ספר אור השירה

בס"ד

ספר

אוֹר הַשִּׁירָה

~

ביאור רחב ומקיף

על מאמר הזוהר הקדוש

רעיא מהימנא — פרשת נשא

בענין שירת הלויים במקדש

וסוד השירה בעבודת השם יתברך

ותפילת הלב בזמן הזה

* * *

הכולל ביאורים מלוקטים מדברי

הזוהר הקדוש, תיקוני הזוהר, כתבי האר"י ז"ל,

הרמ"ק, האלשיך הקדוש, ועוד ראשונים ואחרונים

הקדמה

הזוהר הקדוש, יסוד חכמת הנסתר ומאור עינינו, אינו רק פירוש על התורה הקדושה אלא שער ופתח אל העולמות העליונים הנסתרים מעין כל חי. בפרשת נשא, בחלק הנקרא "רעיא מהימנא" — הוא משה רבינו עליו השלום הרועה הנאמן — עוסק הזוהר במצוה שלכאורה פשוטה: חיוב הלויים לשורר בבית המקדש. אולם כדרכו של הזוהר, מתחת למצוה פשוטה זו נמצא עולם שלם של רזין עילאין, עומקים רוחניים שאין להם סוף.

החיבור שלפנינו, "אור השירה," בא לבאר ולהרחיב את המאמר הנפלא הזה. ששה פרקים בו, וכל פרק מאיר פנים אחרות של הסוגיא:

בפרק הראשון מתבאר יסוד עבודת הכהנים והלויים — כיצד הכהנים שרשם במידת החסד ועבודתם היא הקרבת הקרבנות שהיא בחינת נתינה ומסירות נפש, ואילו הלויים שרשם במידת הגבורה ועבודתם היא השירה שהיא בחינת המתקת הדינים והפיכת הדין לרחמים.[1]

בפרק השני מתבאר ענין המלאכים מיכאל וגבריאל — כיצד מיכאל הוא כהן של מעלה העומד מימין ומשמש בעבודת החסד, וגבריאל הוא לוי של מעלה העומד משמאל ומשמש בעבודת השירה, וכיצד העבודה למטה בבית המקדש משקפת את העבודה למעלה בהיכלות העליונים.

בפרק השלישי מתבאר סוד הפסוק "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי" — כיצד היום מסמל את החסד והלילה את הגבורה, וכיצד השירה היא התיקון של חושך הלילה. כאן מתגלה הקשר הלשוני המופלא בין "שירה" ל"שור" — ומתבאר כיצד השירה הופכת את כוח הגבורה הקשה לכלי של קדושה.

בפרק הרביעי מתבאר סוד הגוף כ"כלי שיר" — כיצד הגרון הוא כינור, הריאות בחמש אונותיהן ועם "הוורדא" הן כנגד שש ספירות דזעיר אנפין, וששת טבעות הקנה הן כנגד שש מעלות לכסא — ובכך מתגלה שגוף האדם הוא כלי נגינה אלוקי ממש.

בפרק החמישי מתבאר יסוד הלב כמקור השירה — כיצד בינה שוכנת בלב, וכל שירה אמיתית חייבת לצאת מעומק הלב, מן המקום שבו ההבנה העמוקה מתחברת עם הרגש.

ובפרק הששי — סיכום והשלמה — מתבאר כיצד בזמן הזה, שאין לנו בית המקדש ואין לנו לויים על הדוכן, כל אדם מישראל יכול לקיים את עבודת השירה על ידי תפילה ולימוד תורה מעומק הלב, בפרט בשעות הלילה ולפנות בוקר.

יהי רצון שדברים אלו יאירו את עיני הלומד ויפתחו לו שערי הבנה בסודות התורה הקדושה, ויעוררו את לבו לעבודת הבורא בשמחה ובשלמות.

* * *

פרק ראשון

כהנים ולויים — חסד וגבורה

הזוהר הקדוש בפתיחת המאמר מניח את היסוד הרוחני של עבודת המקדש: לכל שבט תפקיד מסויים, ותפקיד זה אינו מקרי חלילה אלא נובע מעצם שורש נשמתו. הכהנים — שרשם בקו הימין, במידת החסד. הלויים — שרשם בקו השמאל, במידת הגבורה. ועבודת כל אחד מהם היא ביטוי ישיר של שורש נשמתו ומידתו.[2]

הזוהר קובע את העיקרון: "כהנים בעבודתן ולויים לשירים ולזמרן" — הכהנים בעבודת הקרבנות והלויים בשירה ובזמרה. הבה נתבונן בכל אחד מהם בנפרד.

