Zohar Bereishis — the Tanin and the primordial light

בס״ד

ספר

סוֹד הַתַּנִּין

ביאורים עמוקים על מאמרי הזוהר הקדוש

בפרשת בראשית

בענין התנין הגדול והלויתן

❧

על פי פירוש הסולם להרב יהודה אשלג זצ״ל

ומתוק מדבש, וחכמת הארי ז״ל

ושאר מפרשים ראשונים ואחרונים

עם השוואה לאגדות חז״ל

במסכת בבא בתרא דף ע״ד-ע״ה

תוכן העניינים

הקדמה — שער הספר

פרק א׳ — לשון הזוהר הקדוש ופירושו

פרק ב׳ — האגדה בבבא בתרא

פרק ג׳ — מיפוי האגדה על הזוהר

פרק ד׳ — הזכר והנקבה — סוד הדינים

פרק ה׳ — שבעין ותרין נהורין דשמשא

פרק ו׳ — אור הגנוז

פרק ז׳ — סעודת הצדיקים לעתיד לבוא

פרק ח׳ — ביאור על פי חסידות

סיום — תכלית התיקון

הקדמה

שער הספר

הנה באתי לבאר מאמר נפלא ועמוק מזוהר הקדוש בפרשת בראשית, העוסק בסוד התנין הגדול ובריאת העולם. מאמר זה, המבאר את פסוקי הבריאה "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" ו"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר", מגלה לנו סודות עמוקים בענין התיקון הראשון של העולמות והמשכת האור העליון.

והנה ידוע שאין להבין דברי הזוהר הקדוש אלא על פי ההקדמות שהקדימו לנו המקובלים הראשונים והאחרונים, ובראשם רבינו האריז"ל בכתבי תלמידו רבי חיים ויטאל זצ"ל, והרב יהודה אשלג זצ"ל בעל הסולם, אשר פתח לנו שערי אורה להבין עומק דברי הזוהר בדרך הספירות והפרצופים.

ומה שנתחדש בספר זה הוא החיבור העמוק שבין מאמרי הזוהר לאגדות חז"ל במסכת בבא בתרא (דף ע"ד-ע"ה), העוסקות אף הן בענין הלויתן. כי הנה הזוהר הקדוש שותה ממעיינות חז"ל, ומעלה את האגדות לשרשן העליון בסוד הספירות.

ויהי רצון שיתקבלו דברינו לפני אדון כל, ונזכה להבין סתרי תורה כפי יכולתנו, ולא ניכשל בדבר הלכה.

פרק ראשון

לשון הזוהר הקדוש ופירושו

א. מכת ראש התנין

וזה לשון הזוהר הקדוש (בראשית נ"ג):

מֶה עָבֵיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מָחַץ רֵישֵׁיהּ דִּדְכוּרָא לְעֵילָּא, וְאִתְכַּפְיָא, בְּגִין דְּהָא תְּהוֹמָא לְתַתָּא, לָא הֲוָה נָהִיר. מ"ט לָא הֲוָה נָהִיר, בְּגִין דְּהַאי הַתַּנִּין הַגָּדוֹל, הֲוָה נָשִׁיב רוּחָא עַל תְּהוֹמָא, וְאַחְשִׁיךְ לֵיהּ, וְלָא מְרַפְרְפָא לְתַתָּא.

פירוש: מה עשה הקדוש ברוך הוא? הכה את ראשו של הזכר למעלה ונכפף. מדוע? מפני שהתהום למטה לא היה מאיר. ולמה לא היה מאיר? מפני שאותו התנין הגדול היה נושב רוח על התהום, והחשיך אותו, והאור לא היה מרפרף למטה.

ביאור על פי הסולם: התנין הגדול הוא כח הדין הקשה בבחינת הסטרא אחרא, המונע את השפע מלרדת לעולמות התחתונים. "נשיב רוחא" — היינו שהיה מפיץ כח של דין וצמצום. "אחשיך ליה" — היינו שמנע את האור מלהגיע. ו"מחץ רישיה" הוא סוד צמצום כח הדין, לא ביטולו לגמרי אלא הכנעתו.

ב. רוח ברוח

וזה לשון הזוהר (נ"ד):

וְעָבַר רוּחָא אַחֲרָא דִּלְעֵילָּא, וְנָשַׁב וּבָטַשׁ בְּהַהוּא רוּחָא, וְשָׁכִיךְ לֵיהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. וְהַיְינוּ דְּתָנֵינָן, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּטַשׁ רוּחָא בְּרוּחָא, וּבָרָא עָלְמָא.

פירוש: ועברה רוח אחרת מלמעלה, ונשבה והכתה באותה רוח, והשקיטה אותה. זהו שכתוב "ורוח אלהים מרחפת על פני המים". וזהו שלמדנו שהקדוש ברוך הוא הכה רוח ברוח וברא את העולם.

ביאור: הרוח האחרת מלמעלה היא רוח אלהים מבחינת הבינה, שהיא רוח של חסד ורחמים. רוח זו אינה מבטלת את רוח הדין, אלא "שכיך ליה" — משקיטה אותה, מתקנת אותה. זהו סוד המתקת הדינים (המתקת הדינים בשרשם) ולא ביטולם. העולם נברא דווקא מהמתח שבין שתי הרוחות — מן הדין הממותק ברחמים.

ג. יהי אור

וזה לשון הזוהר (נ"ה):

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר, נָהִיר נְהִירוּ דִּלְעֵילָּא, וּבָטַשׁ עַל גַּבֵּי רוּחָא דְּנָשִׁיב, וְאִסְתַּלָּק מֵעַל תְּהוֹמָא, וְלָא חָפָא לֵיהּ. כֵּיוָן דִּתְהוֹמָא אִתְנְהִיר, וְאִיהוּ אִסְתַּלָּק, כְּדֵין הֲוָה נְהִירוּ.

פירוש: "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" — האיר אור מלמעלה והכה על אותה רוח שנשבה, והסתלקה מעל התהום ולא כיסתה אותו. כיון שהתהום האיר והיא (הרוח המחשיכה) הסתלקה, אז היה אור.

ביאור על פי הסולם: כאן מתואר המעבר מתוהו לתיקון. האור העליון (אור הבינה) הכה ברוח המחשיכה, לא לבטלה אלא להסירה מלכסות את התהום. התהום, שהוא המלכות בבחינתה התחתונה, נעשה מסוגל לקבל אור. זהו סוד "ויהי אור" — לא בריאת אור חדש, אלא גילוי האור שהיה נסתר.

ד. שבעין ותרין נהורין

וזה לשון הזוהר (נ"ו):

דָּא נָהִיר עַל רֵישֵׁיהּ, וּמַיָּא הֲווֹ נַפְקֵי מִגּוֹ אֲפוּתֵיהּ, וְרוּחָא נָשִׁיב לְעֵילָּא. וְנָהִיר מִנְּהִירוּ דָּא, עַד דַּהֲוָה נָחִית נְהוֹרֵיהּ, מְנַצְנְצָא לְשַׁבְעִין וּתְרֵין נְהוֹרִין דְּשִׁמְשָׁא...

פירוש: זה (האור) האיר על ראשו (של התנין), ומים היו יוצאים מתוך נחיריו, ורוח נשבה למעלה. והאיר מאור זה עד שהאור ירד, מנצנץ לשבעים ושנים אורות של השמש.

ביאור: כאן מתרחשת התמורה הגדולה. אותו תנין שהיה מחשיך, עכשיו נעשה צינור להארה. האור שהאיר על ראשו הוא אור הבינה. המים היוצאים מנחיריו הם החסדים הנמשכים לעולמות התחתונים. ושבעים ושנים נהורין — הוא סוד שם ע"ב (72 = חסד), המורה שכל ההארה נמשכת דרך מידת החסד.

ה. חטא העובדים והגניזה

כֵּיוָן דְּאִינּוּן נְהוֹרִין אִתְרְשִׁימוּ בְּגוֹ שִׁמְשָׁא לְתַתָּא, הֲווֹ חַיָּיבַיָּא דְּעָלְמָא יַדְעִין בְּהוּ, וַהֲווֹ פַּלְחִין לְשִׁמְשָׁא. כֵּיוָן דְּאִסְתַּכַּל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאִינּוּן חַיָּיבַיָּא, סָלִיק נְהוֹרֵיהּ וְגָנִיז לֵיהּ אֲמַאי גָּנִיז לֵיהּ. בְּגִין דְּהַהוּא תַּנִּין, הֲוָה סָלִיק וְנָחִית, וּבָטַשׁ בְּאִינוּן יְאוֹרִין, עַד דְּגָנַז לֵיהּ וְלָא אִתְגַּלְיָא.

פירוש: כיון שאותם אורות נרשמו בתוך השמש למטה, היו רשעי העולם יודעים בהם והיו עובדים לשמש. כיון שהסתכל הקדוש ברוך הוא באותם רשעים, העלה את האור וגנזו. למה גנזו? מפני שאותו תנין היה עולה ויורד והכה באותם נהרות (של שפע), עד שגנזו ולא נתגלה.

ביאור עמוק: כאן מתגלה הקשר בין חטא האדם לבין גניזת האור. הרשעים לא עבדו את השמש הפיזית בלבד — הם הכירו במבנה הספירות וניסו לגשת לכוחות העליונים ישירות, בלי הכנה פנימית, כדי להמשיך אור מלמעלה למטה. זו טעות העבודה זרה הקדומה — גישה לאמצעי במקום למקור.

וכתוצאה מחטא זה, התנין — שכבר תוקן — חזר ל"עלות ולרדת" באופן כאוטי, ו"הכה בנהרות" — שיבש את ערוצי השפע. לכן נגנז האור עד לעתיד לבוא.

פרק שני

האגדה בבבא בתרא

א. בריאת הלויתנים

במסכת בבא בתרא (דף ע"ד ע"ב) שנינו:

תני רב יהודה אמר רב: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, זכר ונקבה בראם. ואף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון, זכר ונקבה בראם. ואלמלא נזקקין זה לזה, מחריבין כל העולם כולו. מה עשה הקדוש ברוך הוא? סירס את הזכר, והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא.

הנה האגדה מספרת שנבראו שני לויתנים — זכר ונקבה. ואם היו מתחברים היו מחריבים את העולם. מה עשה הקב"ה? את הזכר סירס (הפקיע את כח הזיווג שלו), ואת הנקבה הרג ושמר אותה לצדיקים לעתיד לבוא.

ב. השחוק היומי

ועוד שם:

ומכאן ועד כאן יום. וה' יושב ומשחק עם לויתן.

הקדוש ברוך הוא "משחק" עם הלויתן בכל יום. מהו שחוק זה? נבאר להלן.

ג. סעודת הצדיקים

ועוד שם (דף ע"ה):

עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן... ומעורו עושה סוכה...

לעתיד לבוא יעשה הקב"ה סעודה לצדיקים מבשר הלויתן, ומעורו יעשה סוכה מעל ראשיהם.

פרק שלישי

מיפוי האגדה על הזוהר

והנה נבאר כיצד כל פרט באגדת חז"ל מקביל לדברי הזוהר:

בבא בתרא · זוהר בראשית

זכר ונקבה · תנין מחשיך / תנין מתוקן

סירס את הזכר · מחץ רישיה — הכנעת הדין

הרג את הנקבה ומלחה · גניזת האור לצדיקים

משחק עם הלויתן · סליק ונחית — עלייה וירידה

סעודה מבשרו · גילוי האור הגנוז

ונבאר בפרטות:

פרק רביעי

הזכר והנקבה — סוד הדינים

א. פירוש הסולם על הלויתנים

הרב אשלג מבאר שהזכר והנקבה בלויתן מייצגים שני היבטים של כח הדין (גבורה):

הזכר — הוא הצד הפועל, המשפיע, התוקפני של הדין. זהו הכח שיוזם ומפעיל את הצמצום.

הנקבה — היא הצד המקבל, המחזיק, הצובר של הדין. זהו הכלי שהיה יכול לקבל ולהחזיק את כח הדין הקשה.

אילו היו מתחברים — היינו אילו הצד היוזם של הדין היה מזדווג עם הצד המקבל — היו מולידים דינים קשים ללא סוף, עד שהיו מחריבים את העולם.

ב. הסירוס וההריגה

"סירס את הזכר" — הקב"ה שלל מכח הדין הפועל את היכולת להוליד עוד דינים. זה מקביל ל"מחץ רישיה" בזוהר — הראש הוא המוחין, והכאתו היא שלילת הדעת העצמאית מכח הדין. הדין עדיין קיים, אבל אינו יכול לפעול מעצמו.

"הרג את הנקבה ומלחה" — הכלי המקבל של הדין בוטל לחלוטין. המליחה היא שימור — הכח הזה נשמר ל"עתיד לבוא", כאשר יהיה אפשר להשתמש בו לטובה. זה מקביל לגניזת האור בזוהר — האור לא נעלם, הוא שמור לצדיקים.

ג. על פי האריז"ל

בעץ חיים (שער הקליפות) מבאר רבי חיים ויטאל בשם רבו האריז"ל: הלויתן הנקבה מייצגת את "נוקבא דקליפה" — הצד המקבל של כוחות הטומאה. כאשר הקב"ה "הרג" אותה, הוא מנע מכוחות הרע להחזיק ולצבור את האור העליון. האור עצמו "נמלח" — נשמר בצורה שאינה נגישה לקליפות, ויתגלה רק לצדיקים לעתיד לבוא.

פרק חמישי

שבעין ותרין נהורין דשמשא

א. שם ע"ב

הזוהר אומר שהאור "מנצנץ לשבעין ותרין נהורין דשמשא". מהם שבעים ושנים אורות אלה?

ראשית, יש לדעת ששבעים ושנים (72) הוא גימטריא של חסד. כל ההארה הזאת באה דרך מידת החסד.

שנית, זהו סוד שם ע"ב — השם הקדוש בן 72 אותיות, הנגזר משלושת הפסוקים בשמות י"ד (פסוקים יט-כא): "ויסע... ויבא... ויט". כל פסוק מכיל 72 אותיות, וכאשר כותבים אותם בצורה מיוחדת (הראשון ישר, השני הפוך, והשלישי ישר), מתקבלים 72 צירופים של שלוש אותיות.

ב. השמש — זעיר אנפין

"שמשא" בלשון הזוהר הוא כינוי לזעיר אנפין — הפרצוף המורכב משש הספירות חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. האור הגדול של הבינה יורד דרך 72 ערוצים (תיקונים) אל זעיר אנפין.

הרב אשלג מבאר שכל אחד מ-72 השמות הוא "גשר" — ערוץ מסוים שדרכו יכול אור מסוים לרדת מבינה לזעיר אנפין. כאשר האור "נרשם בשמשא לתתא", הוא נעשה נגיש גם לעולמות התחתונים.

ג. חטא עובדי השמש

"הוו חייביא דעלמא ידעין בהו, והוו פלחין לשמשא" — הרשעים הכירו במבנה הרוחני הזה ו"עבדו לשמש". הרב אשלג מבאר שאין זו עבודת השמש הפיזית בלבד. הרשעים הקדמונים ניסו לגשת ישירות לכוחות הספירות כדי להמשיך אור מלמעלה למטה — בלי הכנה רוחנית, בלי תיקון המידות, בלי כוונה לשם שמים.

זו הטעות היסודית של כל עבודה זרה לפי הקבלה: גישה לאמצעי במקום למקור, שימוש בכוחות רוחניים לצרכים אישיים במקום להתבטל כלפי הבורא.

פרק שישי

אור הגנוז

א. הגניזה כהגנה

"סליק נהוריה וגניז ליה" — הקב"ה העלה את האור וגנזו. הזוהר שואל: למה גנזו?

התשובה: "בגין דההוא תנין, הוה סליק ונחית, ובטש באינון יאורין" — מפני שאותו תנין היה עולה ויורד ומכה בנהרות.

ביאור: כאשר הרשעים ניסו לגשת לאור באופן לא ראוי, הם גרמו לתנין — שכבר תוקן — לחזור למצב כאוטי. במקום "לשחק" עם הקב"ה באופן מסודר (עלייה וירידה קצובה), התנין החל לעלות ולרדת באופן פרוע, ו"הכה בנהרות" — שיבש את ערוצי השפע.

גניזת האור היתה אפוא פעולת הגנה — לא עונש. האור נשמר כדי שלא יינזק, וכדי שלא ישמש ככלי בידי מי שאינו ראוי לו.

ב. הקבלה לאגדה

ראה כמה מתאימים הדברים לאגדה בבבא בתרא: הנקבה "נהרגה ונמלחה לצדיקים לעתיד לבוא". המליחה היא שימור — בדיוק כמו גניזת האור. והיא שמורה "לצדיקים" — בדיוק כמו שהאור הגנוז שמור לצדיקים.

ובזוהר פרשת פנחס נאמר במפורש: "בההוא זמנא יתגלי אור קדמאה דגניז לצדיקיא" — באותו זמן יתגלה האור הראשון שנגנז לצדיקים.

ג. על פי החסידות

הרבי מליובאוויטש מבאר ש"אור הגנוז" אינו רק מושג קוסמי — הוא קיים בכל יהודי. הנשמה היא ניצוץ מן האור הגנוז, והיא "שמורה" בתוך הגוף עד שהאדם מגלה אותה על ידי לימוד תורה וקיום מצוות.

פרק שביעי

סעודת הצדיקים לעתיד לבוא

א. אכילת הלויתן

האגדה מספרת שלעתיד לבוא יעשה הקב"ה סעודה לצדיקים מבשר הלויתן. מה פירוש "אכילה" זו?

על פי הזוהר והאריז"ל, "אכילה" בעולם הרוחני היא קבלת אור והפנמתו. כשם שאכילה גשמית הופכת את המזון לחלק מהגוף, כך "אכילה" רוחנית הופכת את האור לחלק מהנשמה.

"אכילת הלויתן" פירושה: הצדיקים יקבלו ויפנימו את כל כח הדין שהיה מסוכן בעולם הזה. מה שהיה איום — יהפוך למזון. מה שהיה חושך — יהפוך לאור.

ב. שלוש השימושים בלויתן

המדרש מונה שלושה שימושים בלויתן לעתיד לבוא:

א) בשרו — לאכילה. זהו אור פנימי (אור פנימי) — השפעה ישירה שהנשמה מפנימה.

ב) עורו — לסוכה מעל הצדיקים. זהו אור מקיף (אור מקיף) — השפעה עליונה שמגינה ומקיפה אבל אינה נכנסת פנימה.

ג) השאר — לכסות את חומות ירושלים. זהו האור שיתפשט לכל ישראל, לא רק לצדיקים המושלמים.

ג. סוכת הלויתן

הסוכה מעור הלויתן מקבילה לדברי הזוהר שהאור האיר "על ראשו" של התנין. בעולם הזה, האור שעל ראש התנין גרם לו לשמש צינור להארה. לעתיד לבוא, "עור" התנין — הגבול החיצוני שלו, מה שהיה מפריד בינו לבין הקדושה — יהפוך לסוכה מגינה על הצדיקים.

פרק שמיני

ביאור על פי חסידות

א. הלויתן הפנימי

המי השילוח (רבי מרדכי יוסף מאיזביצא) מציע קריאה פסיכולוגית המאחדת את שני המקורות:

הלויתן מייצג את היצר הרע בממדיו הקוסמיים והאישיים. ה"זכר" הוא הצד התוקפני והיוזם של היצר — הדחף לחטוא. ה"נקבה" הוא הצד המקבל והצובר — היכולת להחזיק ולהנות מן החטא.

"סירוס הזכר" — הקב"ה שלל מן היצר את היכולת ליזום חטא מעצמו. היצר הרע אינו יכול לכפות על האדם לחטוא. "הריגת הנקבה" — היכולת להחזיק הנאה אמיתית מן החטא בוטלה. החטא נותן רק הנאה חולפת, לא סיפוק אמיתי.

מה שנשאר הוא כח שאפשר "לשחק" איתו — להתמודד, להיאבק, ולבסוף להפוך לצדקות. הצדיק ש"אוכל" את הלויתן הוא מי ששולט ביצרו ומשתמש בכוחו לעבודת ה'.

ב. עבודת ההתבוננות

בתניא (פרק כ"ז) מבאר אדמו"ר הזקן שתכלית הבריאה היא "אתכפיא סטרא אחרא" — הכנעת הצד האחר. זה מקביל בדיוק ללשון הזוהר "ואתכפיא" — התנין לא בוטל, הוא נכפה.

וזהו ה"שחוק" שהקב"ה משחק עם הלויתן — התענוג העליון שנובע מכך שהצדיקים מתמודדים עם היצר ומנצחים אותו. לא ביטול היצר הוא התכלית, אלא הפיכתו לכלי.

ג. הזוהר והחטא

הזוהר מדגיש שה"רשעים עבדו לשמש" — ניסו לגשת לכוחות רוחניים ישירות, בלי טרנספורמציה פנימית. זו בדיוק הטעות שהחסידות מזהירה מפניה: שימוש בכוחות רוחניים (אפילו קדושים) לצרכים אישיים, בלי ביטול האני.

כאשר האדם עושה כן, הוא "מחזק את התנין" — מגביר את כוחות הדין והפירוד. ולכן נגנז האור — כי גישה לא ראויה לקדושה גרועה מאי-גישה בכלל.

סיום

תכלית התיקון

ראינו כיצד מאמר הזוהר ואגדת בבא בתרא משלימים זה את זה ומאירים את סוד הבריאה והתיקון:

בתחילה — היה כח דין שמנע את האור מלרדת. זהו הלויתן השלם, זכר ונקבה, לפני התיקון.

אחר כך — הקב"ה "הכה ראש הזכר" וסירסו, ו"הרג את הנקבה" וגנז אותה. כך האיר רוח אלהים והתנין נהפך מחוסם לצינור.

בעולם הזה — האור הגדול נגנז בגלל חטא הרשעים, והתנין עולה ויורד — זהו ה"שחוק" היומי, ההתמודדות המתמדת בין אור לחושך.

לעתיד לבוא — יתגלה האור הגנוז, הצדיקים "יאכלו" את הלויתן, ומה שהיה כח הרס יהפוך למזון נשמתי. עור הלויתן יהפוך לסוכה — ההגנה תבוא דווקא ממה שהיה מאיים.

זהו סוד התיקון השלם: לא ביטול הרע אלא הפיכתו לטוב. לא הריסת הדין אלא המתקתו. לא בריחה מן החושך אלא גילוי האור שבתוכו.

❧ ❧ ❧

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם

יהי רצון שנזכה לראות באור הגנוז במהרה בימינו אמן