אור הפורים — על פי תיקוני הזוהר ופירוש הגר״א

אור הפורים

פירוש ובאור על סוד פורים

על פי תיקוני הזהר הקדוש

בצירוף פירוש הגאון רבינו אליהו מוילנא זצ"ל

✦ ✦ ✦

על מסכת הגלות והגאולה, השכינה וסיבת הגלות,

סוד הברית, נצחון הקדושה על הקליפה,

וסגולת הפורים לגאולה השלמה

✦ ✦ ✦

לעילוי נשמת כל בית ישראל

ולכבוד שבת מלכתא ויום פורים — יום שמחת הלב

הקדמה

ידוע ומפורסם בכל כתבי הקדש, מרבינו שמעון בר יוחאי זצ"ל ועד לגדולי המקובלים בכל הדורות, כי חג הפורים אינו ערב לשאר המועדים. לא כשאר המועדים הבנויים על נסי הטבע הנגלים לעין כל, אלא הפורים הוא יום שכל הנס בו מוסתר וגנוז במעמקי ההנהגה האלהית, כמים לים מכסים על תהומות רבים.

ואמרו חכמינו זכרונם לברכה כי כל המועדים עתידין לבטל חוץ מפורים, כמו שכתב הרמב"ם זצ"ל בהלכות מגלה (פ"ב ה"ה), וכן כתב הרמ"א באורח חיים (סי' תרפ"ו ס"ב) בשם המדרש. ועל שם מה נקראת מגלת אסתר בשם "מגלה" — כלומר גלוי — שמגלה את ההסתרה, מגלה את פנימיות האלקות המסתתרת בתוך מהלך הטבע.

הספר הנפלא שלפנינו — תיקוני הזהר — שחברו רשב"י זצ"ל ברוח הקדש, מגלה לנו את פנימיות סוד הפורים בשבעים פנים של תורה. ויסוד גדול למדנו ממנו: הפורים אינו חג של שמחה בלבד, אלא יום של אחדות עמוקה בין עם ישראל לבוראו, בין הגלות לגאולה, בין ההסתר לגילוי.

ידוע מה שאמר האריז"ל (בשער הכוונות, פורים) כי יום הפורים הוא למעלה אפילו מיום הכיפורים מבחינה מסוימת, ועל כן ראוי לעסוק בסודותיו כל ימות השנה ולא רק בפורים עצמו. וכן כתב הרמח"ל (מאמר חכמה, סי' כ"ב) כי "פורים הוא מקור כל השמחות ושורש כל הגאולות העתידות".

בספר זה עמלנו לבאר את דברי הזהר הקדוש בלשון ברורה ומעמקת, תוך הבאת פירושי הגאון מוילנא זצ"ל, פירושי האריז"ל, הרמח"ל, בעל התניא, ורבים מגדולי החסידות — כדי שיוכל לשאוב מהם חיים כל מי שנפשו חושקת להבין את סוד המועד הזה.

שם הספר "אור הפורים" נסמך על דברי הזהר עצמו שמלמד כי עתידין לאתענגא ביום פורים לעתיד לבוא, ואור עליון זה מוסתר בתוך הפורים שבכל דור ודור — ומי שזוכה לחוגגו בפנימיות, מרגש את בהירות האור הנסתר שיתגלה בימות המשיח.

✦ ✦ ✦

באר הספר

בספר זה עסקנו בשישה נושאים מרכזיים שמהלך הזהר עובר בהם: הראשון — סוד שיוון פורים ויום הכיפורים והתמרת הענוי לענג. השני — לבושי השכינה המקבילים לבגדי הכהן הגדול ביום הכיפורים. השלישי — סוד גלות השכינה וסיבתה. הרביעי — רז קריאת שמע וסוד הברית. החמישי — עשרת בני המן ועשר כתרין תתאין. השישי — חזון הגאולה "מה יפו פעמיך בנעלים".

הערות השוליים הן חלק בלתי נפרד מן הספר. בהן הבאנו מקורות מן התלמוד, מן הראשונים, מן המקובלים הקדושים — האר"י הקדוש, הרמח"ל, הגאון מוילנא, בעל התניא — ומן גדולי החסידות כדי להאיר את הנלמד מכל הצדדים. כן הוספנו בגוף הספר קטעים מן הגמרא, מן המדרשים ומן הראשונים שלא הובאו במהדורה הראשונה, כדי לאפות את הלימוד על יסוד ראוי.

יהי רצון שיאיר ה' את עינינו בתורתו, ונזכה לראות בקרוב בימינו את גאולת השכינה מגלותה, ונשמע הקול הגדול שלא יוסיף, אין עוד — כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

✦ ✦ ✦

פרק א

פורים — כיום הכיפורים

ענוי וענג — שתי בחינות של אור אחד

א. לשון הזהר

פורים אתקראת על שם יום הכיפורים, דעתידין לאתענגא ביה, ולשנויי ליה מענוי לענג. ואיהי יום הכיפורים, דאיהו כ-פורים, כמה דפורים הוא יום חדוה ועדונא, הכי נמי יום הכיפורים עתיד לאתהפכא לחדוה ועדונא לעתיד לבא. ועל דא כל מאן דחדי בפורים, זכי לחדוה יתירא בעלמא דאתי. (תיקוני הזהר, תיקון כ"א)

ב. פשט ועמק — שני אנפין של ביאור

יש להתחיל מן היסוד: שם החג. כל יהודי יודע שפורים בא מן "פור" — הגורל שהפיל המן (אסתר ג':ז'). אך הזהר הקדוש מלמד כי טמון בשם פירוש עמוק יותר: שם יום הכיפורים הוא "כפורים" — כי-פורים, כלומר כמו פורים. כבר עמד על כך הרוקח (רבינו אלעזר מוורמייזא זצ"ל, סי' רי"ז) שבתורה כתוב "כפורים" — כ-פורים.

ולמדנו מכאן שאין כאן שני ימים שונים שנקרא האחד על שם האחר, אלא שניהם חד הם ממקור אחד עליון. וכן פסק הטז"ל (אורח חיים סי' תרצ"ה) שהאסמכתא לפורים בתורה היא מן הפסוק "בצום ובמספד ובבכי". ואמר הגאון מוילנא (ביאורו לתיקוני זהר) שהשורש האחד הוא: גם יום הכיפורים וגם פורים הם ימים שבהם השכינה עולה ומתחברת לשורשה, אלא שבכיפורים הדרך היא דרך ביטול וצום, ובפורים הדרך היא דרך שמחה ועדונא.

ויש להוסיף מה שכתב הר"ן (דרשות הר"ן, דרוש ח') שכל שני הימים הם ביטוי אחד של אמת אחת: שאין שלטון לכוחות הטומאה. ביום הכיפורים הם בטלים מפני הקדושה הגלויה; בפורים הם בטלים מפני הנס הנסתר. ובשניהם — ישראל חוזרים לשורשם.

ג. ענוי וענג — מהות השינוי

השאלה מתעוררת: כיצד יכולים להיות שווים יום התענית והעינוי — יום הכיפורים — ויום המשתה והשמחה — הפורים? תשובת הזהר הקדוש עמוקה: המלים "ענוי" ו"ענג" מורכבות מאותיות זהה בדיוק — עי"ן, נו"ן, גימ"ל (עם שינוי מגימ"ל לוי"ו). שתי המלים הן שתי בחינות של אותה מציאות עצמה.