* * *

עבודת הכהנים — הקרבת קרבנות

פעולת הקרבת הקרבנות היא בעצם מעשה של חסד עליון. המילה "קרבן" מלשון "קירוב" — להתקרב אל הבורא. המקריב קרבן נותן משלו, מוסר דבר יקר ערך מרכושו, כדי ליצור קשר עם הא-ל. זוהי תנועה של נתינה טהורה, של מסירות נפש, של ויתור על הגשמי למען הרוחני — וזהו עצם מהות מידת החסד: הרצון להשפיע ולתת בלי גבול.[3]

הכהן המקריב את הקרבן הוא ההתגלמות האנושית של כוח החסד הזה. לא בכדי אהרן הכהן, הכהן הגדול הראשון ואב טיפוס לכל הכהנים, היה ידוע כ"אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" — תכונות שהן ביטוי מובהק של מידת החסד.[4]

ובספרי הקבלה מבואר שכל פרטי עבודת הכהונה — בגדי הכהונה, ברכת כהנים, סדר עבודת היום — כולם תיקונים וצינורות של מידת החסד העליונה. הכהן הוא ידו הימנית של הקב"ה כביכול בעולם הזה.[5]

* * *

עבודת הלויים — שירה והמתקת הדינים

לעומת הכהן ששרשו בחסד, הלוי שרשו בגבורה — היא מידת הדין, הצמצום, והגבורה. הגבורה היא קו השמאל של עץ הספירות, המייצג את עיקרון הצמצום והגבלת האור. בלי הגבורה, החסד היה שוטף ומבטל את כל הגבולות, והעולם לא היה יכול להתקיים.[6]

אולם כשהגבורה אינה ממותקת ומתוקנת כראוי, היא הופכת ל"דין" קשה — משמעות הדבר היא סבל, חושך, ריחוק מן הקדושה. ה"דינים" שבעולם נובעים מכוח גבורה שאינו מאוזן, ואם אינם מומתקים הם מתגלים כיסורים וצרות.[7]

וכאן נכנסת עבודת הלוי: דווקא הלוי, ששרשו בגבורה, הוא בעל הכוח לתקן ולהמתיק את הדינים. הכלי שבו הוא עושה זאת הוא השירה. שירת הקודש שהלויים היו שרים בבית המקדש הייתה מעלה ומזככת את כוח הגבורה, הופכת את הקושי ואת הדין לכלי של קדושה, שמחה, ודבקות בה'.[8]

וביאור הענין: השירה היא פעולה ייחודית המחברת בין הפנימיות לחיצוניות, בין הרגש הנסתר של הלב לביטוי הגלוי של הקול. כשהלוי שר, הוא לוקח את כוח הגבורה הפנימי שלו ומוציא אותו כשירה — ובכך הוא הופך את הדין לרחמים, את החושך לאור, את המרירות למתיקות.

ובזוהר ויחי מבואר הענין באריכות: "תא חזי, הכהנים שהם מקו ימין, והלוים שהם מקו שמאל, מתעוררים בהקרבת הקרבן, כי כדי להתחבר הימין עם השמאל... כמו שאמר שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, ואז מתחבר הדכר עם הנוקבא, והתשוקה נמצאת, והעולמות מתברכים, והעליונים ותחתונים הם בשמחה."[9]

* * *

דוד המלך — נעים זמירות ישראל

דוגמא מופלאה לעיקרון זה של המתקת הדינים על ידי השירה היא דוד המלך עליו השלום, שהתנ"ך קוראו "נעים זמירות ישראל" (שמואל ב כ"ג:א). נשמת דוד שרשה בספירת המלכות, המקבלת חיותה מן הגבורה. חייו של דוד היו מלאים צרות ויסורים — שנות בריחה מפני שאול, מרד אבשלום, אויבים מסביב — חיים של מגע מתמיד עם חושך הדין.[10]

אולם דווקא מתוך המפגש עם החושך הזה מצא דוד את הביטוי העמוק ביותר של עבודת ה': ספר תהלים. התהלים, שרובם נכתבו בכור ההיתוך של סבל ומצוקה, הם המופת העליון של המתקת הדינים — הפיכת חומר הגלם של כאב, פחד, וחושך לשירת הלל, אמונה, ודבקות בבורא. קולו של דוד וכינורו הפכו לכלים שדרכם הגבורה הקשה עלתה ונהפכה לשירה נשגבה.[11]

ובזה מובן מדוע דוד נחשב למשורר העליון אף שנשמתו אינה משבט לוי אלא ממלכות: חייו עצמם הם ההוכחה החיה לעיקרון שהזוהר מלמד — שהשירה היא הדרך שבה חושך הגבורה מואר ומתהפך לנתיב של דבקות באלוקים.[12]

פרק שני

מיכאל וגבריאל — משרתי עליון

לאחר שהניח את היסוד של חסד וגבורה בעבודת המקדש, עולה הזוהר אל העולמות העליונים ומגלה שהעבודה למטה מקבילה לעבודה למעלה. הנה לשון הזוהר הקדוש:

(רעיא מהימנא) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל הַבָּא לַעֲבוֹד עֲבוֹדַת עֲבוֹדָה וַעֲבוֹדַת מַשָּׂא בְּאֹהֶל מוֹעֵד.

פִּקּוּדָא דָּא לִהְיוֹת הַלְּוִיִּם מְשׁוֹרְרִים בַּמִקְדָּשׁ. וְאַף עַל גַּב דְּאוֹקִימְנָא לְעֵילָּא, הָכָא צָרִיךְ לְחַדֵּשׁ מִלִּין, דְּהָא כֹּהֵן אִיהוּ מַקְרִיב קָרְבְּנָא, וְאִיהוּ מִיכָאֵל. לֵוִי אִיהוּ גַּבְרִיאֵל. אִיהוּ צָרִיךְ לְנַגְּנָא.

פירוש: הפסוק "מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה" (במדבר ד:מז) עוסק בלויים הבאים לעבוד באוהל מועד. מצוה זו היא שהלויים ישוררו במקדש. ואף על פי שכבר ביארנו למעלה את תפקידי הכהנים והלויים, כאן צריך "לחדש מילין" — לגלות דברים חדשים: שהכהן המקריב קרבן הוא כנגד המלאך מיכאל, והלוי הוא כנגד המלאך גבריאל, ועליו לנגן.

דברי הזוהר שהכהן "הוא מיכאל" והלוי "הוא גבריאל" אינם רק השוואה ציורית. בתורת הקבלה, מיכאל וגבריאל הם הצינורות העיקריים שדרכם זורמים כוחות החסד והגבורה מן העולמות העליונים אל התחתונים. כשהזוהר מזהה את הכהן עם מיכאל ואת הלוי עם גבריאל, הוא מגלה שהכהן והלוי הם הכלים הגשמיים שדרכם מתנקזים אותם כוחות רוחניים בדיוק שמחיים את המלאכים הגדולים האלה.[13]

* * *

מיכאל — כהן של מעלה

המלאך מיכאל עומד בצד הימין של המרכבה העליונה, כנגד ספירת החסד. בתורה ובמדרשים מצאנו שמיכאל פועל תמיד כצינור של רחמים וישועה. במדרש רבה מובא שמיכאל ירד והציל את אברהם אבינו מכבשן האש באור כשדים, ולאחר מכן הציל את חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש של נבוכדנצר.[14]

האלשיך הקדוש כתב שמיכאל משמש ככהן גדול בבית המקדש של מעלה. כשמשה רבינו הקים את המשכן למטה, הוקם משכן מקביל למעלה, ומיכאל עומד בו ומקריב. כשאהרן הדליק נרות למטה, הודלקו נרות גם למעלה; כשאהרן הקריב קרבן למטה, הקריבו גם למעלה. והאלשיך מוסיף חידוש מופלא: עבודה זו לא פסקה מעולם — אפילו אחרי חורבן בית המקדש התחתון, בית המקדש העליון עומד על כנו ומיכאל ממשיך בעבודתו.[15]

בנוסח קריאת שמע שעל המיטה אנו אומרים: "בשם ה' אלוקי ישראל, מימיני מיכאל" — שמים את מיכאל בצד ימין, שהוא צד החסד. בסידור האריז"ל מבואר שבכוונה זו ממשיכים על עצמו את ארבעת המלאכים: מיכאל מימין (חסד), גבריאל משמאל (גבורה), אוריאל מלפנים (תפארת), ורפאל מאחור (רפואה וישועה).[16]

אמנם הזוהר מוסיף נקודה חשובה: בעוד שספירת החסד עצמה נקראת "כהן גדול," המלאך מיכאל נקרא רק "כהן הדיוט" ביחס לריבונו של עולם. טעם הדבר: ספירת החסד בטהרתה שוכנת בעולם האצילות — העולם הגבוה ביותר מארבעת העולמות, שבו האלוקות מתגלה ללא שום מסך. ואילו מיכאל, כמלאך, שייך לעולם היצירה, שהוא כמה מדרגות מתחת לאצילות. לכן ביחס לחסד דאצילות ("כהן גדול"), מיכאל הוא כהן הדיוט — משרת נאמן אך מעולם נמוך יותר.[17]

