עיונים בגדר איסור שחוטי חוץ

ספר

עיונים בגדר איסור שחוטי חוץ

שבין ספר ויקרא לספר דברים

כולל

ביאורי סוגיות הש״ס במסכת זבחים

עם מקורות ומראי מקומות מדברי הראשונים והאחרונים

❧

הקדמה

בס״ד

הנה באנו לבאר סוגיא עמוקה במסכת זבחים העוסקת בגדרי איסור שחוטי חוץ והעלאה בחוץ. סוגיא זו נוגעת ביסודות התורה עצמה, שכן מצינו שינוי משמעותי בין האיסור כפי שמופיע בפרשת אחרי מות בספר ויקרא לבין האיסור כפי שמופיע בפרשת ראה בספר דברים. ובעזרת ה׳ נבאר את יסוד המחלוקת בין התנאים והראשונים בהבנת שינוי זה, ונראה כיצד שאלה פרשנית זו משפיעה על הבנת גדרי האיסור ההלכתיים.

וכבר העיר הגאון רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ׳יק זצ״ל (הגרי״ז) [1] על החילוק היסודי בין איסור השחיטה בחוץ לאיסור ההעלאה בחוץ, ומתוך דבריו יש להבין את עומק הסוגיא כולה.

פרק א׳

גדר החיוב בהעלאה בחוץ

א. יסוד הסוגיא בזבחים קט״ו ע״ב

איתא בגמרא זבחים דף קט״ו ע״ב:

״תנו רבנן: המעלה בחוץ אינו חייב עד שיעלה לראש המזבח. רבי שמעון אומר: אפילו העלה על הסלע או על האבן חייב.״

ומבואר בגמרא שם דהעלאה בחוץ אינו חייב אלא כשהיא גמר העבודה. ויש לחקור ביסוד גדר זה: האם החיוב הוא מחמת שלא עשה גמר העבודה בפנים, או שמא החיוב הוא מחמת שעשה גמר העבודה בחוץ דווקא.

והנה בנתיבות הקודש (על מסכת זבחים שם) [2] ביאר דזהו עיקר מה שדן הש״ס אי חייב אם העלה על גג ההיכל, דאינה בפנים אבל אינה בחוץ גם כן. והיינו דאפשר דהחיוב של מוקטרי פנים היא רק אי הקטיר אותה ממש בחוץ, דאע״ג דהעלה אותה שלא במקומה בפנים עדיין אינו חייב עליה עד שיעשה אותה בחוץ.

ב. חקירת הגרי״ז בגדר שחיטה בחוץ

ודן הגרי״ז (חידושי מרן רי״ז הלוי על הרמב״ם, הלכות מעשה הקרבנות) [3] אי חיוב בשחוטי חוץ היא גם כן כמו עבודת ההעלאה בחוץ או לא. והיינו, כיון דשחיטה לאו עבודה היא [4], אפשר דאיסור שחיטה בחוץ אינו משום עבודה בחוץ, אלא משום איסור מיוחד של שחיטה בחוץ.

והביא הגרי״ז ראיה דהחיוב היא משום שחיטה דווקא ולא משום עבודה, מכמה הוכחות:

א) הא חייב בחוץ אשחיטת עוף דאינו עבודה בפנים כלל, שבפנים העוף נעשה רק במליקה ולא בשחיטה. ואם איסור שחיטה בחוץ הוא משום עבודה, מאי שנא שחיטת עוף מהעלאה דבעינן גמר עבודה?

ב) עוד הביא ראיה מדסבר הרמב״ם (הלכות מעשה הקרבנות פרק י״ט הלכה י״ג) [5] דחייב אשחיטת שעיר המשתלח בחוץ קודם וידוי, ואע״ג דבשעיר המשתלח אין בה שום עבודת שחיטה אלא דחייה מהצוק. הרי מוכח דאיסור שחיטה בחוץ אינו תלוי בגדר עבודה.

ונמצא מזה דגדר האיסור אינו ״אי ראוי לפתח אוהל מועד״ בתורת תנאי מהותי, אלא היא תנאי מבחוץ על האיסור. דאע״ג דבאמת אינו חייב משום לתא דעבודה אלא משום איסור מיוחד, ואפילו הכי צריכה תנאי של ״ראויה לפתח אהל מועד״.

ג. שיטת הר״ש משאנץ והראב״ד

והר״ש משאנץ והראב״ד (תורת כהנים פרשת אחרי מות) [6] כבר העירו על קושיא זו: דלמה חייב בשחיטה בחוץ והא אינו גמר עבודה? ותירצו בשני אופנים:

תירוץ א׳: דהוי כגמר כיון שמוציאה מחיים, וכבר נחשב בזה כגמר. כלומר, אע״פ שאינו גמר עבודת הקרבן, מכל מקום לעניין הבהמה עצמה הוי גמר, שהרי מוציאה מכלל חיים למיתה.

תירוץ ב׳: דכל הצורך בגמר עבודה היא רק אי היא עבודה בכלל, משא״כ בשחיטה דאינה עבודה. והיינו, דדווקא בהעלאה שהיא עבודה ממש בעינן שתהא גמר עבודה, אבל בשחיטה שאינה עבודה לא שייך כלל תנאי של גמר עבודה.

ונמצא מזה דאכן חלוק מושג השחיטה בחוץ ממושג ההעלאה בחוץ, ושני גדרים נפרדים הם.

ד. תירוץ קושיית הקרן אורה

ובזה יש לתרץ תמיהת הקרן אורה (על מסכת זבחים) [7] דתמה: מאן יימר דמרבינן מוקטרי חוץ כלאו בפני עצמו ולחייב עליה בפני עצמו, והא אפשר דהלימוד היא רק דמוקטרי חוץ היא גם כן בכלל מוקטרי פנים?

אבל לפי מה שנתבאר חזינן דאכן חלוקין המושגים של העלאה כששחט בפנים, מהיכן ששחט בחוץ גם כן. ולכן שפיר ילפינן דהוי לאו בפני עצמו.

פרק ב׳

ההבדל שבין ספר ויקרא לספר דברים

א. הפרשה בספר ויקרא - פרשת אחרי מות

ויש לומר דחזינן את הדיון הזה כבר בהתלמוד גופא. והיינו דכשחוזרין למקור ונקודת הראשית להתחלת הדברים בהכתובים, חזינן דנדחה הרעיון האידך עד כדי כך דהדיון הומשכה רק בכיוון אחת מעל פני האידך.

דהנה בפרשת אחרי מות בספר ויקרא (פרק י״ז) כתיב:

״אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה׳ לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה׳ דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ״ (ויקרא י״ז, ג-ד)

הרי דגישה התורה הא דצריכין לשחוט שום בהמה, ואף חולין, דווקא בפנים ולהקדישה. והטעם מפורש בכתוב:

״כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר״ (ויקרא י״ז, י״א)

והיינו דקיימת בעיה בשחיטת בהמה, וכל בהמה, בחוץ - משום דדם הבהמה היא נפשה ולכן יכולין לשוחטה ולאכול את בשרה רק במקום קדוש.

ב. הפרשה בספר דברים - פרשת ראה

אולם בפרשת ראה בספר דברים (פרק י״ב) מבואר בהדיא דכל האיסור הוא רק בקרבנות ולא בשחיטת חולין. וזה לשון הכתובים:

״לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם. {ה} כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה. {ו} וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם. {ז} וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ.״ (דברים י״ב, ד-ז)

הרי מבואר דכל הציווי הוא על ״עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם״ - היינו קרבנות דווקא, ולא על שחיטת חולין סתם.

ועוד כתיב שם:

״לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו. {ט} כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.״ (דברים י״ב, ח-ט)

ועוד ממשיך הכתוב ומפרש:

{יא} וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה׳. {יב} וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם.״ (דברים י״ב, יא-יב)

ועיקר האיסור מבואר בפסוקים הבאים:

{יג} הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. {יד} כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ.״ (דברים י״ב, יג-יד)

נקודה מרכזית: מפורש בכתובים ד״הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ״ - האיסור הוא על העלאת עולות ולא על שחיטה סתם! וזהו יסוד החילוק בין ספר דברים לספר ויקרא.

ורק אחר כך ממשיך הכתוב ומתיר בשר תאוה:

״כִּי יַרְחִיב ה׳ אֱלֹקֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר.״ (דברים י״ב, כ)

הרי דהתירה התורה את שחיטת חולין ובשר תאוה בסתמא, ורק אסרה את העלאת קדשים בחוץ מחמת חלק העבודה שבהם שמיוחדת למקום המקדש - ולא את השחיטה עצמה.

ונמצא מזה דרעיון איסור השחיטה בחוץ היא רעיון של ספר ויקרא מחמת דדמה היא כנפשה, משא״כ בספר דברים הוי הרעיון בהעלאת חוץ רק מחמת חלק העבודה שבה.

ג. מחלוקת ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא

ובספרי (דברים פיסקא ע״ה) [8] איתא:

״ר׳ ישמעאל אומר: בשר תאוה נאסר להם במדבר ובכניסתן לארץ הותר להם. ר׳ עקיבא אומר: בשר נחירה נאסר להם, שנאמר ׳והבאתם לה׳׳ - מה שאתה מביא לה׳ שחוט, ומה שאין אתה מביא לה׳ נחור.״

הרי ביאר ר׳ ישמעאל שבמדבר אכן נאסרה בשר תאוה ושחיטת חולין כבפרשת אחרי מות, ורק כשנכנסו לארץ ישראל הותרה להן בשר תאוה. אבל ר׳ עקיבא סבר דגם במדבר לא נאסרה להם לישראל בשר תאוה, וספר דברים רק המשיך ופירט הציוויים שבספר ויקרא.

פרק ג׳

יסוד המחלוקת בדרכי הפרשנות

א. יסוד ״דיברה תורה כלשון בני אדם״

ויש לומר דיסוד מחלוקתן של ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא היא במחלוקת היסודית ביניהם בדרכי פרשנות התורה, כמבואר במסכת מכות דף ט״ו ובדף י״ז. [9]

דלר׳ עקיבא הוי התורה כטקסט שמימי שאין לה ההגיון האנושי, ולכן כל אות ואות בתורה באה ללמד ואין בה דבר מיותר. משא״כ ר׳ ישמעאל סבר ד״דיברה תורה כלשון בני אדם״ ובהגיון שלהם.

ויסוד שיטת ר׳ עקיבא מבואר בגמרא מנחות דף כ״ט ע״ב:

״אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב״ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבש״ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות.״ (מנחות כ״ט ע״ב)

ביאור: הרי מבואר דלשיטת ר׳ עקיבא, התורה היא טקסט שמימי כל כך עד שאפילו ה״כתרים״ - התגין שעל האותיות - יש בהם משמעות הלכתית. אין שום דבר מיותר בתורה, ואפילו קוץ קטן בא ללמד הלכות. זוהי תפיסת התורה כטקסט על-אנושי שאינו כפוף להגיון האנושי הרגיל.

ולכן סבר ר׳ ישמעאל דכיון דדיברה תורה כלשון בני אדם, לכן על פי הנרטיב הפשוטי שבה כשנתפתח בציור הזמן - במשך הזמן אכן הותר להם הקב״ה מה שאסר מקודם. משא״כ לר׳ עקיבא דהיא טקסט שמימי, אי אפשר לפרש כך דהיא מתחת לציור הזמן בכלל ואי אפשר לפרש בה באופן שינוי במשך הזמן.

ב. הערה על מחלוקת רש״י ותוספות

ויש לומר דאף רש״י ותוספות נחלקו בזה בהבנת סוגיות הש״ס. [10] דלרש״י יש לבאר כל סוגיא בפני עצמה אף אי אינה מתאמת לסוגיא אחרת בש״ס, שאפשר שנשתנה במשך הזמן בימי חז״ל. משא״כ תוספות סבר דכל התלמוד היא ככדור אחד, וכמו שביאר המהרש״ל (ים של שלמה) [11], ובדרך כלל אין לפרש דסוגיא אחת יחלוק על סוגיא אחרת.

[ועיין בספר כרם יהושע שהאריך בזה.] [12]

פרק ד׳

שינוי האיסורים במשך הזמן

א. המצב האידיאלי במדבר

ונמצא מזה דלר׳ ישמעאל במדבר, שהיו אז במצב האידיאלית - אשר מחמת זה לא רצו המרגלים להיכנס לארץ ישראל [13] - חזרה הדבר להמצב האידיאלית בימי אדם הראשון שמקודם לנח, שנאסרה להם לאכול בשר.

ב. שלושת השלבים בהתפתחות ההיסטורית

ולפי שיטת ר׳ ישמעאל, התורה מדברת כלשון בני אדם ומשקפת התפתחות היסטורית לוגית. וניתן לראות שלושה שלבים בהתפתחות זו:

שלב א׳ - המצב האידיאלי (אדם הראשון): נאסר לאכול בשר כלל. כדאיתא בסנהדרין נ״ט ע״ב: ״אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב ׳לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ׳ - ולא חית הארץ לכם.״

שלב ב׳ - ירידה מהאידיאל (נח): הותר לאכול בשר, אך עדיין בהגבלות. כדכתיב ״כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה״ (בראשית ט׳, ג׳). ומבואר בגמרא שם: ״לנח הותר, שנאמר ׳כירק עשב נתתי לכם את כל׳.״

ב-1. יסוד היתר אכילת בשר לאחר המבול

והנה יש להעמיק ביסוד השינוי שחל לאחר המבול. דהנה כבר בפרק א׳ בבראשית (כ״ו-ל׳) ביאר הגרי״ד סולוביצ׳יק מבוסטון [14a] דהיחס של אדם הראשון לבעלי החיים היא ברדייה אבל אינו שולט עליהם לגמרי כמו בהצמחים שהם שלו לגמרי.

ורק לאחר המבול, שהיה כבריאת עולם חדשה (אשר לכן נתברכו מחדש בפרו ורבו), אז נתחדש היחס שלהם להבריאה (בראשית ט׳, א׳-ג׳) דכל חי ניתנה להם לאכלה כמו הצמחים. אבל התורה הגבילה שם את זה ואסרה לו לאכול דמם או להרוג בן אדם כשאר בע״ח כיון שנברא בצלם אלקים.

ונמצא מזה דאכילת דם הבהמה היא משום סרך רציחה כרציחת ושפיכת דמו של בן אדם. (ומצינו ביטוי הזה גם כן במה שאמר ראובן אל אחיו דאל יהרגו את יוסף וישפכו דמו, וכמו״כ בפרשת ערי מקלט ברוצח בשוגג.)

ב-2. טעמי היתר אכילת בשר לאחר המבול - שיטות הראשונים והאחרונים

והנה נחלקו הראשונים והאחרונים בטעם היתר אכילת בשר לאחר המבול, ויש בזה כמה שיטות:

שיטה א׳ - מחמת העדר הצמחים: האברבנאל (בראשית ט׳, א׳) והמבי״ט בבית אלקים (שער היסודות פרק מ״ט) [14b] ביארו דהותרה ליוצאי התיבה לאכול בשר כיון שלא היה צמחים בהעולם לאכול ממנם לאחר המבול שנחרבה העולם והיבשה, אבל בעצם נשאר הדבר שאינה אידיאלי והותר להם רק מחמת ההכרח.

שיטה ב׳ - מחמת שינוי האקלים: הרש״ר הירש (בראשית ט׳, ג׳) [14c] ביאר דלאחר המבול הוזקה אקלים ואויר העולם לתועלת הצמחים כמקודם, והוכרחו להתיר להם לאכול בשר.

שיטה ג׳ - מחמת חולשת האדם: ר׳ יעקב אנטולי (בפרשת בשלח) ביאר דהוחלש האדם לאחר המבול וכדחזינן דהתחילו לחיות פחות ממה שחיו מקודם. וכמו״כ ביאר ר׳ יוחנן לוריא בספרו משיבת נפש (בראשית פ״ז) והנצי״ב בהעמק דבר (בראשית ט׳, ג׳). וכדפירש הרמב״ם במורה נבוכים (ח״ג פרק מ״ח) [14d] דעל פי מדע הרפואה דבימיו הבשר מחזק את האדם.

שיטה ד׳ - מחמת הצלת נח את הבע״ח: הרמב״ן (ויקרא י״ז, י״א) [14e] ביאר שמקודם נאסרה להאדם לאכול בע״ח משום רציחה כיון דדומין להאדם שבורחים מצער וכו׳, אבל כשנגזר בעת המבול כליה על הבריאה וניצלו הבע״ח בזכותו של נח - נמסרו להאדם לאכול. וכן פירש יוסף בכור שור (בראשית ט׳, ג׳).

וביארו דהענין בזה היא דלאחר המבול נתחלף הדבר שהאדם שומר עליהם ומגדלם - ולכן הותרה לו להשתמש בהם. שהרי נח טרח להציל את כל מין ומין בתיבה, ובזכותו ניצלו, ומעתה הם כ״שלו״.

וכמו״כ כתב החתם סופר דלא הותרה לו לאדם הראשון לאכול בעלי חיים, ד״מה לי נפש האדם מנפש בהמה״. וכלשונו של המשיבת נפש (ר׳ יוחנן לוריא): ״מאן יימר דדמי דידיה סומק טפי מדם הבהמה״ - מי אמר שדמך אדום יותר מדם הבהמה? ורק משום הצלתן בעת המבול הותרה לו לאוכלם.

שיטה ה׳ - מחמת עליית מדריגת האדם: המהר״ל בבאר הגולה (באר ז׳ פרק ה׳) [14f] ביאר דהיא דמקודם היה אדם הראשון שנברא מן האדמה שוה להבהמות, ולאחר המבול ביסס נח מדריגה חדשה של להתהלך עם האלקים וגבר מעל האדמה - והותרה לו לאוכלם.

שיטה ו׳ - מחמת תיקון הניצוצות: האריז״ל (פרשת בראשית דרוש ד׳, שער המצות פרשת עקב) [14g] ביאר דהא דהותר להאדם לאכול בע״ח אחר המבול, היא מכיון דירדו ממדריגתם המתוקנת מקודם בימי אדם הראשון כשנזקקו לאינו מינם, ואז הצטרכו לאכילת האדם לתקן הניצוצות שבהם עד שיתקנו שוב לעתיד לבוא. וכן ביאר הרמ״ע מפאנו בעשרה מאמרות.

שיטה ז׳ - מחמת שהתחילו לעובדם כעבודה זרה: הרמ״א בתורת העולה (ח״ב פרק מ״ד) [14g-1] ביאר דאע״ג דאכילתם הוי כרציחה, הותרה לו להאדם לאוכלם כיון שהתחילו לעובדם כעבודה זרה. וכמו״כ כתב ספר העיקרים (מאמר ג׳ פרק ט״ו).

שיטה ח׳ - דיברה תורה נגד היצר הרע: וביאר העיקרים גם כן דהיא משום דדיברה תורה נגד היצר הרע - והותרה להם כמו שהותר יפת תואר בעת המלחמה. [14g-2] וכמו״כ ביאר פילון האלכסנדרוני בספרו ״שאלות ותשובות על ספר בראשית״ (שאלה נ״ח), וכמו״כ ביאר ר׳ יוסף אבן כספי בטירת הכסף (דברים כ״ב, ט״ו).

שיטה ט׳ - מחמת חטא עץ הדעת: הרשב״א (תשובות החדשות סימן שס״ז) [14g-3] ביאר שנאסרה אכילתן לאדם הראשון מחמת חטא עץ הדעת דנעשה האדם שוה להבע״ח (אע״ג דחז״ל דרשו האיסור ממה שנאמר לאדם הראשון קודם חטא עץ הדעת). משא״כ לאחר המבול נתכפר העון בזה והותרה לו שוב לאוכלם.

וזהו דלא כרבו הרמב״ן דסבר דבעצם שוה האדם להבע״ח - אלא לשיטת הרשב״א אינו שוה להם מעיקרא אילולי חטאו.

שיטה י׳ - מחמת הקרבן שהקריב נח: ר׳ טודרוס במערכת אלוקית (פרק ט׳) וכמו״כ בספר הפליאה [14g-4] ביארו על פי המדרש דהיא לפי שנח הקריב קרבן מהבהמות לאחר שיצא מהתיבה, וכל אכילת הבע״ח שלאחריו נחשבים כהמשך מזה - כעין ״שיירי מצוה״.

שיטה י״א - מחמת שניטלה מהאדם מעמד הנציגות: הרב ד״ר יונתן גרוסמן בספרו על בראשית [14g-5] ביאר דמתחילה נתמנה אדם הראשון כנציגו של הא-ל בהעולם - ולכן אי אפשר לו לאכול מה שנתמנה עליהם. אבל לאחר מכן כשניטלה מדריגה זו ממנו הוי כשאר בע״ח טורף.

ב-3. לעתיד לבוא - חזרה למצב האידיאלי

וביאר ר׳ אברהם בר חייא הנשיא במגילת המגלה שישתנה את זה לעתיד לבוא - דיחזור הדבר לאיתנו מקודם דלא יצטרכו לבשר כדי לחזק הגוף. [14h]

ולפי שיטת הרב גרוסמן, לעתיד לבוא כשיחזור האדם להיות נציג על העולם - אכן יחזור הדבר לאיתנו שלא לאוכלם.

הערה עכשווית: ויש שכתבו שתנועת הצמחונות בימינו היא אולי סימן להתקרבות לעתיד לבוא, כשהאנושות מתחילה לחזור למצב האידיאלי של אדם הראשון שלא אכל בשר. ועיין בדברי הרב קוק זצ״ל ב״חזון הצמחונות והשלום״ שהאריך בזה.

נמצא מכל הנ״ל: דנשתנו מעמדם ויעודם של הבע״ח מקודם המבול, שהיה להם יעוד לעצמם ולכן נאסרה לאדם להרגם, משא״כ לאחר המבול דנשתנו יעודם שהמה לצורך האדם. ולפי רוב השיטות, בעצם אינו אידיאלי לאכול בשר והותרה רק מחמת ההכרח או התיקון.

שלב ג׳ - חזרה לאידיאל (במדבר): לר׳ ישמעאל, במדבר חזרו ישראל למצב האידיאלי - קרובים למשכן, מוקפים בענני הכבוד, ניזונים מהמן. ולכן נאסר להם בשר תאוה, וכל שחיטה היתה צריכה להיות קרבן. זהו המצב שמתואר בפרשת אחרי מות.

ג-1. טעמי איסור שחיטת חולין במדבר

והנה יש שני טעמים לאיסור שחיטת חולין במדבר:

טעם א׳ - מחמת קדושת הדם: מפשטות הכתובים משמע דהיא בעיקרה מחמת שחשבה התורה את דם הבהמה כנפשה, ואי אפשר להרגה לאוכלה כי אם לפני ה׳ בהמשכן. כדכתיב ״כי נפש הבשר בדם היא״ (ויקרא י״ז, י״א).

טעם ב׳ - מחמת חשש עבודה זרה: ומהמדרש בויקרא רבה (כ״ב, ח׳) משמע דלר׳ ישמעאל נאסרה לישראל במדבר לאכול בשר מחוץ למשכן מחשש שלא יזבחו זבחיהם לשעירים, שהיו להוטים אחרי עבודה זרה ממצרים ורצה התורה להפרישם מזה. [14i]

״רבי פנחס בשם רבי לוי אמר: משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למד לאכול בשר נבילות וטריפות. אמר המלך: זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא גדור. כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודת כוכבים במצרים והיו מביאים קרבניהם לשעירים, דכתיב ׳וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם׳ (ויקרא י״ז, ז׳)... אמר הקדוש ברוך הוא: יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהן באהל מועד והן נפרשים מעבודת כוכבים.״ (ויקרא רבה כ״ב, ח׳)

ג-2. סכנת שפיכת הדם וכיסוי הדם

אבל מפשטות הכתובים משמע דהיא בעיקרה מחמת שחשבה התורה את דם הבהמה כנפשה, ואי אפשר להרגה לאוכלה כי אם לפני ה׳ בהמשכן.

והנה בהעבר סברי דהדם יצעוק מן האדמה והאדמה ילחום נגד שופך הדם בעבור זה, כדכתיב בהריגת קין את הבל:

״קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה״ (בראשית ד׳, י׳)

וכדחזינן באיוב (ט״ז, י״ח) וביחזקאל (פרקים כ״ד וכ״ב) דרגיעת דם הנרצחים היא רק אי יתכסה בהאדמה. ולכן יעץ ראובן לאחיו להשליך את יוסף להבור - דאף אי ימות שמה, לא ישפוך את דמו להארץ ולא יתכסה כולו האדמה, משום סכנה זו. [14j]

וזהו דקבעו חז״ל באבות (פ״ה מ״ט): ״גלות בא לעולם על עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים״ - דגלות מהארץ בא משום שפיכת דמים, כיון שהארץ עצמה מגרשת את שופך הדם.

ומזה חזינן דאע״ג דנתנה התורה הסיבה בפרשת אחרי לאיסור שחוטי חוץ מחמת דלא יזבחו לשעירים ועבודה זרה, אפילו הכי חזינן דאסרה התורה אותה בעיקר מחמת שפיכת הדם של הבהמה - אשר מכגון זה אכן חזו חז״ל ושימו את עבודת הדם בהקרבנות כעיקרית.

ג-3. טעם מצות כיסוי הדם

ולכן סבר ר׳ ישמעאל דהרשה התורה בהמדבר רק לשוחטן במשכן - דכששופך דם הבהמה בהמשכן לכפרה באופן שמחשיב הדם לכפר על דם ונפש עצמו להציגה במקומו, אז יגן אדמת המשכן על זה (וכן משמע בהרמב״ן בויקרא י״ז, א׳). [14k]

אבל הרשה אותו בהחיות שאי אפשר להביאם לקרבן במשכן - שכשיצוד את החיה ויאכל אותה, כשישפוך את דמה יכסהו בעפר.

והחינוך (מצוה קפ״ז) [14l] ביאר הטעם של כיסוי הדם שהיא לכסות הנפש כדי שלא לקבוע אכזריות בנפשינו. והרדב״ז במצודות דוד ביאר דהיא משום דמן הראוי היא לקוברו ולהסתירו כמו שהנפש נסתרת בתוך הגוף, אשר הדם היא הנפש.

ולכן ביאר הרמב״ן דזהו הטעם שאין מצות כיסוי הדם בדם בהמה - דעל הרוב יצווה התורה, וכיון שרוב שחיטתן היא במקדש אשר בזה מגינים על עצמן מסכנת שפיכת הדם, אין צורך בכיסויין להגן על סכנת הדם. [14m]

נמצא לר׳ ישמעאל: במדבר - כל שחיטה במשכן (הדם מכפר). בחיה - כיסוי הדם (להגן מסכנת הדם). בארץ ישראל - הותר לשחוט חולין בחוץ מחמת ההכרח, אבל לא להעלות ולהקטיר.

ג-4. שיטת הרמב״ם - נחירה במדבר

והרמב״ם בהלכות שחיטה (פ״ד הי״ז) [14n] סבר כר׳ עקיבא במקצת, דהותרה להם לישראל במדבר לאכול בשר חוץ למשכן, אבל רק בבשר נחירה לישראל במדבר בחוץ. אבל הרוצה לשחוט - אינו יכול לשחוט כי אם שלמים בהמשכן. ונשתנה את זה כשנכנסו לארץ ישראל דהותרה להם לשחוט חולין בחוץ.

והאור שמח שם והחתם סופר בחידושים על חולין [14o] פירשו דשיטת הרמב״ם היא דדרך עבודה זרה שלהם אז היתה רק בשחיטה - ולכן הסיבה התורה את זה רק להמשכן, אבל לא היתה דרכם בנחירה ולכן הותרה התורה להן את זה בחוץ.

והיינו דהיא לפי דרכו של הרמב״ם דסבר דצריכין לחזור לראשית הדברים והסיבה שאסרה התורה - דהיא רק משום הרחקת עבודה זרה, אבל לא משום שום סכנה מיסטית בהדם כר׳ ישמעאל. והסביר את הדבר לפי הסיבה שפרטה התורה בזה שהיא משום ריחוק מעבודה זרה.

השוואת השיטות בטעם איסור שחיטה בחוץ במדבר

ר׳ ישמעאל: משום סכנת שפיכת הדם (מיסטית) + משום עבודה זרה

ר׳ עקיבא: משום קדשים בחוץ בלבד (לא משום סכנת הדם)

רמב״ם: משום הרחקת עבודה זרה בלבד (שחיטה היתה דרכם בע״ז, לא נחירה)

ג-5. ביאור החינוך בחילוק בין שחיטה להעלאה

והחינוך (מצוה קפ״ו) [14p] ביאר דהתורה לא התירה לשחוט ולהרוג בעלי חיים לאכול בשרן כי אם אי היא לכפרה או לצורך בני אדם. ואי שוחט אותה בלי שום תועלת כשחוטי קדשים בחוץ - אז הא לא הרשה לו לשוחטו בכלל והוי כשופך דם (אע״ג דאינו כל כך חמיר כשופך דם האדם).

ולכן יש לומר דסבר התנא קמא, שהוא בשיטת ר׳ עקיבא דמחייב בין על השחיטה ובין על ההעלאה:

• בשחיטה להדיוט - חייב: כיון ששפך דם ללא שום צורך.

• בשנים ששחטו - פטור: כיון דלא הרג הנפש בעצמו, וכמו שפטור בזה ברציחת אדם.

• בהעלאה להדיוט - פטור: כיון דלא עשה בזה כלום ממבט של קדשים.

• בשנים שהעלו - חייב: כשהעלו לה׳ בחוץ, כיון דחיללו בזה את הקודש.

• בקמיצה בחוץ - פטור: אע״ג דהיא במקום השחיטה, דלמעשה אין בה שפיכת דם.

שלב ד׳ - המציאות המעשית (ארץ ישראל): כשנכנסו לארץ ישראל, המרחק הפיזי מהמקדש עשה את הדרישה להקריב כל בהמה לבלתי אפשרית. לכן התיר הקב״ה ״בשר תאוה״ - שחיטת חולין - כפי שמתואר בפרשת ראה.

ג. המרגלים והמצב האידיאלי

ויש לבאר דזהו עומק חטא המרגלים. דהנה לכאורה קשה, מה טעם לא רצו להיכנס לארץ ישראל - הא זהו תכלית יציאת מצרים?

אלא דהמרגלים הבינו דבמדבר הם במצב רוחני גבוה יותר: ניזונים מהמן ״לחם מן השמים״, שותים מבארה של מרים, מוקפים בענני הכבוד, קרובים למשכן, והקב״ה מנהיג אותם בעצמו. זהו מעין עולם הבא בעולם הזה. [13a]

וכן מובא בזוהר (פרשת שלח קנ״ח ע״א): [13b]

״אמר רבי יוסי: המרגלים לא רצו להיכנס לארץ משום דחשבו דבמדבר הם יותר קרובים לשכינה, ובארץ יצטרכו לעסוק בעבודת האדמה ויתרחקו מהשכינה.״

ומעתה מובן היטב: במדבר, במצב האידיאלי, נאסר בשר תאוה וכל שחיטה היתה צריכה להיות קרבן. אבל בארץ ישראל, כשהמציאות השתנתה, גם ההלכה השתנתה בהתאם - והותר בשר תאוה.

ד. מעמדו של נח בדברי חז״ל

[ויש להעיר דחז״ל לא ראה בו בנח כל כך כאדם חשוב כשארי הכתות שבימיהם, ועיין במה שביארנו בשיעור לדף ק״ג.] [14]

דהנה כתיב ״נח איש צדיק תמים היה בדורותיו״ (בראשית ו׳, ט׳), ודרשו חז״ל בסנהדרין דף ק״ח ע״א:

״יש מרבותינו דורשים אותו לשבח: ומה אם בדורו היה צדיק, אילו היה בדורו של אברהם על אחת כמה וכמה. ויש שדורשים אותו לגנאי: לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום.״ (סנהדרין ק״ח ע״א)

והרש״י על התורה (בראשית ו׳, ט׳) כתב: ״ויש דורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום.״ ומשמע דרש״י נוטה לדעה זו.

ולפי זה מובן למה לאחר נח הותר בשר - כי זו היתה ירידה מהמצב האידיאלי, והקב״ה התאים את הציוויים למצב הירוד יותר של האנושות.

ה. ההיתר בארץ ישראל מחמת המרחק מהמקדש

ובארץ ישראל חזרה עוד הפעם להיתירה בהכרח מחמת שאי אפשר באופן אחרת, כיון שהיו רחוקים מהמקדש.

וכן מפורש בגמרא חולין דף י״ז ע״א:

״תנו רבנן: בשר תאוה נאסר להן לישראל במדבר. נכנסו לארץ - הותר להם. גלו - חזר ונאסר. חזרו - חזר והותר... מאי טעמא? אמר קרא ׳כי ירחיב ה׳ אלהיך את גבולך׳ - התירה תורה בשר תאוה.״ (חולין י״ז ע״א)

הרי מבואר בהדיא דההיתר תלוי ב״כי ירחיב״ - היינו המרחק מהמקדש. במדבר שהיו קרובים - נאסר. בארץ ישראל שהיו רחוקים - הותר. וזהו יסוד שיטת ר׳ ישמעאל שההלכה משתנה לפי המצב.

סיכום שיטת ר׳ ישמעאל: התורה משקפת התפתחות היסטורית לוגית. אדם הראשון - נאסר בשר. נח - הותר בשר. מדבר - חזרה למצב האידיאלי, נאסר בשר תאוה. ארץ ישראל - המציאות המעשית חייבה היתר בשר תאוה מחמת המרחק מהמקדש. וזהו החילוק בין ספר ויקרא (המדבר) לספר דברים (ארץ ישראל).

ב. טענת הנסח ותשובת הראשונים

והנה טענו המוסלמים את טענת הנסח (נַסְח) דחזינן שנשתנו ציוויי ה׳ ממה שציווה מקודם ויכול לשנות את התורה. [15] אשר הרס״ג באמונות ודעות (מאמר ג׳ פרק ט׳) [16] הגיבו לזה, וגם הקראים עסקו בזה.

והרמב״ם תירץ את זה דמה שמקודם מתן תורה לא נצטוו בהן בני ישראל, או דהכל היה ממשה דמתחילה לא נתנה אלא לזמן קצר. [17]

ג. שיטת הרלב״ג

ובשינוי האיסור באכילת הבשר מאדם הראשון לנח שקבעו חז״ל בסנהדרין דף נ״ט ע״ב, [18] חלק הרלב״ג (בראשית ט׳, כ״ט-ל׳) [19] על זה, דלא יתכן שציווי האלוקי ישתנה, והא שהתייחס לצמחים אינה לאסור בשר דמובן מאליו, ורק בירך הקב״ה את הצמחים.

ד. מדרש ויקרא רבה

ואכן הרגישו חז״ל לזה בויקרא רבה [20] דהרבה דברים חזר הקב״ה והתירן לבני ישראל לאחר מכן, כמו בבשר שאסר אותה לבני ישראל במדבר וחזר והתירן להן בארץ ישראל.

והמהרש״א בחולין דף ק״ט ע״ב [21] לגבי מה דהתיר הקב״ה ממה שאסר במקום אחר, כתב דאין טעם בהיתרן דכל המצוות גזירות המלך הן.

ה. ביאור היסוד בשינוי האיסורים

ואע״ג דביאר הש״ס עצמו דהתיר הקב״ה את זה מחמת דבארץ ישראל היו רחוקים מהמקדש משא״כ במדבר [22], יש לומר דכוונתו היא דכל איסור בהתורה נבחנת לפי המצב.

ולכן מקודם אכן נאסרה לגמרי משום גזירת המלך, והיינו דכל איסורה היא רק מחמת חוק נומולוגית מחמת איזה סיבה, ולא מחמת סיבה אונטולוגית בהדבר ממש. ולכן אי במשך הזמן צריכין להתיר אותה לפי הקשר הזמן, אכן ישתנה האיסור להיתר כיון דכל איסורה מעיקרא היא רק במסמך משפטי.

ו. שיטת הר״י מאורליינ״ש והריטב״א

וזהו מה דביארו הר״י מאורליינ״ש והריטב״א בחולין דף ק״כ [23] דמתחילה כשאסרה התורה את חלב בהמה הוי חלב חיה בכלל, ואח״כ כשהותר חלב חיה הותרה אחר כך מכלל חלב בהמה.

והיא גם כן מהצורך בהדבר כיון דכל איסורה היא רק ממסמך משפטי, יכול הדבר להשתנה להיתר לאחר מכן לפי מצב ההכרחית של הזמן.

פרק ה׳

סיכום ומסקנות

א. החילוק בין ר׳ ישמעאל לר׳ עקיבא

ועכ״פ מצינו דלר׳ ישמעאל אכן חילק בין הפרשה בספר ויקרא שאסרה שחוטי חוץ מחמת חלק השחיטה שבה, ובין ספר דברים ששינתה ואסרה אותה מחמת חלק ההעלאה שבה.

משא״כ לר׳ עקיבא שהשווה ביניהם, דלעולם נשארה הדבר שנאסרה בין השחיטה ובין ההעלאה.

ב. מחלוקת התנאים במשנה

ויש לומר דזהו דהתנא קמא במשנתן אסר בין השחיטה ובין ההעלאה בחוץ, כשיטת ר׳ עקיבא.

משא״כ ר׳ יוסי הגלילי הלך בדרכו של ר׳ ישמעאל, דרק ההעלאה בחוץ אסור - דזהו מה ששינתה התורה מקודם בספר דברים מספר ויקרא. כשהיו ישראל במדבר דווקא אז נאסרה השחיטה ולא לאחר מכן.

מסקנה: נמצא דמחלוקת התנאים בגדר איסור שחוטי חוץ תלויה במחלוקת היסודית בדרכי פרשנות התורה - האם התורה היא טקסט שמימי שאינו משתנה (ר׳ עקיבא), או שדיברה תורה כלשון בני אדם ויכולה להשתנות לפי הזמן והמצב (ר׳ ישמעאל).

הערות ומראי מקומות

[1] חידושי מרן רי״ז הלוי על הרמב״ם, הלכות מעשה הקרבנות פרק י״ח-י״ט. וראה גם בספר גר״ח על הש״ס, זבחים.

[2] נתיבות הקודש, חידושים על מסכת זבחים דף קט״ו ע״ב, ד״ה ״המעלה בחוץ״.

[3] חידושי מרן רי״ז הלוי, שם. ועיין בחידושי הגר״ח סטנסיל על זבחים.

[4] יומא כ״ד ע״א: ״שחיטה בזר כשרה שאין השחיטה עבודה״. וראה רמב״ם הלכות ביאת המקדש פרק ט׳ הלכה ו׳.

[5] רמב״ם הלכות מעשה הקרבנות פרק י״ט הלכה י״ג: ״השוחט את השעיר המשתלח בחוץ קודם שיתודה עליו חייב״.

[6] תורת כהנים פרשת אחרי מות, פרשה ח׳. ועיין בפירוש הראב״ד והר״ש משאנץ שם.

[7] קרן אורה על מסכת זבחים דף ק״ז, ד״ה ״ת״ר המעלה בחוץ״.

[8] ספרי דברים פיסקא ע״ה על פסוק ״כי ירחיב ה׳ אלוקיך את גבולך״. ועיין בחולין דף י״ז ע״א.

[9] מכות ט״ו ע״א ודף י״ז ע״א. ועיין בסנהדרין ס״ד ע״ב במחלוקתם בדרשות הכתוב. ועיין מנחות כ״ט ע״ב בעניין ר׳ עקיבא שדורש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות.

[10] עיין למשל בתוספות כתובות נ״ז ע״א ד״ה ״אבל אמרו״ שמקשים מסוגיא לסוגיא, לעומת שיטת רש״י.

[11] מהרש״ל, ים של שלמה, הקדמה לבבא קמא.

[12] ספר כרם יהושע על דרכי הלימוד, שער א׳.

[13] עיין בזוהר פרשת שלח, ובמה שביארנו בשיעור לסנהדרין דף ט״ו.

[13a] עיין במדבר רבה פרשה ט״ז, ובספורנו על פרשת שלח. וראה גם בכלי יקר (במדבר י״ג, ב׳) שביאר דהמרגלים היו אנשים גדולים שחששו מירידה רוחנית בכניסתם לארץ.

[13b] זוהר פרשת שלח דף קנ״ח ע״א. ועיין גם בזוהר פרשת בהעלותך על מעלת דור המדבר.

[14] עיין בסנהדרין דף ק״ח ע״א ובבראשית רבה פרשה ל׳ על ״נח איש צדיק״. ורש״י על התורה (בראשית ו׳, ט׳) הביא שתי הדעות ומשמע דנוטה לדעה שדורשים לגנאי.

[14a] הגרי״ד סולוביצ׳יק, שיעורים על בראשית פרק א׳. ועיין בספרו ״אדם וביתו״ על יחס האדם לבריאה.

[14b] אברבנאל בראשית ט׳ א׳; מבי״ט, בית אלקים שער היסודות פרק מ״ט. וסיכם הרב ד״ר אברהם סתיו בספרו ״צמחונות יהודית״ את כל השיטות בזה.

[14c] רש״ר הירש, פירוש על התורה בראשית ט׳ ג׳.

[14d] רמב״ם, מורה נבוכים חלק ג׳ פרק מ״ח. וכן נצי״ב, העמק דבר בראשית ט׳ ג׳; ר׳ יוחנן לוריא, משיבת נפש בראשית פרק ז׳.

[14e] רמב״ן ויקרא י״ז י״א; יוסף בכור שור בראשית ט׳ ג׳; חתם סופר על התורה.

[14f] מהר״ל, באר הגולה באר ז׳ פרק ה׳.

[14g] אריז״ל, פרשת בראשית דרוש ד׳; שער המצות פרשת עקב. רמ״ע מפאנו, עשרה מאמרות.

[14g-1] רמ״א, תורת העולה חלק ב׳ פרק מ״ד. ספר העיקרים מאמר ג׳ פרק ט״ו.

[14g-2] ספר העיקרים שם. פילון האלכסנדרוני, שאלות ותשובות על ספר בראשית שאלה נ״ח. ר׳ יוסף אבן כספי, טירת הכסף דברים כ״ב ט״ו. והשווה לדברי חז״ל על יפת תואר: ״לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע״ (קידושין כ״א ע״ב).

[14g-3] רשב״א, תשובות החדשות סימן שס״ז. והוא חולק על רבו הרמב״ן שסבר דבעצם שוה האדם לבע״ח.

[14g-4] ר׳ טודרוס הלוי אבולעפיה, מערכת אלוקית פרק ט׳. ספר הפליאה. ועיין בבראשית ח׳ כ׳: ״ויבן נח מזבח לה׳...״

[14g-5] הרב ד״ר יונתן גרוסמן, פירוש על ספר בראשית. ועיין בדברי הרב קוק זצ״ל ב״חזון הצמחונות והשלום״ על עתיד האנושות.

[14h] ר׳ אברהם בר חייא הנשיא, מגילת המגלה.

[14i] ויקרא רבה פרשה כ״ב אות ח׳. ועיין ברש״י ויקרא י״ז ז׳ שפירש ״לשעירים״ - שדים, כדכתיב ״ושעירים ירקדו שם״ (ישעיה י״ג, כ״א).

[14j] עיין באיוב ט״ז י״ח ויחזקאל כ״ד ז׳-ח׳. ועיין בבראשית רבה על ״קול דמי אחיך צועקים״.

[14k] רמב״ן ויקרא י״ז א׳. ועיין בפירושו שם על עניין הדם והכפרה.

[14l] ספר החינוך מצוה קפ״ז (מצות כיסוי הדם). רדב״ז, מצודות דוד.

[14m] רמב״ן שם. וזהו טעם שאין מצות כיסוי הדם בבהמה אלא בחיה ועוף בלבד.

[14n] רמב״ם הלכות שחיטה פרק ד׳ הלכה י״ז.

[14o] אור שמח על הרמב״ם הלכות שחיטה שם; חתם סופר חידושים על חולין.

[14p] ספר החינוך מצוה קפ״ו (איסור שחוטי חוץ).

[15] טענת הנסח (النسخ) היא טענה מוסלמית שציוויי האל יכולים להתבטל ולהשתנות. עיין בקוראן סורה ב׳ פסוק ק״ו.

[16] רס״ג, אמונות ודעות מאמר ג׳ פרק ט׳, שם מאריך בתשובה לטענת הנסח.

[17] רמב״ם, אגרת תימן. ועיין במורה נבוכים חלק ב׳ פרק כ״ט.

[18] סנהדרין נ״ט ע״ב: ״אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה״.

[19] רלב״ג, פירוש על התורה, בראשית פרק ט׳ פסוקים כ״ט-ל׳.

[20] ויקרא רבה פרשה כ״ב.

[21] מהרש״א, חידושי אגדות חולין דף ק״ט ע״ב.

[22] חולין י״ז ע״א. ועיין במנחת יצחק חלק ו׳ סימן ח׳.

[23] ר״י מאורליינ״ש מובא בתוספות חולין דף ק״כ. ועיין בריטב״א שם.

מפתח מקורות

תנ״ך

ויקרא י״ז, ג-ד; י״א

דברים י״ב, ד-יד; כ

בראשית ט׳, כ״ט-ל׳

תלמוד בבלי

זבחים קט״ו ע״ב

מנחות כ״ט ע״ב

יומא כ״ד ע״א

חולין י״ז ע״א; ק״ט ע״ב; ק״כ

סנהדרין נ״ט ע״ב; ק״ח ע״א

מכות ט״ו ע״א; י״ז ע״א

מדרשים

תורת כהנים פרשת אחרי מות

ספרי דברים פיסקא ע״ה

ויקרא רבה פרשה כ״ב

בראשית רבה פרשה ל׳

במדבר רבה פרשה ט״ז

זוהר פרשת שלח דף קנ״ח ע״א

ראשונים

רש״י - פירוש על התורה; פירוש על הש״ס

רמב״ם - הלכות מעשה הקרבנות; הלכות ביאת המקדש; הלכות שחיטה; מורה נבוכים; אגרת תימן

רמב״ן - פירוש על התורה (ויקרא י״ז)

רשב״א - תשובות החדשות

ראב״ד - תורת כהנים

ר״ש משאנץ - תורת כהנים

ר״י מאורליינ״ש - תוספות חולין

ריטב״א - חולין

רלב״ג - פירוש על התורה

רס״ג - אמונות ודעות

אברבנאל - פירוש על התורה (בראשית ט׳)

יוסף בכור שור - פירוש על התורה

ר׳ אברהם בר חייא הנשיא - מגילת המגלה

ר׳ יוסף אבן כספי - טירת הכסף

ספר העיקרים (ר׳ יוסף אלבו) - מאמר ג׳

ר׳ טודרוס הלוי אבולעפיה - מערכת אלוקית

פילון האלכסנדרוני - שאלות ותשובות על בראשית

ספורנו - פירוש על התורה

אחרונים

גרי״ז (ר׳ יצחק זאב הלוי סולובייצ׳יק) - חידושי מרן רי״ז הלוי

גרי״ד (ר׳ יוסף דב סולובייצ׳יק) - שיעורים על בראשית

נתיבות הקודש - על מסכת זבחים

קרן אורה - על מסכת זבחים

חמדת דניאל (ר׳ דניאל זליג זקש) - על סדר קדשים

קהלות יעקב - סימן מ״ג

משנת ר׳ אהרן

מהרש״ל - ים של שלמה

מהרש״א - חידושי אגדות

מהר״ל - באר הגולה

רמ״א - תורת העולה

חתם סופר - על התורה; חידושים על חולין

רש״ר הירש - פירוש על התורה

נצי״ב - העמק דבר

מבי״ט - בית אלקים

כלי יקר - פירוש על התורה

חינוך - ספר החינוך (מצוות קפ״ו-קפ״ז)

רדב״ז - מצודות דוד

אור שמח - על הרמב״ם

הרב קוק - חזון הצמחונות והשלום

הרב יונתן גרוסמן - פירוש על בראשית

מנחת יצחק - חלק ו׳

כרם יהושע

ספרי קבלה

אריז״ל - שער המצות; דרושי פרשת בראשית

רמ״ע מפאנו - עשרה מאמרות

זוהר - פרשת שלח

ספר הפליאה

❧ ❧ ❧

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם