אורות הזוהר — בריאת העולם במשנתו של הזוהר

בס"ד

בריאת העולם במשנתו של הזוהר

על הפסוק "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"

כשאדם עומד בלילה תחת כיפת השמים ורואה את צבא הכוכבים שאין לו מספר, או כשהוא מחזיק בידיו תינוק שזה עתה נולד, עולה בלבו שאלה שאין לה מלים, שאלה שאינה של סקרנות אלא של התפעלות, מאין בא כל זה ומה כל זה מבקש ממני. ובראש ספר הזוהר מבואר שהעולם נברא מתחלתו כדי שישאלו אותה, ושיש בבריאה סדר פנימי של עולמות ומדות, שמתוכו אפשר להבין לא רק מה נברא אלא גם למה נברא. ובפרק זה נלך בעקבות ארבעה מאמרים של הזוהר הקדוש, ונגע בקצרה בכמה מיסודותיה של חכמת הקבלה, הבינה והחכמה, המדות והמלכות, האותיות והשם הקדוש, לא כדי להעמיק בפרטיהם, אלא כדי לראות כיצד כל אחד מהם מאיר על חייו של כל אדם ואדם.

מי ברא אלה

הקדמת הזוהררבי אלעזר פתח, שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. שאו מרום עיניכם, לאן אתר, לאתר דכל עיינין תליין ליה. ומאן איהו, פתח עינים. ותמן תנדעון דהאי סתים עתיקא דקיימא לשאלה ברא אלה. ומאן איהו, מ"י, ההוא דאקרי מקצה השמים לעילא, דכלא קיימא ברשותיה. ועל דקיימא לשאלה ואיהו בארח סתים ולא אתגליא, אקרי מי......כיון דשאיל בר נש ומפשפש לאסתכלא ולמנדע מדרגא לדרגא עד סוף כל דרגין, כיון דמטי תמן, מ"ה, מה ידעת, מה אסתכלת, מה פשפשת, הא כלא סתים כדבקדמיתא......אתחברון אתוון אלין באלין ואשתלים בשמא אלהים, ועד לא ברא אלה לא סליק בשמא אלהים.

פותח רבי אלעזר את ביאורו על "בראשית" בפסוק של ישעיהו "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", ושואל לאן ישא האדם את עיניו. וכדי להבין את דבריו יש לדעת יסוד אחד מיסודות הקבלה, שהבורא אינו מתגלה בעולם בבת אחת אלא דרך מדרגות, ממקור נסתר אל מדות גלויות ומהן אל העולם שבו אנו עומדים. ה"מי" שבפסוק הוא עולם הבינה, המקור העליון שממנו נמשך הכל, ולכן נקרא בלשון שאלה, שאפשר לשאול עליו ולבקש אותו אבל לא להשיגו, וה"אלה" הן המדות הקדושות שיצאו ממנו ונתגלו בעולם, החסד והגבורה והרחמים שאנו פוגשים בכל יום, והן כנגד ששת ימי בראשית שבהם נבנה העולם, ואילו המדרגה התחתונה, שבה אנו עומדים, נקראת "מה", והיא המלכות, השכינה השורה בעולם הזה.[1]

ומפני מה נקראת המדרגה התחתונה "מה"? משיב הזוהר שכאשר אדם שואל וחוקר ומעמיק להסתכל ולדעת ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות, הוא מגיע לבסוף אל ה"מה", מה ידעת, מה הסתכלת, מה חקרת, והכל סתום כבתחלה. ויש בזה לימוד לכל אדם, שהעולם שבו אנו חיים, עולם המלכות, הוא סוף כל המדרגות ולא ראשיתן, וכל מה שאדם רואה בו אינו אלא קצה של אור שמקורו למעלה ממנו, ולכן המתבונן באמת בבריאה אינו נעשה גאה בידיעתו אלא נעשה קטן ונפעל, וכל מה שהוא מוסיף לדעת הוא מוסיף להתפלא. וכך מצינו באברהם אבינו, שאמרו חז"ל שהיה דומה לאדם שראה בירה דולקת ואמר, תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג, עד שהציץ עליו בעל הבירה ואמר לו אני הוא בעל הבירה,[2] שאברהם היה הראשון שלא עצר ב"אלה" אלא נשא עיניו ושאל "מי", ועל כן זכה שיתגלה אליו בעל הבירה.

ובסוף המאמר מגלה הזוהר שכאשר מתחברים "מי" ו"אלה" נשלם השם "אלהים", ועד שלא ברא "אלה" לא עלה בשם "אלהים", ומוסיף שם שחטא העגל היה ב"אלה אלהיך ישראל", שלקחו את ה"אלה" בלי ה"מי" והפרידו את הגלוי ממקורו. ונמצא שכל חסד שאדם פוגש בחייו הוא "אלה", דבר גלוי שיצא ממקור נסתר, וכשאינו מסתפק בחסד עצמו אלא שואל "מי" שלח אותו, הוא מחבר את הגלוי אל מקורו ומשלים כביכול את השם "אלהים" בעולם, ואילו מי שרואה רק את ה"אלה", את הטבע והמקרה והכח, העולם נשאר בעיניו כספר שקראו את אותיותיו ולא הבינו את דבריו.

אסתכל באורייתא וברא עלמא

זוהר פרשת תרומהכד ברא קודשא בריך הוא עלמא, אסתכל בה באורייתא וברא עלמא, ובאורייתא אתברי עלמא, כמה דאוקמוה דכתיב ואהיה אצלו אמון... דעד לא אתברי עלמא אקדימת אורייתא...וכד בעא קודשא בריך הוא למברי עלמא, הוה מסתכל בה באורייתא בכל מלה ומלה, ועביד לקבלה אומנותא דעלמא, בגין דכל מלין ועובדין דכל עלמין באורייתא אינון... באורייתא כתיב בה בראשית ברא וגו', אסתכל בהאי מלה וברא את השמים. כתיב בה ויאמר אלהים יהי אור, אסתכל בהאי מלה וברא את האור. וכן בכל מלה ומלה דכתיב באורייתא, אסתכל קודשא בריך הוא ועביד ההוא מלה.

ואם תשאל על פי מה נבנה העולם, משיב הזוהר בפרשת תרומה שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם, ולא בדרך כלל בלבד אלא "בכל מלה ומלה", שהסתכל במלת "בראשית ברא" וברא את השמים, הסתכל במלת "יהי אור" וברא את האור, וכן בכל מלה ומלה שבתורה.[3] ולמה דווקא בתורה? בלשון המקובלים התורה נמשכת מן החכמה העליונה, הנקודה הראשונה של המחשבה, שעוד קודם שיש בה פרטים כבר כלול בה הכל, כמו שהגרעין כולל בתוכו את כל האילן, ולכן נקראת החכמה "ראשית", כמו שנאמר "ראשית חכמה", ומי שקורא "בראשית ברא" על פי זה קורא שבחכמה ברא, שהעולם נברא מתוך החכמה הזו ועל פיה. והוא כמשל שהביאו חז"ל במדרש, שמלך הבונה פלטין אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה מדעת עצמו אלא יש לו שרטוטים ופנקסאות, כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם.[4]

והכלים שבהם נבנה העולם הם אותיות התורה, כמו שנאמר בספר יצירה שבעשרים ושתים אותיות חקק הקב"ה וצר בהן את כל היצור,[5] ולכן כשאומר הזוהר שהקב"ה הסתכל ב"מלה" וברא את הדבר, הכוונה שבתוך כל נברא גנוזות האותיות שממנו נברא, והן חיותו ומהותו הפנימית. וכבר הביא בעל התניא בשם הבעל שם טוב על הפסוק "לעולם ה' דברך נצב בשמים", שהמלות "יהי רקיע" עומדות בתוך הרקיע לעולם ומחיות אותו בכל רגע,[6] ונמצא שאין בעולם דבר ריק ממשמעות, ובכל דבר ובכל מאורע טמונה מלה מן התורה שהאדם נקרא למצוא. ומכאן יסוד גדול בהשקפת העולם של כל יהודי, שאין התורה מותאמת אל העולם אלא העולם מותאם אל התורה, שהתורה היא השרטוט והעולם הוא הבנין, וכשאדם הולך בדרכי התורה הוא אינו הולך נגד העולם אלא אל לב לבו, אל החכמה שעל פיה נבנה.

בית של ברכה ואלף של ענוה

הקדמת הזוהר — מאמר האותיותכד בעא קודשא בריך הוא למעבד עלמא, כל אתוון הוו סתימין, ותרין אלפין שנין עד דלא ברא עלמא הוה מסתכל קודשא בריך הוא ואשתעשע בהו. כד בעא למברי עלמא, אתו כל אתוון קמיה מסופא ארישייהו...עאלת את ב, אמרה ליה, רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי מברכאן לך לעילא ותתא. אמר לה קודשא בריך הוא, הא ודאי בך אברי עלמא, ואנת תהא שירותא למברי עלמא.קיימא את א לא עאלת. אמר לה קודשא בריך הוא, אל"ף אל"ף, למה לית אנת עאלת קמאי כשאר כל אתוון? אמרה קמיה, רבון עלמא, בגין דחמינא כל אתוון נפקי מקמך בלא תועלתא, מה אנא אעביד תמן. ותו, דהא יהיבתא לאת בי"ת נבזבזא רברבא דא, ולא יאות למלכא לאעברא נבזבזא דיהב לעבדו ולמיהב לאחרא. אמר לה קודשא בריך הוא, אל"ף אל"ף, אע"ג דאת בי"ת בה אברי עלמא, אנת תהא ריש לכל אתוון, לית בי יחודא אלא בך...

ובמאמר האותיות שבהקדמת הזוהר מספר רב המנונא סבא שכאשר רצה הקב"ה לברוא את העולם באו כל האותיות לפניו מן הסוף אל הראש, וכל אחת טענה שראוי לברוא בה את העולם וכל אחת נדחתה, עד שבאה הבי"ת ואמרה שבה מברכים את הקב"ה למעלה ולמטה, ואמר לה "הא ודאי בך אברי עלמא".[7] ולמה דווקא בבי"ת? הבי"ת היא בית, צורתה סגורה משלשה צדדים ופתוחה מלפניה כבית שיש לו פתח, והיא אות של כלי מקבל, ובחכמת הקבלה כל העולם כולו אינו אלא כלי לקבל את אור הבורא, בית שבנה לעצמו, כמו שאמרו חז"ל שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים,[8] והבית הזה נבנה על ידי ברכה, "דבי מברכאן לך לעילא ותתא", שהברכה היא הצינור שבו יורד השפע מן המקור אל הכלי. ואף במדרש אמרו שנברא העולם בבי"ת לפי שהיא לשון ברכה,[9] ללמדך שמי שמתבונן בחייו ומתחיל מן הברכות שיש בהם, ממה שניתן לו ולא ממה שחסר לו, הוא עומד על היסוד שעליו נבנה העולם, ונעשה בעצמו בית שהשפע יכול לשרות בו.

אבל עיקר החידוש שבמאמר הוא באל"ף, שעמדה מן הצד ולא נכנסה, וכששאלה הקב"ה מדוע לא באה, השיבה שראתה שכל האותיות יוצאות מלפניו בלא תועלת, ועוד שכבר ניתנה המתנה הגדולה לבי"ת, ואין ראוי למלך להעביר מתנה שנתן לעבדו ולתתה לאחר, ועל זה אמר לה הקב"ה שהיא תהיה ראש לכל האותיות, "לית בי יחודא אלא בך". וגילו המקובלים טעם לדבר בצורת האל"ף עצמה, שהיא בנויה מיו"ד למעלה ויו"ד למטה ווי"ו באמצע המחברת ביניהם, ומספרן עשרים ושש כמנין שם הוי"ה, ובמספרה הפשוט היא אחת, ונמצא שהאל"ף היא האחדות המחברת את העליון והתחתון, ולכן כל יחוד שבעולם תלוי בה. ונראה לבאר שאין זה מקרה שדווקא האות שלא דחקה את עצמה ולא חמדה את חלקה של הבי"ת זכתה להיות אות היחוד, שאין אחדות במקום שכל אחד חומד את מה שבידי חברו, ומי שיודע לשמוח במה שניתן לאחר הוא שזוכה להיות ראש, וכל אחדות שבעולם מתחילה ממנו.

בר נש אסתכל באורייתא ומקיים עלמא

זוהר פרשת תרומה...כיון דאתברי עלמא, כל מלה ומלה לא הוה מתקיים, עד דסליק ברעותא למברי אדם דיהוי משתדל באורייתא, ובגיניה אתקיים עלמא. השתא, כל מאן דאסתכל בה באורייתא ואשתדל בה, כביכול הוא מקיים כל עלמא. קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש אסתכל באורייתא ומקיים עלמא.זוהר, מדרש הנעלםכד בעא למברי אדם, אמרה תורה קמיה, אי בר נש יתברי ולבתר יחטי ואנת תידון ליה, אמאי יהון עובדי ידך למגנא, דהא לא ייכול למסבל דינך. אמר לה קודשא בריך הוא, הא אתקינת תשובה עד לא בראתי עלמא. אמר קודשא בריך הוא לעלמא בשעתא דעבד ליה וברא לאדם, אמר ליה, עלמא עלמא, אנת ונימוסך לא קיימין אלא על אורייתא, ובגין כך בראתי ליה לאדם בך בגין דיתעסק בה, ואי לאו הא אנא אהדר לך לתהו ובהו, וכלא בגיניה דאדם קיימא.

ועתה בא הזוהר אל מקומו של האדם, ואומר בפרשת תרומה שאחר שנברא העולם לא היה שום דבר מתקיים עד שעלה ברצונו של הקב"ה לברוא אדם שיעסוק בתורה, ומכאן ואילך "קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש אסתכל באורייתא ומקיים עלמא". ובלשון המקובלים זהו יסוד ה"אתערותא דלתתא", שהשפע העליון אינו יורד אלא כשיש מלמטה מי שמעורר אותו, והאדם העוסק בתורה עולה כביכול באותן אותיות ובאותן מלות שבהן ירד האור בשעת הבריאה, ומחברן אל שרשן וממשיך מהן אור חדש אל העולם. ולא נאמר כאן צדיק או גאון אלא "כל מאן", כל אדם, ובעל הבית שקובע לו שעה של לימוד בבוקר קודם שיצא למלאכתו, או בלילה אחר יום ארוך, אינו עוסק בדבר פרטי שלו בלבד, אלא הוא עושה בעולם את מה שעשה הבורא בשעת הבריאה, ומחזיק בידיו את קיומו.

ובמדרש הנעלם מוסיף הזוהר שאמר הקב"ה לעולם בשעה שבראו, "עלמא עלמא, אנת ונימוסך לא קיימין אלא על אורייתא", ואם לאו הוא מחזירו לתהו ובהו, כמאמר חז"ל שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית שאם יקבלו ישראל את התורה מוטב, ואם לאו יחזירם לתהו ובהו.[10] ושם מביא הזוהר שכשבא הקב"ה לברוא את האדם אמרה התורה לפניו, אם יברא האדם ואחר כך יחטא ואתה תדון אותו, למה יהיו מעשי ידיך לבטלה, ואמר לה הקב"ה "הא אתקינת תשובה עד לא בראתי עלמא",[11] כמו שאמרו חז"ל שהתשובה מן הדברים שנבראו קודם שנברא העולם.[12] ובחכמת הקבלה מבואר ששרשה של התשובה בבינה, באותו עולם עליון שהזוהר קורא לו "מי", ולכן קדמה לבריאה, שהיא למעלה מן ה"אלה" ומן העולם הגלוי, ומשום כך יש בכחה לתקן כל מה שנפגם בהם, שהשב בתשובה חוזר אל המקור שלמעלה מן הפגם. ונמצא שהעולם לא נבנה על ההנחה שהאדם לא ייכשל, אלא נבנה מתחלתו כשהדרך לשוב כבר מתוקנת בתוכו, כמו שנראה בפרשת קין שבהמשך הפרשה.

ומעתה, כשאדם נושא את עיניו ושואל "מי ברא אלה", הוא מחבר את המדות הגלויות אל מקורן בבינה, וכשהוא יודע שהעולם נבנה בחכמה ובאותיות התורה, הוא חי בתוכו כמי שמכיר את תכניתו של הבונה, וכשהוא מתחיל מן הברכה ושמח בחלקו של חברו, הוא נעשה בית לשכינה ועומד על הבי"ת ועל האל"ף שבהם נבנה העולם, וכשהוא פותח ספר ולומד, הוא ממשיך את האור מחדש, וכשהוא נכשל ושב, הוא חוזר אל ה"מי" שקדם לכל. ולכן בכל שבת בראשית, כשמתחילים לקרוא את התורה מראשה, אין אנו חוזרים רק אל סיפור שאירע לפני אלפי שנים, אלא שבים אל השרטוט שעל פיו העולם עומד גם היום, ומקבלים על עצמנו מחדש להיות מן המקיימים אותו.

◆