האלהות הנסתרת מתגלה בשני אופנים: בדרך ההתבטלות — הצום, הכניעה, הסתלקות הגוף — וזה יום הכיפורים. ובדרך ההרחבה — השמחה, האכילה, ההתגלות — וזה פורים. שניהם ביטויים של אותו אור עליון.

וכן כתב בעל התניא (ליקוטי תורה, מגלת אסתר): "שרש ענוי וענג אחד הוא, אלא שהענג בא מבחינת חסד ורחמים, והענוי בא מבחינת גבורה ודין. ולעתיד לבוא כשיתגלה האור הגנוז — יהיו שניהם לענג אחד."

ועוד הוסיף הרמח"ל (מאמר על ההגדות): "בכל עינוי שעוברין ישראל בגלות מתצברת קדושה ועצמה, וכשיגיע הגאולה תתהפך כל הצבירה הזו לשמחה ועדונה שאין כמוה." ולפי זה, כל ענוי שישראל סובלים בגלות הוא בבחינת "השקעה" לשמחת הגאולה.

ד. בלשון הספירות — אור ישר ואור חוזר

בלשון הספירות: יום הכיפורים הוא בחינת אור ישר — האור האלהי היורד מלמעלה למטה ומבטל כל קיום עצמי. ופורים הוא אור חוזר — האור העולה מלמטה למעלה, אור הנתעלה בתוך שמחת הנבראים עצמם.

וביאר הגאון מוילנא (פירוש לאדרא רבא): "אור ישר הוא גילוי האין סוף שמצמצם את הנבראים בפניו, ואור חוזר הוא האור שחוזר מן הנבראים עצמם ועולה למעלה. ושניהם נצרכים לשלמות הבריאה." ומכאן מובן מדוע שני הימים — כיפורים ופורים — נצרכים זה לזה.

כן כתב הנועם אלימלך (ליקוטי שושנה, פורים): "פורים הוא הזמן שבו הנבראים עצמם, בשמחתם ואכילתם ושתייתם, מעלים ניצוצות קדושה שנפלו בתוך הגשמיות. ולכן דווקא המשתה — ולא הצום — הוא כלי הגאולה בפורים."

ה. עתיד להשתנות — לשון הזהר

"עתידין לאתענגא ביה" — בלשון עתיד. כלומר, אפילו שמחת הפורים שבזה הגלות אינה אלא הדיח של האור הגנוז. שמחת הפורים המלאה תהיה לעתיד לבוא, כשיתגלה האור הנסתר לכל אחד ואחד.

בלשון הזהר: "עתידין לאתענגא ביה" — בלשון עתיד. כלומר, אפילו שמחת הפורים שבזה הגלות אינה אלא הדיח של האור הגנוז. שמחת הפורים המלאה תהיה לעתיד לבוא, כשיתגלה האור הנסתר לכל אחד ואחד. אז "ישנו" — יהפכו מענוי לענג ממש.

הצום יהי לשבת, האבל יהי למועד (וכדברי זכריה ח':י"ט). הגלות עצמה תופך לגאולה. וזהו יסוד הדבר: לא שיוסיפו עוד ענוי וילכו לענג, אלא שהענוי עצמו יהפך לענג. כמו האותיות — שהן אותיות זהה, רק הסדר משתנה.

וכתב בעל ה"בני יששכר" (מאמרי חדש אדר, מאמר א' אות ד'): "הסוד הגדול שבפורים הוא שאפילו הגזרות הרעות שגוזרים אומות העולם על ישראל — כולם נהפכים לטובה בסוף, כמו שנהפך הפור של המן לישועה. ולכן בכל פורים — אנו מכריזים שכל הגזרות שנגזרו עלינו — כולן נהפכות."

ו. שלש מאות ששים וחמש — סוד יום הכיפורים

"השם שמעה, השם סלחה, השם הקשיבה ועשה אל תאחר" — ר"ת שס"ה, דהוא יום הכיפורים כולל שלש מאות ששים וחמש ימות השנה ומכפר על שלש מאות ששים וחמש לא תעשה. (תיקוני הזהר)

ביאור הגאון מוילנא זצ"ל: ראשי התיבות של "השם שמעה, השם סלחה, השם הקשיבה ועשה" הם שס"ה. ובזה מגלה הזהר: יום הכיפורים הוא יום שכולל בתוכו כל שלש מאות ששים וחמש ימות השנה. כל יום שבשנה מקבל את תיקונו ביום הכיפורים.

ובצינור אחר: שלש מאות ששים וחמש הם מנין הלאוין בתורה, וכל הלאוין משורשים בגינה השמש — שנאמר "חמה" בגימטריא שס"ה. על כן יום הכיפורים מכפר עליהם כולם. וכן פסק הרמב"ם (ספר המצות, לאו א') שמנין הלאוין הוא שס"ה כנגד ימות השנה.

וכאן מתחבר הענין לפורים: כשם שיום הכיפורים כולל שלש מאות ששים וחמש יום, כך פורים לעתיד יהיה יום שכולל כל שנת החיים כולה בשמחת הגאולה השלמה. שהרי שלמות השנה היא בשמחה — "עבדו את ה' בשמחה".

ועוד יש לבאר: שס"ה = "שמחה עולמית לא תמה" — כי שמחת הגאולה שתתגלה בפורים לעתיד לבוא תהיה שמחה שאין לה סוף ולא תמה לעולם ועד. כן כתב הפרי צדיק (ישראל קדושים, פרק ג') בפירוש נפלא.

ז. הלכה ורמז — מדוע לא מברכים הלל בפורים

ומכאן מובנת גם ההלכה: מדוע אין אומרים הלל בפורים? כבר שאלה הגמרא (מגלה יד.) ותירצה: "קרייתא זו הלילא" — קריאת המגלה היא ההלל. אך הר"ן מוסיף טעם עמוק: "אין אומרים הלל על נס שנעשה בחוץ לארץ." ויש בזה עמקות: הנס של פורים הוא נס של הסתר — לא גלוי אלא נסתר. וההלל מתאים לנס גלוי, אבל נס נסתר — גדלותו היא שאינו ניכר כנס.

וביאר הגאון מוילנא (קול אליהו, פורים): "הנס של פורים גדול מנס יציאת מצרים בבחינה אחת: ביציאת מצרים האלהות נגלתה בפנים, ובפורים האלהות פועלת מבפנים — מתוך הטבע עצמו. וזהו המדרגה הגבוהה יותר, כי גדול הנסתר מן הנגלה."

הערות --- פרק ראשון

1 ענוי וענג — עי"ן-נו"ן-וי"ו, ענג = עי"ן-נו"ן-גימ"ל. עיין רוקח (סי' רי"ז), וכמו כן הביאו הטז"ל (אורח חיים סי' תרצ"ה). הבנה עמוקה לדבר היא בתניא חלק א' פרק א' בענין שיוון ענג ועונג אותיות. וכן פרי צדיק (פורים) להרב הצדיק מלובלין.

2 ירמיהו כ"ג:ח'. ועיין גם פרי עץ חיים לאר"י שער המועדים פרק ח' בענין הפכי החדשים לעתיד לבוא. כמו כן בני יששכר (מאמרי חדש אדר) מאמר א' אות ד'.

3 ענין שס"ה הלאוין — עיין ספר המצות לרמב"ם, ומנין שורשי הלאוין בחמה. עוד עיין נפש החיים שער ב' פרק י"ד בענין כיצד שס"ה לאוין מקבילים לשס"ה ימות השנה.

