ספר ביאורי הזוהר — ויסר את אופן מרכבותיו

בס״ד

ספר

ביאורי הזוהר

פרשת בשלח

וַיָּסַר אֶת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו

ביאור מקיף על דברי הזוהר הקדוש

אותיות צ״ה — קל״ג

עם פירוש על פי דברי הסולם להרב יהודה אשלג זצ״ל

וכתבי האריז״ל ושאר ספרי הקבלה

❧

המרכבה האלוקית, נפילת שר מצרים,

והמשמעות הרוחנית של קריעת ים סוף

תוכן העניינים

הקדמה: מסגרת המרכבה האלוקית

פרק ראשון: שלטון ה׳ דרך האבות

פרק שני: יעקב ועץ החיים

פרק שלישי: סדר המדרגות של המרכבות

פרק רביעי: הים הגדול — המלכות כים קוסמי

פרק חמישי: שבירת מרכבת מצרים

פרק שישי: קשר ישראל המיוחד לקדושה

פרק שביעי: התנאי שנקבע בבריאה

סיכום: המשמעות העמוקה של מלחמת ה׳

נספח א׳: מילון מונחי הקבלה

נספח ב׳: מקורות והפניות

הקדמה

מסגרת המרכבה האלוקית

הקטע שלפנינו מן הזוהר הקדוש על פרשת בשלח מהווה אחד הביאורים העמוקים ביותר של תורת המרכבה הנמצאים בספרות הקבלית הקלאסית. הזוהר פותח בפסוק "וַיָּסַר אֶת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו" (שמות יד, כה), ושוזר יחד מספר נדבכים של מחשבה מיסטית: טבע השלטון האלוקי, תפקיד האבות בהנהגה הקוסמית, מבנה ההיררכיות השמימיות, והמכניזם הרוחני העומד מאחורי מפלת מצרים בים סוף.

הזוהר כאן מתבסס על חזון יחזקאל (פרק א׳), בו צפה הנביא במרכבה האלוקית עם ארבע החיות הקודש, האופנים, וכסא הכבוד. חזון זה, המהווה יסוד להגות המיסטית היהודית מתקופת חז״ל הקדומה, מיושם כאן להבנת הדרמה הקוסמית של יציאת מצרים. הקדוש ברוך הוא, כפי שאנו לומדים, מפעיל את שלטונו באמצעות מבנים רוחניים מקושרים — האבות למעלה המקבילים לשבטים למטה, השרים השמימיים השולטים על האומות, והמרכבה הקדושה של ישראל העולה דרך הספירות.

כפי שמבאר פירוש הסולם של רבי יהודה אשלג זצ״ל (תרמ״ה-תשי״ד), כל אירוע פיזי המתואר בתורה מקביל לתהליך רוחני בעולמות העליונים. טביעת המצרים בים לא הייתה רק מאורע היסטורי אלא השתקפות של שבירת כוחות רוחניים — הסרת השר המלאכי (הממונה) שנתמנה על מצרים, ובעקבות זאת קריסת כל התשתית הרוחנית שתמכה בכוח המצרי.

עיקרון זה, המתומצת בביטוי "כד אתבר חילהון לעילא אתבר חילא דכל אינון דאחידן בהון", מגלה את הוראת התורה על הקשר ההדוק בין העולמות הרוחניים והפיזיים. האריז״ל (רבי יצחק לוריא, רצ״ד-של״ב) הרחיב את הוראות הזוהר הללו, והסביר שלכל אומה יש שר שמימי ("שר של מעלה") הממונה עליה.

פרק ראשון

שלטון ה׳ דרך האבות

【לשון הזוהר】

וְעָבֵיד שׁוּלְטָנוּתָא בַּאֲבָהָן, נָטַל לְאַבְרָהָם, וְקִיֵּים בֵּיהּ עָלְמָא, דִּכְתִּיב אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, וְאוּקְמוּהָ. נָטִיל יִצְחָק, וְשָׁתִיל בֵּיהּ עָלְמָא, דְּאִיהוּ קַיָּים לְעָלְמִין, הה"ד וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק. נָטַל יַעֲקֹב, וְאוֹתְבֵיהּ קָמֵיהּ, וְאִשְׁתַּעֲשַׁע בַּהֲדֵיהּ, וְאִתְפָּאַר בֵּיהּ, הה"ד יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר.