* * *

גבריאל — לוי של מעלה

בצד השמאל עומד גבריאל, מלאך הגבורה. במדרש פרקי דרבי אליעזר: "ארבע כתות של מלאכי השרת מקלסין לפני הקב"ה, מחנה ראשונה מיכאל מימינו, מחנה שניה של גבריאל על שמאלו."[18]

תפקידו של גבריאל בהיררכיה העליונה מקביל לתפקיד הלוי למטה. כשם שהלוי עומד על הדוכן ושר, כך גבריאל מוביל את מחנה המלאכים שלו בשירה שמימית. וכשם ששירת הלוי ממתיקה את הדינים של הגבורה, כך שירתו של גבריאל ממתיקה את הדינים בעולמות העליונים.

השם "גבריאל" עצמו מגלה את מהותו: השורש "גבר" — כח וגבורה — בשילוב עם "אל" — א-לוקים. ומשמעותו: "גבורת הא-ל" או "גיבור הא-ל," המשקף את קשרו המהותי לספירת הגבורה.[19]

פרק שלישי

סוד השירה — יומם ובלילה

כעת הזוהר פונה אל פסוק מתהלים כדי להאיר עוד את הקשר בין חסד וגבורה ולהציג את נושא המאמר המרכזי: כוחה המהפך של השירה.

וְרָזָא דְּמִלָּה, יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ' חַסְדּוֹ, דָּא חֶסֶד כַּהֲנָא רַבָּא דְּמִיכָאֵל אִיהוּ כֹּהֵן הֶדְיוֹט לְגַבֵּי מָארֵיהּ, וְעִם כָּל דָּא דְּהֶדְיוֹט אִיהוּ אֵצֶל מָארֵיהּ. מֶלֶךְ דְּחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ אִיהוּ. וּבִרְכַּת הֶדְיוֹט אַל תְּהִי קַלָה בְּעֵינֶיךָ, וְהַאי אִיהוּ יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ' חַסְדּוֹ.

פירוש: "וסוד הדבר — 'יומם יצוה ה' חסדו' (תהלים מ"ב:ט) — זהו חסד, בחינת 'כהנא רבא' (כהן גדול). ומיכאל הוא כהן הדיוט ביחס לריבונו. ועם כל זה שהדיוט הוא אצל ריבונו, מלך על חיות הקודש הוא. 'וברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך' — וזהו 'יומם יצוה ה' חסדו.'"

הזוהר מפרש את הפסוק "יומם יצוה ה' חסדו" כמתייחס לשעות האור — היום מסמל את הגילוי והחסד הבלתי מוגבל של אור ה'. ביום, מידת החסד שולטת, ומלאך מיכאל נשלח להגן, לברך, ולהשפיע שפע חסד על התחתונים.[20]

* * *

ובלילה שירה עמי — גבורה ושירה

כעת עובר הזוהר לחלק השני של הפסוק:

וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי, דָּא גְּבוּרָה. שִׁירֹה: בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ. וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאל, וְגַבְרִיאֵל שְׁלוּחֵיהּ, וְצָרִיךְ לְשׁוֹרֵר וּלְנַגֵּן בְּחֶדְוָה בְּחַמְרָא דְּאוֹרַיְיתָא, לְאִתְעַסְּקָא בְּאוֹרַיְיתָא, יְקַיֵּים קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמוּרֹת.

פירוש: "'ובלילה שירה עמי' — זוהי גבורה דזעיר אנפין. 'שירה' — מלשון 'בכור שורו הדר לו' (דברים ל"ג:י"ז), ו'פני שור מהשמאל' (יחזקאל א:י). גבריאל הוא שלוחו. וצריך לשורר ולנגן בחדוה ביין התורה, להתעסק בתורה, ולקיים: 'קומי רוני בלילה לראש אשמורות' (איכה ב:י"ט)."

הלילה, במערכת הזוהר, מייצג את הגבורה — זמן של חושך, הסתר, ושלטון הדין. בעוד היום הוא זמן של גילוי אלוקי (חסד), הלילה הוא זמן שבו ההסתר מתגבר, הנסיונות הרוחניים מתעצמים, וכוחות הדין פעילים ביותר. ודווקא בהקשר של חושך זה מצווה הזוהר על התרופה: שירה.[21]

הזוהר מגלה קשר לשוני מופלא: המילה "שירה" (ש-י-ר-ה) והמילה "שור" (ש-ו-ר) חולקות אותם אותיות שורש. השור קשור לצד השמאל של המרכבה, כמו שמתאר הנביא יחזקאל: "ופני שור מהשמאל." במדרש תנחומא מבואר שכשעם ישראל ראו את המרכבה בהר סיני, שמטו את פני השור מהשמאל ועשו ממנו את עגל הזהב — לקחו את כוח הגבורה הגולמי ללא תיקונו.[22]

התיקון לחוסר האיזון הזה — לגבורה הגולמית שמסמל השור — הוא השירה. השירה לוקחת את אותן אותיות של קושי ודין ומסדרת אותן מחדש לביטוי של יופי, שבח, וקדושה. זהו פעולת המתקת הדינים במיטבה: לא ביטול הגבורה אלא העלאתה והפיכתה.[23]

* * *

חמרא דאורייתא — יין התורה

הזוהר משתמש בביטוי מרתק: צריך לשורר "בחמרא דאורייתא" — ביין התורה. היין, בסמליות הקבלית, מקביל לספירת הבינה, הקשורה גם לגבורה ולצד השמאל. ליין יש תכונה מיוחדת — הוא מביא שמחה ופותח את הסגור, מסיר מחסומים וחושף את העמוק ביותר. כמאמר חז"ל: "נכנס יין יצא סוד."[24]

המשמעות: בחושך הלילה כששולטת הגבורה, על האדם לעסוק בלימוד עמוק של תורה — בפרט בפנימיות התורה. לימוד זה, כמו יין, מביא שמחה, ממתיק את מרירות הדין, והופך את "זמן הדין" ל"זמן שמחה." תורה שנלמדת בשעות קשות אלו יש בה סגולה רוחנית שונה באיכותה מתורה שנלמדת בנוחות — היא ה"יין" שממתיק את הכוס המרה.[25]

וזהו הקשר לפסוק שהזוהר מצטט: "קומי רוני בלילה לראש אשמורות" (איכה ב:י"ט). הקריאה לקום באמצע הלילה ולעסוק בתורה, תפילה ושירה אינה המלצה חסידית בלבד — אלא מרשם לעבודה הרוחנית העוצמתית ביותר שבידי האדם. כשם שהלויים שרו במקדש להמתיק את הדינים, כך כל יהודי שקם בלילה ללמוד תורה ולשפוך לבו בתפילה מקיים את המקבילה של שירת הלויים.[26]

פרק רביעי

גוף האדם — כלי שיר אלוקי

באחד הקטעים המופלאים ביותר של מאמר זה, מגלה הזוהר שגוף האדם עצמו הוא כלי נגינה אלוקי, מכוון בדייקנות מושלמת להעביר את אור הספירות העליונות דרך פעולת התפילה והשירה. גילוי זה משנה מיסודו את הבנתנו למשמעות של עבודת ה' בקול.

וְיֵימָּא בְּאַשְׁמוּרוֹת, כַּמָה סְלִיחוֹת וְתַחֲנוּנִים וּבַקָּשׁוֹת, בְּכָל מִינֵי רִנָּה בִּגְרוֹנֵיהּ, דְּאִיהוּ כִּנּוֹר לְאַפָּקָא בֵּיהּ קָלָא, בְּשִׁית כַּנְפֵי רֵיאָה עִם וַורְדָא. בְּשִׁית עִזְקָאן דְּקָנֶה.

פירוש: "ויאמר באשמורות — כמה סליחות ותחנונים ובקשות, בכל מיני רינה בגרונו, שהוא כמו כינור להוציא בו קול, בשש כנפי הריאה עם הוורדא, ובשש טבעות הקנה."

קטע זה מדהים בדייקנותו ובעומקו הרוחני. הזוהר מתאר את האנטומיה הגשמית של הפקת הקול — הגרון, הריאות על אונותיהן, קנה הנשימה עם טבעותיו הסחוסיות — ומגלה שמבנים גשמיים אלו אינם רק איברים ביולוגיים אלא מקבילים למציאויות רוחניות נשגבות.

* * *

הגרון — הכינור

הגרון מדומה ל"כינור" — הוא אותו כלי שדוד המלך ניגן בו בחצות הלילה, כמסופר בגמרא שכינור היה תלוי מעל מיטתו של דוד, וכשהגיעה חצות רוח צפונית הייתה נושבת בו ומנגנת מאליה, ודוד היה קם ועוסק בתורה. הזוהר מלמד שגרונו של כל אדם הוא כינור — כלי נגינה רוחני שדרכו הנשמה מפיקה מוסיקה אלוקית.[27]

ההשוואה עמוקה: כשם שהכינור מפיק מוסיקה כשהרוח או ידי המנגן מפעילות את המיתרים, כך הגרון האנושי מפיק את "מוסיקת" התפילה והתורה כשנשימת הנשמה עוברת דרך מערכת הקול. איכות ה"מוסיקה" — התפילה, הלימוד, השירה — תלויה במצב הנשמה, כשם שאיכות מוסיקת הכינור תלויה בכוונון המיתרים.[28]

* * *

שית כנפי ריאה — שש ספירות דזעיר אנפין

הזוהר מזהה את "שש כנפי הריאה" עם שש הספירות דזעיר אנפין: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, ויסוד. זוהי הקבלה אנטומית-רוחנית מדהימה. ריאות האדם מחולקות לאונות — שלוש בצד הימני (כנגד קו הימין: חסד, תפארת, נצח) ושתיים בצד השמאלי (כנגד קו השמאל: גבורה, הוד), ואונה קטנה נוספת הנקראת "וורדא" (שושנה) כנגד ספירת היסוד, המאחדת את כולן.[29]

ה"וורדא" (השושנה) היא בעלת משמעות מיוחדת. בסמליות הקבלית, השושנה מייצגת את השכינה, כפתיחת הזוהר: "כשושנה בין החוחים כך רעיתי בין הבנות" (שיר השירים ב:ב). הכללת אונה קטנה זו בתוך "כלי השיר" מלמדת שהשכינה עצמה משתתפת ומתעלה בכל פעולה של קול קדוש — בכל תפילה, בכל לימוד, בכל שירה.[30]

* * *

שית עזקאן דקנה — שש מעלות לכסא

הזוהר מזהה את "שש טבעות הקנה" (קנה הנשימה) עם "שש מעלות לכסא" — שש הספירות דזעיר אנפין המשמשות כמדרגות עולות אל הבינה, המסומלת ככיסא לחכמה העליונה.[31]

הקבלה זו מגלה תובנה מופלאה: כשאדם משתמש בקולו בתפילה או בלימוד תורה, הנשימה עוברת דרך שש טבעות הקנה, ובכך — במישור הרוחני — היא חוצה את שש הספירות דזעיר אנפין, עולה מן העולמות התחתונים אל הגבהים הנשגבים של הבינה. פעולת אמירת דברים קדושים אינה אפוא רק הפקת גלי קול, אלא מסע בין עולמות, עליית הנשמה בסולם הספירות.[32]

האות ו' ("וו") של שם הוי"ה, שערכה המספרי שש, מייצגת את זעיר אנפין על שש ספירותיו. הזוהר מדמה את זעיר אנפין ל"אפרוח בשש גדפין" — יצור שבוקע מ"ביצת" הבינה ומתפשט החוצה דרך שש מידותיו. כשקולו של האדם עובר דרך שש טבעות הקנה, הוא משקף תהליך זה: הדחף הפנימי מן הלב (בינה) מקבל צורה ומתפשט החוצה דרך שש ערוצי זעיר אנפין, עד שמתגלה כדיבור נשמע.[33]

פרק חמישי

מן הלב — בינה ותפילה

כעת חושף הזוהר את השכבה העמוקה ביותר של לימוד זה: מקורה של כל שירה ותפילה אמיתית הוא בלב, המקביל לספירת הבינה.

וְדָא ו.' וְיִפּוּק לֵיהּ מִלִּבָּא, דְּתַמָּן בִּינָה. כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, הַלֵּב מֵבִין. יִפּוּק בֵּן מִבִּינָה, מִבֶּן יָהּ, דְּאִיהוּ ו,' דְּאִיהוּ אֶפְרוֹחַ בְּשִׁית גַּדְפִּין. וִיסַלֵּק לֵיהּ בְּשִׁית עִזְקָאן דְּקָנֶה, דְּאִינּוּן שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא.

פירוש: "וזו היא האות ו'. ויצא לו מן הלב, שהרי שם שוכנת הבינה. כמו שהעמידוה בעלי המשנה: 'הלב מבין.' יצא 'בן' מ'בינה' — מ'בן י-ה,' שהוא ו', שהוא כאפרוח בשש כנפיים (שהן שש ספירות דזעיר אנפין: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, ויסוד). ויעלהו בשש טבעות הקנה, שהן שש מעלות לכיסא — שחסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, ויסוד דזעיר אנפין הן שש מדרגות לבינה שנקראת 'כיסא' לחכמה."

קטע זה הוא שיא רוחני של המאמר. הזוהר קובע שמקור כל שירה אמיתית — בין אם שירת הלויים במקדש, לימוד תורה בחצות, או תפילה מעומק הלב של כל יהודי — חייב להיות בלב. לא הלב הגשמי בלבד, אלא הכח הרוחני שהלב מייצג: ספירת הבינה.[34]

הבינה, הספירה השלישית, מייצגת את ההבנה העמוקה והאינטואיטיבית שמעבדת את ההברקה הראשונית של החכמה ומפתחת אותה להשגה מלאה ומורגשת. הבינה נקראת גם "אמא" (אם), כי כשם שהאם מקבלת זרע ומפתחת אותו ליצור שלם, כך הבינה מקבלת את הניצוץ הראשוני מהחכמה ומגדלת אותו לרעיון או רגש מלא ומושלם.[35]

כשהזוהר אומר שהשירה חייבת "לצאת מן הלב, שהרי שם הבינה," הוא מלמד שעבודת ה' אמיתית אינה יכולה להיות חיצונית או מכנית בלבד. דברי תורה ותפילה חייבים לנבוע ממקום של הבנה רגשית ורוחנית עמוקה — מ"רחם" הבינה שבנשמה. תפילה שנאמרת ללא כוונת הלב, בלי האש הפנימית של הבנה ורגש, היא כמו כינור שמיתריו רפו — אולי הוא עדיין מפיק צלילים, אבל הוא לא יכול להפיק מוסיקה.[36]

* * *

בן י"ה — סוד האותיות

הזוהר מגלה משחק מילים עמוק: המילה "בינה" (ב-י-נ-ה) ניתנת לפירוק ל"בן י"ה" — בן של שם י-ה. ה"בן" הוא זעיר אנפין (האות ו' של שם הוי"ה), ש"נולד" מן הבינה כמו ילד מאמו. זוהי הדינמיקה המיסטית שמתרחשת בכל מעשה תפילה ולימוד תורה: הדחף הראשוני עולה בבינה (בלב), ומשם הוא "מוליד" את זעיר אנפין (את הו') — הקול שחוצה את שש הספירות ועולה כלפי מעלה.[37]

האותיות י' ו-ה' המרכיבות את שם "י-ה" מייצגות את החכמה ואת הבינה. האות ו' שיוצאת מהן מייצגת את זעיר אנפין על שש ספירותיו. הזרימה היא: ניצוץ ההשראה הראשוני (י'/חכמה) נכנס אל חדר ההבנה (ה'/בינה), שם הוא מתפתח ומקבל עומק רגשי, ואז הוא יוצא כאות ו' — הקול שנושא הבנה זו כלפי חוץ דרך שש ערוצי הביטוי.[38]

ולכן אומר הזוהר שהקול צריך "לעלות בשש טבעות הקנה שהן שש מעלות לכיסא." כשם שלכסאו של שלמה המלך היו שש מעלות (מלכים א' י:י"ט), כך שש הספירות דזעיר אנפין משמשות כמדרגות עולות שנושאות את הקול ממקורו בלב (בינה) אל הגבהים העליונים. בכך, כל אדם שמתפלל או לומד תורה בכוונת לב אמיתית בונה ממש סולם אל השמיים — לא בבנייה גשמית, אלא באדריכלות הקדושה של גופו וקולו.[39]

פרק שישי

השלמה — שירת הלב בזמננו

לאחר שעברנו את מאמר הזוהר לעומקו, נסכם את היסודות ונבאר את ההשלכות המעשיות לחיי העבודה הרוחנית בזמן הזה.

* * *

חסד וגבורה — שני עמודי העבודה

העיקרון הראשון: עבודת ה' שלמה דורשת גם חסד וגם גבורה — גם את השפעת הנתינה ללא גבול וגם את ההתמודדות הממושמעת עם כוחות הדין והחושך. הכהן ששרשו בחסד מורה את דרך המסירות והנתינה; הלוי ששרשו בגבורה מורה את דרך ההתמרה וההעלאה דרך השירה. אף אחד מהם אינו שלם בלי חברו.[40]

בחיי היום-יום, משמעות הדבר היא שנדרש לאזן בין מעשי חסד ונתינה לבין משמעת של לימוד תורה, דיקדוק בהלכה, והנכונות להתמודד עם הצדדים הקשים של החוויה. אין לברוח מן החושך — צריך לשיר דרכו.

* * *

כל אדם כלוי — השירה שבכל נפש

העיקרון השני: בימינו, שאין בית מקדש ואין לויים על הדוכן, מהות השירה הלויית לא אבדה — אלא חולקה לכל יהודי ויהודי. כל אדם שקם בשעות החושך ללמוד תורה ולהתפלל, ששופך את לבו בתחנונים ובשבח, מקיים את תפקיד הלוי על הדוכן. גופו הוא הכלי, קולו השירה, ולבו מקור הבינה שממנה כל ניגון אמיתי זורם.[41]

זהו לימוד מעצים ומרומם כאחד. מעצים — כי הוא אומר לנו שגם ללא מקדש, ללא לויים, ללא התשתית המפוארת של עבודת הקרבנות, יש לנו גישה לאותו כח רוחני דרך התפילה והלימוד שלנו עצמנו. ומרומם — כי הוא מעלה את הרף של כל מילה שאנו מוציאים מפינו: כל תפילה, כל פרק תהלים, כל דף גמרא נושא בתוכו את המשקל והפוטנציאל של שירת הלויים בהיכל הקודש.

* * *

הגוף — משכן של הנשמה

העיקרון השלישי: קדושת הגוף. גילוי הזוהר שהריאות, קנה הנשימה והגרון מקבילים לספירות מלמד שגוף האדם אינו רק מעטפת לנשמה אלא כלי מתוכנן בקפידה לעבודת ה'. כל איבר, כל מבנה גשמי, יש לו מקבילה רוחנית ותכלית. כשאנו משתמשים בגופנו לתפילה ולימוד תורה, אנו מפעילים את ההקבלות הספירתיות הטמונות בתוך בשרנו ממש.[42]

מכאן נובע שהשמירה על בריאות הגוף, הדיבור בזהירות ובכוונה, טיפוח הנשימה והקול — כל אלו אינם רק דאגות ארציות אלא צורה של שמירה קדושה. אנחנו אחראים, כביכול, לשמור על הכינור שלנו מכוון.

* * *

מן הלב — הכוונה שבשירה

העיקרון הרביעי והאחרון: כל עבודת ה' אמיתית חייבת להתחיל מן הלב — מן הבינה. הזוהר עומד על כך ששירה, תפילה ולימוד תורה שיוצאים רק מן הפה ולא מן הלב אינם ממצים את הפוטנציאל שלהם. שירה אמיתית דורשת שהדחף הראשוני יתחיל בעומק הנפש הרגשית והרוחנית, ש"ייוולד" מרחם הבינה, ורק אז יתנקז החוצה דרך כלי הקול הגשמי.[43]

המשמעות המעשית: לפני שפותחים את הפה בתפילה, כדאי לעצור רגע ולשקוע אל הלב — להתחבר למעיין הפנימי של רגש, הבנה וכמיהה שהזוהר קורא לו בינה. המשמעות היא שלימוד התורה צריך להיות לא רק אינטלקטואלי אלא מעורב בכל הנפש, שהתובנות שאנו רוכשים יחדרו מן המוח אל הלב, שם הן מקבלות חיים רגשיים והופכות לדלק של שירה אמיתית.

* * *

סיום

מאמר הזוהר על פרשת נשא הוא, ביסודו, קריאה להכיר בפוטנציאל המופלא הטמון בכל מעשה תפילה, לימוד תורה ושירה רוחנית. בין אם אנו עומדים בחורבות של מה שהיה פעם בית מקדש, ובין אם אנו יושבים ליד שולחן לימוד בחשכת הלילה — אותה אדריכלות ספירתית פועלת, אותם מלאכים מלווים את עבודתנו, ואותו אור אלוקי מחכה שנפעיל אותו.

הלויים אינם עוד על הדוכן, אבל הדוכן נמצא בתוך כל אחד מאתנו. הכינור של דוד אינו תלוי עוד מעל מיטה מלכותית, אבל הוא מתוח על ריאותינו וקנה הנשימה שלנו. שירת המקדש לא נדמה — היא רק מחכה שניקח את הניגון.

יהי רצון שנזכה לשיר שירה זו בלב שלם, ושתעלה שירת תפילותינו ותורתנו בשש מעלות לכיסא, מעומק הבינה שבלב אל פסגת החכמה העליונה, להביא אור לתוך החושך ומתיקות לתוך המרירות, עד היום שבו ייבנה בית המקדש ויעמדו הלויים על דוכנם ישיר שירת הגאולה השלמה, במהרה בימינו אמן.

* * *

* * *

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם