "כי כל הקדושה אין שורש הראשון נעקר משם... ולא מפני זה נעקרה מציאתה הראשונה, אלא שנשאר לה שורש דבוק עם ז"א בבחינת עטרה ולא זז משם לעולם"[10]. ונראה לבאר שבזה נעוץ סוד כל הספר, שהנקודה איננה רק תחלת הבנין שנשארת מאחוריו, אלא היא שורש עצמותה של המלכות שנשאר קבוע בה בכל גדלותה, ולכן, כמו שיתבאר לקמן, בכל פעם שהיא צריכה לעלות למדרגה חדשה היא חוזרת תחלה אל הנקודה הזאת, ומשם נבנית מחדש.

פרק ב · תכלית הבנין ושבע הבחינות

וכדי להבין את הדרך צריך לדעת תחלה את התכלית, וזה לשון הרב "הנה תכלית המיעוט אשר בה אינה פחות מנקודה א' כלולה מי', ותכלית גידול שלה הוא שיהיה בה כל הי' ספירות שלה ותהיה עם ז"א פב"פ שוה לגמרי וישתמשו ב' מלכים בכתר א' שהוא מה שקטרגה הירח כנודע"[11], ומבאר שם שמת"ת של אמא נעשה כתר לז"א, וכשתעלה גם היא עד שם "יהיה כתריהן שוין ויהיו שניהן א'... ואז לא תצטרך היא לקבל הארתה ע"י ז"א אלא יהיו שניהן מקבלין הארתן מאמא, כל אחד ע"י עצמו, ולא יצטרכו זה לזה, ויהיו זו"ן שוין במציאותן כדמיון אבא ואמא"[12], הרי שהתכלית איננה השתוות בשיעור הקומה לבד, אלא שינוי בשורש הקבלה, שהנוקבא לא תקבל עוד על ידי ז"א אלא מן המקור שממנו מקבל גם הוא, ודוקא מתוך כך יהיו שוין במציאותן.

ובין הנקודה ובין התכלית מנה הרב שבע בחינות, שלש מהן באחור וארבע בפנים. באחור, הראשונה היא הנקודה עצמה העומדת למטה מן היסוד, השניה היא פרצוף גמור בעשר ספירות אלא שקומתו מן החזה ולמטה ואין אורות חמש הראשונות של ז"א מאירים בה, והשלישית שהיא מקבלת אורות אלו ונגדלת כמוהו אבל עדיין אחור באחור. ובפנים, הרביעית פרצוף שלם פנים בפנים מן החזה ולמטה, והחמישית שחמש הראשונות מאירות בה מלמעלה אף שהיא עדיין מן החזה ולמטה, והששית שהיא גדולה כשיעור קומתו פנים בפנים אלא שעדיין מקבלת על ידו וכתרו גבוה מכתרה, והשביעית "שתהיה גם היא משמשת בכתר א' כמותו ומקבלת אורותיה מאמא עצמה שלא ע"י ז"א, דמיון או"א, ותהיה שלימה בכל י' ספירות, וזהו תכלית הגידול שלה"[13]. ונתן הרב טעם למה אין באחור אלא שלש בחינות, "מפני שאין הכתר ניכר כ"א בפנים"[14], ונראה לבאר שזה המפתח לכל הענין, כי הכתר הוא שורש עצמותה של כל מדרגה, ועצמות זו איננה יכולה להתגלות כל זמן שהנוקבא מקבלת מאחורי זולתה, ורק כשהיא עומדת פנים בפנים יש מקום לכתר שלה להיות ניכר, ועל זה עוד נאריך בשער החמישי.

פרק ג · קטרוג הלבנה והקושיא בו

ומעתה מתעוררת הקושיא בכל תוקפה, שהרי חז"ל למדו מן הכתוב "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים" שבתחלה היו שני המאורות שוים[15], והלבנה היא שטענה "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד" ונענשה על כך במיעוט, ואילו האר"י ז"ל אומר שהשתמשות שני מלכים בכתר אחד היא התכלית האחרונה שאין למעלה ממנה, ואם כן מה חטאה של הלבנה בזה שביקשה את מה שהוא עצמו התיקון השלם. ולא עוד אלא שהקדוש ברוך הוא עצמו הודה לה כביכול, שאמרה "הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי", ולא השיבה שאין דבריה הגונים אלא ריצה אותה בכמה פיוסים, "לכי ומשול ביום ובלילה", "זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים", "לא סגי דלא מקרי צדיקי בשמיך, יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן", ולבסוף אמר "הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח", והוא טעם שעיר ראש חודש שנאמר בו לה'[16], הרי שהמיעוט עצמו צריך כפרה כביכול, ומוכח שלא היה בטענתה שקר.

והנה רבינו בעל הסולם זצ"ל עמד על זה בביאורו לדברי האר"י ז"ל שם, ותורף דבריו, שבגדלות דאחורים שהיתה לה בתחלה לא יכלה הלבנה לעמוד מחמת חסרון החסדים ועל כן קטרגה, אבל כשתהיה עם ז"א בקומה שוה פנים בפנים עד הכתר יהיו לה גם חסדים בשפע, ואור החכמה יתלבש בתוך אור החסדים, ואז לא יהיה לה עוד מה לקטרג, "וזהו כל התיקון"[17]. הרי שלדבריו השתוות שני המאורות ביום הרביעי לא היתה השתוות של תיקון, אלא השתוות שחסר בה היסוד שעל ידו אפשר לקבל את האור, ולכן הקטרוג לא היה על עצם השאיפה אלא על כך שביקשה את הכתר האחד בעוד שמצבה לא היה ראוי להחזיק בו. ועדיין צריך להבין איך מתיישבים דברי בעל הסולם שתלה הכל בחסרון החסדים עם דברי האר"י ז"ל שתלה את התכלית בכך שתקבל מאמא שלא על ידי ז"א, וזה נבאר בפרק הבא.

פרק ד · שני מיני השתוות וישוב הקושיא

והנה בעץ חיים מבואר עוד ענין אחד בסוד שני מלכים בכתר אחד, שכתב הרב שמן האור של הת"ת דז"א "נעשו ממנו ב' כתרים, אחד לז"א ואחד לנוקבא, והם סוד ב' מלכים משתמשין בכתר אחד... וכ"ז כדי להשתוות בהשוואה א'"[18], הרי שיש השתוות אחת שבה שני הכתרים יוצאים ממקור אחד שהוא גופו של ז"א, והנוקבא לוקחת את כתרה מתוכו ומאחוריו, ויש השתוות אחרת, היא התכלית שבשער מיעוט הירח, שבה שני הכתרים שוים משום ששניהם מקבלים מת"ת דאמא, כל אחד על ידי עצמו. ונראה לבאר שאלו הן שתי ההשתוויות שבקושיא, שההשתוות שביקשה הלבנה ביום הרביעי היתה השתוות של אחור, שהיה כתרה שוה לכתרו אבל שורשו בו, ומכיון שכל אורה עובר דרכו הרי שאין זו השתוות של שני מלכים אלא של מלך אחד ובבואה שלו, ולכן טענה "אפשר לשני מלכים", כלומר שבמצב כזה אין מקום לשניים, ואחד מהם בהכרח יתבטל.

ובזה מתיישבים שני הביאורים כאחד, שחסרון החסדים שכתב בעל הסולם וחסרון העצמיות שמשמע מדברי האר"י ז"ל משורש אחד הם, שכל זמן שהנוקבא מקבלת דרך מחיצותיו של ז"א אין מגיע אליה אלא "תמצית האור ע"י מחיצות"[19], והיא נשארת בבחינת שמאל וגבורות בלבד, שהרי "מלכות כולה מן הגבורות שהם אש"[20], ואין לה חסדים משלה להלביש בהם את החכמה, ולכן גם השתוותה עמו איננה יכולה להתקיים, שאין קיום לאור בלי לבוש. אבל כשהיא מקבלת מאמא עצמה, היא מקבלת את האור יחד עם לבושו, והחכמה מתלבשת בחסדים, ואז יכולים שני הכתרים לעמוד זה כנגד זה ואין אחד מבטל את חבירו. נמצא שהקטרוג היה דבר הגון בתכליתו ולא בזמנו, כי ביקשה את כתר התכלית בכלים של אחור, ולכן היה התיקון "לכי ומעטי את עצמך", כלומר חזרי אל הנקודה, שממנה יבנו כלים חדשים שיוכלו לשאת את מה שביקשת.

פרק ה · לכי ומעטי את עצמך, המיעוט כחזרה לשורש

ומה היה המיעוט בעצם ביאר הרב בשער מיעוט הירח, שעד יום רביעי נגדלה הנוקבא בשלש בחינות האחור עד שהיתה פרצוף גמור באחורי החזה, "וכאשר הירח קטרגה אז נתמעטה מן שיעור הנ"ל וחזרה להיות כבתחלה בבחינת המיעוט יותר גדול שאפשר להיות, והוא שהי' ספירות שלה חזרו ונתעלו ונסתלקו בשרשיהן בט' ספירות של ז"א כי משם יצאו כנ"ל, ולא נשאר רק המלכות שבה שהיא נקודה א' כלולה מי' תחת אחורי היסוד של ז"א, וזהו ענין לכי ומעטי את עצמך"[21]. ויש לדקדק היטב שלא נאמר כאן שהספירות נאבדו או נפלו, אלא שנתעלו ונסתלקו בשרשיהן, כלומר שהמיעוט הוא חזרה אל המקור ולא ירידה אל האבדון, והנוקבא לא הפסידה את מדרגותיה אלא הפקידה אותן בשורשן עד שתהיה ראויה לקבלן מחדש באופן אחר.

וראיה ברורה לזה ממה שחילק הרב בין המיעוט שביום רביעי ובין מה שאירע בחטא אדם הראשון ביום שישי, שבחטא חזרה אמנם לבחינת נקודה, "ואז אותן הט' ספירות עליונים שבה לא חזרו לעלות ולהסתלק ולהתעלם בזעיר אנפין עצמו כמו בעת מיעוט הירח ביום ד', אמנם כיון שהיה מפני חטא לכן כל אלו הט' ספירות ירדו למטה בקליפות"[22]. ולא עוד אלא שכתב בענין חורבן בית ראשון שהמיעוט עצמו היה השמירה, "ואלולי שנתמעט המיעוט זה הגדול לא היה יכולת אל הקליפות ולאומות העולם להחריב בהמ"ק"[23], כלומר שכשהספירות עולות לשורשן אין לחיצונים במה להיאחז, והמיעוט שומר על הקדושה מלהיגנב. ומזה יובן גם עומק הפיוסים שבגמרא, שהקדוש ברוך הוא אמר לה "לכי ומשול ביום ובלילה", ונראה לבאר שהנקודה שנשארה איננה ממשלה פחותה אלא ממשלה אחרת, שהיא כוללת את הכל בכח, ולכן היא מושלת גם בלילה, בזמן ההסתר, מה שאין החמה יכולה, וזהו שכתב הרב במהדורא בתרא שהמלכות "בעית להדרא ולסלקא לעילא", "וזהו סוד רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה"[24].

פרק ו · חוק הבנין שאין עולים לפנים אלא דרך הנקודה

ומכל זה עולה חוק אחד בסדר הבנין, שאין הנוקבא עולה למדרגה חדשה אלא על ידי שחוזרת תחלה אל הנקודה, ומצאנו חוק זה בשלשה מקומות בדברי הרב. האחד בבריאת העולם, שאחר שנגדלה עד יום רביעי חזרה במיעוט לנקודה, ורק מתוך הנקודה נבנתה מחדש ביום שישי[25]. השני בסדר התפלה שבכל יום, שכתב הרב שאף שעל ידי תפלות ישראל היא עולה לפרצוף שלם אחור באחור מן החזה ולמטה, "עם כל זה כדי לבא פנים בפנים צריך לחזור נקודה א' תחת היסוד ואז עולה בהוד דז"א... ואחר התפלה חוזרת בסוד נקודה אחור באחור ביסוד שלו"[26], הרי שאפילו בתוך התפלה עצמה, בין האחור ובין הפנים, יש חזרה אל הנקודה. והשלישי בדרושי ראש השנה, שכתב הרב שבתחלת האצילות היתה הנוקבא "נקודה קטנה כלולה מי'", ו"זאת הנקודה היתה בה כח לעמוד עמו פב"פ... כי הנקודה הזו היא בחי' הכתר שבה עתה"[27].

ובדבר השלישי יש חידוש גדול, שהנקודה עצמה, דוקא משום שאין בה אלא הכתר, יכולה לעמוד פנים בפנים, ואילו הפרצוף שנבנה ממנה כשהוא עדיין מקבל על ידו מוכרח לעמוד אחור באחור. ונראה לבאר שהנקודה היא עצמות בלי קומה, והאחור הוא קומה בלי עצמות, והפנים בפנים שבתכלית הוא עצמות וקומה כאחד, ולכן אין דרך להגיע אל הפנים השלם אלא על ידי שהקומה חוזרת בכל פעם אל העצמות שבנקודה ונבנית ממנה מחדש, ואז מה שנבנה מחדש יש בו מן הכתר ולא רק מן הגוף. וזהו שכתב הרב שהנקודה איננה נעקרת לעולם[28], כי היא הכתר שעליו חוזר ונבנה כל הבנין, והיא שתתגלה לבסוף כשישתמשו שני המלכים בכתר אחד.

שער שני · שער הבנין והאחור

ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו.(בראשית ב, יח)

פרק ז · בנין הפרצוף מן החסדים ומן הגבורות

כבר נתבאר שהבנין מתחיל בחלוקת המדה האחת לעשר נקודות, ועתה יש לבאר במה נבנות הנקודות עד שהן נעשות מדות שלימות. וכתב הרב "דע ג"כ כי לעולם המגדיל המלכות הם החסדים שהם סוד המים המגדילין האילן ואת הנטיעות, והוא סוד והוכן בחסד כסא, והנה כשהמים הולכין בשרשי האילן ומגדילין אותו אין המים חוזרין להיות גוף האילן עצמו, כי המים גורמין ההגדלה אבל המים עצמן אינן גוף ההגדלה"[29], ומזה למד שם כלל גדול בכל דרוש אטב"ח, "שלעולם אין החסד נחשב ונכנס במספר", כי החסד הוא המגדיל ולא הגידול. ועוד חילק שם שאין החסדים מגדילים בנוקבא אלא את כתר חכמה בינה שבה בלבד, "אך מהדעת ולמטה הם נגדלין ע"י הגבורות, כי אין מתפשטין הגבורות רק מהדעת ולמטה, וכ"כ הם משמשות ומגדילות הגבורות את הנוקבא כמו החסדים את הז"א, כי גם הגבורות הם מים ממש המגדילין את האילן רק שהם מ"נ, לכן נקרא גבורות גשמים, הרי שהם מים ממש"[30]. הרי לנו יסוד גדול לכל הבא בספר זה, שהגבורות אינן רק דין המכלה אלא הן מים המגדלים, ורוב גופה של הנוקבא, מן הדעת ולמטה, נבנה דוקא מהן, ולכן כשיתבאר לקמן שבנסירה ניתנים בה כל הדינים והגבורות שבאחורי ז"א, אין זה עונש ואין זה חסרון, אלא הוא עצם חומר הבנין שלה.

וסדר הכניסה מבואר שם באורך, שתחלה נכנסים כל החסדים בשבע שנים ונגמרים בהם שני הקוין ימין ושמאל, ורק אחר שאין עוד חסדים להכנס מתחילות הגבורות, "כי כשיצאו הה"ח שבז"א ונתפשטו בו אחר כך יצאו הה"ג ולא היה להם מקום להתפשט וירדו אל היסוד דז"א ונתעכבו שם עד עתה, ואז יצאו מן היסוד אל הדעת שבנוקבא"[31], ומשם יורדות בקו האמצעי ומשם חוזרות ועולות עד הכתר שלה. ונראה לבאר שיש בסדר הזה עצמו הוראה לכל הענין, שהחסדים באים תחלה ובונים את הצדדים, אבל הקו האמצעי, שהוא עיקר הפרצוף ועמוד השדרה שלו, נבנה מן הגבורות דוקא, וכל זמן שלא הגיעו הגבורות אין כאן אלא צדדים בלי תוך. וכבר הזכרנו שכל הבנין הזה שבשער לה הוא בנין הקטנות, "וכל אלו התיקונים נעשו בהיותה קטנה"[32], ואחריו באים זמן הנערה והבוגרת, שהם שלבי הנסירה והפנים כמו שיתבאר.

פרק ח · ימי בראשית, שבת הראשונה וראש השנה

ועתה נעתיק את סדר הדברים אל ימי בראשית, שכתב הרב "הנה בזמן העיבור היתה היא עדיין בבחינת נקודה א' כלולה מי' והיתה למטה מאחורי היסוד דז"א, וכאשר נברא העולם של אצילות ונולדו זו"ן התחילה היא להתגדל עד יום ד' לו' ימי בראשית, ואז נגדלה כל ג' בחינות הנ"ל שיש בבחי' אחור באחור"[33], ואז קטרגה ונתמעטה כמו שנתבאר בשער הראשון, "אח"כ ביום ו' חזרה להתגדל בבחינת הג' הנ"ל היותה פרצוף שלם בבחינת אחור באחור נגד החזה דז"א... ואז ביום ו' נזדווגו זו"ן בבחינת אחור באחור ונברא אדה"ר בבחי' זו לבדו, ואלו לא חטא אדם הראשון היה מעורר מ"נ באותו שבת הראשון ועל ידי זה היו מזדווגין זו"נ פנים בפנים בבחינה יותר עליונה שבכולם, שישתמשו שניהן בכתר אחד ופנים בפנים, אשר אין הגדלה גדולה מזה, ותהיה היא מקבלת מאמא עלאה שלא על ידו"[34]. הרי מפורש שהתכלית של שני מלכים בכתר אחד עמדה להתקיים בשבת הראשונה של הבריאה, לולא החטא, ושבת הראשונה היתה ראויה להיות מקום הפנים בפנים השלם.

ויום שישי ההוא הוא ראש השנה, כמו שכתב בשער הכוונות "הנה נודע כי ביום ר"ה הא' נברא אדה"ר ויום ר"ה של בריאת העולם היה ביום ו' כנודע, והנה אם אדה"ר היה נמנע מן הזווג ביום ההוא וגם מן החטא והיה ממתין עד ליל שבת היו כל העולמות כתקנם"[35], וביאר שם ששני דברים גרם אדם בחטאו, האחד שאכל מעץ הדעת והשני שנמשך מזה שנזדווג עם אשתו ביום החול ולא המתין לליל שבת, "וז"ס אכילת עץ הדעת טו"ר כי דעת הוא מלשון זווג", ומכיון "שאדה"ר הקדים זווגו ביום החול שאז היה יום ר"ה דינא קשיא ותקיפא לכן גרם אל זו"ן שיתאחר זווגם עד יום ח' עצרת כדי שבהמשך הימים אשר בינתיים יתמתקו הדינין הקשים אשר בו ובנוק'"[36]. ומכאן שכל סדר תשרי, מראש השנה ועד שמיני עצרת, הוא מה שהיה ראוי להיות בין יום שישי ובין שבת הראשונה, ונתפשט על ידי החטא לחמשים ושנים יום, ובכל שנה ושנה אנו חוזרים ועושים בימים אלו "ככל מה שהיה בעת שנברא העולם, והוא כי בתחילה חוזרים זו"ן אב"א וצריכים אח"כ נסירה וחזרת פב"פ וחיבוק ונישוק וזווג וכל אלו הבחינות הם נגמרים ביום ח' חג עצרת"[37].

ויש לצרף לזה מה שאמרו חז"ל שאדם הראשון נברא דו פרצופין, "אמר רבי ירמיה בן אלעזר, בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון דו פרצופין בראו ונסרו ועשאו גביים, גב לכאן וגב לכאן"[38], ולשון "ונסרו" שבמדרש היא היא לשון הנסירה שבדברי הרב, ומה שאמרו "גב לכאן וגב לכאן" הוא ממש מצב האחור באחור, שהיו מחוברים בגבם ופניהם לחוץ, וכשם שהבנין העליון עמד ביום שישי אחור באחור, כך נברא האדם למטה בצורה זו, ומזה למד הרב את הצורך בתרדמה ובנסירה גם למעלה.

פרק ט · טעם האחור באחור ומעשה אדם הראשון

וצריך להבין למה נבנה הפרצוף תחלה אחור באחור ולא פנים בפנים, ועל זה כתב הרב "והנה טעם היותן אחור באחור היה מפני שכאשר עדיין לא נתקנו הג' ראשונות, כאשר ירד האור בז' תחתונות לא היו יכולין לסובלו ומפני כך מתו בסוד ואלה המלכים"[39], ואחר שנתקנו אבא ואמא ונעשו פרצוף "פסולת בירורים שנשתיירו מהם והדינין הקשים שבהם כולם ירדו למטה בזו"ן, ואז נתקן זו"ן תחלה בבחינת אחור באחור והיו כל הדינין וכל הקליפות שם כנ"ל, וכשראה המאציל העליון שאם אז היה מתקן את זו"ן פנים בפנים יהיו הקליפות והדינין מתאחזין באחוריים שלהם, כי אחוריים הם בחי' דין כנודע, ובפרט שהם למטה בבחי' זו"ן, לכן הניחם בחינת אחור באחור ועי"ז לא יוכלו הקליפות להתאחז שם"[40]. ובשער הכוונות הוסיף שהאחוריים הם שמות אלהים שבהם נאחזים החיצונים, "והנה אם קודם יצירת אדה"ר היו זו"ן בבחי' פב"פ היו אחוריהם מגולים והיו הקלי' נאחזות בהם מאד ולכן כדי שלא יתאחזו הקלי' באחוריה' הוצרכו להדבק אב"א דיבוק ממש גמור מן החזה דז"א ולמטה"[41]. הרי שהאחור באחור איננו מדרגה נחותה שנוצרה מחסרון, אלא הוא שמירה שהמאציל שם על הבנין בעודו רך, שכל זמן שאין מי שיכרות את הקליפות אין הפנים יכולים להתגלות, שאם יתגלו יתגלו גם האחוריים.

ומי שכורת את הקליפות הוא האדם, וזה לשון הרב "ואח"כ נברא אדה"ר ועשה מצוה והתפלל תפילה וע"י מעשיו היה כורת הקלי' בסוד האדם העובד את האדמה ומכלה קוצים מן הכרם וכמש"ה ואדם אין לעבוד את האדמה", ומביא שם מה שדרשו על הכתוב "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ", שהצמחים עמדו בפתח הקרקע מיום שלישי עד שבא אדם והתפלל עליהם וצמחו, "ואז כיון שאדה"ר היה כורת הקלי' אין עתה יראה ופחד מן הקלי'... ואז היה בא ענין הנסירה וחזרת פב"פ"[42]. ונראה לבאר שכאן נאמר היסוד הגדול לכל עבודת ימים אלו, שהנסירה למעלה איננה נעשית מאליה אלא היא תלויה בתפלתו ובמעשיו של אדם למטה, שהאדם הוא הכורת את הקוצים המונעים את גילוי הפנים, ולכן נמסרו ימים אלו לתפלה ולתשובה, שהן הן כריתת הקליפות שבלעדיה אין המאציל מגלה את האחוריים לנסרם. ובזה יובן גם למה נתלה כל הסדר בחטאו של אדם, כי אותו האדם עצמו שכרת את הקליפות בתפלתו הוא שחזר וגרם להן אחיזה בחטאו, "ולכן מצד המצוה ותפלה גרם תיקון בכל העולמות... ומצד החטא שחטא גרם קלקול"[43], ושני ההפכים האלו נשארו תלויים ועומדים בכל שנה, ובידינו להכריע ביניהם.