⁂

הזוהר פותח את ביאורו בקביעת העיקרון שהקדוש ברוך הוא מפעיל את שלטונו באמצעות האבות. זו אינה רק הצהרה תיאולוגית אלא מציאות מיסטית המקודדת במבנה הספירות. כל אחד מהאבות מקביל לאחת מהמידות הרגשיות (מידות) שדרכן זורמת האנרגיה האלוקית אל הבריאה:

אברהם אבינו — מקביל לספירת החסד. הפסוק "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" (בראשית ב, ד) ניתן להיקרא "בְּאַבְרָהָם" — שהרי אותיות "בהבראם" הן אותיות "באברהם". זה מלמד שהעולם נוסד והתקיים באמצעות מידת החסד שאברהם גילם.

יצחק אבינו — מקביל לספירת הגבורה (עוז/דין). באמצעות יצחק "שתל" הקדוש ברוך הוא את העולם כדי שיתקיים לעולם. הברית שנכרתה עם יצחק מייצגת את ההיבט של צמצום והגבלה האלוקיים שנותנים לבריאה את מבנהה היציב. כמו שנאמר: "וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק" (בראשית יז, כא).

יעקב אבינו — מקביל לספירת התפארת (יופי/הרמוניה). יעקב מייצג את הסינתזה המושלמת של חסד וגבורה. הקדוש ברוך הוא "אותביה קמיה ואשתעשע בהדיה ואתפאר ביה", כנאמר: "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיה מט, ג). יעקב הוא "בחיר שבאבות" משום שתפארת מאחדת את כל המידות האלוקיות.

¹ בראשית רבה יב, ט; זוהר חלק א׳, פו ע"ב. הקשר בין אברהם למילה "בהבראם" הוא פירוש מדרשי קדום המורחב בזוהר.

פרק שני

יעקב ועץ החיים

【לשון הזוהר】

ות"ח, יַעֲקֹב אָחִיד בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי, דְּלֵית בֵּיהּ מוֹתָא לְעָלְמִין, דְּכָל חַיִּין בְּהַהוּא אִילָנָא אִשְׁתָּכְלָלוּ, וְיָהַב חַיִּין לְכָל אִינּוּן דַּאֲחִידָן בֵּיהּ. ובג"כ, יַעֲקֹב לָא מִית. וְאֵימָתַי מִית, בְּשַׁעֲתָא דִּכְתִּיב וַיֶּאֱסוֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה.

⁂

"תא חזי", אומר רבי שמעון, "יַעֲקֹב אָחִיד בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי, דְּלֵית בֵּיהּ מוֹתָא לְעָלְמִין" — יעקב אוחז בעץ החיים, שאין בו מוות לעולם. הצהרה עמוקה זו דורשת פענוח זהיר, שכן היא נוגעת במסתרים העמוקים ביותר של התקשרות הנשמה עם האלוקות.

"עץ החיים" בתורת הקבלה מתייחס לז"א (זעיר אנפין) — התצורה של שש הספירות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד) המשמשת כ"פרצוף הקטן" של המבנה האלוקי. זהו תחום הקדושה הטהורה שבו אין למוות שליטה, שכן המוות קיים רק בתחום הניתוק מהמקור האלוקי.

הגמרא (תענית ה ע"ב) מביאה את מאמרו המפורסם של רבי יוחנן: "יעקב אבינו לא מת". כאשר תהה עליו רב נחמן שהרי יעקב נחנט ונספד, השיב רבי יוחנן: "מקרא אני דורש, שנאמר 'וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב... כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם' (ירמיה ל, י) — מקיש הוא לזרעו: מה זרעו בחיים אף הוא בחיים."

הזוהר מסביר זאת באופן מיסטי: כל עוד יעקב אחז בעץ החיים (ז"א), לא יכול היה למות. המוות בא רק כש"וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה" (בראשית מט, לג). "המטה" היא רמז למלכות, כמו בפסוק "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה" (שיר השירים ג, ז). ועל המלכות נאמר: "רַגְלֶיהָ יוֹרְדוֹת מָוֶת" (משלי ה, ה).

פרק שלישי

סדר המדרגות של המרכבות השמימיות

【לשון הזוהר】

ת"ח, כָּל מַשִׁרְיָין דִּלְעֵילָּא, וְכָל אִינּוּן רְתִיכִין, כֻּלְּהוּ אֲחִידָן אִלֵּין בְּאִלֵּין, דַּרְגִּין בְּדַרְגִּין, אִלֵּין עִלָּאִין וְאִלֵּין תַּתָּאִין. וְחֵיוָותָא קַדִּישָׁא עָלַיְיהוּ, וְכֻלְּהוּ אוֹכְלוֹסִין וּמַשִׁרְיָין, כֻּלְּהוּ נַטְלִין תְּחוֹת יְדָהָא.

⁂

חלק זה של הזוהר מתאר את ההיררכיה המפורטת של היצורים השמימיים המאכלסים את העולמות העליונים. הבנת היררכיה זו חיונית לתפיסת האופן שבו מפלת שר מצרים גרמה לקריסת הכוח המצרי בעולם הפיזי.

הזוהר מדבר על "כל משריין דלעילא" (כל המחנות שלמעלה) ו"כל אינון רתיכין" (כל אותן המרכבות). אלה הם צבאות המלאכים המאורגנים במבנה היררכי מדויק. כל דרגה מחוברת לאחרות, "דרגין בדרגין" (מדרגות במדרגות), ויוצרת מערכת אקולוגית רוחנית מקושרת.

מושג המפתח כאן הוא "חיותא קדישא" (החיה הקדושה) שעומדת מעל כולם. זו מתייחסת להיבט הגבוה ביותר של המלכות, המקבלת משלוש החיות של ז"א ומשמשת כחיה הרביעית. היא המלכה שמפקדת על כל המוני המלאכים והמחנות שתחתיה.

מבנה חזון יחזקאל

כדי להבין קטע זה, עלינו להיזכר בחזון יחזקאל של המרכבה האלוקית (יחזקאל פרק א׳). הנביא ראה: החיות — ארבעה יצורים מלאכיים עם ארבעה פנים לכל אחד (אדם, אריה, שור, נשר), המייצגים את האב-טיפוסים העיקריים. האופנים — מלאכים בצורת גלגלים הממוקמים ליד החיות. וכסא הכבוד — מעל הכל, כסא הספיר שעליו יושב "דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם".

פרק רביעי

הים הגדול — המלכות כים קוסמי

【לשון הזוהר】

וְדָא הוּא חֵיוָתָא, דְּכָל שְׁאַר חֵיוָתָא, אֲחִידָן בָּהּ וְאִשְׁתַּלְשָׁלוּ בְּגִינָהּ כַּמָּה חֵיוָן לְחֵיוָן. וְאִתְאַחֲדָן דַּרְגִּין בְּדַרְגִּין, וְכֻלְּהוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין אַזְלִין וְשָׁאטִין בְּיַמָּא, הה"ד זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר.

⁂

אחת הדימויים המרשימים ביותר בקטע זוהרי זה היא ההשוואה של המלכות ל"ים הגדול". הפסוק המצוטט הוא תהלים קד, כה: "זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר." אך הזוהר קורא זאת באופן מיסטי: ה"ים" הוא המלכות, הנקבה האלוקית, וכל היצורים הרוחניים "שָׁטים" במימיה.

דימוי זה עוצמתי במיוחד כאשר מיישמים אותו לקריעת ים סוף. הים הפיזי שנבקע לישראל היה השתקפות של המלכות הרוחנית. כאשר הקדוש ברוך הוא קרע את המים למטה, הוא גילה את מבנה העולמות הרוחניים למעלה.

הלויתן והרגעת הים

הזוהר מציג אז את דמותו של "חד דברא בימא" — מנהיג אחד של הים שיודע להרגיע את הסערה. בציטוט תהלים קד, כו: "שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ", הזוהר מזהה מנהיג זה כ"זֶה" — סוד היסוד של ז"א. היסוד הוא הצינור שדרכו זורמת כל האנרגיה האלוקית אל המלכות.

פרק חמישי

שבירת מרכבת מצרים

【לשון הזוהר】

ת"ח, רְתִיכָא דִּי מְמָנָא עַל מִצְרָאֵי, אוּקְמוּהָ, רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא לָא אִשְׁתְּכַח, דְּהָא כְּתִיב וַיָּסַר אֵת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו, כַּמָּה רְתִיכִין הֲווֹ, דַּהֲווֹ נַטְלִין עַל חַד סָמִיךְ גַּלְגַּלָּא, דְּאִתְפָּקְדוּ עֲלַיְיהוּ.

⁂

עתה אנו מגיעים להוראה המרכזית של קטע זה: המנגנון שבו השמיד הקדוש ברוך הוא את מצרים. הזוהר מסביר שמרכבת השר השמימי של מצרים "לא הייתה שלמה" מפני שה׳ הסיר את "אופנה". הסרה זו לא הייתה רק פיזית אלא רוחנית — הכוח המלאכי שתמך בכל מרכבות מצרים נוטרל.

הקשר הגימטרי

תובנה מרשימה נמצאת בגימטריה (הערך המספרי) של המילה אוֹפָן ("גלגל"). בפסוק זה היא כתובה חסרה כ-אֹפַן (ללא וא"ו), ששווה 131. זהו אותו ערך מספרי כשם סמא"ל — המלאך הקשור לכוחות הסטרא אחרא. זה רומז שה"גלגל" שהוסר היה מחובר לכוחות החושך הרוחניים שהעצימו את מצרים.

מפל הדומינו הרוחני

הזוהר מלמד עיקרון יסודי של הנהגה רוחנית: כאשר השר השמימי של אומה נופל, כל הכוחות שתחתיו קורסים גם הם. "וודאי כד אתבר חילא דלהון לעילא, אתבר חילא דכל אינון דאחידן ביה." זה מסביר מדוע כל האומות רעדו כששמעו על הניסים בים.

פרק שישי

קשר ישראל המיוחד לקדושה

【לשון הזוהר】

זַכָּאָה חוּלָקֵהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוּ, לְאִתְדַּבְּקָא בְּהוּ, וּלְמֶהֱוֵי לְהוּ חוּלָק, וּלְמֶהֱוֵי אִינּוּן חוּלָקֵיהּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וּבוֹ תִדְבָּקוּן. וּכְתִיב וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ' אֱלֹֹהֵיכֶם, בַּיְיָ' מַמָּשׁ.

⁂

"זַכָּאָה חוּלָקֵהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל" — אשרי חלקם של ישראל, מכריז הזוהר, "שהקדוש ברוך הוא רצה להידבק בהם ולהיות להם לחלק, והם להיות חלקו." קטע זה מבסס את המעמד הרוחני הייחודי של ישראל בין האומות.

בעוד שאומות אחרות מתנהלות באמצעות שרים ממונים, ישראל מחוברים ישירות להקדוש ברוך הוא. הפסוקים המצוטטים מדגימים זאת: "וּבוֹ תִדְבָּקוּן" (דברים יג, ה), "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳ אֱלֹהֵיכֶם" (דברים ד, ד) — "בה׳ ממש", בהדגשת הקשר הישיר והבלתי-אמצעי.

מתנת התורה

הזוהר מוסיף פרט מרשים: הקדוש ברוך הוא "יהב להון אורייתא קדישא עילאה, גניזא תרי אלפין שנין, עד לא יתברי עלמא" — נתן להם את התורה הקדושה העליונה, שהייתה גנוזה אלפיים שנה לפני שנברא העולם. מתנת התורה לישראל לא הייתה רק העברת חוקים אלא מתן גישה לתוכנית האב הקדומה של הבריאה עצמה.

פרק שביעי

התנאי שנקבע בבריאה

【לשון הזוהר】

ר' יִצְחָק אָמַר, בְּשַׁעֲתָא דְּקָרִיבוּ יִשְׂרָאֵל לְיַמָּא, קָרָא קב"ה לַמְמָנָא רַבְרְבָא דְּעַל יַמָּא, אָמַר לֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דַּעֲבָדִית אֲנָא עָלְמָא, מָנִיתִי לָךְ עַל יַמָּא, וּתְנַאי אִית לִי עַל יַמָּא, דִּי יִבְזַע מֵימוֹי מִקָּמֵי בָּנַי.

⁂

רבי יצחק מציע הוראה עמוקה על טבע הניסים: קריעת הים לא הייתה השעיית שרירותית של חוקי הטבע אלא מילוי תנאי שנקבע בבריאה. כאשר הקדוש ברוך הוא ברא את הים, הוא מינה עליו שר והתנה תנאי: המים יבקעו לפני בניו.

הוראה זו בעלת השלכות מרחיקות לכת להבנת הניסים במחשבה היהודית. נס אינו הקדוש ברוך הוא "שובר" את הטבע אלא הטבע מממש את מטרתו העמוקה יותר. הפסוק אומר שהים "שָׁב לְאֵיתָנוֹ" בבוקר (שמות יד, כז). הזוהר קורא זאת "לִתְנָאוֹ" — "לתנאו" — סידור חכם של האותיות העבריות.

זכות יוסף

הזוהר גם מצטט את ההוראה המפורסמת: "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס" (תהלים קיד, ג). מה ראה? ראה ארונו של יוסף וברח מפניו. יוסף זכה לכך כש"וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה" (בראשית לט, יב) מאשת פוטיפר, ושמר על טהרתו. המילה "וינס" בשני הפסוקים יוצרת קשר טקסטואלי בין צדקותו של יוסף לקריעת הים.