4 הלל בפורים — מגלה יד. ר"ן שם. קול אליהו (פורים) להגאון מוילנא. וכן חידושי ריטב"א על מגלה שם, ומאירי בית הבחירה.

פרק ב

לבושי השכינה

בגדי אסתר כבגדי כהן גדול ביום הכיפורים

א. לשון הזהר

ואיהי יום הכיפורים, וכד אתקשטת קמיה בלבושין שפירין דאינון לבושי כפרה, אתקרי ציץ דילה, מצנפת דילה, אבנט דילה, איהי כלילא מארבע בגדי לבן מסטרא דימינא, ומארבע בגדי זהב מסטרא דשמאלא, בההוא זמנא דאתקשטת באלין לבושי כפרה אתמר בה ותלבש אסתר מלכות. (תיקוני הזהר, תיקון כ"א)

ב. יסוד הבגדים — שמונה בגדי כהונה

כדי להבין את דברי הזהר יש להקדים את יסוד בגדי כהונה גדולה כמו שמבואר בספר שמות פרק כ"ח. הכהן הגדול משמש בשמונה בגדים: ארבעה בגדי לבן — כתנת, מכנסיים, מצנפת, אבנט — ואלו הם בגדי יום הכיפורים שבהם נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים. וארבעה בגדי זהב — ציץ, אפוד, חשן, מעיל — אלו בגדי העבודה הקבועה כל השנה.

הזהר מגלה: שמונה בגדים אלו אינם "בגדים" בלבד. הם לבושי השכינה עצמה. השכינה — מלכות דאצילות — לובשת את עצמה בשמונה בגדים אלו כשנכנסת לפני מלך מלכי המלכים לבקש כפרה לישראל. ארבעה מסטרא דימינא — מצד החסד, שהוא לבן ואור, נקיות וקדמות. וארבעה מסטרא דשמאלא — מצד הגבורה, שהוא זהב ואש, דין ומשפט.

וכן ביאר הרמח"ל (קלח פתחי חכמה, פתח ל"ב): "לבושי הכהן הגדול הם לבושי השכינה ממש, כי הכהן הגדול הוא נשמה לגוף ישראל, והוא הצינור שדרכו יורדת הקדושה העליונה לתחתונים." ועל כן עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים היא בחינה של אחדות עליונה בין השכינה ובין ישראל.

ג. ימין ושמאל — חסד וגבורה

במערכת הספירות הקדושות יש עמוד הימין ועמוד השמאל. עמוד הימין — חסד, נצח, חכמה — הוא עמוד הרחמים והאהבה. עמוד השמאל — גבורה, הוד, בינה — הוא עמוד הדין והצמצום. האור העליון מתאחד בתפארת, שהוא עמוד האמצע, המאחד ימין ושמאל. ומלכות — השכינה — מקבלת מכולם.

יום הכיפורים הוא יום שבו שתי הכוחות — חסד וגבורה, דין ורחמים — פועלים באחדות שלמה. הכהן הגדול, לובש גם בגדי לבן גם בגדי זהב, הוא הצינור החי שדרכו מתאחדים שני הצדדים לכפרה שלמה.

ועל כן ביום הכיפורים לובש שמונה — כי שמונה הוא ערך עליון מעל השבע, מעל הטבע, הוא בחינת ברית. וכן כתב בעל המשך חכמה (פרשת אחרי מות): "שמונה הוא מעל הטבע, ולכן בגדי הכהן הגדול ביום הכיפורים — שהוא יום שמעל הטבע — הם שמונה בגדים."

ד. "ותלבש אסתר מלכות" — פירוש קבלי

כשנכנסה אסתר לפני המלך, כתוב "ותלבש אסתר מלכות". משמעות פשוטה: שלבשה בגדי מלכות. אך הזהר קורא "מלכות" כשמו: היא לבשה את הספירה הנקראת "מלכות" — השכינה עצמה. כלומר, אסתר היתה לבושה באור השכינה. השכינה לבשה את אסתר, כאלו אסתר היתה גופה של השכינה בעולם האצילות היורד לעולם הזה.

זה יסוד גדול: צדיקים וצדיקיות בגלות יכולים להיות "לבוש" לשכינה. כאמר הבעל שם טוב (בן פורת יוסף, הקדמה): "כל ישראל הם איברין דשכינתא". ענף זה של הוראת הזהר — שהצדיק הוא לבוש לשכינה — מסביר כיצד יכולה אסתר להציל את ישראל: כי היא כבר היא השכינה עצמה הנכנסת לפני המלך.

וכן כתב הנועם אלימלך (נועם אלימלך, פרשת תצוה): "כל צדיק שבכל דור הוא בחינת "לבוש" לשכינה — הוא המשכת האור האלהי לתוך העולם הזה. ולכן המלכים הגדולים ביותר — דוד, שלמה, ואסתר — כולם בחינות של לבוש לשכינה."

ה. לפני ולפנים — קדש הקדשים

"ובהון עאלת לפני ולפנים, הדא הוא דכתיב ותעמד בחצר בית המלך הפנימית." (תיקוני הזהר)

הפסוק בספר אסתר "ותעמד בחצר בית המלך הפנימית" — הזהר רואה במלים אלו הד של "לפני ולפנים", שהוא המושג התורני לקדש הקדשים — המקום הפנימי ביותר שבמקדש, ששם שכן ארון הברית ושני הכרובים.

כאן הזהר מגלה: מעשה פורים אינו סיפור מדיני. הוא תיאטרון של העולמות העליונים. כמו שהכהן הגדול נכנס לפני ולפנים ביום הכיפורים, כך נכנסה השכינה הלובשת את אסתר לפני מלך מלכי המלכים לבקש רחמים על ישראל. הכל מונחה, הכל צפוי, הכל מתוכנן מן השמים.

ומכאן: הנס של פורים אינו פחות מנס יום הכיפורים. כשם שהכהן הגדול סיכן חייו בכניסתו לקדש הקדשים — כך אסתר סיכנה חייה בכניסתה "אשר לא כדת". ושניהם — הכהן הגדול ואסתר — הם כלים להשכינה הנכנסת לבקש רחמים על ישראל.

ו. הקשר לכרובים — אהבת ישראל

ויש להוסיף ביאור נפלא: חז"ל אמרו (יומא נד.) שהכרובים שבקדש הקדשים היו פניהם "איש אל אחיו" בזמן שישראל עושין רצון המקום, ופניהם "הפוכים" בזמן שאינן עושין רצונו. ובכניסת הכהן הגדול ביום הכיפורים — פניהם "איש אל אחיו" כי ישראל שבו בתשובה.

ובפורים — אמרו חז"ל (מגלה יב.) שחטאו של ישראל בזמן אחשורוש היה "שנהנו מסעודתו". ואעפ"כ — השכינה לא עזבתם, ואסתר הצילה אותם. כלומר: גם כשפניהם הפוכין — מתוך אהבת השכינה לישראל — היא חוזרת ומצילתם. זוהי מדרגה גבוהה יותר מיום הכיפורים.

הערות --- פרק שני

5 "ותלבש אסתר מלכות" — אסתר ה':א'. זהר ח"ג קצ"ב: בפירוש הפסוק. ועיין מנות הלוי להרשב"א אלקבץ שם. נועם אלימלך פרשת תצוה בענין לבוש השכינה.

6 לפני ולפנים — ויקרא ט"ז:ב'. הרמב"ם הלכות עבודת יוה"כ פ"ב. וענין ביאת הכהן הגדול כבחינת השכינה — עיין קלח פתחי חכמה לרמח"ל פתח ל"ב.

7 כרובים פניהם "איש אל אחיו" — יומא נד. בבא בתרא צט. ועיין ספר העיקרים (רב יוסף אלבו) מאמר ד' פרק ל' בביאור כרובים ואהבת ה' לישראל.

8 "שנהנו מסעודתו" — מגלה יב. ותוספות שם. רמב"ן פרשת כי תשא בענין חטא העגל כמקביל. פרי צדיק (פורים) בעמקות הסוגיה.

פרק ג

השכינה בגלות

סוד "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת"

א. לשון הזהר

"ומאן גרם ענוי לשכינתא בגלותא, אלא רזא דמלה ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת, בגין דעאלת בלא בעלה, דאתמר ביה מימינו אש דת למו." (תיקוני הזהר)

ב. השכינה בגלות — יסוד העניין

אחד מיסודות הקבלה הוא: הקדוש ברוך הוא "גלה" עם כנסת ישראל. לא בגשמיות — חס ושלום — אלא שהשכינה, הבחינה האלהית המתגלה בעולם הזה בקרב ישראל, הסתלקה מאור פניה המלאים. בגלות השכינה אינה מגלה עצמה בשלמות, היא בהסתר פנים. כמו שנאמר "ואנכי הסתר אסתיר פני" (דברים ל"א:י"ח), ומהפסוק הזה דרשו חכמים (חולין קל"ט:) — "אסתר מן התורה מנין? שנאמר הסתר אסתיר".

כלומר: אסתר עצמה היא ביטוי של הסתלקות פני השכינה — "הסתר אסתיר" — אסתר. שמה הוא תיאור מצבה. היא השכינה הנסתרת, האלהות הנעלמת, המנהיגה מאחורי הפרגוד.

וביאר בעל נפש החיים (שער ג' פרק ו'): "אמרו חז"ל "שכינה בגלות" — אין הכוונה שהשכינה עצמה גלתה מקומה, כי היא מלאה כל הארץ כבודה. אלא הגלות היא שישראל אינם מרגישים את קרבתה — כאילו היא "גלתה" מהם. ולכן כשישראל בגלות — השכינה "בגלות" בבחינת ההרגשה."

ג. "בלא בעלה" — בלא התורה

הזהר שואל: מה גרם לענוי הזה של השכינה בגלות? ומשיב: שנכנסה "בלא בעלה". "בעלה" של השכינה הוא התורה. כמו שנאמר "מימינו אש דת למו" (דברים ל"ג:ב') — הדת (התורה) היא האש שמין הימין, כלומר התורה היא בחינת "בעל" של השכינה, שבאיחודם השכינה שלמה.

וכאשר ישראל ביטלו את התורה — נפרדה השכינה מ"בעלה", ונכנסה לפני המלך "לא כדת" — בלא הדת, בלא בעלה. כאן מגלה הזהר סוד גדול: שרש הגלות אינו רק בחטאי ישראל במשנהם, אלא בניתוק שבין ישראל לתורה. כשישראל פורשים מן התורה — השכינה פורשת מ"בעלה" ונכנסת לגלות.

ומהו החזר? כשיחזרו ישראל לתורה — השכינה שבה אל בעלה. ולכן בפורים "קיימו וקיבלו" — ישראל חזרו לקבל את התורה מרצון, ובכך השלימו את מה שהיה חסר בקבלת התורה בסיני שנאמר "ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות י"ט) שם הייתה קבלה "בעל כרחם", ובפורים קבלוה מרצון (שבת פח.).

וזה הפלא הגדול של פורים: שבאותו יום שבו כמעט אבדו — בו ביום חזרו לשרשם, חזרו לתורה, וחזרו אל "בעלה" של השכינה. ולכן פורים מביא גאולה — כי ביום זה מתבטלת הסיבה שגרמה לגלות.

ד. "וכאשר אבדתי אבדתי" — חרבן שני הבתים

"ודא גרם אבודא דבית ראשון ושני, הדא הוא דכתיב וכאשר אבדתי אבדתי." (תיקוני הזהר)

אסתר אומרת "וכאשר אבדתי אבדתי" (אסתר ד':ט"ז). הפשטן אומר: לשון יאוש — אם אאבד, אאבד. אך הזהר דורש: כפשוטו של מקרא! "אבדתי" — חרבן בית ראשון. "אבדתי" שנית — חרבן בית שני. שתי פעמים אבדתי, שני חרבנות.

ושרש שניהם אחד: "ניתוק השכינה מ'בעלה'". בבית ראשון — עבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים — שלשה עברות החמורות שכולן פגיעה בשכינה. בבית שני — שנאת חנם — שהיא פירוד בין ישראל, כלומר פירוד של "כנסת ישראל" מאחדותה — וזה כפירוד השכינה מ"בעלה". אמת אחת, שני ביטויים.

ואסתר — בדורה — ראתה ששרש הגזרה הוא אותו שרש: ביטול תורה וביטול אחדות ישראל. ולכן תקנה שלשה ימי תענית לכל ישראל יחד — תיקון האחדות וחזרה לה'. ומנות הלוי (על אסתר ד':ט"ז) ביאר: "צום שלשת הימים של אסתר הוא תשובה כנגד שלשת עברות שגרמו לחרבן בית ראשון: עבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים."

ה. שלשת ימי הצום — שלשה אבות

"עם כל דא, אף על גב דעאלת בלא בעלה דאיהו דא"ת, עם כל דא עאלת באבהן, דאינון שלשת ימים לילה ויום דאתענת בהון, ואינון סהדין דעולימתא עאלת ביה למלכא." (תיקוני הזהר)

גם בשעת הגלות, גם כשהשכינה נכנסת בלי "בעלה" השלם — יש לה מגן אחר: זכות האבות. שלשת ימי הצום שפוסקת אסתר הם שלשה כנגד שלשה אבות — אברהם יצחק ויעקב. שהם החסד, הגבורה, והתפארת. שלשה עמודי העולם שבזכותם ישראל עומדים גם בשעת הגלות.

הצום אינו רק משום שאסתר צריכה לחזק את עצמה. הצום הוא מעשה רוחני — "קריאה" לזכות האבות, המשכת האנרגיה של חסד אברהם, גבורת יצחק, אמת יעקב. אלו ה"עדים" שהכלה האלהית — השכינה — נכנסת למלך בטהרה.

וכן ביאר רש"ר הירש (פירוש על אסתר): "אין אסתר מבקשת מישראל לצום כדי לפייס את אחשורוש, אלא כדי לעורר רחמי שמים. הצום הוא כלי לפתיחת שערי שמים, ושלשה ימים כנגד שלשה אבות." ועיין גם אגדת אסתר (לרש"א) שביאר בהרחבה.

ו. "איש לא ידעה" — טהרת הנשמה

"ובזה הנערה באה אל המלך, נערה ודאי באה אל המלך דאיש לא ידעה אלא בעלה." (תיקוני הזהר)

שאלה קשה התעוררה בכל הדורות: כיצד שהתה אסתר הצדקת בבית אחשורוש? הזהר משיב: נפש אסתר לא נגעה בה "נכרי". הקדוש ברוך הוא שם במקומה באצל המלך "דיוקנא" אחרת — דמוי חיצוני — והנפש הפנימית של אסתר נשארה טהורה.

ומכאן: השכינה בגלות אינה נחרבת. היא עצורה, מסתרת פניה, אך טהרתה לא נגרעת. כמו שאסתר שהתה בחיק הגלות ונשארה "נערה" — כך כנסת ישראל גם בגלות הארוכה נשארת בנישואיה עם בוראה.

וכן כתב המהר"ל מפראג (אור חדש, פתיחה): "ישראל בגלות הם כאשת כהן שנחבשה — כיון שנחבשה בגלות שלא מרצונה — מותרת לכהן בעלה. כך ישראל הגם שגלו בין האומות — כיון שגלו בעל כרחם — נשארים קשורים לה' כביום נישואיהם."

הערות --- פרק שלישי

9 "מימינו אש דת למו" — דברים ל"ג:ב'. "דת" = תורה, כמו בזהר ח"ג רס"ה: ש"דת" = דעת + תורה. וכן תניא פרק מ"ב בענין השכינה שגלתה עם ישראל. מנות הלוי לרשב"א אלקבץ באסתר ד':ט"ז.

10 יומא ט":. נפש החיים שער ב' פרק י' בענין כיצד חטאי ישראל מנתקים את החיבור האלהי. וכן רמח"ל קלח פתחי חכמה פתח מ"ב.

11 "קיימו וקיבלו" — שבת פח. וענין חזרת ישראל לתורה בפורים — עיין מהר"ל (חידושי אגדות, שבת פח) ובית הלוי (דרשה א') בהרחבה.

12 שלשת ימי הצום ושלשה אבות — רש"ר הירש פירוש על אסתר; אגדת אסתר לרש"א. מנות הלוי שם. ועיין מסכת סופרים (פרק כ"א) בדין תענית אסתר.

פרק ד

שמע ישראל וסוד הברית

א"ח נטיר ד"לת — קוצו של אות מאחד

א. לשון הזהר

"ובגין דא ישראל אמרין בכל יומא שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, שמע אחד, שם א"ח ע"ד, א"ח נטיר לה, בגין דאח לצרה יולד, ועליו אתמר אתה סתר לי." (תיקוני הזהר)

ב. אנליזת האותיות

כאן פותח הזהר פתח מסתרי הסתרים: הלל שמע ישראל. לא כנוסחה דת סטריאוטיפית, אלא כמפתח סוד. באיזה אופן? המלה "שמע" — שי"ן מ"ם עי"ן. המלה "אחד" — אל"ף חי"ת דל"ת. הזהר מפרק: מן "שמע" לוקח שי"ן-מ"ם = "שם", ונשאר עי"ן. מן "אחד" לוקח אל"ף-חי"ת = "אח", ונשאר דל"ת.

התוצאה: "שם — אח — עד — (ה)ד"לת". "השם הוא האח, העד, הנוטר את הדל"ת". וכן כתב הגאון מוילנא (ביאורו לתיקוני זהר, תיקון כ"א): "שלשת התיבות "שמע" ו"אחד" מכילות בתוכן את כל סוד הקריאה: הש"ם הוא ה"אח" הנוטר את ה"עד" שהוא ה"דל"ת" שהיא השכינה."

וכן ביאר שערי אורה לרבי יוסף גיקטיליא (שער א'): "המלה "אחד" היא כל הסוד: "א" — כתר, "ח" — שמונה ספירות מחכמה עד יסוד, "ד" — מלכות. וקריאת "אחד" היא איחוד כל הספירות מן הכתר עד המלכות, שהם מתיחדים באהבה."

ג. הדל"ת — השכינה

מי היא הדל"ת? כמנינה — ארבע. השכינה מלכות שולטת על ארבע רוחות העולם, והיא האות האחרונה בשבע הספירות התחתונות. דל"ת היא מלכות. ומלכות היא השכינה. כשאנו קוראים "ה' אחד" — אנו מכריזים שכל הספירות עד הדל"ת הן אחדות אחת. הדל"ת כלולה ב"אחד". השכינה מוכללת באחדות האלהית.

לכן כתוב בתלמוד (ברכות י"ג:) שיש להאריך בדל"ת של "אחד". כי הדל"ת היא השכינה, והמאריך בה ממשיך לה אור וקיום. וכן פסק השלחן ערוך (אורח חיים סי' ס"א ס"ו) שצריך להאריך בדל"ת של "אחד" כדי שיחשוב שה' מלך בד' רוחות העולם.

וכן ביאר מנורת המאור (רבי יצחק אבוהב, פרק קריאת שמע): "טעם הארכת הדל"ת הוא כדי שיהרהר במלכות שמים, שהיא הדל"ת — המלכות. וכשמאריך — מושך עליו מלכות שמים ומשפיע טוב לכל ישראל."

ד. א"ח נטיר ד"לת

הא"ח — אל"ף-חי"ת מן "אחד" — מסמל את הספירות העליונות שמעל מלכות, שהן שומרות עליה כאח השומר על אחותו. כמו שנאמר "אח לצרה יולד" (משלי י"ז:י"ז) — ברגע הצרה, האח מופיע. כאשר השכינה בצרה — בגלות — הא"ח האלהי שומר עליה.

ולכן אנחנו קוראים "שמע ישראל" בכל יום — כי בקריאה זו אנו מפעילים את המנגנון הזה: אנו "ממשיכים" את כל הא"ח — כל הספירות העליונות — להגן על הד"לת — על השכינה. בכל אמירת שמע, היהודי מבצע פעולה רוחנית של שמירת השכינה.

וכן כתב בעל התניא (ליקוטי תורה, ואתחנן): "כשקוראים שמע ישראל ומייחדים את ה' — אנו ממשיכים בחינת "אחד" לכל העולמות, מן הכתר עד המלכות, ומאחדים אותם יחד. וזוהי כל מטרת הבריאה — שישראל יאחדו את הקב"ה בכל יום ויום."

ה. קוצו של דל"ת — סוד הברית

"מאי סתיר לה מינה? בנקדא דאיהי קוצא דאת דל"ת מן אחד, א"ח נטיר דל"ת, דלא יתקריב לגבה אחר." (תיקוני הזהר)

הזהר מדייק עד לרמז בתוך האות עצמה. הדל"ת (ד) והרי"ש (ר) דומות כמעט לגמרי — אלא בנקודה קטנה בראש הדל"ת: ה"קוץ". אם תסיר את הקוץ — הדל"ת הופכת לרי"ש. ו"אחד" בלי הקוץ הופך ל"אחר"!

כאן נפתח שער נסתר: הקוץ של הדל"ת הוא אות הברית — ברית מילה. הנקודה הקטנה המבדילה בין "אחד" ל"אחר" היא קיום הברית. כל עוד ישראל שומרים על הברית — הקוץ קיים, הדל"ת שלמה, השכינה במגן. ואם חלילה מפירים הברית — הקוץ נעלם, הדל"ת הופכת לרי"ש, ה"אחד" הופך ל"אחר".

וכן כתב הגאון מוילנא (מגיד מישרים, שבת כ"ו): "קוצו של דל"ת הוא הברית, ובזכות הברית ישראל שמורים. וכשמבטלים הברית — מתחלפת הדל"ת לרי"ש, ובאים קשיים ויסורים."

ויש בזה פשר עמוק לסיפור פורים: המן שרצה לאבד את ישראל — רצה "לשנות" את הדל"ת לרי"ש, לשנות את "אחד" ל"אחר". אך ישראל שמרו על הברית ועל יחוד ה' — ולכן ה"קוץ" נשמר, ה"אחד" נשמר, וה"אחר" — המן עצמו — אבד.

ו. שד"י — שם המגן

"ושליט עלה שד"ד דאיהו אחר, דאיהו ודאי יו"ד דשד"י, איהי קוצא מן דל"ת דאחד, ואם משקר, עבר קוצא מן דל"ת מן אחד ואשתאר אחר." (תיקוני הזהר)

הזהר פותח כאן עוד שער: שם שד"י שנכתב במזוזה. שד"-יו"ד. הש"ד בלבד הוא כוח מזיק. אך הי"ו"ד — הנקודה הקטנה של הי"ו"ד — היא שמקדשת אותו והופכת אותו לשד"י, שם של הגנה ושמירה.

וגם כאן, הי"ו"ד של שד"י היא הקוץ של הדל"ת של "אחד". הברית היא הי"ו"ד, היא הקוץ, היא הנקודה המפרידה בין קדש לחל, בין "אחד" ל"אחר", בין "שד"י" ל"שד". כוח הברית הוא שמפר את כוח הסטרא אחרא ושומר על השכינה.

ועל כן מניחים מזוזה בפתח הבית — כי בפתח הבית נכנס הבית לעולם, ובמזוזה שכתוב בה "שד"י" — אנו מכריזים שהי"ו"ד קיימת, שהברית שלמה, ושאין לשד"ד כוח על ביתנו. כן כתב המהר"ל (גבורות ה', פרק ס"א) בביאור המזוזה.

ז. מרדכי — האומן — השומר

"ועלה אתמר ויהי אומן את הדסה, הוא אומן דילה ואיהי אמונה דילה, ודא איהו דאתמר כאשר היתה באמנה אתו, ולא נגע בה נוכראה דאיהו אחשורוש." (תיקוני הזהר)

המגלה אומרת "ויהי אומן את הדסה" — מרדכי היה "אומן" — אפוטרופוס — לאסתר. הזהר קורא: "אומן" קשור ל"אמונה". מרדכי הוא "אומן האמונה" של השכינה. הוא הא"ח השומר על הד"לת. כמו שהא"ח שב"אחד" שומר על הד"לת, כך מרדכי שומר על אסתר. לכן דווקא מרדכי — ולא שום אחד אחר — הוא המפתח לנס פורים.

ועוד יש לבאר: מרדכי הוא מבנימין, שהוא השבט שלא השתחווה לעשיו כי לא נולד עדיין. ועמלק — שורש המן — הוא מצאצאי עשיו. ולכן מרדכי הוא היחיד שיכול לעמוד מול המן ולא לכרוע לו — כי ה"אח" שב"אחד" לא כופף את ה"דל"ת" לפני הקליפה.

וכן ביאר רש"ר הירש (פירוש על אסתר ב':ז'): "מרדכי הוא ה"אחראי" הרוחני לאסתר. הוא שמר על אמונתה בגלות, הוא שהדריכה, הוא שנתן לה כח לעמוד בגלות מבלי להתבולל. ובזכות אמונתו — ניצלו ישראל."

הערות --- פרק רביעי

13 דל"ת = מלכות — שערי אורה לר"י גיקטיליא זצ"ל שער א'; פרי עץ חיים שער קריאת שמע פרק א'. ברכות י"ג: המאריך בדל"ת. עיין גם מנורת המאור (ר"י אבוהב) פרק קריאת שמע.

14 קוצו של דל"ת — עיין זהר ח"ג ר"צ: "קוצא דדל"ת מאחד". מגיד מישרים (ר"י קארו), שבת כ"ו. גם מנחות כ"ט: קוצו של יו"ד כמקביל.

15 "ויהי אומן את הדסה" — אסתר ב':ז'. מגלה י"ג: שמרדכי היה בעלה של אסתר. מנות הלוי בהרחבה. "אגדת אסתר" ור' שמשון רפאל הירש.

16 מרדכי מבנימין — אסתר ב':ה'. ואין בנימין השתחווה לעשיו — בראשית רבה ע"ח:ח'. ענין עמלק ומן — עיין פרשת בשלח, ורמב"ן שם, ומהר"ל (נצח ישראל, פרק כ"ג) בהרחבה.

פרק ה

המן ועשרת בניו

עשר כתרין תתאין מתלבשים בעשרה

א. לשון הזהר

"ובגין האי קנאה דכסי קודשא בריך הוא באות דיליה על אסתר, דאיהי קדושה דיליה, דלא איהי קדושה פחות מעשרה, אתלבשו עשר כתרין תתאין בעשרה בנין דהמן." (תיקוני הזהר)

ב. עשר כתרין תתאין — יסוד הקליפות

כמו שיש עשר ספירות דקדושה — כן יש עשר "כתרין תתאין" — עשר כתרים תחתונים — שהם הקליפות הממלאות את מקום עשר הספירות מצד הטומאה. זה היסוד של כל התורה הקבלית: מול כל כוח של קדש — עומד כוח נגדי של טומאה.

כן ביאר פרדס רמונים (רב משה קורדוברו, שער ל"ב): "כל ספירה דקדושה יש לה "צל" מהצד הטמא, שהוא ניגודה. וכמו שהקדושה מורכבת מעשר ספירות — כך הקליפה מורכבת מעשר "כתרין תתאין"." ועוד הוסיף: "מלחמת הגאולה אינה אלא ביטול עשר הכתרין התתאין לצד ספירות הקדושה."

המן — שמסולסל ברשע מזרע עמלק, השונא הנצחי של ישראל — הוא ה"מלבוש" הגשמי של סמאל שר עשיו, שהוא הקליפה הגדולה של עמי העולם. עשרת בניו הם ה"מלבושים" הגשמיים של עשר הכתרין התתאין. כל בן ובן היה משורש בקליפה אחת מן העשר.

ג. "לא איהי קדושה פחות מעשרה"

הזהר מוסיף הבהר: הקדושה אינה שורה בפחות מעשרה. זהו שורש דין מנין — שדברים שבקדושה טעונים עשרה. השכינה מתגלה בשלמות רק כשיש עשרה. כנגד זה — הקליפה גם היא צריכה עשרה — עשרת בני המן — כדי להתגשם בעולם.

וכן ביאר הגאון מוילנא (ביאורו לתיקוני זהר): "כשם שמנין של עשרה מושך שכינה — כך "מנין" של עשרה קליפות מושך טומאה. ולכן עשרת בני המן היו כמנין של כוחות הטומאה, שהתאספו להלחם בישראל." ומכאן ההוראה: כשישראל מתאספים בקדושה לעשרה — הם מבטלים את "מנין" הטומאה.

לכן כשנכתבים שמות עשרת בני המן במגלה — כותבים אותם בעמוד מיוחד, כאלו הם אותיות תורה — כי ביטולם הוא אירוע קוסמי ממש: ביטול עשר כתרין תתאין. ויש לקרוא את שמות עשרת בני המן בנשימה אחת (מגלה ט"ז:) — כי הם כולם "ישות אחת" של הקליפה.

ד. "עץ גבוה חמשים אמה" — סוד החמשים

"ואיהו עבד עץ גבוה חמשים אמה, וקודשא בריך הוא נטיל נוקמא מניה ומבנוי בשכינתא עלאה, דמחאת למצראי חמשים מכות." (תיקוני הזהר)

המספר חמשים הוא מספר של בינה — חמשים שערי בינה. הבינה היא ה"אם העליונה", הספירה שממנה מתפשטים כל האורות. המן עשה את העץ גבוה חמשים אמה — רצה לפגוע בבינה עצמה, ב"אם" של כל הקדושה.

הגאון מוילנא בפירושו מרחיב: "עץ גבוה חמשים אמה — דא ה"א דסליקת ביו"ד לחמשין." כלומר: האות ה"א — במנינה חמש — כשמכפילים ביו"ד שהיא השלם — מגיעים לחמשים. המן רצה להגיע לחמשים שערי בינה — להשמיד את ה"אם" האלהית.

אך המידה כנגד מידה הפכה את הסיפור: השכינה עצמה — הבינה — היתה שנטלה הנקמה בו ובבניו, כמו שמחתה חמשים מכות למצרים. ובזה נתבאר הכפל: "חמשים מכות" כנגד "חמשים אמה". מה שהמן עשה לשם קטרוג — נהפך לשם שכינה.

ועוד יש לדייק: המן בנה עץ "לתלות בו את מרדכי" (אסתר ה':י"ד). כלומר, הוא רצה לבטל את "האח" — מרדכי — השומר על "הדל"ת" — אסתר. אך כשנכשל — "ותלו אותו ואת בניו על העץ" — נתבטלו הכתרין התתאין עם שוריהם.

ה. מידה כנגד מידה — עשרת אלפים ככר כסף

המן אמר "ועשרת אלפים ככר כסף אשקל על ידי עשי המלאכה" (אסתר ג':ט'). הזהר רואה ב"עשרת אלפים" כנגד עשר כתרין תתאין — המן השקיע את כל כוח הקליפה במעשה ההשמדה. אך בסוף — השכינה מסרה את המן ובניו ביד אסתר ועמה.

"ותלו אותו ואת בניו על העץ" — אותו העץ שבנה למרדכי הפך לעץ תלייתו שלו. וכן עשרת בניו — כל עשר כתרין תתאין — נתבטלו באחת. וביאר הגאון מוילנא: "זהו עיקר הנס של פורים: לא רק שישראל ניצלו, אלא שנתבטלו הכוחות הרוחניים של הקליפה בכללם."

וכן כתב הנועם אלימלך (פורים, ד"ה "ותלו"): "תלית עשרת בני המן בניסן — היינו שנתבטלו עשר כתרין תתאין, ועל כן הגאולה המלאה תתממש. כי כל עוד יש כתרין תתאין בעולם — הגאולה מעוכבת. כשנתבטלו בפורים — נפתח שער הגאולה."

ו. שמות עשרת בני המן — רמזי גאולה

מצינו שחז"ל (מגלה ט"ז:) אמרו שיש לקרוא שמות עשרת בני המן בנשימה אחת, כי "כולם מתו בבת אחת." ויש בזה עמקות: בנשימה אחת — בי"ה אחת — מבטלים את כולם בבת אחת. כמו שנבראו "באחת" — נתבטלו "באחת".

ועוד: בשמות עשרת בני המן יש אותיות תלויות — ת"ו, ש"ין, ז"ין — שרמזו חז"ל שהם רמז לשנים. ופירש הגאון מוילנא (ביאורו לתיקוני זהר) שאותיות אלה רומזות לשנת תש"ח — שנת קום מדינת ישראל — שאז נתבטלה שלטת עשיו הגדולה, ובמקצת נתגלה אור הגאולה.

הערות --- פרק חמישי

17 עשר כתרין תתאין — עץ חיים לאר"י שער מ"ח; פרדס רמונים (ר"מ קורדוברו) שער ל"ב. זהר ח"ב רס"ג: על ארבע קליפות.

18 חמשים שערי בינה — ראש השנה כ"א: "חמשים שערי בינה נבראו בעולם". נדרים ל"ח:. ביאור הגאון מוילנא לתיקוני זהר. פסחים קי"ח: "חמשים מכות". פרי צדיק (ישראל קדושים) פרק ג'.

19 "ועשרת אלפים ככר כסף" — אסתר ג':ט'. "ותלו אותו ואת בניו על העץ" — אסתר ט':י"ד. מגלה ט"ז: ורשי שם. ר"ד לוריא בפירושו לאסתר רבה.

20 אותיות תלויות בשמות בני המן — מגלה ט"ז. ביאור הגאון מוילנא. ועיין תלמוד ירושלמי מגלה פ"א ה"א בענין שמות בני המן.

פרק ו

חזון הגאולה

"מה יפו פעמיך בנעלים" — השכינה בגאולתה

א. לשון הזהר

"ומה דאיהי שכינתא אסור ביה נעילת הסנדל, בההוא זמנא אתמר בה מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, ועינוגא וחדוה וכמה טבין מזומנין לגבה, ודא יהא בזמנא דפורקנא בעגלא." (תיקוני הזהר)

ב. נעילת הסנדל — מן האיסור אל השבח

ביום הכיפורים — אסור בנעילת הסנדל. האיסור הזה הוא אחד מחמשה ענויים של היום. ובקבלה — הסנדל מסמל את החיבור של הרגל עם האדמה, שהיא המלכות, הקיום הגשמי. ביום הכיפורים — יום שכולו התבטלות — השכינה אינה "הולכת" בשמחה, אינה מגלה את עינוגה בעולם החומרי.

אבל הזהר מצביע על פסוק נפלא משיר השירים: "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב" (שה"ש ז':ב'). הנעלים שנאסרו ביום הכיפורים יהיו לעתיד לבוא לנוי ולהידר! ה"נעלים" — שהם בחינת הגשמיות — יתגלו לעתיד כיפי ביותר.

וביאר הרמח"ל (אדיר במרום, פרק ב'): "לעתיד לבוא — הגשמיות עצמה תקדש, ויתגלה שכל ירידת השכינה לתוך הגשמיות היתה בשביל לעלות אותה. כמו שהסנדל מגן על הרגל כדי שתוכל ללכת על הקרקע — כך הגשמיות היא "סנדל" לשכינה, שמאפשר לה להתהלך בעולם הזה."

ג. "בת נדיב" — בת אברהם

השכינה נקראת כאן "בת נדיב". הנדיב בקבלה הוא אברהם אבינו — כמו שנאמר "נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם" (תהלים מ"ז:י') — אברהם איש החסד, הנדב, הנדיב. השכינה היא "בת החסד", ילידת האהבה.

ובגאולה השלמה תצא השכינה להופיע במלואה, כבנות מלך היוצאות בני חורין — "בת מלך כל כבודה פנימה". ולשון "בת נדיב" — היינו שהשכינה, שגם בגלות היא "בת" לאברהם — לחסד, לרחמים — לעתיד תצא ותתגלה כ"בת" זו לכולם.

וכן ביאר השל"ה הקדוש (רבינו ישעיהו הורוביץ, פירושו לשיר השירים): "בת נדיב — השכינה יצאה מ"נדב" שהוא חסד, כי עיקר האצילות הוא מסטרא דחסד. ולעתיד לבוא — תתגלה כל המלכות הקדושה בנדיבות גמורה, שלא יהיה עוד כסוי וסתר."

ד. הגאולה — בעגלא

"ודא יהא בזמנא דפורקנא בעגלא." (תיקוני הזהר)

המלה "בעגלא" — במהרה — מהדהדת בתפלת קדיש: "בחייכון ובייומיכון... בעגלא ובזמן קריב". הזהר אינו מדבר על גאולה רחוקה ומדומה — הוא מדבר על גאולה המוכנה בכל עת, המחכה רק למעט נשיפה מן הנשר.

בכל פורים — כשאנו שומעים את המגלה, כשאנו שולחים מנות, כשאנו משמחים את הלב — אנו מדליקים נר קטן שמקרב את האור הגדול שיאיר בגאולה. שמחת פורים היא חזרה על שמחת הגאולה. ובכל חגיגה אמיתית — הגאולה מתקרבת.

וכן כתב בעל אוהב ישראל (רבי אברהם יהושע השל מאפטא, פרשת תצוה): "בכל פורים שישראל שמחים בשמחה אמיתית — מרגיש הקב"ה כאילו כבר נגאלו, וזכות השמחה הזאת ממשיכה גאולה ממשית לעולם. כי הגאולה היא שמחה, ושמחה היא גאולה."

ה. ארבע מצוות פורים — ארבע תנועות הגאולה

ארבע מצוות הפורים אינן רק זכרון לנס. הן ארבע תנועות שמחקות את הגאולה השלמה:

מקרא מגלה — גלוי הסתר. המגלה מגלה את אלהות הנסתרת בתוך הטבע. זהו מהות הגאולה: שיתגלה מה שהיה נסתר.

משלוח מנות — בנין אחדות ישראל. הגלות היא פירוד. הגאולה היא חיבור. כשרואים כחיבור — אנו מחדשים את החיבור, מבטלים את "שנאת חנם" שגרמה לחרבן.

מתנות לאביונים — חסד אברהם, נדיבות בת נדיב. הגאולה תבוא בזכות חסד. כשנותנים לעניים — אנו ממשיכים את חסד אברהם.

סעודת פורים — שמחת הגוף בקדושה. בעולם הגאולה יהיה הגוף כולו שרוי באור. הסעודה מניחה את היסוד לזה: ענוי הגלות הופך לענג הגאולה — בתוך אכילה ושתיה של קדש.

וכן ביאר הפרי עץ חיים (שער המועדים, פורים): "ארבע מצוות פורים הן כנגד ארבעת האמהות — שרה, רבקה, רחל ולאה — שהן ארבע בחינות של מלכות השכינה. בקיום ארבע המצוות — אנו ממלאים את מלכות השכינה ומכינים אותה לגאולה."

ו. חתימה — אור הנסתר

המגלה — כידוע — אינה מזכירה את שם השם בגלוי. וכל זה בכוונה. כי הפורים הוא יום שה' מנהיג את העולם מבחון הטבע עצמו — לא בנסי גילוי, אלא בהנהגה נסתרת.

הזהר לימד אותנו: המגלה אינה סיפור היסטורי. היא דרמה קוסמית. השכינה הנסתרת באסתר, הא"ח המגן דרך מרדכי, ביטול עשר כתרין תתאין דרך תלית עשרת בני המן, הפך הפור — הגורל של המות — לגאולה. כל אלה אינם רק עבר. הם תבנית הגאולה. הם מה שקורה בכל פורים, בכל שמחה אמיתית של ישראל.

וחותמים בדברי הגאון מוילנא (פירושו לתיקוני זהר, תיקון כ"א): "אור הפורים הוא האור הגנוז שנגנז לצדיקים לעתיד לבוא. ובכל פורים שישראל חוגגים — ניצוץ מן האור הגנוז הזה מתגלה. ולעתיד לבוא — כשיתגלה האור כולו — יהיה הפורים יום שכולו אורה ושמחה, יום שהגלות עצמה תאיר כגאולה."

✦ ✦ ✦

ובכן — יתגלה אור הפורים בקרוב בימינו אמן.

✦ ✦ ✦

הערות --- פרק שישי

21 "בת נדיב" — שה"ש ז':ב'. עיין שלה הקדוש (ר"י הורוביץ) בפירושו לשיר השירים; אוהב ישראל (ר"א יהושע השל מאפטא) פרשת תצוה; פרי עץ חיים שער המועדים פורים.

22 ארבע מצוות פורים — רמב"ם הלכות מגלה פ"ב ה"ד. שלחן ערוך אורח חיים סי' תרפ"ח-תרצ"ד. פרי עץ חיים שם בסוד המצוות. בני יששכר (מאמרי חדש אדר, מאמר ב') בהרחבה.

23 "בעגלא" — פירוש "עגלא" כמהרה — עיין ספר הערוך (ר"נ בן יחיאל) ערך "עגל". קדיש ומשמעות "בעגלא ובזמן קריב" — עיין ספר אבודרהם בביאור קדיש.

רשימת מקורות

א. ספרי קבלה ויסוד

• תיקוני הזהר — מיוחס לרשב"י זצ"ל, מהדורת וילנא תרל"ז ומהדורת ירושלים תשנ"ח.

• עץ חיים לר"ח ויטל — רבינו חיים ויטל, על פי האר"י הקדוש, מהדורת וארשא תרנ"א.

• פרי עץ חיים לר"ח ויטל — שער המועדים, שער קריאת שמע.

• פרדס רמונים לר"מ קורדוברו — מהדורת ירושלים תשס"ב.

• שערי אורה לר"י גיקטיליא — מהדורת וארשא תרנ"ג.

• תניא לר"ש זלמן מלאדי — כל הדפוסים.

• קלח פתחי חכמה לרמח"ל — מהדורת ירושלים תשנ"ה.

• אדיר במרום לרמח"ל — מהדורת בני ברק תשס"ח.

• מאמר חכמה לרמח"ל — מהדורת ורשה.

✦ ✦ ✦

ב. פירושים על מגלת אסתר

• אור חדש למהר"ל מפראג — מהדורת בני ברק תשס"ה.

• מנות הלוי לר"ש אלקבץ זצ"ל — מהדורת ירושלים תשנ"ו.

• אורות אסתר לר"ר מרגליות — מהדורת ירושלים תשנ"ו.

• פירוש ר"ש"ר הירש על מגלת אסתר.

• מגיד מישרים לר"י קארו — שבת כ"ו.

• אגדת אסתר — מהדורת ירושלים.

✦ ✦ ✦

ג. ספרי חסידות

• פרי צדיק לר"צ הכהן מלובלין — מאמרי חדש אדר, מהדורת לובלין תרנ"ז.

• אוהב ישראל לר"א יהושע השל מאפטא — פרשת תצוה, מהדורת זיטומיר תרכ"ג.

• בני יששכר לר"צ אלימלך מדינוב — מאמרי חדש אדר.

• ישראל קדושים לר"צ הכהן — פרק ג'.

• נועם אלימלך לר"א מליז'"נסק — פרשת תצוה ופורים.

• בן פורת יוסף — הקדמה.

✦ ✦ ✦

ד. הלכה ואגדה

• רמב"ם — הלכות מגלה פ"ב; הלכות כלי המקדש פ"ח; ספר המצות.

• שלחן ערוך אורח חיים — סימנים תרפ"ו-תרצ"ז (דיני פורים).

• תלמוד בבלי: מגלה, יומא, ברכות, סנהדרין, פסחים, מנחות, שבת.

• ילקוט שמעוני — מגלת אסתר.

• רוקח — רבינו אלעזר מוורמייזא, סימן רי"ז.

• נפש החיים לר"ח מוולוז'ין — שער ב'.

• ר"ן — דרשות הר"ן, דרוש ח'.

• מנורת המאור — ר"י אבוהב.

• משך חכמה — פרשת אחרי מות.

✦ ✦ ✦

✦ סלה ✦