שער שלישי · שער התרדמה והנסירה

ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעתיו ויסגר בשר תחתנה. ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם.(בראשית ב, כא–כב)

פרק י · ויפל ה' אלהים תרדמה, סוד הדורמיטא

ולהיות כי הנוקבא היתה בתחלתה מקבלת הארתה על ידי ז"א, כתב הרב, "לכן היתה גרועה ממנו ולא היתה יכולה להתקן בבחי' פרצוף שלם, ואז הוצרך המאציל העליון להפיל תרדמה על האדם דא ז"א, ואז ז"א לבדו בבחינת נשמתו המסתלקת ממנו בעת התרדמה והשינה עולה למעלה בסוד מ"ן אל אימא עילאה, כדרך האדם המפקיד נשמתו ביד המלכות לצורך מ"ן שבה"[44], ומבאר שם שאף על פי שכל העלאת מ"ן צריכה שיעלו שניהם, זה באבא וזו באמא, "עכ"ז עתה שכל צורך זווג הזה דאו"א אינו אלא לצורך בנין המלכות שהיא נקבה לבדה לכן מספיק בהעלאת מ"ן ע"י ז"א לבדו, וע"י העלאת מ"ן אלו מזדווגים או"א ומן הארת הזווג ההוא בונים ומתקנים את הנקבה ומורידין בה מוחין אחרים באותה הנקודה שבה ונגדלת וניתוספין בה ט' נקודות אחרות ונעשה פרצוף שלם די"ס... והבנין הזה נעשה ע"י הפלת דורמיטה על ז"א"[45]. הרי שהתרדמה איננה הפסק בפעולה אלא היא הפעולה עצמה, שדוקא על ידי שז"א ישן ונשמתו עולה, נעשה הזיווג העליון שממנו נבנית הנוקבא, וכל זמן שהוא ער ופועל בכליו התחתונים אין מקום לבנין הזה.

ומה נשאר בו בעת התרדמה, כתב הרב שנשאר בו "ההוא קיסטא דחיותא", כדרך האדם שבהיותו ישן "נשמתו עולה ושואבת לו חיים מלמעלה", ונשמתו של ז"א שנסתלקה "היתה מושכת לו חיים מבחי' אותו החסד של אימא והיה מתפשט בו בכולו"[46]. ונראה לבאר שהתרדמה היא לשון של סילוק המוחין הישנים, שכל סדר הבנין הקודם, שבו היתה הנוקבא מקבלת דרך מחיצותיו של ז"א, צריך להסתלק לגמרי כדי שיוכל להתחיל סדר חדש, ואין הסילוק הזה מיתה, שהרי נשאר בו הקיסטא דחיותא, אלא הוא שינה שממנה מקיצים, וכשם שאדם המקיץ משנתו הוא אותו האדם ובכל זאת נשמתו חדשה בקרבו, כך ז"א שמקיץ מתרדמתו על ידי השופר חוזר עם מוחין שנתחדשו בזיווג העליון. ויש לרמוז בזה שתרדמה עולה במספר תרגום, שהתרגום הוא הלשון שבה נאמרים הדברים בהעלם ובאחוריים, וכשהאדם ישן נאמרים בו הדברים בלשון תרגום עד שיקיץ ויאמרו בלשון הקודש[47].

פרק יא · מהות הנסירה ולמה חיבור אינו יחוד

ואחר התרדמה באה הנסירה, וזה לשון הרב "וענינה הוא כי כל אותם האחוריים והדינים שהיו בזכר כולם ננסרו ונתפרדו מן הזכר וניתנו כולם באחוריים שלה, ועי"כ נתפרדה ונתרחקה ממנו, ואז הז"א נשאר כולו בבחי' חסד והיא בבחי' דינין וגבורות שלה ושלו, ואמנם ענין נסירת ודחיית דינין אלו מאחורי ז"א ליתנם באחוריים דנקבה הוא נעשה ע"י החסד העליון של אימא עילאה, וז"ס פ' ואיש כי יקח את אחותו כו' חסד הוא כו', כי בכח החסד ננסרו זו"ן הנקראים איש ואחותו ואתפרשו גזעין מתתא לעילא שהם האחוריים שלהם שנפרדו ועי"כ לקחה לו לאשה ונזדווגה עמו פב"פ"[48]. הרי שהנסירה היא העברת הדינים מאחוריו לאחוריה, והפועל אותה הוא דוקא החסד העליון, "כי בהיות הדינין ננסרין מאחוריו אל אחורי הנקבה היה לסבת התפשטות בחי' החסד בתוכו, וכל מה שהיה מתפשט ויורד החסד היו הדינין מסתלקים מאחוריו ונשאר החסד והרחמים שקועים במקום שהיו שם הדינין בתחלה"[49].

ויש להתבונן למה צריך כלל לנסירה, שהרי במצב האחור באחור היו זו"ן דבוקים "דיבוק ממש גמור", ומה חסר בדיבוק כזה עד שצריך לפרדם כדי לחזור ולחברם. ונראה לבאר על פי מה שנתבאר, שדיבוק האחור באחור הוא דיבוק שנעשה משום שאין ברירה, שהאחוריים גלויים והקליפות אורבות ולכן מוכרחים הם להדבק, ובדיבוק כזה הנוקבא איננה נמצאת כלל בפני עצמה, שכל אורה עובר דרכו וכל קומתה נמדדת בו, וכמו שאמרו על אדם וחוה קודם הנסירה שהיו "גב לכאן וגב לכאן", והיינו שהיו גוף אחד ולא שני גופים, ואין זיווג לגוף אחד עם עצמו. אבל היחוד שאליו נתכוון המאציל הוא יחוד של שנים, שכל אחד שלם בפני עצמו ומקבל מן השורש בפני עצמו, "דמיון או"א" שהם "כחדא נפקין וכחדא שריין", ויחוד כזה אי אפשר בלא פירוד קודם, ולכן הפירוד איננו הפך היחוד אלא תנאי לו. וזהו שכתב הרב שהנסירה נעשית "ע"י החסד העליון", כי לא דין הוא שמפריד כאן אלא חסד, וכל הפירוד אינו אלא כדי לתת לה את שלה, וזהו "ואיש אשר יקח את אחותו... חסד הוא", שהלקיחה לאשה, שאיננה אפשרית באחות הדבוקה, נעשית אפשרית על ידי החסד המפריד.

פרק יב · המנגנון, קבלת הגבורות מאימא שלא על ידו היא עצמה הנסירה

ואופן הנסירה מבואר בדרוש השלישי בדרך המבארת את כל הענין מתוכו, שכתב הרב "כי בתחלה היו הדינין האלו באות לה ע"י ז"א שנותן לה בחי' הגבורות אשר בדעת שלו יען כי אימא עילאה היתה מתפשטת בו, אבל עתה שנפלה עליו תרדמה ונסתלקו ממנו אימא עילאה וגם נסתלקו ממנו המוחין שלו שהיו בתוכה בתוך התפשטות נה"י דאימא עילאה בו כנודע, ואז גם עטרא דגבורה שבדעת נסתלקה ממנו, ואחר הסתלקותו מתוכו מתפשטת אימא עילאה בבחי' הנה"י שבה תוך הנקבה עצמה ואותם הגבורות דעטרא דגבורה נמשכין אליה ע"י הבינה שלא ע"י ז"א"[50], ומסיים "ועתה בהסתלקם מתוכו ונכנסו בה שלא ע"י ז"א נפרדה וננסרה מאתו וניתנו בה כל הגבורות ההם, נמצא כי נתינת הדינין והגבורות בה שלא ע"י ז"א היא גורמת אל הנסירה שתפרד ממנו כי אינה מקבלת ממנו דבר, וב' דברים אלו שהם נתינת הגבורות בה והנסירה נעשות כאחד"[51].

ודברים אלו מפורשים גם בעץ חיים בסדר בנין הנוקבא, "וכבר כתבתי בתפלת ר"ה ענין הנסירה ושם בארנו שהוא סוד הסתלקות המוחין מז"א ויוצאין לחוץ על ראשו ונכנסין הנה"י של אמא עם מוחין בראש הנוקבא מאחוריו ואז ננסרת הנוקבא דז"א מאחוריו, כי מתחלה כשהיתה מקבלת על ידו היתה דבוקה עמו אב"א אבל עתה כשלוקחת המוחין מאמא עצמה היא ננסרת ונפרדת מן הז"א, ואמנם אז בעת הנסירה לוקחת המוחין פעם ב' בהארה יותר גדולה מבתחלה עד אין קץ, כי מתחלה היה תמצית האור ע"י מחיצות ועתה לוקחת המוחין עצמן ואז נגמרת לתקן"[52]. הרי שאין הנסירה מעשה נפרד שנעשה בה מבחוץ, אלא היא תוצאה ישירה של שינוי מקור הקבלה, שברגע שהיא מקבלת מן הבינה עצמה ולא דרכו, נמצאת מאליה נפרדת ממנו, כי כל דיבוק האחור לא היה אלא תוצאה של הקבלה על ידו, ומשנפסקה הקבלה על ידו נפסק הדיבוק. ונראה לבאר שזהו עומק לשון חז"ל "ונסרו", שאין אומרים נסירה על דבר שחותכים אותו בסכין מבחוץ אלא על דבר שמפרידים אותו לאורך סיבו, ואף כאן ההפרדה באה מתוך הבנין עצמו ולפי סדרו הפנימי, שהיא איננה נחתכת ממנו אלא נבנית מחדש ממקום שאיננו הוא.

פרק יג · ויבן ה' אלהים את הצלע, הבנין מן הבינה

ועל פי זה יתבאר הכתוב "ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה", שדרשו חז"ל "ויבן, מלמד שנתן הקדוש ברוך הוא בינה יתירה באשה יותר מבאיש"[53], ולפי מה שנתבאר יש בדרשה זו יותר מרמז לשוני, שהבנין שאחר הנסירה הוא בנין מן הבינה ממש, שהנוקבא מקבלת עתה את המוחין מנה"י דאמא הנכנסים בראשה, ומה שלא היה לה קודם, שהיתה מקבלת רק תמצית דרך מחיצותיו, ניתן לה עתה בשלימות, ולכן דוקא באשה נאמר ויבן ודוקא בה נאמרה בינה יתירה, כי כל מהותה שלאחר הנסירה היא קבלה ישירה מן הבינה. וזהו ההפרש שבין נער לנערה שכתב הרב, שכשלוקחת מנצפ"ך אחד על ידי ז"א "נקרא נער כמ"ש כי נער שהוא גימטריא ש"ך דינין, וכשלוקחת המנצפ"ך הב' נתוספו בה ה' ונקרא נערה, שהם ה' אותיות מנצפ"ך הב'"[54], שהה' שנוספה היא ה' של בינה, ה' עילאה.

ומה שנאמר "ויביאה אל האדם", שאחר שנבנתה מן הבינה חוזרת ובאה אליו, זהו סוד חזרת הפנים בפנים, שכתב הרב "אמנם כשחוזרת פב"פ נקרא אז בוגרת... והענין כי בוגרת גימטריא תורה, כי אז מלכות פנים בפנים עם זעיר אנפין ואז נקרא תורה שבעל פה המתחברת עם תורה שבכתב"[55]. ונראה לבאר שאין המשל של תורה שבעל פה משל בעלמא, שתורה שבעל פה איננה תורה שבכתב בהעתקה שניה, אלא היא תורה שיש לה קיום עצמי, שהיא נבנית מן הבינה של חכמי ישראל, ודוקא משום כך היא יכולה להתחבר עם תורה שבכתב כשוה עם שוה, ואילו היתה רק צל של התורה שבכתב לא היה זה חיבור אלא כפילות. וכך הנוקבא הבוגרת, שנבנתה מן הבינה, יכולה לעמוד פנים בפנים כשוה, וזהו "ויביאה אל האדם", שהבאה זו איננה חזרה למצב הראשון של גב לכאן וגב לכאן אלא פגישה של שני פרצופים שלמים.

פרק יד · עצמאות שאינה פירוד

ומעתה תתיישב הקושיא ששאלנו בפתח הספר, שהעצמאות שקונה הנוקבא בנסירה איננה ניתוק מן השפע אלא שינוי בדרך קבלתו, שעד עתה קיבלה על ידי ז"א ועתה היא מקבלת מן השורש שממנו מקבל גם הוא, וזהו בדיוק מה שכתב הרב על התכלית, "ואז לא תצטרך היא לקבל הארתה ע"י ז"א אלא יהיו שניהן מקבלין הארתן מאמא, כל אחד ע"י עצמו, ולא יצטרכו זה לזה, ויהיו זו"ן שוין במציאותן כדמיון אבא ואמא"[56]. וכבר תמהו על לשון "ולא יצטרכו זה לזה", שהרי התכלית היא זיווגם ויחודם, ואיך אפשר לומר שלא יצטרכו זה לזה. ונראה לבאר שהכוונה שלא יצטרכו זה לזה לקיומם, שכל אחד קיים בפני עצמו מן השורש, ודוקא משום כך יכולים הם להצטרך זה לזה לזיווגם, כי הצורך שבזיווג הוא צורך של רצון ולא של קיום, ומי שצריך לחבירו לקיומו אינו יכול להיות לו בן זוג אלא כלי ולבוש. וזהו ההבדל בין אבא ואמא ובין זו"ן שקודם הנסירה, שאבא ואמא "כחדא נפקין וכחדא שריין", שניהם יוצאים מאריך אנפין כל אחד בפני עצמו, ולכן זיווגם תדיר, ואילו זו"ן שהיא מקבלת על ידו אין זיווגם אלא לפרקים ובאחור.

וזהו גם עומק מה שנאמר בתחלת הענין "לא טוב היות האדם לבדו", שפירש הרב "כי תחלה היתה הנוקבא בסוד צלע א' והיא היתה אחורי הת"ת דז"א בסוד ה' תתאה, ואז נתקן אדם שהוא ז"א והגדיל לגמרי, ואח"כ נתקנת הנוקבא, כי אחר הגדלת הזכר עדיין הנקבה קטנה, ואין הנוקבא נתקנת עד גמר תיקון הזכר"[57], שכל זמן שהיא צלע דבוקה בו הרי הוא לבדו, אף שהיא עמו, ואין זה טוב, ו"אעשה לו עזר כנגדו" היינו שתעמוד כנגדו כמציאות בפני עצמה, ודוקא בזה היא עזר. ונראה לבאר שבזה תלוי כל ההבדל בין הנסירה ובין הפירוד ח"ו, שהפירוד הוא ניתוק מן השורש, שהנוקבא נופלת ואיננה מקבלת לא ממנו ולא מאמא, וזהו מצב הקליפות והגלות, ואילו הנסירה היא עליה אל השורש, שהיא מפסיקה לקבל ממנו כדי לקבל ממקורו, ושני המצבים דומים מבחוץ, ששניהם הפסקת קבלה על ידו, אבל הם הפכים גמורים בפנימיותם, וכל עבודת ימים אלו היא להבחין ביניהם, וכמו שיתבאר בשער החמישי.

שער רביעי · שער הדין והשופר

תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. איזהו חג שהחדש מתכסה בו, הוי אומר זה ראש השנה.(תהלים פא, ד, ראש השנה ח ע"א)

פרק טו · הדין ככח הבונה צורה, וישוב סתירה בדברי הרב

הנה יסוד גדול נתבאר בדברי הרב, שהדין איננו רק כח המכלה ומעניש אלא הוא כח הבונה גבול וכלי וצורה, שהרי המלכות כולה מן הגבורות היא, "וכבר ידעת כי מלכות כולה מן הגבורות שהם אש"[58], ואמר "לפי שהיסוד דנוקבא כל עצמו לא נעשה אלא מהארת הגבורות שנחתם ונגלף בו"[59], ומן הדעת ולמטה כל גידולה על ידי הגבורות שהן "מים ממש" כמו שהובא לעיל[60]. ולכן ראש השנה, שהוא יום הנסירה, הוא בהכרח יום הדין, כי ביום זה ניתנים בה כל הדינים שבאחורי הזכר, ואין זה משום שהעולם נידון בו בדרך מקרה אלא משום שבנין הנוקבא, שהיא העולם, נעשה מן הדין. ובזה ביאר הרב את מאמר הזוהר "כתיב יהי שם ה' מבורך, מאי מבורך, שירותיה קשה וסופיה רך, מ"ב קשה ודינא איהו ודאי ולבתר רך, כגונא דא יומא דר"ה מ"ב"[61], שהמלכות הנקראת שם ה' היא "מבורך, מ"ב ברישיה", "והוא ענין הדינין הניתנין ברישא דנוקבא ביום הזה הנקרא שם בן מ"ב שהוא גבורה כנודע, אמנם סיפיה רך כי כשנשלמת לקחת אותם הדינין הננסרין מן הזכר כולם אין בו עוד מה ליתן... וחליש חילהא והרי רך"[62].

והנה מצאנו בדברי הרב עצמו שני לשונות שנראים כסותרים זה את זה בענין איזו גבורות הן הממותקות, שבעץ חיים כתב שהמנצפ"ך "שלוקחת עתה ע"י אמא הבינה הם ה' טהורים שהם הגבורות ממותקות, אבל אותן שלקחה מתחלה ע"י ז"א הם דינין גמורים, ואלו הב' בחינות הם ציון וירושלים, כי ציון הם השניים שלוקחת ע"י בינה ולכן ציון הוא רחמים, וירושלים הוא דין והם הראשונים שקבלה ע"י ז"א"[63], ואילו בשער הכוונות כתב על הגבורות שניתנו בה בעת הנסירה "ולהיות כי הגבורות האלו ניתנין בה שלא ע"י ז"א הם דינין תקיפין בלי התבסמות ומיתוק, ואח"כ ע"י השופר... חוזרת הגבורות להמשך בנקבה ע"י ז"א ונותן בה בחי' גבורות כיוצא בהם כנגד הא' בנוק', אבל אלו הגבורות הם מתוקות ומבוסמות יותר מאותם הגבורות שניתנו בה בהתפשטות אימא עילאה בתוכה בעת תרדמת ז"א"[64], הרי שבעץ חיים הממותקות הן שבאו על ידי אמא ובשער הכוונות הממותקות הן שבאו על ידי ז"א. ונראה לבאר שאין כאן סתירה אלא שני ענינים, שבעץ חיים מדבר במדרגת האור עצמו, שמה שמקבלת מאמא הוא "המוחין עצמן" לעומת "תמצית האור ע"י מחיצות" שקיבלה בקטנותה, ובבחינה זו ודאי מה שבא מאמא הוא רחמים לעומת מה שבא דרך מחיצותיו של ז"א, ואילו בשער הכוונות מדבר בענין המיתוק, שהוא ביסום הדין על ידי זיווג עליון, ובזה הגבורות שניתנו בה בעת התרדמה עצמה, קודם שנשלם הזיווג של או"א שנשמת ז"א עוררה, הן עדיין בלא ביסום, ואילו הגבורות שחוזרות ובאות אחר השופר כבר עברו דרך אותו הזיווג, "כי בעת תרדמת ז"א עלתה נשמתו שהן המוחין שבו למעלה באו"א בבחי' מ"ן וגרם זווג עליון בהם וע"י הזווג ההוא נתמתקו ונתבסמו אלו הגבורות"[65]. ונמצא ששני הדברים אמת, שהגבורות שמאמא הן גבוהות במקורן וקשות בביסומן, ולכן צריכה הנוקבא לשניהם, לקבלה הישירה מאמא שנותנת לה את עצמיותה, ולקבלה החוזרת דרך ז"א המקיץ שנותנת לה את המיתוק, וכמו שכתב שם "ונמצאו בה ב' בחי' גבורה".

פרק טז · סדר הנסירה בעשרת ימי תשובה

ואין הנסירה נגמרת ביום אחד, וזה לשון הרב "ולכן נבאר כל ענין עשרת ימי תשובה שמן ראש השנה ליום הכפורים כי הנה ענין הנסירה נמשכת בעשרה ימים אלו... והנה בכל עשרה הימים אלו זו"ן עומדים אב"א מן החזה שלו ולמטה לפי שלא נגמרה מלאכת הנסירה עד יוה"כ"[66]. וסדר הדברים, שביום הראשון של ראש השנה "כל הגבורות שהם בכתר שלו עד סיום כל הת"ת שבו ננסרו וניתנו אליה בכתר שבה העומד באחורי חצי התחתון דת"ת שבו, באופן כי הוא ננסר כחב"ד וחג"ת שבו והיא לא ננסר ממנו רק הכתר שבה וכל הגבורות ההם נתקבצו בכתר שבה"[67], ומזה ביאר שראש השנה "הוא ראש הזכר וגם הוא ראש הנקבה, זה נותן וזו מקבלת ושניהם אמת", ומזה גם שהיום הראשון נקרא דינא קשיא, שהגבורות שמן הכתר עד החזה הן במקום האורות הסתומים בתוך יסוד דאמא, ועוד "כי פרצוף דלאה כולו וגם הכתר דרחל ננסרו ביום זה... כי בחי' לאה הם דינין תקיפין ודרחל דינא רפיא"[68].

וביום השני של ראש השנה "ננסר פרק א' דנצח דז"א וגם החכמה שבנקבה העומדת כנגדו וכל הגבורות שבחכמה שלו ולמטה יורדין בחכמה שלה", ונקרא דינא רפיא לפי שמכאן ולמטה הוא מקום האורות המגולים[69], וביום השלישי ננסר פרק ראשון דהוד וכנגדו הבינה שבה, וברביעי פרק ראשון דיסוד והדעת שבה, ובחמישי פרק שני דנצח והחסד שבה, וכן הלאה עד היום התשיעי שבו ננסר פרק תחתון דהוד וכנגדו ההוד שבה, "והנה בהוד הזה של הנקבה כלולים יסוד ומלכות מן הגבורות המתפשטות בו... והנה לפי שהיסוד והמלכות שבה נעשו כאחד ברגע אחד לכן שניהם נכללים יחד ביום העשירי של יוה"כ"[70]. וביאר הרב בזה שני דברים בהלכה, האחד צום גדליה, שביום השלישי כל הגבורות מתקבצות בבינה שבה "והדינים גוברים ותקיעת שופר כדי למתקן אין בו כשני ימים הא', ולכן בו ביום נהרג גדליה בן אחיקם", ומטעם זה כשחל בשבת נדחה לרביעי, "להיות כי גם בדעת שבה יש בה ג"כ קיבוץ הגבורות"[71], והשני מה שאמרו "כל האוכל ושותה בט' מעלין עליו כאלו התענה תשיעי ועשירי", לפי שהיסוד והמלכות שנעשים ביום הכפורים כלולים בהוד של יום התשיעי, והאכילה בתשיעי היא שגורמת לה לעלות באמא ביום העשירי[72].

ונראה לבאר שיש בסדר הזה הוראה מיוחדת לעבודת הימים, שהנסירה מתחילה בכתר ויורדת מדרגה אחר מדרגה עד היסוד והמלכות, ולא להיפך, כלומר שקודם כל ניתן בה הראש ורק אחר כך הגוף, וכפי שראש השנה הוא "ראש" בעצם, שביום זה נקבעת העצמיות, ההכרה והרצון, ורק בימים שלאחריו יורדת ההכרה אל המדות ואל המעשים, ולכן אין הנסירה נגמרת ביום הראשון אף שכל הגבורות כבר ניתנו בו, "כי כאשר אנו אומרים שביום א' דר"ה מתקבצים כל הגבורות ויורדות בכתר של הנקבה הענין הוא שהם מושרשות שם בכח"[73], וכל עבודת עשרת הימים היא להוציא מן הכח אל הפועל את מה שנקבע בראש.

פרק יז · השופר, חזרת המוחין ושני ימי ראש השנה

ותקיעת השופר, כתב הרב, היא המחזירה את המוחין אל ז"א, "ואח"כ ע"י השופר שתוקעין ביום ר"ה חוזרין נה"י דאימא עם המוחין שבתוכם לחזור ולכנס תוך ז"א כמש"ל ענין תקיעת שופר, וכבר הקיץ ז"א מתרדמתו ואז בהכרח הוא שחוזרת הגבורות להמשך בנקבה ע"י ז"א"[74], הרי שהשופר איננו פועל מחוץ למבנה הדורמיטא כמעורר בעלמא, אלא הוא פועל בתוך המבנה, שהוא מחזיר את המוחין שיצאו ומקיץ את ז"א, וכל מה שנעשה אחר כך בנסירה נעשה על ידי ז"א המקיץ, "כי אחר התקיעה ההיא חזרה אימא ונתפשטה בז"א... אבל אין הדינין ננסרין אחר תקיעת שופר דיום הא' אלא ע"י ז"א וממנו ניתנין אליה"[75]. ונראה לבאר שבזה נפתרת שאלה גדולה, איך יתכן שהשופר, שהוא קול של דין וקול תרועה שהיא יבבא, יהיה הוא הממתיק את הדינים, שלפי המבואר השופר אינו ממתיק בעצמו אלא הוא מחזיר את המוחין שכבר נתמתקו בזיווג העליון, כלומר שהמיתוק כבר נעשה בעולם העליון בעת התרדמה, והשופר הוא הפותח את הצינור שדרכו הוא יורד, וזהו שאמרו חז"ל "ובמה, בשופר"[76], שהשופר הוא האמצעי שדרכו עולה הזכרון ויורדת המלכות.

ומזה ביאר הרב למה שני ימים לראש השנה ולמה תוקעים גם ביום השני, "כי אעפ"י שז"א נתעורר והקיץ משנתו ביום א' ע"י תקיעת השופר, עכ"ז כיון שלא ננסר מוח החכמה שבה רק הכתר שבה בלבד כנ"ל לכן עדיין אין זה התעררות גמור ועדיין חוזר וישן עד יום הב' שננסרה החכמה שבה... וכיון שנתעורר המוח ההוא הנקרא חכמה אין עוד שינה ואין צורך לתקוע שופר בשאר עשרת הימים"[77], וכתר וחכמה בלבד נקראים ראשים, "ולכן אלו הם בבחי' שני ימים דר"ה כי כל א' מהם נקרא ראש וכ"א מהם ננסר ביום א' מהם"[78]. ונראה לבאר שיש כאן הבחנה עמוקה בין התעוררות שבכתר, שהיא התעוררות הרצון, ובין התעוררות שבחכמה, שהיא התעוררות ההכרה, שמי שנתעורר ברצונו בלבד יכול לחזור ולישון, אבל מי שנתעורר בהכרתו "אין עוד שינה", ולכן ראש השנה צריך יומיים, שביום הראשון מתעורר הרצון וביום השני ההכרה, ורק אז יכול האדם להמשיך בעצמו את הנסירה בשאר הימים בלא שופר.

פרק יח · ראש השנה שחל להיות בשבת

ובשנה הזאת, שנת תשפ"ז, חל יום ראשון של ראש השנה להיות בשבת קודש, ואין תוקעין בו, כמו ששנינו "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה", ובגמרא פירש רבה שגזירה היא "שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים"[79]. ולפי מה שנתבאר יש להתבונן, שהרי כל בנין הימים תלוי בהתעוררות ז"א מתרדמתו על ידי השופר, ואם אין שופר ביום הראשון איך יקיץ, ומה יהיה עם הגבורות שניתנו בה שלא על ידו שהן "דינין תקיפין בלי התבסמות". ונראה לבאר על פי יסוד שכתב הרב עצמו בענין החול והשבת, "ואמנם בשבת יש לה ממילא ע"י קדושת שבת בעצמו מה שהיה לה בחול על ידי תפלה"[80], שכל מה שבימות החול צריך האדם לפעול על ידי מעשיו, בשבת נעשה מאליו על ידי קדושת היום, ולכן בראש השנה שחל בשבת חזרת המוחין והקצת ז"א, שבחול נעשות על ידי השופר שהוא מעשה האדם, נעשות מאליהן על ידי קדושת השבת, ואין השופר חסר אלא מיותר, וכעין מה שאמרו שאין תוקעין במדינה אבל במקדש היו תוקעין, שבמקום שהקדושה שורה בגילוי אין הגזירה שולטת[81].

ויש להוסיף בזה מה שנתבאר לעיל בדרוש הראשון, שכל חטאו של אדם היה שלא המתין לליל שבת, "כי הנה יום ר"ה הוא דינא קשיא כנודע ואם היה ממתין עד ליל שבת הוא דינא רפיא והיה הזווג ההוא כתיקונו והיו זו"ן מזדווגים באותו יום שבת בבחי' פנים בפנים"[82], ונמצא ששבת היא בעצמה המקום שבו היו הדינים הקשים של ראש השנה ראויים להתמתק ולהיהפך לפנים בפנים, ובשנה שראש השנה עצמו חל בשבת נפגשים שני הדברים במקום אחד, שהדינא קשיא של ראש השנה בא בתוך הדינא רפיא של שבת, וממילא אין צורך בשופר להמתיקו כי השבת עצמה ממתיקה אותו, ואולי יש בזה רמז למה שהיה ראוי להיות בשבת הראשונה של הבריאה לולא החטא. וזהו דבר שראוי לכל אחד להתבונן בו בשנה כזאת, שהתעוררות הרצון, שבכל שנה באה על ידי קול השופר, צריכה לבוא השנה מתוך הנפש עצמה בשעת קבלת השבת, וביום השני, שבו תוקעים, באה התעוררות ההכרה שאין אחריה שינה.

פרק יט · יום הכפורים, סוכות ושמיני עצרת, תשרי כמהלך אחד

וסיום המהלך נתבאר בקצרה בדרוש הראשון על פי הכתוב בשיר השירים, "כי ר"ה הוא בחי' שמאלו תחת לראשי עד יוה"כ, וביוה"כ האירו ונתמתקו הדינים ההם ע"י אימא עילאה, ובחג הסוכות בחי' וימינו תחבקני, וביום ח' עצרת אז הוא זווג ממש"[83]. הרי שכל תשרי הוא מהלך אחד, שהשמאל, היא הגבורה, נמצאת תחת הראש מראש השנה ועד יום הכפורים, כי בימים אלו הראש נבנה מן הגבורות, וביום הכפורים, שבו נגמרת הנסירה ביסוד ובמלכות שבה, עולה הנוקבא לאמא עצמה, "כי ביום הכפורים סלקא ברתא לגבי אימא"[84], ומשם נמתקים הדינים, ובסוכות בא חיבוק הימין, שהם החסדים דאמא המתפשטים בה, ובשמיני עצרת הזיווג עצמו, שהוא הפנים בפנים השלם.

ונראה לבאר שיש בכתוב "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" ביאור לכל שאלת הדין והחסד שבימים אלו, שהשמאל איננה מוצגת בו כנגד הימין אלא כקודמת לה, שתחלה השמאל תחת הראש ורק אחר כך הימין מחבקת, כלומר שאין חיבוק הימין אפשרי אלא במי שכבר יש לו ראש הנשען על השמאל, שהוא ראש שנבנה מן הדין ומן הגבול ומן העצמיות, ולכן אין הדין הפך החסד אלא הכנה לו, וכשם שאין תוכן לחיבוק אלא במי שיש לו קומה, כך אין תוכן לחסדי סוכות אלא במי שעבר את דין ראש השנה. ובזה מובן שכתב הרב שכל אלו הימים הם "או זווג ישראל עם לאה או זווג יעקב עם לאה" ורחל אין זיווגה נגמר עד שמיני עצרת[85], שרחל היא המלכות שבעיקר, והיא צריכה את כל אריכות הימים כדי שתיבנה כולה, ספירה אחת בכל יום, ולא כלאה שננסרת ביום אחד, ונמצא שאורך הימים איננו איחור בעלמא אלא הוא מדת שלמות הבנין, שמה שנבנה מהר נבנה גם חסר.

שער חמישי · שער הפנים ועבודת האדם

ומדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו, ומשנה שמו, כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים.(רמב"ם הלכות תשובה פרק ב הלכה ד)

פרק כ · הפנים ומקום גילוי העצמיות

כבר הבאנו בשער הראשון את דברי הרב שאין באחור אלא שלש בחינות "מפני שאין הכתר ניכר כ"א בפנים"[86], ועתה נבוא לבאר את הענין בפנימיותו. שהאחוריים הם דין, "כי אחוריים הם בחי' דין כנודע"[87], והם שמות אלהים שבהם נאחזים החיצונים, והפנים הם החסד והרחמים, ולכן אין הכתר, שהוא העצמיות והרצון, ניכר באחור, שבאחור אין הפרצוף מציג את עצמו אלא את גבו, את מה שאיננו הוא, ורק כשהוא פונה בפניו אל זולתו הוא מגלה את עצמותו. ומזה נבין למה כתב הרב ששני מלכים בכתר אחד אפשריים רק בפנים בפנים, שכתר אחד לשני מלכים אין פירושו שהם מתמזגים לאחד, שאם כן אינם שני מלכים, אלא שכל אחד מהם מגלה את עצמותו במלואה, ושתי העצמויות שוות במקורן, ואין דבר כזה אפשרי בעמידת אחור, שבה עצמותו של אחד מהם, הנוקבא, איננה ניכרת כלל.

ונראה לבאר על פי זה את שני מיני ההשתוות שנתבארו לעיל, שהשתוות האחור היא השתוות של קומה, ששני פרצופים עומדים זה כנגד זה בשיעור אחד, אבל אחד מהם מקבל את קומתו מחבירו ואין לו כתר ניכר, והשתוות הפנים היא השתוות של עצמיות, ששני הכתרים נראים ושוים. ובנפש האדם, האחור הוא מה שאדם עושה מפני שכך עושים, מפני שכך נמסר לו, מפני שאין ברירה, ובזה הוא יכול להיות שוה בקומתו לגדולים ממנו, שיעשה כל מה שהם עושים, ובכל זאת אין כתרו ניכר, שאיננו נוכח במעשיו, ואילו הפנים הם מה שאדם עושה מתוך רצונו והכרתו, ובזה כתרו ניכר אף אם קומתו קטנה. וכל עבודת ראש השנה היא לעבור מעמידת האחור לעמידת הפנים, שהיא עמידה של קבלת עול מלכות מתוך עצמיות, "כדי שתמליכוני עליכם"[88], ואין המלכה אלא ממי שיש לו פנים.

פרק כא · לכי ומעטי את עצמך, ירידה לצורך השגת העצמי

ומכאן אל הדרך, שנתבאר בשער הראשון שאין עולים מן האחור אל הפנים אלא דרך הנקודה, ובעבודת האדם היינו "לכי ומעטי את עצמך", שהאדם המבקש לבנות את עצמו מחדש צריך תחלה להעלות את כל בנינו לשורשו ולהשאר בנקודה אחת בלבד, היא נקודת המלכות שבו, נקודת קבלת העול הפשוטה. ויש להבחין היטב בין מיעוט למיעוט, שהרי כתב הרב שבמיעוט הירח ביום רביעי עלו תשע הספירות "ונסתלקו בשרשיהן", ואילו בחטא אדם "ירדו למטה בקליפות"[89], ושני המצבים נראים שוים מבחוץ, שבשניהם הנוקבא נקודה בלבד, אבל הם הפכים גמורים, שהאחד הוא הפקדת הבנין אצל השורש עד שיבנה מחדש, והשני הוא נפילת הבנין אל החיצונים. וכן באדם, יש מיעוט שהוא הכנעה מתוך הכרה, שאדם מפרק את בנינו מרצונו כדי לבנותו כראוי, ויש מיעוט שהוא נפילה, שבנינו נהרס עליו מתוך חטא ורפיון, ושניהם מביאים אותו אל הנקודה, אבל בראשון תשע הספירות שמורות בשורש והבנין החדש קרוב, ובשני הן בקליפות והבנין צריך תחלה להוציאן משם, וזוהי עבודת התשובה.

ונראה לבאר שהמיעוט מרצון הוא הוא סוד "הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי", שהלבנה לא אמרה שדבריה לא היו הגונים, אלא קיבלה על עצמה את המיעוט מתוך שדבריה הגונים, כלומר מתוך ההכרה שהתכלית שביקשה אמת היא ורק הדרך אליה עוברת דרך המיעוט, וזהו המיעוט שמשמר את הבנין בשורשו, ומזה נמשכו כל הפיוסים "לכי ומשול ביום ובלילה", ו"זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים", ואף "הביאו כפרה עלי"[90], שכל אלו הם גילוי שהמיעוט לא היה עונש אלא דרך, והממעיט את עצמו כראוי זוכה שהקדוש ברוך הוא כביכול נושא עמו במיעוטו. וכבר אמרו על יעקב הקטן ושמואל הקטן ודוד הקטן, שהצדיקים נקראים בשם הלבנה, שהם היודעים למעט את עצמם מתוך הכרה ולא מתוך נפילה, וכל גדולתם באה מתוך המיעוט הזה.

פרק כב · התשובה כבנין הפרצוף מחדש

וזהו עומק דברי הרמב"ם שהבאנו בראש השער, "ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים"[91], שאין התשובה תיקון מעשים בלבד, שאם כן היה די בעזיבת החטא, אלא היא בנין פרצוף חדש, שהאיש שעשה אותן המעשים היה בנין אחד, ואיש אחר הוא בנין אחר, ולא יתכן איש אחר אלא על ידי שהראשון חזר לנקודה ונבנה מחדש. ובזה יובן למה נתייחדו ימי הנסירה דוקא לתשובה, שבימים אלו סדר העולמות עצמו הוא סדר של פירוק ובנין מחדש, שז"א נופל בתרדמה ומוחיו הישנים מסתלקים, והנוקבא ננסרת ונבנית ממקור חדש, ומי שעושה כן בנפשו בימים אלו הוא הולך עם סדר העולמות ולא נגדו, ולכן "הימים האלו נזכרים ונעשים", שאין הבנין החדש למעלה נעשה אלא על ידי הבנין החדש למטה, כמו שנתבאר שהאדם הוא הכורת את הקוצים[92].

ונראה לבאר שיש בזה תשובה לשאלה עתיקה, איך התשובה משנה את העבר, שהרי מה שנעשה נעשה, ולפי המבואר אין התשובה משנה את מה שנעשה אלא את מי שעשה, שמכיון שהמעשה תלוי בעושהו ולא להיפך, כשנבנה עושה חדש הרי המעשים הישנים אין להם עוד בעלים, וזהו "איני אותו האיש". וכשם שבנסירה כל הדינים שהיו באחורי ז"א ניתנים בנוקבא ונעשים אצלה חומר בנין, כך בתשובה כל מה שהיה באחוריו של האדם, מעשיו הרעים שעשה שלא מתוך פניו, נלקח ממנו ונעשה חומר לבנין החדש, וזהו סוד זדונות נעשות לו כזכיות[93], שאין הזדונות נמחקות אלא נבנות מחדש, כדינים שנעשו מוחין.

פרק כג · מלכיות ובנין הכלי לקבלת המלכות

ואמרו חז"ל "אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם"[94], ויש להבין למה תלה הקדוש ברוך הוא את מלכותו בנו, שהרי "ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך" בין שנמליכהו בין שלא נמליכהו. ולפי המבואר יובן, שהמלכות היא הנוקבא, ובנינה בראש השנה תלוי בזה שהיא מקבלת את הדינים והגבורות שלא על ידי ז"א, כלומר שהיא נעשית כלי בפני עצמו, ובנפשות ישראל המלכות היא כלל ישראל שהם "כנסת ישראל", והם הכלי שבו מתגלה מלכותו יתברך, ואין מלך בלא עם, לא משום שהמלך צריך לעם לקיומו אלא משום שאין גילוי מלכות בלי כלי המקבל אותה, ואם הכלי איננו בנוי בפני עצמו אין כאן המלכה אלא הכרח. וזהו "כדי שתמליכוני", שהמלכה היא מעשה של הנמלכים, והיא אפשרית רק במי שיש לו פנים, כמו שנתבאר, ולכן היא באה בראש השנה דוקא, ביום שבו הנוקבא נבנית מחדש.

ובזה יובן מה שאמרו "בכסה ליום חגנו, איזהו חג שהחדש מתכסה בו, הוי אומר זה ראש השנה"[95], שהלבנה מתכסה בראש השנה, ולפי המבואר אין הכיסוי הזה חסרון בלבד אלא הוא רגע הנקודה, שהלבנה חוזרת אל תחלתה כדי שתתחיל להתמלא מחדש, וכל החודש שאחריו הוא בנינה מדרגה אחר מדרגה עד ט"ו בו, שהוא סוכות, "ואז אמרינן קיימא סיהרא באשלמותא"[96]. ונראה לבאר שבזה נרמז כל סדר תשרי בלבנה עצמה, שבראש השנה היא נקודה מכוסה, בימי הנסירה היא הולכת ונבנית, ביום הכפורים כבר עברה את חציה, ובסוכות היא במילואה, ובשמיני עצרת, שהוא אחר המילוי, נעשה הזיווג. וכל אחד מישראל שהוא בחינת מלכות בעצמו, שהרי כל אחד הוא כנסת ישראל בזעיר, מתכסה בראש השנה ונבנה עם הלבנה, וזהו "זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים", שישראל מונים בלבנה משום שסדר בנינם הוא סדר בנינה.

פרק כד · הנסירה כיסוד הבחירה

ועוד יש בענין הנסירה יסוד לכל מהות עבודת האדם, שכל זמן שהיו אדם וחוה דו פרצופין "גב לכאן וגב לכאן" לא היתה ביניהם בחירה, שהחיבור היה מוכרח מן הבריאה, ולא שייך בו "לא טוב היות האדם לבדו", כי איננו לבדו, ואף על פי כן אמר הכתוב לא טוב, מפני שחיבור מוכרח כזה, בלא נסירה, הוא בעצם בדידות, שאין בו שנים אלא אחד כפול. ורק אחר הנסירה, שכל אחד עומד בפני עצמו, נעשה החיבור בחירי, "ויביאה אל האדם", ובזה נעשית האשה "עזר כנגדו", שאמרו חז"ל "זכה עזר, לא זכה כנגדו"[97], כלומר שדוקא אחר הנסירה יש מקום לזכה ולא זכה, לבחירה, ואילו בדו פרצופין אין לא עזר ולא כנגד אלא גב.

ונראה לבאר שזהו היסוד לכל יחסו של הקדוש ברוך הוא אלינו, שהוא ברא אותנו בבחינת נסירה, בעלי בחירה שאינם דבוקים בו בהכרח, ואף שיכול היה לבראנו דבוקים באחור, שלא נוכל לסור ממנו, לא רצה בזה, "כי חפץ חסד הוא", והחסד הוא המפריד כדי שיהיה מקום ליחוד מרצון, וכמו שכתב הרב שהנסירה נעשית "ע"י החסד העליון של אימא עילאה"[98]. ולפי זה ראש השנה, שהוא יום הנסירה, הוא יום הבחירה בעצם, יום שבו האדם עומד לפני קונו כמי שננסר, ולכן הוא יום הדין, שאין דין אלא במי שיש לו בחירה, ואין בחירה אלא במי שננסר, וכל האומר "ובחרת בחיים"[99] בראש השנה הוא עומד במקום הנוקבא הננסרת, ובוחר לחזור אל מי שממנו ננסר, לא בהכרח אלא מרצון, וזהו הפנים בפנים.

פרק כה · סוד ראש השנה, שיבה שהיא חידוש

ונסיים בזה, שכל מה שנתבאר בספר זה מתכנס לענין אחד, שהשיבה אל השורש איננה חזרה לאחור אלא לידה מחדש, שהנוקבא הנבנית אחר הנסירה איננה אותה הנוקבא שהיתה קודם המיעוט אלא היא בוגרת, שקבלה מוחין "בהארה יותר גדולה מבתחלה עד אין קץ"[100], ואף שחזרה דרך הנקודה, מה שיצא מן הנקודה הוא דבר חדש. וזהו סוד "חדשים לבקרים רבה אמונתך"[101], שהאדם המפקיד נשמתו בלילה ומקבלה בבוקר איננו מקבל את אותה הנשמה בלבד אלא נשמה שנתחדשה למעלה, וכן ז"א שהקיץ מתרדמתו, וכן האדם השב בראש השנה. ולכן נקרא היום ראש השנה, שהוא ראש ולא סוף, שאין תשרי מסכם את השנה שעברה אלא הוא נקודת התחלה שממנה נבנית שנה חדשה, ומה שנפרד בו איננו נאבד אלא נבנה מחדש.

ובזה יש להבין את שאלתנו הראשונה בשלמותה, איך יתכן שהתכלית היא "שני מלכים בכתר אחד" והלבנה נענשה על שביקשה זאת. שהתכלית אמנם היא זו, אבל אין דרך אליה מן האחור, שמי שמבקש להיות שוה למי שהוא מקבל ממנו איננו יכול להיות שוה לו לעולם, ורק מי שממעט את עצמו עד הנקודה, ומקבל את הדינים ואת הגבול והצורה, וננסר ממי שהיה דבוק בו, ונבנה מחדש מן השורש המשותף, הוא יכול לעמוד עמו פנים בפנים כשוה, ולא כשוה בקומה בלבד אלא כשוה בכתר, וזה מה שנעשה בכל שנה ושנה מראש השנה ועד שמיני עצרת, ובכל בוקר ובוקר מן השינה אל היקיצה, ובכל תשובה ותשובה מן "אותו האיש" אל "איש אחר", והמבין יבין.

שער ששי · שער דרכי החסידות

ובכל שנה ושנה יורד ומאיר מחכמה עילאה אור חדש ומחודש שלא היה מאיר עדיין מעולם לארץ העליונה, כי אור כל שנה ושנה מסתלק לשרשו בכל ערב ראש השנה כשהחדש מתכסה בו, ואחר כך על ידי תקיעת שופר והתפלות נמשך אור חדש עליון מבחינה עליונה יותר... וכנודע ליודעי ח"ן שבכל ר"ה היא הנסירה ומקבלת מוחין חדשים עליונים יותר.(תניא, אגרת הקודש סימן יד)

פרק כו · מן הפרצופים אל הנפש, דרכה של תורת החסידות

עד כאן הלכנו בדרך שסללו לנו רבינו האר"י ז"ל ורבינו בעל הסולם זצ"ל, שעיקר עיונם הוא בסדר ההשתלשלות עצמו, מה נעשה בפרצופים העליונים ובאיזה סדר, ורק מתוך כך אנו לומדים על עבודת האדם. ותורת החסידות, מן הבעל שם טוב ז"ל ותלמידיו ואילך, לא חלקה על דבר מן הבנין הזה אלא העתיקה את מקומו, שכל מה שנאמר בזעיר אנפין ובנוקבא נקרא אצלם גם בנפש כל אחד מישראל, ולא בדרך משל בלבד אלא כמציאות אחת הנראית משני צדדיה, וכמו שהקדמנו בפתח הספר "ומבשרי אחזה אלוה". ולכן בשער זה לא באנו לחדש בנין אחר, אלא להראות איך כל אחד מן היסודות שנתבארו, הנקודה והמיעוט, התרדמה והנסירה, השופר והשבת, נתפרש בספרי החסידות כמצב בנפש וכדרך בעבודה, ואיך נמצאים הדברים משלימים זה את זה, שהסוד מלמד את סדר העבודה והעבודה מגלה את טעם הסוד. והלכנו בעיקר בדרכם של ארבעה בתי מדרש, בית חב"ד המבאר את הדברים בדרך ההשתלשלות וטעמיה, בית פשיסחא וגור ותלמידי בית איזביצא שעיקר עיונם בנקודה הפנימית שבלב, בית ברסלב שעיקרו בעבודת היחיד בירידתו ובעלייתו, ותורת המגיד ממעזריטש שממנה יצאו כולם.

והנה מן הראשונים שהורו את הדרך הזאת הוא רבינו הזקן בעל התניא, שבאגרת הקודש הביא את ענין הנסירה כדבר הידוע ליודעי חן, ומיד העתיקו אל חידוש השנה כולה ואל תפלת כל יום ויום ואל עבודת עשרת ימי תשובה, וזה לשונו "ובכל שנה ושנה יורד ומאיר מחכמה עילאה אור חדש ומחודש שלא היה מאיר עדיין מעולם... כי אור כל שנה ושנה מסתלק לשרשו בכל ערב ראש השנה כשהחדש מתכסה בו, ואחר כך על ידי תקיעת שופר והתפלות נמשך אור חדש עליון מבחינה עליונה יותר", ובתוך הדברים כתב בסוגריים "וכנודע ליודעי ח"ן שבכל ר"ה היא הנסירה ומקבלת מוחין חדשים עליונים יותר כו', ובפרטי פרטיות כן הוא בכל יום ויום נמשכין מוחין עליונים יותר בכל תפלת השחר, ואינן מוחין הראשונים שנסתלקו אחר התפלה רק גבוהין יותר"[102]. הרי שבדברים מועטים כלל רבינו את כל מה שנתבאר בשערים הקודמים, שהאור מסתלק לשרשו, והוא המיעוט והחזרה אל הנקודה, בשעה שהחודש מתכסה, והוא "בכסה ליום חגנו", ואחר כך על ידי התקיעות נמשכים מוחין חדשים, והוא השופר המחזיר את המוחין, ושהנסירה היא שממנה באים המוחין החדשים, ושכן הוא בכל תפלת שחר, כמו שכתב הרב בעץ חיים שבכל תפלה חוזרת הנוקבא לנקודה ועולה לפנים[103]. אלא שרבינו הוסיף בזה יסוד שאינו מפורש כל כך בדברי הרב, והוא שהמוחין החדשים "אינן מוחין הראשונים" אלא "גבוהין יותר", ועל זה נאריך בפרק הבא.

פרק כז · אור חדש שלא היה מעולם, והשנה כסולם ולא כגלגל

ויש להתבונן בחידוש זה, שלכאורה לפי מה שנתבאר בשער הרביעי ראש השנה הוא חזרה של מה שהיה בבריאת העולם, "ככל מה שהיה בעת שנברא העולם"[104], ואם כן היה נראה שכל שנה ושנה היא גלגל החוזר על עצמו, שבכל ראש השנה חוזרים זו"ן אב"א ובכל שמיני עצרת חוזרים פב"פ, ואין בזה התקדמות אלא חזרה. ובא רבינו הזקן ולימד שאין הדבר כן, אלא האור של כל שנה "מסתלק לשרשו" ובמקומו יורד אור "שלא היה מאיר עדיין מעולם", וכלשונו בהמשך האגרת "שבכל שנה ושנה הוא אור חדש עליון, כי האור שנתחדש והאיר בראש השנה זה הוא מסתלק בערב ראש השנה הבאה לשרשו"[105], ונמצא שהסדר איננו גלגל אלא סולם, שכל חזרה אל הנקודה היא חזרה לשורש שכבר נתעלה, וממנו נבנה בנין גבוה מן הקודם. ונראה לבאר שזהו עומק מה שכתב הרב בעץ חיים שבנסירה לוקחת הנוקבא את המוחין "בהארה יותר גדולה מבתחלה עד אין קץ"[106], שלשון "עד אין קץ" מורה שאין לדבר גבול, וכל נסירה פותחת פתח לנסירה גבוהה ממנה, ורבינו הזקן פירש את ה"אין קץ" הזה כסדר השנים, שכל שנה מוסיפה על חברתה.

ועוד דקדק רבינו בכתוב "מרשית השנה ועד אחרית שנה", שנכתב "מרשית" חסר אל"ף, ופירש שהוא רומז "על הסתלקות האור שמסתלק בליל ראש השנה עד אחר התקיעות, שיורד אור חדש עליון יותר שלא היה מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה", וסיים "אך גילויו מההסתר הזה תלוי במעשה התחתונים וזכותם ותשובתם בעשרת ימי תשובה"[107]. ויש בזה שני דברים שמתאימים ממש לדברי הרב, האחד שבליל ראש השנה האור מסתלק עד אחר התקיעות, והוא הדורמיטא שבה המוחין של ז"א מסתלקים עד שהשופר מחזירם, והשני שגילוי האור תלוי במעשה התחתונים, והוא מה שכתב הרב שאדם הראשון היה כורת הקוצים בתפלתו, ורק אחר כך באה הנסירה[108]. ונראה לבאר שהאל"ף החסרה במלת מרשית היא הנקודה עצמה, שהאל"ף היא אחת והיא ראשית האותיות, ובליל ראש השנה נעלמת הראשית ונשארת רשית בלבד, כלומר שנשאר הבנין בלי נקודת הכתר שלו, עד שעל ידי התקיעות חוזרת האל"ף ונבנית ראשית חדשה. ומכאן לעבודת האדם, שאין לו לאדם לראות את ראש השנה כחזרה על מה שכבר עבר עליו בשנים הקודמות, שאם כן מה תועלת בחזרה, אלא כל ראש השנה הוא עליה בסולם, שהאדם יורד אל נקודתו כדי לקבל אור שלא היה לו מעולם, ומי שבא לראש השנה בלי צפייה לאור חדש כזה לא עמד עדיין על ענין היום.

פרק כח · ראש השנה שחל בשבת בדרכי החסידות

וכבר נתבאר בשער הרביעי שבראש השנה שחל בשבת פועלת קדושת השבת את מה שפועל השופר בחול, על פי מה שכתב הרב "בשבת יש לה ממילא ע"י קדושת שבת בעצמו מה שהיה לה בחול על ידי תפלה"[109]. ומצאנו יסוד זה מבואר באורך בדרושי רבינו הזקן בלקוטי תורה, שכמעט כל המעלות שמשיגים בראש השנה על ידי התקיעות נמשכות בשבת על ידי קדושת היום עצמו, אלא שנשארת מעלה אחת נוספת שבתקיעה, עליונה מאד, שכמעט אינה נקלטת, ובמקדש שהוא שער השמים היו יכולים לקלוט אותה, ולכן שם היו תוקעין אף בשבת[110]. וביאר זאת הצמח צדק בדרך אחרת, שכל המצוות שלנו הן כדי שעל ידי אתערותא דלתתא תהיה אתערותא דלעילא, ועל ידי השופר שלמטה נעשה השופר שלמעלה, שהוא בחינת התענוג העליון, ובשבת בחינה זו נמצאת מאליה בלי עבודת האדם, "שבת מקדשא וקיימא", ולכן אין צורך בתקיעה במדינה[111]. ובזה יש תיקון והשלמה למה שכתבנו בשער הרביעי שהשופר בשבת "איננו חסר אלא מיותר", שלפי דברי רבינו הזקן אין זה אלא ברוב הדברים, אבל מדרגה אחת עליונה, שהיתה נקלטת במקדש, חסרה לנו באמת בשבת, ולכן אין זו שלמות גמורה אלא שלמות של המוכן, שיש בה ריבוי ענינים בלי עבודה, ובכל זאת חסרה בה המדרגה שאין מגיעים אליה אלא על ידי מעשה.

ובדרך בית פשיסחא ותלמידיהם מצאנו טעם אחר בנפש, שכתב רבי צדוק הכהן מלובלין שבשבת אין צורך בשופר מפני שיש לאדם ביום זה יראה פנימית שאין צריך לעוררה בקול[112], וכתב בעל שם משמואל שהשופר נועד להגיע אל המלכות ולעורר את הנקודה הפנימית, ובשבת כבר נמצאים בעולם של מלכות ואין צורך לעורר את הנקודה[113]. וכבר אמרו בירושלמי "בשעה שהוא חל בחול, יום תרועה, בשעה שהוא חל בשבת, זכרון תרועה, מזכירין אבל לא תוקעין"[114]. ונראה לבאר שכל הדרכים האלו נפגשות ביסוד אחד, שבחול ההתעוררות צריכה לבוא מבחוץ, בקול הנשמע באזנים, ובשבת היא באה מבפנים, כזכרון שאין לו קול, ולכן בשנה כזאת, שהשופר נעלם ביום הראשון, מוטל על האדם לעשות בנפשו את מה שהשופר עושה בחול, שיעורר את עצמו מן התרדמה בכח זכרון פנימי, ומי שאין לו התעוררות מבפנים בשבת זו כמעט אין לו התעוררות כלל ביום הראשון. וזהו ענין "זכרון תרועה", שהזכרון הוא התעוררות שבלב שאין לה קול, ובשבת, שהמלכות עולה מאליה, די בזכרון שבלב, וביום השני, שבו חוזרים לתקוע, באה המדרגה הנוספת שאין מגיעים אליה אלא על ידי מעשה, כדברי רבינו הזקן.

פרק כט · הנקודה שבלב והלבנה המכוסה

ובספרי שפת אמת נתבאר ענין הנקודה בדרך העבודה, שהנקודה שבשער הראשון, שהיא שורש עצמותה של המלכות שאינה נעקרת לעולם, היא בנפש האדם הנקודה שבלב, וזה לשונו "כי בכל איש ישראל יש נקודה קדושה בלבו והוא נשמת חיים, שנאמר וחיי עולם נטע בתוכנו, אך בכל השנה שמסגלין עונות כל שהחומר גובר ומכסה הנקודה הנ"ל, צריך האדם לבקש רחמים מהקב"ה לחדש זאת הרשימה בלבו בר"ה, וע"ז מבקשין כתבנו לחיים"[115]. הרי שהמיעוט שבשער הראשון, שבו חוזרת הלבנה לנקודה, נקרא אצלו גילוי הנקודה מתוך הכיסוי, ומה שבדברי הרב נקרא בנין הפרצוף מן הנקודה נקרא אצלו חידוש הרשימה, ו"כתבנו לחיים" היא בקשה שתכתב הנקודה מחדש, כלומר שממנה ייבנה האדם לשנה החדשה. ונראה לבאר שבזה מתבאר גם למה נקראת תפלת ראש השנה בקשת "חיים" דוקא, שהחיים הם הנקודה עצמה, "וחיי עולם נטע בתוכנו", וכל מה שיבנה אחר כך מן הנקודה תלוי בכך שתהיה חיה.

ועוד כתב בעל שפת אמת על "בכסה ליום חגנו", "כי יש בכל איש ישראל נקודה טמונה בלב שיש לנקודה זו דביקות בהשי"ת ממש, כדכתיב בנים אתם, אך נקודה זו צריכה להיות נסתר באדם שלא יהי' קטרוג עליו, שלא יהי' ניכר על פניו היתרון שיש לו על כל הנבראים"[116], ובמקום אחר כתב "וזהו בכסה ליום חגינו, כי בר"ה יש קטרוג"[117]. ויש בדברים אלו מפתח נפלא לכל ענין קטרוג הלבנה, שהנקודה שבלב יש לה דביקות בהשם יתברך ממש, והיא בבחינת "בנים", כלומר שמצד השורש יש בה השתוות עם המקור, והיא כבחינת "שני מלכים בכתר אחד" שבשורש, אבל אם השתוות זו נגלית קודם זמנה, "ניכר על פניו", מתעורר עליה קטרוג, ולכן צריכה להיות מכוסה. ונראה לבאר שזהו בדיוק מה שאירע ללבנה ביום הרביעי, שהשתוותה, שהיתה אמת בשורש, נגלתה בקטרוג קודם שנבנו לה כלים, ולכן הוצרכה להתכסות, ובכל ראש השנה חוזרת הלבנה ומתכסה, "בכסה", לא משום שאין לה מעלה אלא משום שמעלתה גבוהה מכדי שתהיה גלויה קודם שנשלם הבנין, וכל עשרת ימי תשובה וחג הסוכות הם גילוי הדרגתי של מה שהיה מכוסה, עד שבט"ו בחודש הלבנה במילואה והמעלה גלויה בלי קטרוג. וזוהי עצה לאדם בימים אלו, שלא יתן לנקודה שבלבו להיראות על פניו כיתרון על הבריות, אלא ישמרנה מכוסה ויניח לה להיבנות בסתר, כי כל מעלה שנגלית קודם זמנה מעוררת עליה מיעוט.

פרק ל · שני מלכים ובחינת השניות, בדרך המהר"ל ורבי צדוק

ויסוד לכל זה מצאנו כבר בדברי המהר"ל, שספרי החסידות, ובפרט בית פשיסחא ותלמידיהם, שאבו ממנו הרבה, שכתב בענין קטרוג הלבנה שהשמש והירח מצד שנבראו מאתו יתברך במאמר אחד מוכרחים להיות שוים, "כי מצד הבריאה והיציאה לפעל אינם מלכים, כי הם עלולים מן הש"י, ולפיכך הם נבראים שוים, אבל מצד עצמם יש קטרוג, שאין ראוי שיהיו שני מלכים משתמשים בכתר אחד", ועוד כתב "כי כל שניות אי אפשר שלא יהיה אחד ראשון, ובמה שהוא ראשון הוא אחד", ולכן דוקא הירח קטרגה, שבה יש בחינת השניות[118]. והדברים מתאימים להפליא למה שנתבאר בשער החמישי בשני מיני ההשתוות, שמצד הבריאה, כלומר מצד ששניהם מקבלים מן המקור שמעליהם, הם שוים ואין כאן קטרוג כלל, שהרי אינם "מלכים" אלא עלולים, ומצד עצמם, כלומר כשכל אחד נמדד כמציאות בפני עצמו, יש בהכרח ראשון ושני, ואז ההשתוות היא קטרוג. ונראה לבאר שזהו בנפש האדם כל ההבדל שבין האחור לפנים, שכל זמן שאדם רואה את עצמו "מצד עצמו", כמלך העומד בפני עצמו, מוכרח הוא להתחרות בזולתו ולמדוד את עצמו כנגדו, ואין שם אלא ראשון ושני, וכשהוא רואה את עצמו "מצד הבריאה", כמקבל כל מציאותו מן השורש, אין לו עוד צורך להיות ראשון, ודוקא אז יכול לעמוד כשוה, כי השוויון בא מן המקור ולא מן ההשוואה. וזהו ממש סוד קבלת הנוקבא מאמא שלא על ידי ז"א, שכל זמן שהיא מקבלת על ידו היא מודדת את עצמה בו, וכשהיא מקבלת מן השורש אין לה עוד צורך בכך.

ובדרך אחרת מצאנו בספרי רבי צדוק הכהן, תלמיד בית איזביצא, שהלבנה היא בחינת תורה שבעל פה, ומיעוט הירח הוא שנתמעט אורה של תורה שבעל פה, ונמסר לחכמי כל דור ודור להשלים את אור הלבנה בחידושיהם, ולכן נמסר להם כח קידוש החודש, ובכל ראש חודש מתחדש שפע חדש של השגות בתורה שבעל פה[119]. והדברים מתאימים למה שכתב הרב שהנוקבא כשהיא חוזרת פנים בפנים נקראת בוגרת, "ואז נקרא תורה שבעל פה המתחברת עם תורה שבכתב"[120], ונמצא לפי זה שבנין הנוקבא בכל שנה ושנה נעשה בפועל על ידי חידושי התורה שבעל פה של ישראל, שכל חידוש אמיתי בתורה הוא הוספת אור בלבנה, וכל דור שמחדש בתורה בונה חלק מן הפרצוף שנתמעט. ונראה לבאר שזהו גם עומק מה שאמרו חז"ל שאין בית דין של מעלה נכנסים לדין אלא אם כן קידשו בית דין של מטה את החודש, שנאמר "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב"[121], שהדין של ראש השנה, שהוא בנין הנוקבא מן הגבורות, תלוי בקידוש החודש של ישראל, שהוא כח התורה שבעל פה, ואין הלבנה נבנית למעלה אלא כשהחכמים למטה מחדשים אותה.

פרק לא · לכי ומעטי, הקטנת עצמו בדרך הבעל שם טוב

ומה שאמר הקדוש ברוך הוא ללבנה "זיל ליקרו צדיקי בשמיך, יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן"[122], נראה שבזה נתגלה יסוד דרך החסידות בענין הקטנות, שהצדיקים אינם קטנים מפני שחסר להם, אלא מפני שהם יודעים למעט את עצמם מתוך גדולתם, וכמו שאמרו חז"ל "חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני, נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני ואנכי עפר ואפר, למשה ואהרן, אמר ונחנו מה, לדוד, אמר ואנכי תולעת ולא איש"[123]. ונמצא שהמיעוט שבלבנה, שבשער הראשון נתבאר שהוא עליית הספירות לשרשן, הוא בנפש הצדיק מדת הביטול, שהוא מעלה את כל מעלותיו לשורשן ואינו מחזיק בהן לעצמו, ולכן נקראים הצדיקים בשם הלבנה, שהם הממעטים את עצמם מרצון ובהכרה, ולא כמי שנתמעט מתוך נפילה. וזהו שאמרו "חושקני בכם", שהחשק והזיווג, שהם בחינת פנים בפנים, באים דוקא על ידי המיעוט הזה, כמו שנתבאר שאין עולים לפנים אלא דרך הנקודה.

ובתורת המגיד ממעזריטש ותלמידיו נתבאר יסוד זה בדרך כללית, שאין דבר יכול להשתנות ממציאות למציאות אלא על ידי שיבוא תחלה לבחינת אין, כגרעין הנזרע בארץ שאינו מצמיח עד שיתבטל בארץ[124], והוא ממש חוק הנקודה שנתבאר בפרק ו, שהנקודה היא האין שממנו נבנה היש החדש. ובדברי רבינו נחמן מברסלב נתבאר הדבר בדרך העבודה, שהרוצה לשוב צריך להיות "בקי ברצוא ובקי בשוב", שבעלייתו יודע שעדיין לא הגיע, ובירידתו יודע שגם שם נמצא השם יתברך, "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך"[125]. ונראה לבאר שזהו בעבודת היחיד ההבדל שבין שני מיני המיעוט שנתבארו, שהבקי בשוב, כשהוא יורד, יודע שירידתו היא עליה אל השורש, ואינו נופל לייאוש, והוא המיעוט שבו עולות הספירות לשרשן, ומי שאינו בקי בשוב ירידתו נעשית נפילה אל החיצונים, והוא המיעוט שבחטא. ולכן כל עבודת ימים אלו היא להיות בקי בשוב, שכשהאדם מרגיש בראש השנה שנסתלק ממנו כל מה שהיה לו ושהוא עומד כנקודה בלבד, ידע שזוהי הירידה שאליה כיוון המאציל, ושמשם דוקא נבנית הקומה החדשה.

פרק לב · שתי שינות ופקידת העקרות

והנה נתבאר בשער השלישי שהתרדמה של ז"א איננה הפסק אלא עליה, שנשמתו עולה במ"ן ומעוררת זיווג עליון, ומאידך גיסא כתב הרמב"ם שהשופר אומר "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם", כלומר שהשינה היא הרע שממנו צריך להקיץ, ולכאורה יש כאן שני הפכים, שהשינה פעם היא הבונה ופעם היא החסרון. ובדברי רבינו נחמן מברסלב מצאנו את ההבחנה בזה, שכתב "כי יש בני אדם שישנים את ימיהם, ואף שנדמה להעולם שהם עובדים את ה' ועוסקים בתורה ובתפילה, אף על פי כן כל עבודתם אין להשי"ת נחת מהם, כי נשאר כל עבודתם למטה, ואין יכול להתרומם ולהתעלות למעלה"[126], הרי שיש שינה שבה העבודה נשארת למטה ואינה עולה, ובזה ודאי צריך להקיץ, והיא השינה שעליה אמר הרמב"ם עורו ישנים, ויש שינה שבה הנשמה עולה למעלה, והיא הדורמיטא של ז"א. ונראה לבאר שזהו ממש כשני מיני המיעוט, שיש מיעוט שבו הספירות עולות לשורשן ויש מיעוט שבו הן יורדות לקליפות, וכן יש שינה שבה הנשמה עולה ומעוררת זיווג ויש שינה שבה הכל נשאר למטה, ומבחוץ שתיהן שינה ואין בהן מוחין, אבל בפנימיותן הן הפכים, ולכן השופר של ראש השנה בא להקיץ מן השינה השניה, ואילו השינה הראשונה היא המכינה את השופר, שהרי אין השופר מחזיר מוחין אלא אחר שעלו ונתמתקו בזיווג העליון.

ועוד כתב רבינו נחמן שם "ואי אפשר לעוררו כי אם כשמתעורר מעצמו, כי צריך אתערותא דלתתא"[127], והוא ממש מה שנתבאר בדברי הרב שהנסירה תלויה בתפלת האדם הכורת את הקוצים, ובדברי רבינו הזקן שגילוי האור "תלוי במעשה התחתונים", ובדברי חז"ל על אדם הראשון שהצמחים עמדו על פתח הקרקע עד שביקש עליהם רחמים, "ללמדך שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים"[128]. ועוד ביאר שם שיש שמעוררים את הישן על ידי שמלבישים לו את הפנים, "כי יש שמלבישין את הפנים שלו בספור מעשה, ויש שאי אפשר לעוררו בפנים שלו וצריך להראות לו פנים גבוה"[129], ונראה לבאר שבזה נרמז שההקצה מן השינה היא עצמה המעבר מן האחור אל הפנים, שהישן הוא מי שעומד באחור ואין פניו ניכרים, והמעוררו הוא מי שמראה לו פנים, ואז הוא מקיץ ופונה בפניו. ורבינו נחמן תלה שם את כל ענין ההתעוררות בפקידת עקרות, "ופקידות עקרות נעשה על ידי שמעוררין את בני אדם משינתם"[130], ואמרו חז"ל "בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה"[131], ולכן קוראים בראש השנה בפקידת שרה ומפטירים בפקידת חנה. ונראה לבאר שהעקרה היא הנוקבא בשעה שהיא נקודה בלבד שאין לה כלים להוליד, או בשעה שהיא עומדת באחור ואינה יכולה להוליד בפני עצמה, ופקידתה היא בנינה לפרצוף שלם שיכול להוליד, ולכן ביום הנסירה, שבו נבנית הנוקבא לפרצוף בפני עצמו, נפקדות העקרות, וכל נפש מישראל שהיתה עקרה בשנה שעברה, שלא הולידה מעשים של פנים, נפקדת בראש השנה ונבנית להוליד.

ומכל מה שהבאנו בשער זה מתבאר שדרכי החסידות אינן מוסיפות בנין אחר על דברי הרב, אלא הן מראות את אותו הבנין מבפנים, שהנקודה היא הנקודה שבלב, והמיעוט הוא הביטול וההקטנה, והתרדמה היא השינה העולה או השינה הנשארת למטה, והנסירה היא קבלת המוחין החדשים מן השורש, והשופר הוא ההתעוררות שמבחוץ והשבת היא ההתעוררות שמבפנים, וכל אלו אינם אלא פנים שונות של אמת אחת, שהאדם, שהוא בחינת מלכות, נבנה בכל שנה ושנה מחדש מנקודתו, ועולה בכל פעם לאור "שלא היה מאיר עדיין מעולם".

לוח סדר הבנין

השלב · הענין · המקור · הזמן

א · הנקודה · מלכות נקודה אחת כלולה מעשר תחת היסוד · ע"ח לה:א, לו:א · תחלת האצילות

ב · גדלות ראשונה · פרצוף עשר ספירות אחור באחור מן החזה ולמטה · ע"ח לו:ב · עד יום רביעי

ג · הקטרוג · אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד · חולין ס: · יום רביעי

ד · המיעוט · תשע ספירותיה עולות לשורשן, נשארת נקודה · ע"ח לו:ב · יום רביעי

ה · הבנין · אחור באחור מחדש, זיווג אב"א, בריאת אדם · ע"ח לו:ב · יום שישי, ראש השנה

ו · אחור באחור · שמירה מן החיצונים עד שיכרתו הקוצים · ע"ח לו:ד, שעה"כ ר"ה א · ימי בראשית

ז · הדורמיטא · נשמת ז"א עולה במ"ן, זיווג עליון · שעה"כ ר"ה א · ליל ראש השנה

ח · הנסירה · הגבורות ניתנות בה מאמא שלא על ידו, כתר · שעה"כ ר"ה ג · יום א דר"ה

ט · השופר · חזרת המוחין, הקצת ז"א, גבורות ממותקות · שעה"כ ר"ה ג · יום א דר"ה, ובשבת ממילא

י · חכמה ושופר שני · נסירת החכמה, אין עוד שינה · שעה"כ ר"ה ג · יום ב דר"ה

יא · ימי הנסירה · ספירה אחת בכל יום, בינה עד הוד · שעה"כ ר"ה ג · ג עד ט תשרי

יב · יום הכפורים · יסוד ומלכות, סלקא ברתא לגבי אמא, המתקה · שעה"כ ר"ה ג · י תשרי

יג · וימינו תחבקני · חסדים דאמא, חיבוק הימין · שעה"כ ר"ה א · חג הסוכות

יד · פנים בפנים · הזיווג עצמו, שני מלכים בכתר אחד · שעה"כ ר"ה א, ו · שמיני עצרת

חתימה

סיימנו את הספר ולא סיימנו את הענין, שכל מה שנכתב כאן איננו אלא סדר וראשי פרקים, והדברים עצמם עמוקים מיני ים, ומי שיזכה ללמוד את דרושי ראש השנה שבשער הכוונות ואת שערי הירח שבעץ חיים כסדרם ובעיון, עם ביאורו של רבינו בעל הסולם ועם דרושי רבותינו בעלי החסידות, ימצא בהם הרבה יותר ממה שהעלינו כאן. ואנו לא באנו אלא להראות שאין הדברים מופשטים מעבודת האדם, ושסדר הבנין של הנוקבא הוא סדר בנינה של נפש כל אחד מישראל בימים אלו, ושהמיעוט והנסירה, שנראים כירידה וכפירוד, הם הם הדרך היחידה אל הפנים בפנים.

ויהי רצון שנזכה, בשנה זו שראש השנה שלה חל בשבת, שהדינא קשיא יתמתק בתוך הדינא רפיא כמו שהיה ראוי להיות בשבת הראשונה של הבריאה, ושנזכה לראות בקרוב במילוי פגימת הלבנה, כמו שאנו מתפללים בכל חודש "ולא יהיה בה שום מיעוט, ויהי אור הלבנה כאור החמה וכאור שבעת ימי בראשית כמו שהיתה קודם מיעוטה"[132], ואז יתקיים בשלמות מה שביקשה הלבנה בתחלה, שישתמשו שני המלכים בכתר אחד, ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

◆

נשלם בעזרת השם יתברך ערב ראש השנה שנת תשפ"ז לפ"ק

מיכאל אור