סיכום

המשמעות העמוקה של מלחמת ה׳

קטע הזוהר שבחנו מגלה שכבות רבות של משמעות באירועים הדרמטיים בים סוף. ברמה הפשוטה, אנו רואים את מפלת מצרים הפיזית. אך ההוראה המיסטית חושפת את המכניקה הרוחנית העומדת מאחורי אירוע זה.

מספר עקרונות מרכזיים עולים ממחקרנו: ראשית, ההתאמה בין מעלה ומטה — כל אירוע בעולם הפיזי משקף תהליך מקביל בעולמות הרוחניים. שנית, המבנה ההיררכי של הבריאה — המרכבה האלוקית מורכבת מרמות מקושרות. שלישית, קשר ישראל הייחודי עם ה׳ — בניגוד לאומות אחרות המתנהלות באמצעות ממונים, ישראל מחוברים ישירות לאלוקות. רביעית, עיקרון המידה כנגד מידה.

קריעת הים נשארת אחת ההתגלויות הגדולות ביותר של כוח אלוקי בהיסטוריה האנושית. השפחה הפשוטה על הים, אומרים חכמינו, ראתה יותר ממה שראה יחזקאל הנביא בחזון המרכבה.

יהי רצון שזכות לימוד הוראות קדושות אלה תביא ברכה על כל המבקשים להבין את עומק התורה. ונזכה לראות במהרה בימינו את הגאולה השלמה, כאשר הקדוש ברוך הוא יגלה שוב את ידו החזקה, "וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה׳ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיה יא, ט).

נספח א׳: מילון מונחי הקבלה

אריז״ל — רבי יצחק לוריא (רצ״ד-של״ב), גדול המקובלים בצפת, שתורתו מהווה את יסוד הקבלה המודרנית.

בעל הסולם — רבי יהודה אשלג (תרמ״ה-תשי״ד), מחבר פירוש הסולם על הזוהר.

חסד — אהבה וחסד; הספירה הרביעית, הקשורה לאברהם.

חיות — ה"חיות הקודש" מחזון יחזקאל; יצורים מלאכיים הנושאים את כסא הכבוד.

גבורה — עוז/דין; הספירה החמישית, הקשורה ליצחק.

קליפות — "קליפות"; הכוחות הרוחניים של הטומאה.

מלכות — הספירה העשירית והאחרונה, הקשורה לשכינה.

מרכבה — המרכבה האלוקית המתוארת ביחזקאל פרק א׳.

אופנים — "גלגלים"; מלאכים בצורת גלגלים בתוך גלגלים.

שר — יצור שמימי הממונה לשלוט על אומה או כוח רוחני.

ספירות — עשר האצילות האלוקיות.

תפארת — יופי/הרמוניה; הספירה השישית, הקשורה ליעקב.

יסוד — יסודה; הספירה התשיעית.

זעיר אנפין (ז״א) — "פרצוף קטן"; שש הספירות הרגשיות.

זוהר — הטקסט המרכזי של המיסטיקה היהודית.

סטרא אחרא — "הצד האחר"; כוחות הטומאה.

שכינה — נוכחות ה׳; ההיבט הנקבי של האלוקות.

נספח ב׳: מקורות והפניות

מקורות ראשוניים

זוהר בשלח, כרך ב׳, מד ע"א - נד ע"ב עם פירוש הסולם.

עץ חיים לרבי חיים ויטאל.

פרי עץ חיים — כוונות על פי האריז״ל.

תניא לאדמו״ר הזקן.

מקורות תלמודיים ומדרשיים

תלמוד בבלי: תענית ה ע"ב, חגיגה יג ע"א-ע"ב, סוטה לו ע"ב.

בראשית רבה א, א; ה, ה; יב, ט.

מכילתא דרבי ישמעאל על בשלח.

פסוקים מצוטטים

שמות יד, כה, כז; טו, ד, יד-טו

בראשית ב, ד; יז, כא; לט, יב; מט, לג

ישעיה מט, ג; כד, כא; מא, ח; יא, ט

יחזקאל א, א-כח; י, יד

תהלים קד, כה-כו; קיד, ג

משלי ה, ה; דברים ד, ד; יג, ה; לב, ט

שיר השירים ג, ז; ירמיה ל, י

❧ ❧ ❧

נערך ונכתב בסייעתא דשמיא

להפצת תורת הזוהר הקדוש

תשפ״ו

"וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה׳ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים"