ספר קרבא דעמלק דלעילא ותתא

בעזרת השם יתברך

ספר

קרבא דעמלק

דלעילא ותתא

מלחמת הקודש והטומאה בפרשת בשלח

ביאור ופירוש מקיף על

זוהר הקדוש, פרשת בשלח

סעיפים 454–472

עם מראי מקומות, הערות ומקורות

מתלמוד, מדרשים, קבלה וחסידות

האריז"ל, הרמ"ק, הסולם, המקדש מלך

תניא, נועם אלימלך, שפת אמת, קדושת לוי

מאור עיניים, בני יששכר, ועוד

הקדמה

הקטע שלפנינו, הנשאב מהזוהר הקדוש על פרשת בשלח (סעיפים 454–472), מהווה אחד הדיונים העמוקים והמקיפים ביותר בכל ספרות הקבלה בעניין מלחמה רוחנית. רבי שמעון בר יוחאי וחבריו הקדושים מגלים שכבה אחר שכבה של משמעות נסתרת בתוך סיפור התורה על מלחמת עמלק (שמות יז, ח–טז), וחושפים כי מלחמה היסטורית זו הייתה במהותה העימות הקוסמי העמוק ביותר שהקיפה את כל ממדי המציאות — מהעולמות העליונים ועד העולם הגשמי התחתון.

הזוהר מלמד שמלחמת עמלק לא הייתה רק עימות גשמי בין שני עמים במדבר. היא הייתה, במהותה העמוקה ביותר, פגיעה בקודשא בריך הוא עצמו — ניסיון של כוחות הדין הקשה להתגבר על הרחמים. טבעה כפולה זו של המלחמה — שנלחמה בו זמנית למעלה ולמטה — הוא הציר המרכזי שסביבו סובב כל הקטע.

במרכז פירוש הזוהר עומד הזיהוי של יהושע עם ה'נער' העליון — המלאך הגדול מטטרון, המשמש את השכינה בהיכל העליון. זיהוי זה מסביר מדוע משה בחר דווקא את יהושע למלחמה הארצית: משה תפס בחכמתו הנבואית שסמאל, שר המלאכים של הסטרא אחרא, ירד לסייע לעמלק. רק יהושע, שהיה קשור רוחנית למטטרון, יכול לעמוד נגד יריב כזה במישור התחתון.

ספר זה נועד לתת פירוש מקיף על כל סעיף של קטע זה, בשאיבה מלאה הרוחב של מקורות קבליים קלסיים: תורת האריז"ל, הרמ"ק, הסולם, המקדש מלך, ספרי החסידות (תניא, נועם אלימלך, שפת אמת, קדושת לוי, מאור עיניים, בני יששכר) והמדרשים. יהי רצון שלימוד דברים קדושים אלו יעמוד לזכות לכל ישראל, ויאיר אור הזוהר את דרכנו עד ביאת גואל צדק, במהרה בימינו אמן.

פרק אלף

רזא דחכמתא: גזרת דינא קשיא

(סעיפים תנד–תנה)

סעיף תנד

ויבא עמלק, א"ר שמעון, רזא דחכמתא הכא, מגזרת דינא קשיא, קא אתיא קרבא דא. וקרבא דא אשתכח לעילא ותתא. וליית לך מלה באורייתא, דלא אית בה רזין עלאין דחכמתא, דמתקשרין בשמא קדישא. כביכול, אמר קב"ה, כד ישראל אינון זכאין לתתא, אתגבר חילא דילי על כלא. וכד לא אשתכחו זכאין, כביכול, מתישין חילא דלעילא, ואתגבר חילא דדינא קשיא.

ביאור ופירוש

רבי שמעון פותח ביסוד היסודי שעומד בבסיס כל הקטע: מלחמת עמלק לא הייתה אירוע היסטורי אקראי אלא תוצאה ישירה של גזרה מטפיזית — 'גזרת דינא קשיא'. במונחי הקבלה, 'דינא קשיא' מייצג את הביטוי הקיצוני ביותר של ספירת הגבורה כשהיא פועלת ללא השפעת החסד. זהו המצב בו ה'עמוד השמאלי' פועל בבידוד, מפיק כח הרסני במקום כח בונה.[1]

האמירה ש'אין לך מלה באורייתא דלא אית בה רזין עלאין' משקפת את היסוד הזוהרי שהתורה אינה רק סיפור היסטורי או קובץ חוקים, אלא לבוש לאור האלוקי. הזוהר במקום אחר אומר: 'וי להאי דאמר דאורייתא לאספורי סיפורין אתאת... לבושיהא דאורייתא אינון'. כל מילה, כל אות, מכילה סודות הנוגעות לפנימיות הספירות ויחסם לפעולת האדם.[2]

ההוראה המרכזית של סעיף זה מכניסה את המושג המפליא של 'כביכול' — שצדקתם של ישראל ממש מחזקת את הכח האלוקי למעלה, ואילו חוסר זכותם 'מתישין חילא דלעילא'. זהו היסוד הנודע בתניא (ליקוטי אמרים פרק ל"ז): 'בשעה שישראל עושין רצונו של מקום, מוסיפין כח לגבורה של מעלה'. אין זו אמירה על טבעו של הקב"ה, אלא על הצינורות שדרכם ברכה אלוקית זורמת לעולם.[3]

באיכה רבה מובאת אותה אמירה: 'בשעה שישראל עושין רצונו של מקום, מוסיפין כח לגבורה של מעלה'. ובנפש החיים (שער ג) מאריך רבי חיים מוולוז'ין להסביר כי מעשי האדם משפיעים על כל סדר ההשתלשלות מלמטה למעלה, וזהו סוד 'אתערותא דלתתא מעוררת אתערותא דלעילא'.[4]

והנועם אלימלך (פרשת בשלח) מסביר שהמלחמה נגד עמלק היא בעצם מלחמה נגד היצר הרע שבכל אדם, והנצחון תלוי בדבקות באמונה ובקדושה.[5]

שפת אמת (בשלח) מוסיף שעמלק הוא קליפת הספק והקרירות הרוחנית, והמלחמה נגדו היא בעצם מלחמה נגד הצד הרע שבאדם והאמונה היא הנשק להתגבר עליו.[6]

✶ ✶ ✶

סעיף תנה

ת"ח, בשעתא דחבו ישראל לתתא, מה כתיב, ויבא עמלק וילחם עם ישראל, אתא לקטרגא דינא ברחמי. דכלא אשתכח לעילא ותתא. ברפידים: ברפוי ידים.

ביאור ופירוש

הזוהר מזהה כאן את המנגנון המדויק שאיפשר את מתקפת עמלק: חטאם של ישראל למטה. הביטוי 'אתא לקטרגא דינא ברחמי' — 'בא לערער דין נגד רחמים' — מגלה את האסטרטגיה המהותית של הסטרא אחרא. במערכת הספירות, רחמים מתאים לקו האמצעי (תפארת), ודין לקו השמאלי (גבורה). סדר ההנהגה האלוקית הוא שרחמים גוברים על דין. שליחותו הקוסמית של עמלק הייתה להפוך סדר זה.[7]

הקריאה האטימולוגית של 'רפידים' כ'רפוי ידים' מופיעה בתלמוד ובמכילתא. ה'ידיים' מייצגות הן את לימוד התורה (אחיזת החכמה) והן את קיום המצוות (פעולה מעשית). כשישראל הרפו את אחיזתם בתורה — כשידיהם הרוחניות נעשו רפות — נפתח פתח לכוחות הדין הקשה לתקוף.[8]

הגימטריא של עמלק (עמלק = 240) שווה לספק (ספק = 240) — עמלק הוא כח הספק המקרר את אש האמונה. ובבעל הטורים מובא יסוד זה, וכן בשער הכוונות לאריז"ל.[9]

ובמדרש תנחומא (בשלח כו) מובא משל נפלא: עמלק הביא עמים אחרים אך רק הוא העז לתקוף, כמשל לאמבטיה רותחת שאף אחד לא העז להיכנס — בא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה, אף על פי שנכווה, ציננה לאחרים.[10]

ובבית יעקב לרבי יעקב ליינר (בשלח) מבואר ההבדל בין מלחמת מצרים למלחמת עמלק — שבמצרים הקב"ה נלחם לבדו, ואילו כאן ישראל נדרשו להשתתף במלחמה.[11]

✶ ✶ ✶

פרק בית

קרבא דקודשא בריך הוא: פגיעה בברית

(סעיפים תנו–תנח)

סעיף תנו

אמר ר' שמעון, לעילא ותתא. קטרוגא דקודשא בריך הוא הוה... דהוו נסבי לגברי, וגזרי לון ערלתא דרשימא קדישא, ונטלי לה וארמו לון לעילא, ואמרי טול לך מה דאתרעית.

ביאור ופירוש

סעיף זה מכיל אחד הגילויים המזעזעים ביותר בזוהר לגבי אופן הלחימה של עמלק. הזוהר מתאר כיצד עמלק כיוון במיוחד את ברית המילה — האות הקדוש של הברית — על ידי גזירת עורלות משבויי ישראל והשלכתן כלפי מעלה בגסט חירוף כלפי הקב"ה. ברית המילה מייצגת את ספירת היסוד, שהיא הצינור שדרכו כל הברכה האלוקית זורמת מהספירות העליונות אל מלכות (השכינה, ומשם לעולם הגשמי). על ידי תקיפת הברית, עמלק ניסה לנתק צינור זה — לנתק את ישראל ממקור מחייתם האלוקי.[12]

הרמ"ק בפרדס רמונים (שער ח) מסביר שספירת היסוד היא כצינור המעביר שפע מכל הספירות למלכות, ופגיעה בה מנתקת את כל מערכת ההשפעה האלוקית.[13]

מסקנתו של רשב"י — שעכ"פ דקודשא בריך הוא הוה כלא — קובעת שאין הפרדה בין תקיפה נגד ישראל לתקיפה נגד הקב"ה. התלמוד אומר 'כל מקום שגלו ישראל, שכינה עמהם'. פגיעה בישראל היא פגיעה בשכינה.[14]

✶ ✶ ✶

סעיפים תנז–תנח: חלוקת המלחמה

ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים... אמר משה, אנא אזמין גרמי להיות קרבא דלעילא, ואנת יהושע זמין גרמך לקרבא דלתתא.

ביאור ופירוש

הזוהר שואל שאלה חודרנית: מדוע משה, המנהיג הגדול והנביא הגדול, פטר את עצמו מהקרב הגשמי? התשובה חושפת את חכמתו האסטרטגית העמוקה של משה. הוא הבין — דרך חזונו הנבואי — שהקרב האמיתי מתנהל בעולמות העליונים. העימות הגשמי ברפידים היה רק בבואה ארצית של מלחמה רוחנית הרבה יותר משמעותית.[15]

הזוהר מגלה שמשה ראה את סמאל יורד מלמעלה לסייע לעמלק. סמאל — 'סם של א-ל' (סם/עיוורון של האלוקות) — הוא שר המלאכים של הסטרא אחרא, מלאכו של עשו, שנאבק עם יעקב ושליחותו העלתה את העימות למימדים אחרים לגמרי.[16]

ובאור החיים (שמות יז, ט) מסביר שמשה בחר ביהושע דווקא מפני שורשו הרוחני ב'נער' העליון — רק מי שקשור למטטרון יכול לעמוד נגד סמאל בצד הקדושה.[17]

ובדגל מחנה אפרים (בשלח) מבואר שההקבלה בין מלחמה גשמית למלחמה רוחנית מלמדת על עבודת ה' — כשם שיש להילחם בשני המישורים, כך גם עבודת הצדיק היא בשני המישורים.[18]

✶ ✶ ✶

פרק גימל

המלחמה הגדולה בהיסטוריה

(סעיפים תנט–תס)

סעיף תנט

אמר רבי שמעון, לית קרבא בעלמא, ולא קרבא דלעתיד, כגון קרבא דגוג ומגוג, כהאי קרבא דעמלק. דקרבא דעמלק הוה בכל סטרין: לעילא ותתא.

ביאור ופירוש

זוהי אמירה מפתיעה ויוצאת דופן מפי רבי שמעון בר יוחאי. הוא מכריז שאין מלחמה בהיסטוריה כולה — מבריאת העולם ועד ביאת המשיח, כולל מלחמת גוג ומגוג — שמגיעה לעוצמת העימות של מלחמת עמלק. הסיבה: מלחמת עמלק הקיפה את כל סטרי הקדושה — כל ספירה, כל עמוד, כל רמה בהיררכיה הקוסמית.[19]

בקדושת לוי (בשלח) מפרש המהר"ל מפראג שהיחידות של מלחמת עמלק נובעת מכך שהיא מלחמה נגד עצם האמונה — לא רק מלחמה פיזית אלא תקיפה ישירה של הקשר בין ישראל לאביהם שבשמים.[20]

בזוהר חדש (בשלח) מובאת הרחבה על הנושא שסמאל ירד בכל כוחו לסייע לעמלק, ובכך כל הכוחות של הטומאה התרכזו נגד כל הכוחות של הקדושה — עימות כולל שלא נראה כמותו.[21]

✶ ✶ ✶

סעיף תס: סמאל יורד

משה בחכמתיה חמא דסמאל אתי לאגנא על עמלק מלעילא. כדין אמר, דאי הוה נער יקום לקבליה, וישלוט עליה, לנצחא ליה.

ביאור ופירוש

כאן מתגלה הרגע המכריע: משה רואה בחזון הנבואי את סמאל יורד מלמעלה. הנביא מבין שהקרב אינו רק קרב בין חיילים — זוהי מלחמה קוסמית. סמאל, שר הסטרא אחרא, מביא את כל כוחו לסייע לעמלק.

משה מחליט: צריך מישהו שקשור ל'נער' העליון — למטטרון — כדי לעמוד נגד סמאל. זה ההגיון בבחירת יהושע, שנקרא 'נער' (שמות לג, יא: 'יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל'). יהושע הנער שלמטה מתאים למטטרון הנער שלמעלה.

✶ ✶ ✶

פרק דלת

הנער העליון: מטטרון ויהושע

(סעיפים תסא–תסד)

סעיף תסא

יהושע בההוא זמנא בדרגא עלאה יתיר אשתכח... אמר ר' שמעון, בההוא אתר, דאתקרי נער.

ביאור ופירוש

הזוהר קובע בזהירות את ההיררכיה: השכינה (מלכות) הייתה קשורה למשה, כראוי לנביא הגדול שדיבר עם הקב"ה 'פנים אל פנים'. יהושע לא יכול לתפוס את אותה דרגה; במקום זאת, הוא נקשר לדרגה שמתחת לשכינה — מטטרון, המכונה 'נער' (נער).[22]

מטטרון תופס מקום ייחודי בהיררכיה הקבלית. הוא מוכר כ'מלך המלאכים' ומזוהה עם חנוך שהופך למטטרון. הוא משמש את השכינה בהיכל העליון, ועומד בממשק בין עולם האצילות לעולם היצירה. הרמ"ק בפרדס רמונים מסביר שמטטרון הוא שר העולם, המלאך הראשי של עולם היצירה.[23]

בגמרא (חגיגה טו ע"א) מובאת סוגיית 'מטטרון ששמו כשם רבו' — וסוגיית 'שתי רשויות', המלמדת על ייחודו של מטטרון בין כל המלאכים.[24]

הקשר בין יהושע למטטרון מודגם דרך הפסוק 'ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל' (שמות לג, יא). ה'אהל' הוא השכינה עצמה. כשם שהנער העליון 'לא ימיש מתוך האהל' ויונק ממנה תמיד, כך יהושע הנער שלמטה 'לא ימיש מתוך האהל' וינק ממנה תמיד.[25]

✶ ✶ ✶

סעיפים תסב–תסד: חרב נוקמת נקם ברית

מטטרון אתער בכל חילוי לאגנא על ישראל... וחרבא דנטיל מאימיה, חרב נוקמת נקם ברית... ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב. לפי חרב ודאי, ולא באמצעות אחרא.

ביאור ופירוש

הזוהר מתאר כיצד מטטרון מצוייד ב'חרב נוקמת נקם ברית' — החרב שהוכנה על ידי 'אימו' (השכינה). חרב זו אינה נשק פיזי אלא כח רוחני של גבורה קדושה. היא 'נוקמת נקם ברית' — כלומר, היא נוקמת את חילול ברית המילה שעמלק ביצע.[26]

במאור עיניים (פרשת בשלח) מבואר שחרב נוקמת נקם ברית היא חרב של אמונה ותיקון — כי האמונה עצמה היא הנשק החזק ביותר נגד עמלק שהוא כח הספק.[27]

הזוהר מדייק בלשון 'ויחלש' ולא 'ויהרוג' — יהושע 'שלט' בהם, והחרב היא שהרגה אותם. 'לפי חרב ודאי' — לא בחניתות ולא בנשק אחר אלא דווקא בחרב — כי החרב הזו היא החרב העליונה שירדה מהשכינה דרך מטטרון. ויהושע עתיד להרוג ל"א מלכים בכניסתו לארץ.[28]

✶ ✶ ✶

פרק ה'

ידי משה, שלושה עמודים ואמונה

(סעיפים תסה–תסח)

סעיף תסה

וידי משה כבדים: כבדים ממש, יקירין, קדישין, דאשתכחו זכאין לאגחא קרבא דלעילא... וישב על האבן, למה על האבן? בגין לשתפא צערא דישראל.

ביאור ופירוש

הזוהר מפרש 'כבדים' לא כחולשה אלא כ'כבוד' — יקירין וקדישין. ידי משה היו טעונות במשקל הכבוד האלוקי שנשאו — טעונות באנרגיה עליונה למלחמה שלמעלה. וכן באור החיים (שמות יז, יב) מפרש 'כבדים' מלשון כבוד, לא מלשון כובד.[29]

הישיבה על האבן מלמדת על שיתוף בצער ישראל. משה לא ישב על כסא נוח אלא על אבן קשה, לשתף עצמו בצער הציבור. כאמור בתענית: 'בזמן שהציבור שרוי בצער, אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה'. זהו מוסר גדול למנהיגות אמיתית.[30]

✶ ✶ ✶

סעיפים תסו–תסז: שלושת העמודים

ואהרן וחור תמכו בידיו... אהרן מסטרא דילה, וחור מסטרא דיליה, וידוי באמצעיתא.

ביאור ופירוש

המבנה התלת-עמודי נחשף כאן: אהרן מייצג את העמוד הימני (חסד/אהבה), חור את העמוד השמאלי (גבורה/דין), וידי משה באמצע מייצגות את תפארת (הקו האמצעי המאזן וממזג ימין ושמאל). כששלושת העמודים מיושרות כראוי — הכח האלוקי זורם למלכות/אמונה.[31]

בקדושת לוי (בשלח) מפורש: 'ויהי ידיו אמונה' בלשון יחיד ('ויהי' ולא 'ויהיו') כי הכל תלוי ביד ימין — העלאת החסד מעל הגבורה.[32]

המשנה (ראש השנה כט ע"א) שואלת: 'וכי ידיו של משה עושות מלחמה? אלא כשהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים — היו מתגברים'. מכאן למדנו שכח התפילה והכוונה של הציבור הוא שהפעיל את הכח העליון.[33]

ובנפש החיים (שער ג) מאריך להסביר הקשר בין תפילת ישראל לכח העליון — שכשישראל למטה חדלו מתפילה, לא יכלו ידי משה לעמוד בזקיפו וגבר עמלק — אנו למדים שאף על פי שהכהן פורש ידיו בקורבן לתקן גרמיה בכל, ישראל צריכים להימצא בתפילותיהם עמו.[34]

✶ ✶ ✶

פרק ו'

מחיית הזכר: לעילא ולתתא

(סעיפים תסט–תעב)

סעיף תסט

כתב זאת זכרון, זאת דיקא. ושים באזני יהושע... כי מחה אמחה. מחה: לעילא. אמחה: לתתא... אמר קודשא בריך הוא, אתון מחון דוכרניה לתתא, ואנא אמחה דוכרניה לעילא.

ביאור ופירוש

הזוהר מפרש את הכפילות 'מחה אמחה' לשני פעולות נפרדות: 'מחה' לעילא (מחיית השורש הרוחני של עמלק בעולמות העליונים), ו'אמחה' לתתא (מחיית הזכרון הגשמי של עמלק בעולם הזה). המחייה השלמה של עמלק דורשת פעולה בשני המישורים — וזהו הציווי הכפול: הקב"ה ימחה למעלה, וישראל ימחו למטה.[35]

המילה 'זאת' רומזת למלכות/שכינה, כנודע בזוהר. הציווי 'כתוב זאת' משמעו: כתוב ביחד עם השכינה, שהשכינה עצמה תהיה שותפה בזכרון ובמחייה.[36]

במדרש שמות רבה (כו) מובא: הקב"ה אמר: 'אתם מחו דוכרניה לתתא, ואנא אמחה דוכרניה לעילא'. שותפות זו בין האלוקי לאנושי היא יסוד המלחמה נגד עמלק.[37]

אחריות כפולה זו משקפת את העיקרון הקבלי 'אתערותא דלתתא' (התעוררות מלמטה): פעולת האדם למטה מעוררת תגובה אלוקית למעלה. הזוהר מלמד בעקביות שהקב"ה מחכה שישראל יעשו את הצעד הראשון לפני שהוא מגיב בכחו האינסופי.[38]

✶ ✶ ✶

סעיפים תע–תעב: סיום המלחמה

רבי יוסי אמר, עמלק אייתי עמין אחרנין, בגין דהוא לחודוי אעדי לאגחא ביה... ויחלש יהושע — דתבר חילא דלהון מלעילא.

ביאור ופירוש

רבי יוסי מעיר שעמלק הביא עמים אחרים אך רק הוא העז לתקוף. המדרש משווה את עמלק למי שקופץ לאמבטיה רותחת — אף על פי שנכווה, ציננה לאחרים.[39]

ובשער הכוונות (דרושי פורים) מבואר שמחיית עמלק למעלה ולמטה הם שני שלבים של תיקון — קודם מחייה למטה על ידי ישראל, ואחר כך מחייה למעלה על ידי הקב"ה.[40]

הדעת תבונות לרמח"ל (סימן קלו-קמ) מסביר שההשגחה האלוקית פועלת דרך מערכת של סיבה ותוצאה רוחנית, ותפקיד האדם הוא להיות שותף פעיל בתיקון העולם.[41]

שפת אמת (בשלח) מסכם: מחיית עמלק היא תיקון הספק והחזרת האמונה השלמה — וזה יושלם בביאת המשיח.[42]

ובבני יששכר (מאמרי חודש אדר) מקשר בין מחיית עמלק לפורים ולגאולה — שפורים הוא הזמן שבו כח עמלק נשבר ואור הגאולה מתגלה.[43]

✶ ✶ ✶

סיכום

פירוש הזוהר על מלחמת עמלק בפרשת בשלח (סעיפים 454–472) מהווה אחד הדיונים המקיפים ביותר בכל ספרות הקבלה על מלחמה רוחנית. הנושאים המרכזיים העולים מקטע זה הם:

א) כל אירוע בעולם הגשמי יש לו מקבילה בעולמות העליונים, והזירה המכרעת של הקרב היא תמיד המישור הרוחני.

ב) מצבם הרוחני של ישראל משפיע ישירות על מאזן הכוחות האלוקיים למעלה — צדקתם מחזקת את הכח האלוקי, וחוסר זכותם מעצים את כוחות הדין הקשה.

ג) מלחמת עמלק הייתה ייחודית בכל ההיסטוריה מפני שהקיפה את כל סטרי הקדושה — כל ספירה, כל עמוד, כל רמה בהיררכיה הקוסמית.

ד) הקשר בין יהושע למטטרון (הנער העליון) מלמד שכל דמות ארצית מתאימה למציאות שמימית, ומלחמות רוחניות דורשות 'נשק רוחני' מתאים.

ה) המבנה התלת-עמודי של אהרן (ימין/חסד), חור (שמאל/גבורה) ומשה (אמצע/תפארת) מגלה שהכח האלוקי זורם ביעילות ביותר כששלושת העמודים מופעלות בהרמוניה.

ו) הציווי הכפול למחות זכר עמלק — הקב"ה למעלה וישראל למטה — מלמד שהתיקון השלם של הבריאה דורש שותפות פעילה בין הבורא לעמו.

מלחמת עמלק נמשכת 'מדור דור' עד שמלך המשיח ישלים את המחייה הסופית של זכר עמלק מלמעלה ומלמטה. כל לימוד תורה, כל מצווה, כל תפילה — הם חלק מהמלחמה הקוסמית הזו. יהי רצון שנזכה במהרה לקיום הנבואה: 'ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והייתה לה' המלוכה' (עובדיה א, כא). אמן, כן יהי רצון.

✶ ✶ ✶

מראי מקומות

מקורות זוהריים

זוהר הקדוש, פרשת בשלח, כרך ב, דף סה–סז (מהדורת הסולם)

זוהר הקדוש, פרשת בראשית, כרך א, דף כה ע"ב (עמלק והנחש)

זוהר חדש, פרשת בשלח

תיקוני זוהר, תיקון סט (זעיר אנפין כישראל דלעילא)

פירושים קבליים על הזוהר

אור יקר לרמ"ק על זוהר בשלח

פירוש הסולם (רבי יהודה אשלג) על זוהר בשלח

מקדש מלך (רבי שלום בוזאגלו) על זוהר בשלח

מתוק מדבש על זוהר בשלח

קבלה לוריאנית (אריז"ל)

עץ חיים (רבי חיים ויטל), שער ו, לט, מט

פרי עץ חיים, שער התפילין; שער קריאת שמע

שער הכוונות, דרושי פורים; דרושי פסח

שער הפסוקים, פרשת בשלח; ספר הליקוטים

רמ"ק

פרדס רמונים, שער ח (ספירת היסוד), שער לא (מטטרון)

אור יקר על זוהר בשלח

תלמוד ומדרש

תלמוד בבלי: סנהדרין קו ע"א; סוטה לד, לח, מד; מגילה כט; ראש השנה כט; תענית יא; ברכות ז ע"ב; יבמות טז ע"ב; חגיגה טו ע"א

מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, מסכתא דעמלק

מדרש תנחומא, בשלח כו; כי תצא ט–יא

מדרש רבה: שמות רבה כו; איכה רבה א, לג

פרקי דרבי אליעזר, פרקים מד, מו

ספר החינוך (חנוך ג'), פרקים ג–טז

ראשונים

רש"י על שמות יז, ח–טז

רמב"ן על שמות יז, ח; ויקרא כו, כה

רמב"ם, מורה נבוכים ב:ו; משנה תורה, הלכות מלכים ה, ה

בעל הטורים על שמות יז, ח

כלי יקר על שמות יז

אור החיים על שמות יז, ח–טז

חסידות

תניא, ליקוטי אמרים פרק לז; שער היחוד והאמונה פרק א

נועם אלימלך (רבי אלימלך מליז'נסק), פרשת בשלח

קדושת לוי (רבי לוי יצחק מברדיטשוב), פרשת בשלח

שפת אמת (רבי יהודה אריה לייב מגור), פרשת בשלח

מאור עיניים (רבי מנחם נחום מטשרנוביל), פרשת בשלח

בני יששכר (רבי צבי אלימלך מדינוב), מאמרי חודש אדר

דגל מחנה אפרים (רבי משה חיים אפרים מסדילקוב), פרשת בשלח

בית יעקב (רבי יעקב ליינר מראדזין), פרשת בשלח

מחשבה יהודית

רמח"ל, דרך ה' חלק ב, פרק ה; דעת תבונות סימנים קלו–קמ

נפש החיים (רבי חיים מוולוז'ין), שער ג